עמוד בית יום ה, 21.11.19

יוני 2006


מאמרים
נעם פינק, מאיר מועלם

נעם פינק, מאיר מועלם

 

המח' לרפואה פנימית ה', מרכז הרפואי שיבא תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

 

תיסמונת קוסטף או 3-Methylglutaconic aciduria, דווחה לראשונה על-ידי צוות רופאים מבית-החולים לוינשטיין בשנת 1989. מאפייני התיסמונת כוללים דילדול דו- צדדי של עצב הראייה והפרעות נירולוגיות נוספות, הכוללות בעיקר סימנים חוץ-פירמידיים וירידה קוגניטיבית קלה. כמעט כל הלוקים בתיסמונת זו הם ממוצא יהודי-עירקי. בשתן נמצאת הפרשה מוגברת של חומצה אורגנית שהיא 3 מתיל גלוטאקונית.

 

לא מכבר בודד הגן האחראי להופעת תיסמונת זו- OPA3, גם כן על-ידי חוקר ישראלי.

במאמר זה מובאת פרשת חולה הלוקה בתיסמונת זו, ומדווח על מאפייני המחלה והגן הפגוע.

יובל לביא, אחינועם לב-שגיא, רויטל ארבל ושלמה שמעונוביץ

יובל לביא1, אחינועם לב-שגיא1, רויטל ארבל2, שלמה שמעונוביץ6, מנחם נוימן3-8

 

השירות לאורוגינקולוגיה במחלקות נשים 1הדסה הר-הצופים, 2הדסה עין-כרם, 3שערי-צדק, 4אסותא ו-5אמריקן-מדיקל-סנטר, 6מרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית, 7מאוחדת ו-8לאומית

 

סיכוייה של אישה להזדקק במהלך חייה לניתוח משקם לתיקון צניחת איברי האגן גבוהים מ-10% וצפויים אף לעלות עם העלייה בתוחלת-החיים. מירב הנשים הלוקות בבעיה זו נמצאות בעשורים החמישי והשישי לחייהן, ולחלק ניכר מהן מחלות רקע נוספות. הסיפרות האורוגינקולוגית נוטה לאמץ את ההנחה, כי ניתוחים לשיקום ריפיון ריצפת האגן בגישה לדנית (Vaginal) טומנים בחובם פחות סיכונים למנותחת וכרוכים בזמן החלמה קצר יותר מאשר הניתוחים המבוצעים בגישה בטנית. כריתת הרחם הצנוח מקובלת כיום כחלק מן השיקום לאחר ניתוח, למרות שאין כל עדות לכך שפעולה זו משפרת את תוצאותיו הכוללות של הניתוח. בעבודה זו מובאת שיטת ניתוח זעיר פולשנית חדשה הנקראת (The posterior intravaginal slingplasty (IVS. שיטה זו מאפשרת את הרמת הרחם ללא צורך בכריתתו, אף בקרב נשים הלוקות בצניחת רחם מתקדמת.

 

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לבחון סיבוכים תוך- ובתר-ניתוחיים, ולערוך מעקב קצר-טווח אחר הנשים שעברו את ניתוח ה-IVS בגישה אחורית לשם שיקום צניחת אברי האגן – ללא כריתת הרחם.

 

שמונה-עשרה נשים שפנו בתלונה של צניחה מתקדמת של אברי האגן, ובכלל זה צניחת רחם מתקדמת, בחרו לעבור ניתוח משמר רחם. בנשים אלו בוצע ניתוח ה-IVS בגישה אחורית. מעקב בתר-ניתוחי התבצע על-ידי הרופא המנתח במירפאה לאורוגינקולוגיה של בית-החולים. נשים זומנו לביקורת חודש, שישה חודשים, שנה ושנתיים לאחר הניתוח לצורך הערכת הישנות צניחת הלדן.

 

לא ניצפו סיבוכים תוך-ובתר-ניתוחיים. מעקב קליני בין חודשיים ועד 13 חודשים אחר הנשים העלה תוצאות טובות מבחינת אי-הישנות הצניחה.

