ד"ר מלניק ודים

1962 - 1997
ודים, בן יחיד לאסתר וגרי, נולד ביום י״ז באדר א׳ תשכ״ב, 21.2.1962 באוקראינה. ודים גדל והתחנך בעיר קייב. לאחר שסיים את לימודי התיכון בבית ספר מס׳ 189, המשיך ללימודים מתקדמים בקולג׳ לרפואה מס׳ 4 בקייב. בנובמבר 1980 גויס לשורות הצבא הסובייטי ושירת כפרמדיק במשך שנתיים.

בתום השירות, התקבל ללימודים במכון לרפואה כללית, וביולי 1989 סיים בהצלחה את לימודי הרפואה. ודים התקבל לעבודה כרופא מרדים במחלקה האונקולוגית של המכון למחקר רפואי, שם עבד במשך שנה.

בדצמבר 1990, כשהוא בן 28, עלה ודים ארצה יחד עם אמו וקבע את מקום מגוריו בעיר צפת. לבחינות ההסמכה ודים התכונן באופן עצמאי במשך שנה. הוא עבר את הבחינה בהצלחה בניסיון הראשון וקיבל את רישיון הרפואה הישראלי.
ודים הועסק כרופא מרדים במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים הממלכתי ע״ש רבקה זיו בצפת. הוא התחיל כמתמחה והמשיך כרופא מרדים מן המניין.

בשנת 1995 נישא לבחירת ליבו אמיליה(מילה)ובתום אותה שנה נולד בנם, נתן.
בסוף מאי 1994 ודים התגייס לשירות מילואים בצה״ל, קיבל רישיון של קצין רפואה מטעם הצבא ושירת כרופא בחיל הרפואה. במקביל קיבל את דרגת קצין הרפואה.

בשלהי ינואר 1997 גויס ודים שוב לשירות מילואים כרופא ביחידה קרבית מובחרת. בערב ה-4 בפברואר התרחש האסון: שני מסוקי יסעור התנגשו באוויר מעל למושב שאר־ישוב, ו־73 הלוחמים שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון נהרגו. ודים היה ביניהם. בן 34 היה בנופלו. הותיר אחריו אשה, בן ואם. בנו נתן היה אז בן שנה וארבעה חודשים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בצפת. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.

באיגרת ניחומים למשפחה כתב הרמטכ״ל דאז אמנון ליפקין־שחק: "ודים שירת כרופא בגדוד רפואה של עוצבת 'אתגר' בפיקוד צפון. הוא תואר על ידי מפקדיו כקצין מקצועי, בעל רמה אישית גבוהה, שמילא את תפקידו במיומנות ובמסירות. ודים הפגין רוח התנדבות ונכונות לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת, הוא היווה דוגמה ומופת לפקודיו, הן כרופא והן כאדם."

מפקד היחידה הוסיף וכתב: "במשימתו האחרונה הפגין ודים את אותן התכונות שכה בלטו באישיותו – אנושיות, נאמנות למשימה, יוזמה, מוטיבציה ונכונות לשרת ולתרום, רצון ללמוד בעצמו ולהוות דוגמה לפקודיו כאדם וכרופא. ודים הדהים את החיילים ביכולתו המקצועית הגבוהה ובאופיו השקול והנבון. ודים נפל, כשהוא מגן על ביתו שבגליל."

התאקלמות בארץ:

בברה"מ סיים את בית הספר לרפואה, קיבל דיפלומה של אח, שירת שנתיים בצבא ולאחר מכן התקבל למכון לרפואה בקייב.
לאחר שקיבל את דיפלומט הרופא, עבד שנה במכון לאונקולוגיה ועלה עם אמו לישראל. ודים עמד לסיים את לימודיו באולפן. ודים ומילה נפגשו בארץ. הם הכירו בצפת אצל חברים משותפים. זה היה במרץ 1991. עמד במבחנים, קיבל רישיון והחל בהתמחות במחלקות השונות של בית החולים בצפת.
ודים, כמו כל רופא-עולה, היה זקוק לחוות דעתם של מנהלי המחלקות השונות בבית החולים. והוא קיבל. אז התעוררה הבעיה המרכזית – מציאת מקום עבודה. 11 חודשים ישב ודים בבית, לא הצליח למצוא מקום עבודה. ב-24 בינואר 1994 הוא התקבל למחלקת ההרדמה וההתאוששות של בית-החולים בצפת (לאחר מכן, המחלקה התפצלה לשניים ודים נשאר במחלקת ההרדמה). עם סיום המבחנים, התחיל בהתמחות.

קריירה צבאית:

בברה"מ שירת ודים שנתיים. בארץ עלתה השאלה האם מגייסים אותו לשנה וחצי כחייל, או שהוא ישרת במילואים. מילה וודים התלבטו בשאלה האם להתגייס לשנה וחצי. באותה תקופה הוא היה מובטל.
ברגע האחרון ויטלי רדינסקי, חברו, יעץ לו: "תשמע, אתה יכול להתגייס לשנה וחצי. אבל זה לא משנה כלום. לפני השירות כמו גם אחריו, סיכוייך למצוא עבודה זהים. אני מאמין שבחודשים הקרובים עניין העבודה יסתדר. תחליט". בסוף החליט ודים להיות רופא במילואים.
הוא היה בלבנון פעם אחת. 32 יום רצוף. בתחילה עשה טירונות בשכם. היה שם כל כך שקט, כל כך טוב. הוא עבר הכנה בבסיס מיוחד, שבו מכשירים רופאים צבאיים. אדם העובד כמרדים או בהתאוששות (כמו גם כירורג), תמיד יודע היכן הוא עומד לשרת. את רופא הילדים או הכללי עוד יכולים לשלוח לבסיס צבאי עורפי, אבל מקומם של המרדימים והכירורגים בחזית. במלחמה. במיוחד, אם הרופא – קצין צה"ל.
כאשר ודים עבר לראשונה מבדקים רפואיים בתל-השומר, הוא חזר הביתה ואמר לאשתו: "את יודעת מה הפרופיל שלי?", "אני יודעת, רואה כל יום", חייכה אליו מילה. והוא אמר: "יש לי פרופיל 97!" הכי גבוה!

