ד"ר ענת וידר-פיינסוד (33), נשואה למיקי, אם לרות שנולדה ב-13.3.07 (כן, ממש טרייה!), לא באה ממשפחה של רופאים, כך שהבחירה שלה לעסוק בתחום הרפואה נבעה משיקולים אובייקטיביים של סקרנות ועניין במקצוע. ד"ר וידר, הנמצאת לקראת סיום ההתמחות ברפואה פנימית בתל-השומר, מרגישה שהתחום בו בחרה הוא אחד המאתגרים ביותר. "זוהי ליבת הרפואה, הבסיס לכל הפיזיולוגיה והתחלואה האנושית. מקצוע רחב ומרתק". יחד עם זאת, היא מספרת על תסכול רב נוכח הצפיפות במחלקות הפנימיות בישראל, מחסור באחיות ובכוח עזר, לצד תנאי עבודה פיסיים ונפשיים קשים של רופאים מתמחים בבתי-החולים
מאת מיכל סבו-וינברגר
מדוע בחרת במקצוע הרפואה?
"המחשבה הראשונה על לימודי רפואה עלתה לקראת סוף השירות הצבאי (הייתי קצינת ח"ן בגבעתי), וההחלטה הסופית התקבלה במהלך טיול שערכתי לאחר הצבא למזרח הרחוק. לפני שהתחלתי ללמוד רפואה, לא ידעתי הרבה על המקצוע. אני לא באה ממשפחה של רופאים, כך שהבחירה שלי נבעה משיקולי עניין אובייקטיביים לחלוטין במקצוע. רפואה היא מקצוע המשלב מדע ועבודה מעשית, וזה בעיקר מה שסיקרן אותי. ואכן, כיום, כאשר אני נמצאת בתוך המקצוע, אני יכולה לומר שהאתגר העיקרי הוא לשלב בין ידע תיאורטי (עצום) לבין האדם שמולך. אין שני חולים זהים, כמו שאין שני בני אדם זהים, ולכן אותה מחלה מתבטאת בצורה שונה אצל אנשים שונים".
צילום: יונתן בלום
היכן למדת רפואה ומה מיוחד בלימוד המקצוע?
"למדתי רפואה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. מדובר בלימודים מאד מגוונים - כל כמה חודשים עוברים מתחום אחד לאחר. ברוב המקרים, זו הפעם הראשונה שמגיעים לחדר ניתוח, שרואים לידה או מבקרים במחלקה פסיכיאטרית סגורה. קשה לתאר את עצמת החוויות הללו ואת השפעתם של אירועים כה גדולים, מהסוג שתיארתי, עבור סטודנט צעיר.
בנוסף לכך, במהלך הלימודים שהיתי למשך חודש בחדר המיון של בית-החולים ברובע ברונקס שבניו-יורק וחודש בבית-חולים לילדים בסנטיאגו (בירת צ'ילה). כך, ששנות הלימודים היו עבורי חוויה מרתקת במיוחד. כמובן, שמדובר בתקופה שלא היתה נטולת קשיים, אבל בסך הכל תמיד מחמם לי את הלב להיזכר בשנות הלימודים שלי בבאר-שבע".
מדוע בחרת להיות רופאה במחלקה הפנימית בתל-השומר?
"את שנת הסטאז' עשיתי בתל-השומר ומאז אני כאן. היו לי מחשבות שונות לגבי תחום ההתמחות, אך מהר מאד הבנתי שפנימית היא המקצוע המתאים לי ביותר. מדובר בליבת הרפואה, הבסיס לכל הפיזיולוגיה והתחלואה האנושית. מקצוע רחב ומרתק".
מתי מסתיימת ההתמחות שלך?
"אני מסיימת את תקופת ההתמחות בחודשים הקרובים".
מהן השאיפות שלך בתחום הרפואה?
"השאיפה שלי היא להיות רופאה מומחית באחד ממקצועות הרפואה הפנימית, לשלב עבודת בית-חולים עם עבודת מרפאה - כך שיהיו לי חולים שאכיר באופן אישי ואעקוב אחריהם במרפאה. זאת, לצד עבודה במחלקה הפנימית בבית-חולים, במסגרתה אעסוק בטיפול בחולים מורכבים המציגים בעיות אקוטיות המצריכות פתרון מיידי.
בשלב זה של חיי המקצועיים, אני רואה בעבודה מעשית את העיקר. אין לי ספק, שמחקר ישתלב בעשייה שלי בעתיד אך הוא יהיה משני לעבודת הקליניקה".
כיצד תתארי את חיי החברה במחלקה?