 

לסיכום, ניתוח משקם לטיפול בצניחת אברי האגן אינו כולל בהכרח צורך בכריתת רחם. ה-IVS האחורי הוא ניתוח זעיר פולשני חדיש, בטוח פשוט ויעיל באופן יחסי, לתיקון רפיון מתקדם של ריצפת האגן בלא צורך כריתת רחם. נדרשים הן מספר רב של נשים והן מעקב ארוך על-מנת לקבוע בוודאות את בטיחות ויעילות הניתוח.

רונן רובינשטיין, עידית מרי-דוברצקי, בזיל לואיס, משה פליגלמן

רונן רובינשטיין, עידית מרי-דוברצקי, בזיל לואיס, משה פליגלמן

 

המח' לקרדיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

 

"אם שללת את האפשרי, מה שנשאר, בלתי אפשרי ככל שיהיה – חייב להיות האמת" (מתוך Study in scarlet מאת ארתור קונן-דויל).

 

תיסמונת התסחיפים השומנים (תת"ש)1 מתרחשת לאחר חבלות, ניתוחי שלד ולאחר מיגוון מצבים שאינם חבלתיים. התיסמונת בדרך כלל מתאפיינת בשלישיית תסמינים הכוללת הפרעות נשימה, שינוי במצב ההכרה ופטכיות. מדווח בזאת על פרשת חולה שלקתה בתיסמונת דמוית אירוע כלילי חד המלווה בגודש בריאות ובאק"ג לא תקין מספר שעות לאחר ניתוח ברך, אשר התבררו כתת"ש. כן נסקרת הסיפרות הרפואית בנושא. תת"ש עלולה להתבטא במיגוון אופנים, וקוצר-נשימה לאחר ניתוח שלד מחייב הכללתה של תיסמונת זו באבחנה המבדלת.

______________________________________

1 תת"ש – תיסמונת התסחיפים השומניים

אהרון קסל ואליאס טובי

אהרון קסל, אליאס טובי

 

המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה – הטכניון, חיפה

 

בחולים הלוקים בחרלת כרונית קשה אשר אינם מגיבים לטיפול בתרופות נוגדות-היסטמינים (חוסמי קולטן מסוג H1 ו(H2 ונזקקים לעיתים קרובות לטיפול בקורטיקוסטרואידים, ניתן לשקול טיפול  בציקלוספורין A. טיפול זה ניתן על-פי-רוב למשך 1-3 חודשים במינון של 3 מ"ג/ק"ג/יום, ובעקבותיו חלה בשני-שלישים מהחולים הפוגה מלאה קצרת מועד (3-6 חודשים) וברבע מהם הפוגה ארוכה.

 

המטרות במחקר הנוכחי היו לבדוק את התגובה הטיפולית והשפעות-הלוואי למתן ממושך יותר של ציקלוספורין A לחולים הלוקים בחרלת כרונית קשה אשר טופלו בעבר בציקלוספורין A עם הפוגה קצרת מועד.

 

בעבודה זו נכללו 6 חולות (גיל ממוצע 11.9±40.8 שנים) עם חרלת כרונית קשה (משך מחלה ממוצע 6.2 ±7.3 שנים). כל החולות טופלו בציקלוספורין A במינון של 2-3 מ"ג/ק"ג ביום בדרך פומית למשך 4±11.6 חודשים. 

 

בעת מתן הציקלוספורין A חלה הטבה משמעותית בחומרת החרלת בחמש מטופלות, והן לא נזקקו להמשך טיפול בפרדניזון. במטופלת נוספת חל שיפור קל בחומרת החרלת, והיא נזקקה להמשך טיפול בפרדניזון במינון של 5-10 מ"ג/יום ובציקלוספורין A במינון של 3 מ"ג/ק"ג/יום. שתי מטופלות התלוננו על שיעור-יתר ונמלול קל, ומטופלת אחת לקתה בשילשול קל. כל ששת החולות עדיין מטופלות בציקלוספורין A.

 

לסיכום, ההתרשמות של המחברים היא, כי טיפול ממושך בציקלוספורין A בחולים הלוקים בחרלת כרונית הוא יעיל ומלווה בהשפעות-לוואי קלות. עם זאת, הגדלה של מספר נבדקים נחוצה כדי לחזק מימצאים אלו.