את השירות בלבנון תיאר ודים: "יושב-שעמום, שומע רדיו. את הספר המסכן הזה קראתי מספר פעמים ואפילו למדתי בעל-פה, לא יכול להסתכל עליו. כל כך התעייפתי מהרדיו-כבר אין לי כוח. ואין מה לעשות. נופש".
כשהיה ודים מתקשר מלבנון, בדרך כלל פעמיים ביום, היה שואל את מילה: "היי, מה נשמע? הכל בסדר?", "בסדר. איך אצלך?", שואלת מילה, "הכל בסדר". ומילה ממשיכה "מה היום קרה אצלכם?" "אל תשאלי שאלות טיפשיות" היה עונה לה ודים. "ודים, אני יודעת הכל, אני מזמן צופה בטלוויזיה" "אז אם את צופה בטלוויזיה למה את שואלת? זה בכלל לא עלינו, זה באזור אחר, בגזרה אחרת". כך זה נמשך 32 יום.
ביום האחרון של השרות (לפני יציאה לעבודה) בעשרה לשתיים-עשרה, ודים התקשר וביקש שמילה תאסוף אותו. "נסעתי לכיוון מטולה." מספרת מילה, "שדה נקי. דרך עפר. אחת בלילה. בשוליים – בן אדם לבד בדרך עפר עם קיטבג, תת-מקלע, על הקיטבג כסדה מעוכה, לבוש באפוד מגן. נסענו הביתה."

לצבא גויס ב-20 לינואר יחד עם חברו ויטלי. בערב הם חזרו הביתה ואמרו שקיבלו חופשה עד ל-30 בחודש. עשרה ימים! ודים נסע לבסיס עם האוטו ומילה נשארה עם הבן נתן בצפת, אצל ההורים. "בערב הוא התקשר ואמר שהוא עם ויטלי נמצאים אצלנו בנוף-כינרת." נזכרת מילה, "הם ישבו קצת ולאחר מכן יבואו לקחת אותי. ויטלי התחיל לצעוק: 'מילה, תיקחי מונית
ובואי אלינו!'. התברר שודים עם ויטלי הלכו לשכן שלנו סשה ברסלבסקי, שאצלו התקבצו מספר אנשים. נוף-כינרת – מקום מיוחד- ישוב האינטלקטואלים: רבים מהרופאים קנו שם דירות."

מסירותו למקצוע:

עבודה הייתה תמצית חייו. "עבודה, עבודה – ושום דבר חוץ מעבודה." מספרת מילה, "לא פעם נאלצתי להביא במשך שלושה ערבים רצופים, ארוחת ערב לבית החולים לשלושה אנשים. החבר'ה בקבוצות של שלוש, היו יממה שלמה בתורנות. אם אין ניתוח, התורנים היו מתיישבים לאכול, עם הצחוקים והבדיחות. אם יש ניתוח דחוף – חוטפים לך במהירות את הסיר ומשאירים את הארוחה לאחר כך."בסוף שנת 1990, החליט ודים לעלות לישראל. משפחת מלניק התיישבה בצפת. "יום אחד, הופיע ודים במשרדי" נזכר דר' מרק טברסקוי, מנהל מחלקת ההרדמה של בית החולים 'זיו' בצפת בין השנים 2001-1976, "מסר ד"שים מעמיתי בקייב וביקש לרשמו לקורסים של רופאים עולים כהכנה לבחינות לקבלת רישיון ישראלי.
באותה תקופה ניהלתי את הקורסים הללו. לצערי, ודים הגיע מאוחר מדי ולכן נאלצתי לסרב לבקשתו, אך המלצתי בפניו להירשם למועד הבא. בניגוד להמלצתי, החליט ודים להתכונן עצמאית ולא לחכות למועד הבא. הוא ביקר במספר הרצאות בצורה לא רשמית, ועמד בבחינות בהצלחה מהפעם הראשונה.

הוא היה צנוע, לא התבלט, לא שאל שאלות מיותרות. הוא עבר את המבחנים בהצלחה מהפעם הראשונה וקיבל אישור לעסוק ברפואה בארץ. עם קבלת הדיפלומה, בא אלי ושאל, האם אהיה מוכן לקבלו להתמחות במחלקתי. עניתי שיש הרבה מועמדים ואנו צריכים לשוחח.
לאחר השיחה החלטתי שזה המועמד המתאים, אשר עונה על כל הדרישות ולא יתקשה להתחבר לאנשי המחלקה. ביום השני או השלישי לעבודתו, דפק ודים בהססנות על דלת משרדי וביקש אישור להיכנס. מה קרה? - שאלתי. הוא העביר לי מכתב המלצה מידיד וחבר לעבודה וותיק שלי. התברר שלפני העליה לארץ, ודים עבד במרפאה של המכון האונקולוגי של קייב, אותה מרפאה, בה ניהלתי בחיי הקודמים את מחלקת ההרדמה.
אז למה שתקת עד עכשיו ? – שאלתי בתדהמה.
'לא רציתי להתחיל את חיי בארץ דרך הכניסה האחורית.' ענה ודים.
הוא החל את חייו בארץ בהגינות ויושר ועמד בפיתוי להיעזר בפרוטקציה.
ודים, בחור נפלא, כישרוני מאוד. אדם טוב, חברותי ונדיב. במחלקה כולם אהבו אותו. עבד נהדר. במחלקה שלנו מתמחים הרבה רופאים-עולים. כל שבוע אחד מהם מקיים הרצאה על נושא מסוים. ודים השתתף במרץ בעבודה זו, הכין הרצאות בעזרת מקורות אנגליים ואמריקאיים. הרצאותיו היו תמיד מבריקות. חבריו לעבודה מאוד אהבו אותו. אני חושב – זה העיקר.
דוקטור ודים מלניק נשאר לנצח בזיכרוני כנקודה כואבת, שלא הזמן ולא כדורי ההרגעה יצליחו לרפא. מה אני יכול לספר עליו ? לצערי, מעט מאוד. הוא עמד במשך זמן קצר לידי על המזח, ואז הזרם ההרסני נשא אותו לגדה השניה – לממלכת המוות בה שולטת אלת האפלה, אלת המוות. והאושר היה כל כך אפשרי."
חבריו הרופאים של ודים מבית-החולים יודעים לספר על בחור חזק ואמביציוזי, מחוספס, מלא חיים הדבק במטרה. אדם אמין שאפשר לסמוך עליו. השתלט במהירות על כל רזי המקצוע. אם אחד החברים ביקש ממנו להתחלף במשמרת, הוא מעולם לא נענה בסירוב.