"בעבודה כזו אינטנסיבית וסוחטת מבחינה גופנית ונפשית, לא ניתן לשרוד ללא סביבה תומכת. 'קבוצת תמיכה' משמעותית עבורי היא צוות המחלקה. אנחנו משתפים זה את זה ועוזרים האחד לשני. ברור, אם כן, שמדובר ביחסי חברות ולא רק ביחסי עבודה. יחד עם זאת, אין לנו חיי חברה של מסיבות אל תוך הלילה או בילויים משותפים בסופי שבוע (למי יש זמן?), אך מדובר בדרך כלל בקשרים אמיתיים וחזקים.
בעיניי, הדבר החשוב ביותר בבחירת מחלקה להתמחות הוא הצוות. זה גם משהו שאני מייעצת לסטאז'רים המתלבטים לגבי בחירת המחלקה. הכי חשוב, שתהיה במחלקה אווירה טובה, פרגון ויחסי חברות טובים בין אנשי הצוות. אם זה לא קיים, תקופת ההתמחות עלולה להיות כלל לא נעימה. צוות טוב חשוב בעיני יותר מהרבה תנאים אחרים, אפילו אם זה אומר לצאת הביתה שעה מאוחר יותר".
מה מרגש אותך בעבודה?
"הדבר שמרגש אותי ביותר הוא התקשורת עם החולה או בני משפחתו. אנשים רבים מגיעים לבית-חולים במצב של חרדה, בלבול וחוסר ידיעה. לעיתים, מספיקה שיחה של כמה דקות על-מנת לפשט עבורם את המצב, להרגיע ולעודד. השיחה הזאת מהווה עבורם נקודת מפנה בכל ההתייחסות למחלה, להתמודדות איתה ולטיפול - וזה דבר גדול.
דבר נוסף, המרגש אותי, הוא השינוי בין מצבו של החולה בעת הגעתו לבית-החולים לבין היום בו הוא יוצא לביתו. חולים רבים מגיעים במצב קשה, ולאחר אבחנה טובה וטיפול נכון יוצאים לביתם. חשוב להבין, שברפואה פנימית, החולים מציגים מספר בעיות והטיפול בהם מורכב וממושך. פעמים רבות, החולה אינו יוצא הביתה בריא לחלוטין (משום שבמקרים רבים מדובר בחולים כרוניים). יחד עם זאת, אנו מחלצים אותם ממצבם החריף, תוך שיפור באיכות חייהם, ומאפשרים להם לחזור הביתה במצב תפקודי סביר. במקרים אלה, השינוי במצבו של החולה פחות מסעיר (בהשוואה לכירורגיה, לדוגמה, שם חולה יכול להגיע כשהוא מתפתל מכאבים, ולאחר ניתוח כריתת כיס מרה יוצא לביתו בריא לחלוטין), אבל לבטח לא פחות משמעותי ועבור הרופא – הרבה יותר מאתגר לדעתי".
מה מתסכל אותך בעבודה?
"מתסכלים אותי התנאים של המאושפזים במחלקה הפנימית. מתסכל אותי שאיני יכולה לתת שירות כמו שאני מאמינה בו. כרופאה, אני יכולה להיות מקצועית מאוד - להגיע לאבחנה מדויקת ולקבוע טיפול מקסימלי לחולה – אך המציאות הקיימת במחלקות בארץ, בה האחיות מופקדות על טיפול בחולים רבים מדי, ביניהם חולים מונשמים או כאלה שמצבם אינו יציב, אינה מאפשרת להן להצליח ולספק את הטיפול הרפואי המתוכנן. יתרה מזאת, במחלקות אין מספיק כוחות עזר המסייעים בעבודה משמעותית מאוד – כמו החלפת חיתול בזמן לחולה. כך, שגם הטיפול המצוין של הרופאים עלול לרדת לעיתים לטמיון, כי בסופו של דבר החולה ומשפחתו זוכרים (ובצדק) את ההמתנה הארוכה עד שקריאתם נענתה.
תסכול נוסף שלי נוגע לתנאי העבודה הקשים של המתמחים. הדבר בא לידי ביטוי בהיבט פיסי – שעות עבודה מרובות, תגמול נמוך מדי, מחסור בשעות שינה – פעמים רבות קורה שבמהלך תורנות בת 24 שעות, המתמחים לא ישנים כלל. ואם כבר הדבר מתאפשר, לשעה-שעתיים, אין חדר ראוי לעשות זאת - עם מיטה ומקלחת הולמות.
בנוסף, יש את ההיבט הנפשי. יש לי חברה העובדת כליצנית רפואית במחלקת הילדים. קבוצת הליצנים אליה היא שייכת זוכה לליווי של פסיכולוג בעיקר בשל ההתמודדות הנפשית הקשה. אנו, כמתמחים החווים כאב וסבל של חולים שלנו, הנאלצים להודיע לחולה על מחלה קשה שהתגלתה בגופו או לבשר למשפחה על מות יקירה (לעתים, כאשר המוות מתרחש לאחר ניסיונות החייאה שלנו), לא זוכים לתמיכה נפשית מוסדרת. שילוב של התנאים הפיסיים הקשים והעומס הנפשי מביאים, במקרים רבים, לכך שבציבור מתעוררת התחושה כי הרופאים הופכים לאטומים ולא אנושיים".