יעקב שבירו, שרה מורגנשרן ורפאל פיינמסר

יעקב שבירו¹, שרה מורגנשרן², רפאל פיינמסר¹

 

המח' לרפואת אא"ג ניתוחי ראש וצוואר¹, המח' לפתולוגיה², מרכז רפואי רבין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

 

אנדוסקופיה של מיתרי הקול במגע ישיר היא שיטה חדשה יחסית לאיבחון נגעים על מיתרי הקול. השיטה מאפשרת עיבוד היסטולוגי ללא צורך בביופסיה, היא אינה פולשנית, מהירה ונותנת לצוות המטפל תמונה מוגדלת של מיתר הקול עם המרכיבים הציטולוגיים של הנגע שעליו, פעולה המאפשרת איבחון של נגעים חשודים – כל זאת ללא לקיחת דגימה ממיתרי הקול.

 

במהלך שלוש השנים האחרונות ביצענו אנדוסקופיה ישירה של מיתרי הקול במגע ישיר בשישה חולים. ערכנו השוואה בין הצילומים שהופקו במהלך הפעולה לבין התוצאות הפתולוגיות של הדגימות שנלקחו, וניתן לראות התאמה טובה: חולה אחד עם דלקת כרונית, שני חולים עם שאת תאי קשקש, שני חולים עם דיספלזיה וחולה אחד עם בצקת לאחר טיפול בקרינה.

 

נסקר בזאת הניסיון בעולם, ומובא גם ניסיוננו בשיטה חדשה זו, המהווה תוספת חשובה לאיבחון מוקדם ולמעקב אחר נגעים במיתרי הקול.

יאירה חממה רז, מרים פלד, שלומית פרי, רחל רז ומשה הוד

יאירה חממה רז1,2, מרים פלד1, שלומית פרי1, רחל רז1, משה הוד1

 

1בית-חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, 2המח' לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, אריאל

 

מוות תוך-רחמי מהווה מצב משבר עבור ההורים ומלווה בתגובות רגשיות, מחשבתיות והתנהגותיות. תהליך ההתמודדות וההסתגלות לאובדן מתחיל כבר בבית-החולים, כאשר ההורים מקבלים מידע על העדר דופק עוברי ונדרשים לקבל החלטות סביב שלוש סוגיות: האם לראות את העובר המת, האם גם לאחוז בו? האם להסכים לנתיחה שלאחר המוות? והאם לבצע קבורה עצמית של העובר? החלטות אלו משמעותיות, מאחר שהן עשויות להשפיע על תהליך ההחלמה הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.

במאמר הנוכחי מובאים מימצאי מחקר גישוש שנערך בבית-החולים במרכז לרפואת נשים, בהתייחס לסוגיות שצוינו לעיל. המימצאים מעלים, כי מרבית ההורים מעדיפים שלא לראות את העובר, מעדיפים לסרב להצעה לנתיחת העובר ובוחרים בקבורה באמצעות בית-החולים.

 

במאמר נדונה משמעות המימצאים בהתייחס לשלושה עולמות תוכן הקשורים למוות תוך-רחמי ונוגעים זה בזה: מוות ושכול, טראומה ובעיה רפואית. הדיון בעולמות תוכן אלו מעלה את מורכבות האירוע ומבליט את הדילמות הכרוכות בכל החלטה כמו גם את הצורך בליווי רב-מקצועי. 

לסיכום, מסקנות הדיון מצביעות על צורך לסייע לכל זוג באופן דיפרנציאלי בקבלת החלטות סביב סוגיות אלו, על-פני דבקות במדיניות גורפת; מומלץ לאתר צרכים ולהתאים מענים נכונים לזוג או לכל אחד מבני הזוג, ואף ללוות את תהליך ההסתגלות לטווח זמן נרחב על-ידי צוות רב-מקצועי.