"הודות לאנשים כמו ודים וויטלי" אומר דר' אדוארד אלטמן, מנתח לב בביה"ח רמב"ם, "השתנת בארץ בצורה קיצונית הדעה על עליית הרופאים מרוסיה. חבר'ה כאלה, כמו ודים וויטלי, הופיעו בתפקיד של "שוברת הקרח", בקרח של חשדנות כלפי הרופאים – יהודים מרוסיה. הדבקות במטרה, כושר עבודה ויכולת ללמוד נמצאו אצל הרופאים שלנו ברמות כל כך גבוהות, שבארץ הבינו – הגיעו לכאן מרוסיה אנשים מיוחדים.

ליל האסון:

ודים היה אמור לסיים את המילואים שבוע מיום האסון. כאשר הודיעו בתקשורת על תאונת המסוקים, מילה, אישתו של ודים, היתה בקשר טלפוני עם אישתו של ויטלי, שישן בביתם בלילה האחרון. "לנו זה לא יקרה" אמרו שתיהן, "ובוודאי שלא שניהם יחד". כאשר נפתח מוקד המידע הטלפוני, שמותיהם של ודים ושל ויטלי לא הופיעו שם. מילה לא עצמה עין כל אותו לילה וב־5:15 לפנות בוקר נשמע צלצול הטלפון. נציגי המשטרה היו בדלת.

ב-20 במאי 1997, באולם הכנסים של איגוד הרופאים ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן התקיים טקס הענקת מלגות שמיות – על שם ד"ר ודים מלניק, הקצאת מלגות שמיות לזכרם של רופאים שנפלו בטרם עת הינה מסורת שנהוגה באיגוד הרופאים זה זמן רב.
מלגה על שם ד"ר ודים מלניק. כואב לומר את המילים האלו. אבל אי אפשר שלא לומר אותן. כדי שלא נשכח. כדי שנזכור – הוא נפל כשהגן עלינו. את המלגה קיבל רופא כירורג מבאר שבע, ד"ר ז'ילברט סאבאר, שנסע לשנתיים לטורונטו כדי לרכוש שם מיומנויות בטכניקות רפואיות חדישות לטיפול כירורגי בסרטן המעי הגס.
בטקס נכחו אלמנתו של ד"ר מלניק ז"ל, חבריו ושותפיו לעבודה. לזכרו נשא דברים נכה צה"ל, רופא מרדים של בית חולים בצפת, ד"ר איתן ויינברג.
ודים
ודים 1991
ודים 1994

נר זכרון

נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 04.08.2010 אתא לעולם אתי
נר זיכרון הודלק על ידי ארז בתאריך 30.08.2010 יהיה זכרו ברוך
נר זיכרון הודלק על ידי דוד מרחובות בתאריך 30.08.2010 ניזכור אותך
נר זיכרון הודלק על ידי אמיליה ונתן בתאריך 09.09.2010 יהיה זכרו ברוך
נר זיכרון הודלק על ידי לובה דייכין בתאריך 28.10.2010 יהי זכרו ברוך
נר זיכרון הודלק על ידי לינה- אחיינית בתאריך 08.05.2011 יהיה זכרך ברוך
נר זיכרון הודלק על ידי נדיה שיפרין בתאריך 09.05.2011 יהי זיכרו ברוך
נר זיכרון הודלק על ידי יוסי רדינסקי,אנה זוסמן, לנינה ויפים רדינסקי בתאריך 20.02.2012 חמש עשרה שנים ל אסון המסוקים.
זוכרים... ונזכור
נר זיכרון הודלק על ידי לינה דוברונבסקי בתאריך 24.04.2012 תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי דוד סביצקי בתאריך 25.04.2012 בזכרוני נשארתה לתמיד כסטג'ר צעיר ומלא מרץ ובהמשך כמתמחה מוצלח וכך עד ליום האחרו שקפצתה לבית החולים לפני יציאה למילואים....
יהי זכרו ברוך
נר זיכרון הודלק על ידי אסתר, אמא של ודים בתאריך 14.04.2013 אתה תמיד איתי.
נר זיכרון הודלק על ידי דוברונבסקי גיניה בתאריך 14.04.2013 יהיה זיכרו ברוך
נר זיכרון הודלק על ידי ד"ר פליישמן גרירורי בתאריך 11.08.2013 קולגה וחבר
נר זיכרון הודלק על ידי דפנה אונטרמן בתאריך 10.11.2014 זוכרת
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי אמא בתאריך 03.02.2015 נר זיכרון הודלק על ידי אסתר מלניק אמא של ודים זייל בתאריך 4.02.2015

אתה תמיד בלב שלי
נר זיכרון הודלק על ידי ענת בתאריך 03.06.2015 יהי זכרו ברוך
נר זיכרון הודלק על ידי לינה גורודצקי בתאריך 04.02.2016 !Светлая Память
נר זיכרון הודלק על ידי קורקובסקיום לאוניד בתאריך 03.02.2017 שיהיה זכרו ברוך ולכל אחד ואחת שמסרו את נפשם להגנת מדינתנו.
נר זיכרון הודלק על ידי לזכר הרופא בתאריך 01.05.2017 ליום הזיכרון
יהי זכרו ברוך
אמן

הדליקו נר זכרון

מילים לזכרם

מידע  /  אסתר מלניק - אמא

11:24 20.02.2011

ב 20 במאי, באולם הכנסים של איגוד הרופאים ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן התקיים טקס הענקת מלגות שמיות – על שם דר' ודים מלניק, רופא מרדים של בית חולים בצפת, אשר נפל בגבול לבנון באסון המסוקים ב 4 בפברואר השנה. הקצאת מלגות שמיות לזכרם של רופאים שנפלו בטרם עת הינה מסורת שנהוגה באיגוד הרופאים זה זמן רב.
מלגה על שם דר' ודים מלניק... כואב לומר את המילים האלו. אבל אי אפשר שלא לומר אותם. כדי שלא נשכח. כדי שנזכור – הוא נפל כשהגן עלינו. את המלגה קיבל רופא כירורג מבאר שבע, דר' ז'ילברט סאבאר. הוא נוסע לשנתיים לטורונטו כדי לרכוש שם מיומנויות בטכניקות רפואיות חדישות לטיפול כירורגי בסרטן המעי הגס.
בטקס נוכחו אלמנתו של דר' מלניק (ז"ל), חבריו ושותפיו לעבודה. לזכרו נשא דברים נכה צה"ל, רופא מרדים של בית חולים בצפת, דר' איתן ויינברג.