מה את אוהבת בעבודה?
"אני אוהבת את המקצוע שלי. מבחינתי, כל חולה הוא סיפור מיוחד בפני עצמו. חדר מיון הוא דוגמה מוחשית לכך. חדר מיון בנוי מתאים תאים, המופרדים על-ידי וילונות. בתורנות מיון, כל פתיחת וילון מציינת סיפור חדש. אין שני סיפורים זהים. מאחורי הוילון יש אדם, ממנו צריך להוציא בזמן קצר את ההיסטוריה הרפואית שלו, את סיבת הגעתו למיון, וביחד עם הבדיקה הגופנית שלו ובדיקות העזר להגיע לאבחנה ולהחלטה טיפולית מידית - עם כל ההשלכות שיש לכך. זה היופי ברפואה וזוהי גם אמנות הרפואה".
מיהו רופא טוב?
"מבחינת האדם שמאחורי הוילון, אני הרופאה ב-100% ולא מעניין אותו שהוא החולה ה-34 שראיתי בשעות האחרונות, או שהשעה 4:00 לפנות בוקר ושכל הנוכחים בחדר המיון עצבניים כי הם מחכים במיון כבר 3 שעות וכואב להם. בעיני, להצליח כל פעם להתחיל מחדש, להתרכז, להעניק תשומת לב מלאה ולקבל החלטה מושכלת – זו המשמעות של להיות רופא טוב. לדקלם את מה שכתוב בספרים, זה ממש משני בעיני.
הוילון הוא אמיתי, אבל הוא גם מטפורה לכל מפגש בין רופא לחולה, גם אם מדובר ברופא היושב במשרד מפואר עם כסא מנהלים מעור ונוף לים. האינטראקציה עם החולה ואיתור הסיבה לבעייתו, באופן שיאפשר לספק לו טיפול מתאים – זו מהות הרפואה. אני קוראת לזה בלשות במיטבה".
ספרי על בן-זוגך וכיצד הוא מתייחס לעובדה שבחרת להיות רופאה
"בעלי, מיקי, הוא אדריכל ומטפל בשיטת אלבאום (טיפול באמצעות תנועה ומגע). קודם לכן, דיברתי על חשיבותה של התמיכה משאר הרופאים במחלקה. זה, כמובן, אינו מספיק. מבחינתי, היכולת לשתף את בן הזוג שלי בבית בחוויות שאני עוברת היא חיונית מאוד. אין ספק, שקיים קושי מסוים להיות בן-זוג של רופא. מעבר לעומס הנפשי שמביאים הביתה, תקופת ההתמחות אף היא אינה קלה לשני הצדדים – בכל סוף שבוע שני נמצאים בבית-חולים, וכך גם בחגים רבים. התנאים הקשים, בהם נמצא המתמחה, משפיעים גם על סביבתו הקרובה".
האם היחס של הציבור לרופאים שונה כיום?
"באופן כללי, הציבור רוחש לרופאים כבוד, אך ברור שהדברים שונים מבעבר. הרופאים הצעירים הרבה יותר פתוחים כיום ושומרים על מידה מועטה יותר של דיסטנס מהמטופל ומבני משפחתו. לעיתים, אף נרקם ביניהם קשר פורמלי פחות, אך הדבר אינו פוגם ביחס לרופא ולמקצועיותו".
האם נתקלת ביחס לא נעים או קשה במיוחד מצד מטופלים או בני משפחתם?
"נתקלתי במקרים של אלימות מילולית כלפי רופאים, אך מדובר באירועים בודדים וקיצוניים ולא בתופעה".
האם וכיצד משפיעה עובדת היותך אישה על ההיבט המקצועי?
"קיים הבדל בין נשים לגברים. זו המציאות. נשים יולדות והרבה מהן בוחרות להיות יותר שעות בבית עם משפחתן, לעומת גברים באותו גיל ומעמד מקצועי, ולכן נוצרים הבדלים. יחד עם זאת, אני מאמינה שאם אישה היא מספיק מקצועית ומעונינת להתקדם בתחום הרפואה, אין סיבה שיערימו עליה קשיים על רקע מינה. ואולי אני תמימה..."
מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי?
"פנאי? זה דבר שכמעט לא בנמצא. אני אוהבת לעשות את מה שרוב האנשים היו עושים בשעות הפנאי – לישון טוב, לאכול בחוץ, ללכת לים, לטייל. בנוסף לכך, אני משחקת כדורסל בנבחרת הבנות של תל-השומר, במסגרת הליגה למקומות עבודה".
במחשבה לאחור, היית בוחרת גם היום בתחום הרפואה?
"בהחלט, כן".