מיכל רסין, אורנה לוי, תרצה שוורץ, דינה סילנר

מיכל רסין, אורנה לוי, תרצה שוורץ, דינה סילנר

 

הנהלת הסיעוד, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

 

העשייה הרפואית רצופה משימות, והקשה מכולן היא מתן בשורה מרה. הסיפרות המקצועית מלמדת, שלאופן שבו מועברת הבשורה המרה למטופל השפעה משמעותית על המשך תיפקודו וקבלת החלטותיו. מטרות: לזהות את דפוסי ההתנהגות בהם נוקטים המטפלים בעת מתן בשורה מרה והשפעתם על המטופל. נושאים אלו נבחנו משלוש נקודות ראות: חולים, רופאים ואחיות.

 

במחקר נכללו 152 נחקרים: 51 מטופלים בסרטן, 51 אחיות ו-50 רופאים מהמחלקות הפנימיות והכירורגיות, שענו על שאלון מובנה למילוי עצמי שפותח לצורך המחקר וכלל 35 פריטים. תוקף תוכן לשאלון נערך בעזרת קבוצת מומחים, והמהימנות הפנימית במדד a קורנבך הייתה בממוצע 0.82.

 

דפוסי התמיכה שזוהו במחקר כיעילים היו מתן מקום לביטויי רגשות, שתיקה המביעה אמפתיה, תמיכה באמצעות מגע ושימוש במשפטי השתתפות, הערכה ועידוד. מימצאי המחקר מלמדים על הצורך החיוני במתן מידע כתוב למקבל הבשורה, שיתופו של בן-משפחה בתהליך, והחשיבות הרבה שייחסו האחיות לשיתופן במתן הבשורה המרה. הבדלים משמעותיים (P<0.05) בין חולים למטפלים נמצאו בסוג המידע הניתן, העיתוי והכמות, וגם בדפוסי התמיכה והתקשורת. התחושות העיקריות שחוו המטפלים היו הזדהות וחוסר אונים, ורובם לא עברו הכשרה בנושא.

 

לסיכום, אפשר שמימצאי המחקר יגשרו על הפער בין מה שהחולים רוצים לבין מה שהצוות המטפל עושה, ויועילו בעיצובם של קווים מנחים למתן הבשורה המרה, וגיבוש תכניה של סדנה לקידום מיומנויות של צוות.

במת המערכת
אליעזר ויצטום ורות מלקינסון

אליעזר ויצטום1, רות מלקינסון2

 

1המרכז לבריאות הנפש, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניבריטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע ומרכז קהילתי לבריאות הנפש "עזרת נשים", ירושלים, 2בית-הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל-אביב

 

במאמרם של רסין וחב' [1], המפורסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מתמקדי המחברים באחת הסוגיות הקשות והרגישות ביותר בתחום הרפואה: כיצד לבשר לחולה ובני-משפחתו בשורות רעות, ולעיתים אף למסור מידע העלול לגרום טראומה למקבלה.

 

נהוג לסווג את הבשורות הקשות הנמסרות לחולים לשני סוגים: הודעה על מוות והודעה על מחלה קשה, כמו מחלה ממאירה. ברוב המאמרים שפורסמו בסיפרות, בדומה למאמר שלפנינו, יש התייחסות לנושא השני, בעוד שעל הנושא הראשון אין כמעט מידע, למעט מספר קטן של מחקרים מיחידות לטיפול נמרץ או יחידות לטראומה, שבהן מוטלת על אנשי הצוות החובה למסור למשפחה על מצב קריטי או על מותו של יקירם. כך, לדוגמה, 54 קרובי-משפחה של 48 חולים שנפטרו ביחידות כאלה ציינו, כי הדברים החשובים בהקשר של הבשורה הקשה עבורם היו פרטיות, בהירות המסר ואכפתיות של המבשר.

ברוך אלעד

ברוך אלעד

 

המרכז לרפואת השינה, הטכניון

 

השינה ברוב בעלי-החיים, מחרקים ועד יונקים גבוהים, מוגבלת באופן נוקשה למדי לשעות מסויימות ביממה, ומתנהלת כך באופן מחזורי, מדי יממה. תיפקודים רבים אחרים בגופנו מתנהלים אף הם באופן מחזורי (הפרשה אנדוקרינית, חום הגוף, עיבוד סנסורי, תיפקוד קוגניטיבי, ועוד). המחזוריות של התיפקודים האלה נשמרת, גם כאשר אין לנו מושג כלשהו על הזמן האמיתי, בתנאי בידוד מוחלט מכל דבר העשוי לרמוז על הזמן (היעדר שעון, בידוד מאור יום וכדומה). המחזוריות הפנימית של תיפקוד הגוף מחייבת נוכחות קוצב זמן פנימי שאינו תלוי במידע מן החוץ. קוצב זמן זה הוא השעון הביולוגי.