מילים לזכרו דרך האם גב' אסתר מלניק  /  דר' בוריס אזדרין

15:36 03.02.2011

מספר דר' בוריס אזדרין, רופא מרדים בבית חולים בצפת:
ואדיק היה בחור מוכשר. כל מה שבחר לעשות, עשה בקלות. הדברים צלחו לו. כך למשל, כשהחליט להוציא רישיון נהיגה, עבר בהצלחה את הטסט הראשון, התיישב מול ההגה ועשה את כל הארץ. נסע לבדו, מאוד אמיץ...
לפתור תשבצים עם ודים זה ממש תענוג. הוא מאוד אהב מוסיקה, במיוחד את ויסוצקי. אסף אוסף גדול של תקליטיו, משהו כמו 50 תקליטים. ברוסיה התעסק הרבה בטיולי שטח, טיפס על הרים, ירד למערות. כל נעוריו עברו באינסוף טיולי שטח. זה טבע בו, כנראה, סימן משמעותי: כאמור, לטיפוס על הר לוקחים רק אנשים שאפשר לסמוך עליהם. הוא היה איש כן וישר ביותר. אם לא אהב משהו במישהו אחר היה אומר זאת בפנים בלי להתפתל.
היה לו חוש הומור יוצא דופן והוא הכיר כמות עצומה של בדיחות. היה מאוד קל להיות בחברתו. הוא היה מאוד מובילי. עבורו לא היה זה אתגר גדול להיכנס לאוטו אחרי המשמרת ולעשות 350 קילומטר, סתם ככה, פתאום, "בוא נסע להסתובב". ביחד היינו יוצאים לאיסוף פטריות ביער ולטיפוס במערות...
ודים ואני התחברנו מהר מאוד, ממש על הימים הראשונים של העבודה המשותפת, למרות פערי הגילאים. מידת הקרבה הייתה כה גדולה שיכולנו להבין מחציי דברים מה הולך לקרות. וחוץ מזה, אם על כל משפט תמיד נמצאו לפחות עשר בדיחות טובות, השהות עם כזה אדם היא מאוד קלילה. מאוד קירבה בינינו גם אהבתינו המשותפת לשיריהם של גאליץ' וויסוצקי ולטיולי שטח. לטיולים תמיד נהגנו לצאת יחד.
בארץ ודים התחתן. מילה, אשתו, בחורה מקסימה. נולד להם בן, הם רכשו דירה ואוטו...משפחה מאושרת.

דר' אזדרין נזכר שב- 3 בפברואר התקבל דיווח ברדיו על חילופי ירי בלבנון.
ידעתי שואדיק צריך להיות שם. בסביבות השעה שש בערב חייגתי את מספרו, סתם לפטפט ולצחוק, לשאול איך הוא לוחם שם. המענה הקולי מסר כי המנוי לא זמין כעת...
לקראת הערב בית חולים הועבר למצב כוננות מוגברת: לפי דיווחים מקדימים היינו אמורים לקלוט כ-90 פצועים. הרופאים הוזעקו מבתיהם. אני באופן אוטומטי המשכתי לחייג את מספרו והוא נשאר דומם. ידענו שמילה, אשתו, דואגת כי הוא בדיוק היה אמור להיות באותו איזור. הבנו שלא יתכן שהוא לא מתקשר, הוא היה מתקשר הביתה פעמיים – שלוש ביום. המשכנו לחייג גם אחרי חצות...בבוקר, בסביבות השעה שש שוב חייגתי את מספרו...בשעה זו למילה כבר נודע כי שמו מופיע ברשימות... ב- 21 בפברואר הוא היה אמור להיות בן 35.

בימים אלו דר' אזדרין נזכר רבות ברומן של הסופר טורנטון ואיילדר "הגשר של המלך לודוויג הקדוש".
-שישה אנשים, לחלוטין במקרה, מצאו עצמם על הגשר שקרס. ברומן מתואר סיפר חיים של כל אחד מששת הנספים. הסופר מנסה להבין מה הביא אותם באותו רגע לגשר הזה, מה הביא למפגש שלהם עליו. לאחרונה מייסרת אותי גם השאלה איך קרה שמיטב ממיטב הבנים ששירתו ביחידות עלית נאספו מכל קצוות הארץ לתוך המסוקים האלו ולאחר זמן קצר מתו כולם? כשמעמיקים בשאלה מהסוג הזה או שנתפסים למיסטיקה או שהופכים להיות פטאליסטים.
ברוסיה יצא פעם סרט נהדר "וכל זה עליו" – עם קוסטולבסקי ולאונוב – ממשיך בוריס אזדרין. לא זוכר כעת את התוכן במדויק, אבל מה שאני עדיין רואה מול עיניי זה הכתוביות שהופיעו על המסך במהלך הסרט: "חודש לפני...", "שעתיים לפני...", "דקה לפני...". לפני המוות. רק דמיינו, בבוקר של 3 בפברואר ואדיק וויטאלי יצאו לבסיס, מילה ליוותה אותם. בהגיעם ליעד, הם צחקו, התבדחו, שתו קפה...היה איתם עוד קולגה וחבר שלנו, שלמדתי יחד איתו בקורס. לפני ההמראה אמרו :"שני רופאים למסוק, אחד לשריונית". ויטאליק וואדיק, חברים טובים, החליטו לטוס יחד. הרופא השלישי היה צריך להיכנס לרכב. הוא בא לבית חולים שלנו אחר כך, בשוק. עד היום הוא לא באמת חזר לעצמו. ויסוצקי אמר בשיריו, משום מה הולכים מאיתנו תמיד המוכשרים והטובים ביותר.