סקירות
יוליה ט' דולז'נסקי, ירון דגן

יוליה ט' דולז'נסקי, ירון דגן

 

המכון לרפואת שינה ועייפות, מרכז רפואי שיבא, והחוג למדעי ההתנהגות בפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

 

שיטיון אלצהיימר הוא מחלת ניוון עצבי המלווה בדרך-כלל גם בהפרעות שינה קשות. הפרעות השינה באות לידי ביטוי, מחד-גיסא, בערנות-יתר בשעות הלילה, המלווה לעיתים מזומנות בחוסר שקט ואפילו בתוקפנות, ומאידך-גיסא בישנוניות ניכרת בשעות היום. אולם ניסיונות לטפל בחולים אלו באמצעות תרופות מיישנות (סדטיביות) לא הועילו. בשנים האחרונות הוצע לראות את הפרעת השינה של חולי אלצהיימר כחלק מהפרעה מקיפה יותר במנגנוני התיזמון הביולוגי. בגישה זו, הנקראת גישה כרונוביולוגית, יש ניסיון להציע פיתרונות המבוססים על שיקום מנגנון תיזמון השינה של החולים. פעילותו התקינה של השעון הביולוגי, הקוצב את מחזור העירות-שינה כמו גם את רמת הפעילות של תיפקודים פיזיולוגיים רבים אחרים, תלויה בקליטת שינויי אור-חושך מן הסביבה. שינויים אלה מיתרגמים לאותות עצביים המגיעים מן הרשתית אל Suprachiasmatic-nuclei של ההיפותלמוס ומשם אל בלוטת האיצטרובל, וגורמים להפרשת מלטונין בשעות החשיכה. באדם, כמו בבעלי-חיים יומיים אחרים, העלייה ברמת המלטונין בלילה מתרחשת ברובה במהלך השינה, ואילו בשעות העירות, באור יום, נגרם דיכוי בהפרשת המלטונין. לפיכך, ההשערה היא שבחולי האלצהיימר חל ניוון עצבי ברשתית או במסלולים העוברים מהרשתית אל ה-SCN ואל בלוטת האיצטרובל, ואלה גורמים לפגיעה במקצב הפרשת המלטונין ובכך לפגיעה במחזוריות הסדירה של עירות-שינה. שני סוגי הטיפולים הכרונוביולוגיים המוצעים כיום להפרעות אלו הם מתן מלטונין (פומי) לפני השינה או טיפול בחשיפה מבוקרת לאור בהיר בבוקר. במחקרים מודגם, כי טיפולים אלו נוחלים הצלחה מסוימת בשיחזור מחזוריות העירות-שינה  של חולי האלצהיימר, בעיקר בשלבים מוקדמים של המחלה.

ערן בן אריה, דורית גמוס, משה פרנקל ודורון חרמוני

ערן בן-אריה1, דורית גמוס2, משה פרנקל1,3, דורון חרמוני1

 

1היח' לרפואה משלימה ומסורתית, המחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון חיפה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה והגליל המערבי, 2שירות רפואה משלימה, מרכז השיקום, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, 3  CAM Education Project, University of Texas Medical Branch, Galveston, Texas,  USA

 

רפואה משלימה מעוררת בשנים האחרונות תהודה רבה במימסד הרפואי על רקע פנייה גוברת לרפואה זו ודאגה ליעילות, בטיחות ואיכות הטיפול המשלים. בסקירה זו יש התייחסות ל-91 מחקרים שפורסמו בישראל, שאותם איתרנו בין השנים 1994-2004. מימצאי הסקירה מלמדים על היקף משמעותי של מחקר ברפואה משלימה בישראל, המתקיים על-פי-רוב על-ידי חוקרים במחלקות אקדמיות ברפואה ראשונית ושלישונית. המאמרים עוסקים במחקר קליני, לרבות מחקרים מבוקרים אקראיים, היקף, מאפייני הצריכה וגישות מטופלים ברפואה משלימה ועמדות רופאים, סטודנטים לרפואה, אחיות והמימסד הרפואי והאקדמי כלפי הרפואה המשלימה. מימצאי הסקירה מצביעים על מגמה של פתיחות המערכת הרפואית בישראל למחקר ברפואה משלימה, ועל אפשרות להרחיב ולהעמיק מגמה זו על-ידי עריכת מחקרים בעלי מתודולוגיה גבוהה, שיבדקו תועלת, עלות וסיכונים ברפואה משלימה.

יעל קשת

יעל קשת

 

החוג לסוציולוגיה, מיכללה אקדמית גליל מערבי, החוג למינהל מערכות בריאות מיכללת עמק יזרעאל, החוג לסיעוד, אוניברסיטת חיפה

 

כיום נראה שהדרך הנכונה לנהל מדיניות בריאות היא לבססה על ראיות ממחקרים בהתאם לגישת רפואה מבוססת ראיות (EBM). בעשורים האחרונים נערכו בישראל מספר ניסיונות לתכנן מדיניות בריאות ביחס לרפואה המשלימה והחלופית (אלטרנטיבית), שהפנייה אליה גוברת והולכת. המשימה להגיע להסכמה באשר לדרכי הכרה ברפואה החלופית והמשלימה ולפיקוח על העיסוק בה, קשה וממושכת, בגלל פער בולט בין השאיפה לבסס את מדיניות הבריאות על ראיות תקפות ממחקרים לבין הקשיים בהשגת ראיות כאלו. למרות שנערך מחקר רב במהלך העשורים האחרונים לבחינת השפעות טיפולים בשיטות הרפואה החלופית והמשלימה, שמטרתו לענות על השאלה: "האם זה עובד?", רק מיעוט המחקר נערך כניסוי אקראי מבוקר וכפול-סמיות, ורובו נערך בעיצובים שונים הנחשבים למפיקים ראיות שעליהן קשה יותר להסתמך. הסיבות לכך רבות והמשפיעות ביותר נובעות ממהותה של רפואה זו ומהגישה ההוליסטית המונחת בבסיסה, גישה המעוררת שאלה האם ניסוי קליני מעוצב בהקפדה הוא כלי מתאים לחקר השפעות טיפוליה. אולם למרות הקשיים לא יהא זה מוסרי לחמוק מהחלטות ולא לנסח מדיניות בריאות בטענה שחסר מידע תקף דיו. יש הטוענים שניתן להתייחס גם למחקרים שעוצמת העדות שלהם נמוכה יותר. התרומה של ראיות ממחקר רפואי צריכה להיות מובנת בהקשר רחב ומורכב שבו לוקחים חלק שיפוט וערכים, הבנה של סיכויים סבירים וסובלנות למצבים של אי-ודאות. רפואה מבוססת ראיות מהווה עזרה להחלטה ולא "סם-כל".  

ארז צומעי, טובה ליפשיץ ומחמוד אבו-שקרה

ארז צומעי1, טובה ליפשיץ1, מחמוד אבו-שקרה2

 

1מח' עיניים, 2היח' למחלות אוטואימוניות שיגרונתיות, מרכז רפואי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע


דלקת מיפרקים שיגרונתית (דמ"ש)1 היא מחלה אוטואימונית רב-מערכתית המתאפיינת בדלקת ריקמת המיפרק ומיגוון רחב של תופעות חוץ-מפרקיות. בהתאם לגיל הופעת המחלה היא מסווגת לדמ"ש במבוגרים ולדמ"ש בילדים (דמש"י)2 (Juvenile Rheumatoid Arthritis - JRA)

 

בסקירה הנוכחית נדונה מעורבות העין בדמ"ש ודמש"י, וכן מסוכמות תיסמונות העיניים השונות, הסתמנותן הקלינית, אמצעי האיבחון והגישה הטיפולית, ומאפייני דמ"ש הקשורים בהתהוותה של מחלת עיניים. לשם כך נסקרה הסיפרות בנושא בין השנים 1985-2005.