דר' גרגורי פליישמן זוכר
דר' ודים מלניק
בתחילת 1994 הופיע במחלקה שלנו בחור רזה וכהה, בעל שיער מלא ומקורזל מסופר קצר מאוד וזקן שחור – חזות שגרמה לו להדמות לערבי.
לאחר הכרות קצרה הסתבר כי דר' טברסקוי, סגן מנהל מחלקת ההרדמה של בית חולים בצפת, קיבל לעבודה עולה חדש מרוסיה, יותר נכון מעיר מולדתו – קייב. היה זה ודים מלניק. ההשתלבות של ודים בצוות הייתה לא קלה. היה לו אופי לא קל, הוא היה קוצני ובלתי מתפשר עקרונית, דבר אשר במסגרת האחווה המזרח תיכונית והמרושלות האופיינית הביא אותו לא פעם לעימותים עם האחיות וחברי צוות אחרים. אך עם הזמן ואדיק "הפשיר" ונהיה ברור שמדובר באיש טוב לב, נגיש, חבר אמת שבמקרה הצורך היה נשאר לעשות עוד תורנות במקום חבר חולה, לעולם לא סירב לעשות שעות נוספות בהמתנה לאלו שהיו צריכים להגיע לתורנות מרוטציה בבית חולים רמב"ם בחיפה. ברצון רב היה ודים מבלה עם חבריו לעבודה את שעות הפנאי. הדבר התחזק במיוחד אחרי שהתחתן עם "הגבירה" מילה (כך כינה ברכות את אשתו). אחרי החתונה מפגשים אלו הפכו להיות משפחתיים ממש. מילה תמיד הייתה מכינה לודים ארוחת ערב חמה לקראת כניסתו למשמרת, בכמות שהייתה מספיקה לכל הצוות של המשמרת. ואם היה רגע פנוי במהלכה, הארוחה הייתה הופכת חגיגית ממש מעושר המנות ומהאווירה החברית לה תרם ודים רבות.
ודים הגיע למחלקה כשהוא היה מרדים ירוק (אם איני טועה היה לו ניסיון עבודה של שנה אחת בלבד כשהגיע לארץ). עם הזמן הוא צמח כמומחה ובשנת נפילתו היה מוכן לגשת לבחינת מומחה ראשונה, תוך שהוא מתמודד עם היומיום של חייו החדשים, עם מות אביו, עם הולדת בנו ועם קשיים רבים אחרים המוכרים היטב לעולים בכלל לרופאים עולים בפרט. לעולם לא אשכח את 4 בפברואר 1997. באותו יום הייתי רופא כונן. בסביבות השעה 5 בערב קיבלתי טלפון מודאג מרופא בכיר דר' שגאל. הוא הודיע שלבית חולים אמורים להגיע כ-80 פצועים בעקבות תאונה אווירית. התייצבתי מייד בבית חולים שם התחלתי ליצור קשר עם כל המרדימים של המחלקה כדי להזעיק את כולם לבוא. לקראת אותו יום ודים כבר היה כמה ימים במילואים. לאחר זמן קצר התקשרה אשתו, מילה, ואמרה שהיא מודאגת מאוד כי ודים לא עונה לטלפון. לא באמת יכולנו להרגיע אותה, כיוון שגם אנו היינו ללא ידיעה על המתרחש. לאחר מספר שעות המתנה מייגעות, נהיו ברורים כמה דברים: מדובר בתאונת מסוקים, אנחנו לא קלטנו אף פצוע, הסיכוי שודים היה על אחד המסוקים יחד עם חברו ויטלי רדינסקי גם הוא רופא מרמב"ם, גבוה. ערב קודם, שניהם קיבלו שחרור לביקור קצר בבית לפני היציאה ללבנון. את הערב הזה הם, שני חברים, בילו יחד. בערב של 4 בפברואר 1997, הודיעו בטלוויזיה על תאונת מסוקים ועל כך שאין ניצולים. הסיכוי הפך לעובדה והידיעה הזו זעזעה את כולם. היה בלתי אפשרי לתפוס כי אדם כה אוהב חיים, צעיר ומלא תוכניות ואנרגיה כמו ואדיק לא יחזור יותר, אבל זאת הייתה אמת.
במחלקה החלטנו כי עלינו לעשות הכל כדי לשמר את זכרו בבית חולים. בשטח בית חולים הוצבה אבן זיכרון מגרניט ועליה שמו. לידה נשתל עץ זית. בכל שנה ביום האסון הרופאים מניחים שם זר פרחים. במשך מספר שנים לפי בקשתנו, העמותה הישראלית של רופאים מרדימים העניקה מלגה על שם דר' מלניק ובישיבות הועברו הרצאות זיכרון.
אלו שעבדו יד ביד עם ודים וחלקו עימו ימים ולילות של חיי המרדימים הלא פשוטים הן בין כתלי בית חולים והן מחוצה להם, בהסתכל על תמונתו התלויה בחדר הרופאים, לעולם יזכרו הכל.

דר' ויטלי שיפרין זוכר
ודים ואני עבדנו יחד באותו בית חולים. יחד, באותו יום, התגייסנו לצבא, יחד עברנו ועידה רפואית וכל שלבי ההכנה. שירתנו יחד ועשינו מילואים בגבול בצפון ובלבנון. האם היינו חברים? גרנו באותה עיר, הנשים שלנו היו חברות (הן חברות גם עכשיו), אבל, כנראה, ההכרות בינינו לא הייתה עמוקה מספיק כדי לקרוא לה "חברות". לודים תמיד הייתה דעה משלו והוא נלחם עליה גם כשאף אחד לא קרא עליה תיגר. לעתים הוא היה "לא נוח", אבל תמיד (תמיד!) הוא היה עבורי "אחד משלנו". היה בו משהו מעבר לכנות מוחלטת, למיטב הבנתי, היה זה כבוד.
ודים לא היה איש של פשרה, לעתים קרובות הוא היה קוצני מאוד אבל תמיד היה אמין ביותר. מילתו הייתה באמת מילה (דבר נדיר). הוא יכל לטעות אך לעולם לא אמר ולא עשה דברים שלא האמין בהם. הייתה בו אהבה לחופש, מיוסרת, מלאה ואמיתית. היה נדמה שמתנגן בו מיתר שנושא צליל מאוד טהור, וואדיק מאוד העריך אותו. ה"קוצניות" שלו, לדעתי, היא תוצאה של סירוב לזייף, הרי אין דבר כזה צליל "לא כל כך טהור". ודים היה איש אוהב חיים. הוא מיהר לחיות, היה נדמה שהוא פשוט לא מסוגל לדחות משהו לאחר כך. הוא היה אבא נהדר ובעל אוהב. הוא היה בחור מאוד טוב. אין כל כך הרבה אנשים שהמפגשים איתם נשארים איתנו לכל החיים. ואדיק היה כזה. הוא חסר לי מאוד.