 

עלה, כי תחלואת העיניים בחולי דמ"ש היא בעיקרה תולדה של דלקת חוץ-עינית, ואילו עיקר ההסתמנות בילדים ונעורים היא כדלקת הענבייה (Uveitis), כלומר, דלקת תוך-עינית. מעורבות העיניים בשתי המחלות מתאפיינת בשכיחות גבוהה ובסיבוכים משמעותיים עד להינקבות העין ואיבוד הראייה. אין התאמה מלאה בין מחלת המיפרקים לבין הביטוי בעיניים בהיבטי תיזמון, חומרת המחלה ומישכה. כמו-כן, לא נמצא גורם קליני או מעבדתי המנבא את הופעת הביטוי בעיניים בחולי דמ"ש או דמש"י.

 

לסיכום, על כל חולה בדמ"ש להיבדק על-ידי רופא עיניים עם איבחונו במיסגרת תקופתית, על-פי המימצאים והטיפול הרפואי המוצע. מחקרים נוספים נדרשים על-מנת לאפיין גורמים המנבאים את התהוותה של תחלואת עיניים בחולי דמ"ש ודמש"י.

 

___________________________________________

1 דמ"ש – דלקת מיפרקים שיגרונתית.

2 דמש"י – דלקת מיפרקים שיגרונתית בילדים.

היסטוריה של הרפואה
זלמן גרינברג

זלמן גרינברג

 

מעבדה לבריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

 

ד"ר ג'ון קרופר, רופא אנגלי, הגיע לארץ-ישראל בסוף המאה ה-19 לשליחות מיסיונרית רפואית. היה חוקר רפואי שפירסם יותר מכל אחד אחר בארץ בתקופתו. מחקריו החלוציים בתחום המחלות הזיהומיות בכלל, ובנושא מחלת המלריה בפרט, היו הנדבך הראשון במחקר הרפואי המודרני, בארץ-ישראל מוכת המחלות. במלחמת העולם הראשונה התנדב לשרת בחיל הרפואה המלכותי הבריטי וטבע עם אוניית בית-החולים 'בריטניק' ליד חופי יוון.
 

כנסים בינלאומיים
רונית לובצקי ודרור מנדל

רונית לובצקי1, דרור מנדל2

 

1מחלקות ילדים, פגים וילודים, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, 2בית החולים ליולדות "ליס", מרכז רפואי תל-אביב

 

הכנס השנתי של החברות האקדמיות לרפואת ילדים (Pediatric Academic SocietiesPAS) התכנס בשנה זו בוושינגטון, ארה"ב בין התאריכים 14-17 במאי, 2005. זהו הכנס הגדול ביותר בעולם למחקר של רפואת ילשים המשלב את שלוש החברות האמריקאיות לרפואת ילדים: (American Pediatric Society, Society for Pediatric Research, Ambulatory Pediatric Association), ומשתתפים בו מדי שנה אלפי רופאים ואנשי סגל רפואה ממדינות רבות. בנוסף לתערוכה מקצועית רחבה ומגוונת, מועברים הרצאות, סדנאות לימוד, מיני-קורסים, הרצאות, הצגות מדעיות דרך פוסטרים, מפגשי עמיתים ועוד. השנה הוצגו בכנס השנתי עבודות מרובות במיגוון נושאים ברפואת ילדים. הוגשו כ-6,000 תקצירי עבודות, ומתוכן נבחרו מאות בודדות להצגה בכנס.

מוסיקה ורפואה
איל בראון

איל בראון

 

המח' לרפואה פנימית ב' והיח' למחלות זיהומיות, הקריה הרפואית רמב"ם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

 

שופן היה, ללא ספק אחד המלחינים האהובים בהיסטוריה. בחייו הקצרים, הספיק לכתוב יצירות רבות אשר הרטיטו את לב בני דורו, אך גם את כל הדורות שבאו לאחריו. כמעט כולן נכתבו לפסנתר, רובן מינאטורות מקסימות, מיעוטן יצירת לפסנתר ותיזמורת. יצירתו היא שילוב מופלא של מלודיות מופלאות יחד עם הרמוניות מורכבות, אשר השפיעו רבות על מלחיני הדור הבא.

הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303