שבועון של צפת
עם רדת החשכה ב 4 בפברואר מעל גבולינו הצפוני התנגשו באוויר שני מסוקים של חיל האוויר של צה"ל. 73 בחורים צעירים שילמו בחייהם על התרשלות.
אחד הנופלים הוא יוצא ערינו, רופא מרדים של בית חולים בצפת, ודים מלניק. שותפיו לעבודה העריכו אותו וחבריו אהבו אותו – זאת זכות גדולה שלא כל אחד זוכה לה.
17 ימים נשארו לו עד יום הולדתו ה- 35.
בצער רב אנו שולחים את תנחומינו העמוקים לאמו פירה, לאשתו מילה ולבנו נתן בן השנה.
יהיה זכרו ברוך לעולם ועד.
בשטח של בית חולים שבצפת הוקמה אנדרטה לזכרו של ודים. ב7 במרץ נערכה אסיפת אבל לציון פתיחתה.

מידע נוסף:
ב 20 במאי, באולם הכנסים של איגוד הרופאים ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן התקיים טקס הענקת מלגות שמיות – על שם דר' ודים מלניק, רופא מרדים של בית חולים בצפת, אשר נפל בגבול לבנון באסון המסוקים ב 4 בפברואר השנה. הקצאת מלגות שמיות לזכרם של רופאים שנפלו בטרם עת הינה מסורת שנהוגה באיגוד הרופאים זה זמן רב.
מלגה על שם דר' ודים מלניק... כואב לומר את המילים האלו. אבל אי אפשר שלא לומר אותם. כדי שלא נשכח. כדי שנזכור – הוא נפל כשהגן עלינו. את המלגה קיבל רופא כירורג מבאר שבע, דר' ז'ילברט סאבאר. הוא נוסע לשנתיים לטורונטו כדי לרכוש שם מיומנויות בטכניקות רפואיות חדישות לטיפול כירורגי בסרטן המעי הגס.
בטקס נוכחו אלמנתו של דר' מלניק (ז"ל), חבריו ושותפיו לעבודה. לזכרו נשא דברים נכה צה"ל, רופא מרדים של בית חולים בצפת, דר' איתן ויינברג.

ד"ר בוריס אזדרין, מרדים בבית חולים בצפת, מספר על ואדיק  /  אסתר מלניק

12:49 04.08.2010

ואדיק היה בחור מוכשר. כל מה שבחר לעשות, עשה בקלות. הדברים צלחו לו. כך למשל, כשהחליט להוציא רישיון נהיגה, עבר בהצלחה את הטסט הראשון, התיישב מול ההגה ועשה את כל הארץ. נסע לבדו, מאוד אמיץ...
לפתור תשבצים עם ודים זה ממש תענוג. הוא מאוד אהב מוסיקה, במיוחד את ויסוצקי. אסף אוסף גדול של תקליטיו, משהו כמו 50 תקליטים. ברוסיה התעסק הרבה בטיולי שטח, טיפס על הרים, ירד למערות. כל נעוריו עברו באינסוף טיולי שטח. זה טבע בו, כנראה, סימן משמעותי: כאמור, לטיפוס על הר לוקחים רק אנשים שאפשר לסמוך עליהם. הוא היה איש כן וישר ביותר. אם לא אהב משהו במישהו אחר היה אומר זאת בפנים בלי להתפתל.
היה לו חוש הומור יוצא דופן והוא הכיר כמות עצומה של בדיחות. היה מאוד קל להיות בחברתו. הוא היה מאוד מובילי. עבורו לא היה זה אתגר גדול להיכנס לאוטו אחרי המשמרת ולעשות 350 קילומטר, סתם ככה, פתאום, "בוא נסע להסתובב". ביחד היינו יוצאים לאיסוף פטריות ביער ולטיפוס במערות...
ודים ואני התחברנו מהר מאוד, ממש על הימים הראשונים של העבודה המשותפת, למרות פערי הגילאים. מידת הקרבה הייתה כה גדולה שיכולנו להבין מחציי דברים מה הולך לקרות. וחוץ מזה, אם על כל משפט תמיד נמצאו לפחות עשר בדיחות טובות, השהות עם כזה אדם היא מאוד קלילה. מאוד קירבה בינינו גם אהבתינו המשותפת לשיריהם של גאליץ' וויסוצקי ולטיולי שטח. לטיולים תמיד נהגנו לצאת יחד.
בארץ ודים התחתן. מילה, אשתו, בחורה מקסימה. נולד להם בן, הם רכשו דירה ואוטו...משפחה מאושרת.

דר' אזדרין נזכר שב- 3 בפברואר התקבל דיווח ברדיו על חילופי ירי בלבנון.
ידעתי שואדיק צריך להיות שם. בסביבות השעה שש בערב חייגתי את מספרו, סתם לפטפט ולצחוק, לשאול איך הוא לוחם שם. המענה הקולי מסר כי המנוי לא זמין כעת...
לקראת הערב בית חולים הועבר למצב כוננות מוגברת: לפי דיווחים מקדימים היינו אמורים לקלוט כ-90 פצועים. הרופאים הוזעקו מבתיהם. אני באופן אוטומטי המשכתי לחייג את מספרו והוא נשאר דומם. ידענו שמילה, אשתו, דואגת כי הוא בדיוק היה אמור להיות באותו איזור. הבנו שלא יתכן שהוא לא מתקשר, הוא היה מתקשר הביתה פעמיים – שלוש ביום. המשכנו לחייג גם אחרי חצות...בבוקר, בסביבות השעה שש שוב חייגתי את מספרו...בשעה זו למילה כבר נודע כי שמו מופיע ברשימות... ב- 21 בפברואר הוא היה אמור להיות בן 35.

בימים אלו דר' אזדרין נזכר רבות ברומן של הסופר טורנטון ואיילדר "הגשר של המלך לודוויג הקדוש".
-שישה אנשים, לחלוטין במקרה, מצאו עצמם על הגשר שקרס. ברומן מתואר סיפר חיים של כל אחד מששת הנספים. הסופר מנסה להבין מה הביא אותם באותו רגע לגשר הזה, מה הביא למפגש שלהם עליו. לאחרונה מייסרת אותי גם השאלה איך קרה שמיטב ממיטב הבנים ששירתו ביחידות עלית נאספו מכל קצוות הארץ לתוך המסוקים האלו ולאחר זמן קצר מתו כולם? כשמעמיקים בשאלה מהסוג הזה או שנתפסים למיסטיקה או שהופכים להיות פטאליסטים.
ברוסיה יצא פעם סרט נהדר "וכל זה עליו" – עם קוסטולבסקי ולאונוב – ממשיך בוריס אזדרין. לא זוכר כעת את התוכן במדויק, אבל מה שאני עדיין רואה מול עיניי זה הכתוביות שהופיעו על המסך במהלך הסרט: "חודש לפני...", "שעתיים לפני...", "דקה לפני...". לפני המוות. רק דמיינו, בבוקר של 3 בפברואר ואדיק וויטאלי יצאו לבסיס, מילה ליוותה אותם. בהגיעם ליעד, הם צחקו, התבדחו, שתו קפה...היה איתם עוד קולגה וחבר שלנו, שלמדתי יחד איתו בקורס. לפני ההמראה אמרו :"שני רופאים למסוק, אחד לשריונית". ויטאליק וואדיק, חברים טובים, החליטו לטוס יחד. הרופא השלישי היה צריך להיכנס לרכב. הוא בא לבית חולים שלנו אחר כך, בשוק. עד היום הוא לא באמת חזר לעצמו. ויסוצקי אמר בשיריו, משום מה הולכים מאיתנו תמיד המוכשרים והטובים ביותר.

ד"ר מארק טברסקוי, מנהל מחלקת ההרדמה בבי"ח רבקה זיו 1976 - 2001  /  אסתר מלניק

12:43 04.08.2010

דר' ודים מלניק. ישאר לעד בזכרוני כנקודת כאב, הבלתי נשלטת ע"י הזמן, הלא ניתנת לשיכוך. מה אוכל לומר עליו? לצערי, מעט. לפרק זמן קט הוא עמד לידי על המזח, ואז, עקב רשלנות נפשעת, סחף אותו זרם הרסני אל העבר השני של נהר הסטיקס – לממלכת המוות, בה שולטת האלה הקאטה, המלכה האפלה של הרוע.
"והאושר היה כה אפשרי". בהגעתו לארץ, ודים למד בתוכנית של רופאים-עולים, תחת הנהלתי. הוא התנהג בצניעות, לא התבלט בשום צורה ולא שאל שאלות מיותרות. במילים אחרות "לא נכנס לשדה הראיה". את הבחינה הסופית לקבלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל הוא עבר בהצלחה בניסיון הראשון. עם קבלת הרישיון הוא בא אלי ושאל אם אני מוכן לקחת אותו להתמחות במחלקה שלי. עניתי לו שהמועמדים רבים ושאנו צריכים לשוחח. אחרי השיחה הבנתי כי מדובר במועמד המתאים ביותר, כזה שעומד בכל הדרישות ויוכל להשתלב בצוות בקלות. ביום השני או השלישי לעבודתו ודים הקיש בדלת משרדי בחוסר בטחון קל וביקש רשות להיכנס.
"מה בפיך?" – שאלתי
הוא הושיט לעברי מכתב המלצה ממכרי משכבר הימים ומשותפי לשעבר. מסתבר שלפני העליה ודים עבד בקליניקה של המכון האונקולוגי שבקייב, אותה קליניקה בה אני, בחיי הקודמים, עבדתי כראש מחלקת ההרדמה.
"למה שתקת עד עכשיו?" – שאלתי אותו בפליאה.
"לא רציתי להכנס לחיים הישראליים מהדלת האחורית" – הייתה תשובתו.
ואכן, לחיים הישראליים הוא נכנס בדרך כנה, בלי להתפתות לאפשרות של פרוטקציה.
ואז קרה מה שקרה.

ד"ר אדוארד אלתמן – קרדיו-כירורג בבית חולים רמב"ם  /  אסתר מלניק

12:39 04.08.2010

הודות לאנשים כמו ויטאלי (דר' רדינסקי) וודים, השתנתה מאוד הדעה הרווחת בארץ אודות עליית הרופאים מרוסיה. החבר'ה האלה, כמו ודים וויטאלי, היו כ"שוברי קרחונים" בים של חוסר אימון וחשדנות כלפי רופאים יהודים מרוסיה.
הנחישות, היכולת והרצון לעבוד וללמוד היו כה גבוהים שמהר מאוד נהיה ברור כי באו לארץ אנשים בלתי רגילים.

דר' מיכאל שגל – רופא מרדים בבית חולים ע"ש רבקה זיו  /  אסתר מלניק

12:37 04.08.2010

עבדתי עם ודים במשך ארבע שנים. מדובר באדם אמין במיוחד. כבכיר במשמרת יכולתי לסמוך עליו בטיפול בכל חולה. הוא היה מהיר מאוד בלימוד כל המניפולציות הרפואיות שנדרש להן. הוא היה איש כנה. לפעמים קורה שעושים טעות ואחר כך מנסים להכחיש, כאילו זה לא היה. הוא מעולם לא ניסה לברוח מאחריות. לכן, אם היו צצות בעיות, עם ודים הן היו נפתרות בקלות. כשמישהו ביקש מודים להתחלף במשמרת, הוא מעולם לא סירב.
הוא היה אדם שמח ואוהב חיים. היה קל ונעים לעבוד במחציתו. ודים היה חד לשון והגיב בחריפות כשהיה בכך צורך. ודים היה איש עקרונות ולא היה מוכן למעשה שמשמעו וויתור על עקרונותיו.

שבועון של העיר צפת  /  אסתר מלניק

12:31 04.08.2010


עם רדת החשכה ב 4 בפברואר מעל גבולינו הצפוני התנגשו באוויר שני מסוקים של חיל האוויר של צה"ל. 73 בחורים צעירים שילמו בחייהם על התרשלות.
אחד הנופלים הוא יוצא ערינו, רופא מרדים של בית חולים בצפת, ודים מלניק. שותפיו לעבודה העריכו אותו וחבריו אהבו אותו – זאת זכות גדולה שלא כל אחד זוכה לה.
17 ימים נשארו לו עד יום הולדתו ה- 35.
בצער רב אנו שולחים את תנחומינו העמוקים לאמו פירה, לאשתו מילה ולבנו נתן בן השנה.
יהיה זכרו ברוך לעולם ועד.
בשטח של בית חולים שבצפת הוקמה אנדרטה לזכרו של ודים. ב7 במרץ נערכה אסיפת אבל לציון פתיחתה.


ד"ר ויטלי שיפרין  /  אסתר מילניק

12:31 04.08.2010

ודים ואני עבדנו יחד באותו בית חולים. יחד, באותו יום, התגייסנו לצבא, יחד עברנו ועידה רפואית וכל שלבי ההכנה. שירתנו יחד ועשינו מילואים בגבול בצפון ובלבנון. האם היינו חברים? גרנו באותה עיר, הנשים שלנו היו חברות (הן חברות גם עכשיו), אבל, כנראה, ההכרות בינינו לא הייתה עמוקה מספיק כדי לקרוא לה "חברות". לודים תמיד הייתה דעה משלו והוא נלחם עליה גם כשאף אחד לא קרא עליה תיגר. לעתים הוא היה "לא נוח", אבל תמיד (תמיד!) הוא היה עבורי "אחד משלנו". היה בו משהו מעבר לכנות מוחלטת, למיטב הבנתי, היה זה כבוד.
ודים לא היה איש של פשרה, לעתים קרובות הוא היה קוצני מאוד אבל תמיד היה אמין ביותר. מילתו הייתה באמת מילה (דבר נדיר). הוא יכל לטעות אך לעולם לא אמר ולא עשה דברים שלא האמין בהם. הייתה בו אהבה לחופש, מיוסרת, מלאה ואמיתית. היה נדמה שמתנגן בו מיתר שנושא צליל מאוד טהור, וואדיק מאוד העריך אותו. ה"קוצניות" שלו, לדעתי, היא תוצאה של סירוב לזייף, הרי אין דבר כזה צליל "לא כל כך טהור". ודים היה איש אוהב חיים. הוא מיהר לחיות, היה נדמה שהוא פשוט לא מסוגל לדחות משהו לאחר כך. הוא היה אבא נהדר ובעל אוהב. הוא היה בחור מאוד טוב. אין כל כך הרבה אנשים שהמפגשים איתם נשארים איתנו לכל החיים. ואדיק היה כזה. הוא חסר לי מאוד.

דר' גרגורי פליישמן זוכר  /  אסתר מלניק

12:29 04.08.2010

בתחילת 1994 הופיע במחלקה שלנו בחור רזה וכהה, בעל שיער מלא ומקורזל מסופר קצר מאוד וזקן שחור – חזות שגרמה לו להדמות לערבי.
לאחר הכרות קצרה הסתבר כי דר' טברסקוי, סגן מנהל מחלקת ההרדמה של בית חולים בצפת, קיבל לעבודה עולה חדש מרוסיה, יותר נכון מעיר מולדתו – קייב. היה זה ודים מלניק. ההשתלבות של ודים בצוות הייתה לא קלה. היה לו אופי לא קל, הוא היה קוצני ובלתי מתפשר עקרונית, דבר אשר במסגרת האחווה המזרח תיכונית והמרושלות האופיינית הביא אותו לא פעם לעימותים עם האחיות וחברי צוות אחרים. אך עם הזמן ואדיק "הפשיר" ונהיה ברור שמדובר באיש טוב לב, נגיש, חבר אמת שבמקרה הצורך היה נשאר לעשות עוד תורנות במקום חבר חולה, לעולם לא סירב לעשות שעות נוספות בהמתנה לאלו שהיו צריכים להגיע לתורנות מרוטציה בבית חולים רמב"ם בחיפה. ברצון רב היה ודים מבלה עם חבריו לעבודה את שעות הפנאי. הדבר התחזק במיוחד אחרי שהתחתן עם "הגבירה" מילה (כך כינה ברכות את אשתו). אחרי החתונה מפגשים אלו הפכו להיות משפחתיים ממש. מילה תמיד הייתה מכינה לודים ארוחת ערב חמה לקראת כניסתו למשמרת, בכמות שהייתה מספיקה לכל הצוות של המשמרת. ואם היה רגע פנוי במהלכה, הארוחה הייתה הופכת חגיגית ממש מעושר המנות ומהאווירה החברית לה תרם ודים רבות.
ודים הגיע למחלקה כשהוא היה מרדים ירוק (אם איני טועה היה לו ניסיון עבודה של שנה אחת בלבד כשהגיע לארץ). עם הזמן הוא צמח כמומחה ובשנת נפילתו היה מוכן לגשת לבחינת מומחה ראשונה, תוך שהוא מתמודד עם היומיום של חייו החדשים, עם מות אביו, עם הולדת בנו ועם קשיים רבים אחרים המוכרים היטב לעולים בכלל לרופאים עולים בפרט. לעולם לא אשכח את 4 בפברואר 1997. באותו יום הייתי רופא כונן. בסביבות השעה 5 בערב קיבלתי טלפון מודאג מרופא בכיר דר' שגאל. הוא הודיע שלבית חולים אמורים להגיע כ-80 פצועים בעקבות תאונה אווירית. התייצבתי מייד בבית חולים שם התחלתי ליצור קשר עם כל המרדימים של המחלקה כדי להזעיק את כולם לבוא. לקראת אותו יום ודים כבר היה כמה ימים במילואים. לאחר זמן קצר התקשרה אשתו, מילה, ואמרה שהיא מודאגת מאוד כי ודים לא עונה לטלפון. לא באמת יכולנו להרגיע אותה, כיוון שגם אנו היינו ללא ידיעה על המתרחש. לאחר מספר שעות המתנה מייגעות, נהיו ברורים כמה דברים: מדובר בתאונת מסוקים, אנחנו לא קלטנו אף פצוע, הסיכוי שודים היה על אחד המסוקים יחד עם חברו ויטלי רדינסקי גם הוא רופא מרמב"ם, גבוה. ערב קודם, שניהם קיבלו שחרור לביקור קצר בבית לפני היציאה ללבנון. את הערב הזה הם, שני חברים, בילו יחד. בערב של 4 בפברואר 1997, הודיעו בטלוויזיה על תאונת מסוקים ועל כך שאין ניצולים. הסיכוי הפך לעובדה והידיעה הזו זעזעה את כולם. היה בלתי אפשרי לתפוס כי אדם כה אוהב חיים, צעיר ומלא תוכניות ואנרגיה כמו ואדיק לא יחזור יותר, אבל זאת הייתה אמת.
במחלקה החלטנו כי עלינו לעשות הכל כדי לשמר את זכרו בבית חולים. בשטח בית חולים הוצבה אבן זיכרון מגרניט ועליה שמו. לידה נשתל עץ זית. בכל שנה ביום האסון הרופאים מניחים שם זר פרחים. במשך מספר שנים לפי בקשתנו, העמותה הישראלית של רופאים מרדימים העניקה מלגה על שם דר' מלניק ובישיבות הועברו הרצאות זיכרון.
אלו שעבדו יד ביד עם ודים וחלקו עימו ימים ולילות של חיי המרדימים הלא פשוטים הן בין כתלי בית חולים והן מחוצה להם, בהסתכל על תמונתו התלויה בחדר הרופאים, לעולם יזכרו הכל.

הוסיפו מילים לזכרו/ה