עמוד בית
יום א, 17.01.21

יוני 2016


אקטואליה
קרן דופלט, נדב דוידוביץ' וגבי בן-נון. עמ' 330-332
קרן דופלט1,2, נדב דוידוביץ'1, גבי בן-נון1

1פורום בריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2החוג לבריאות הציבור, המכללה האקדמית אשקלון

סיכום הכנס שנערך בחסות פורום בריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אפריל 2016

בחמישה באפריל 2016 התקיים בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון כנס בנושא "בית חולים נוסף בנגב: ה"בעלות", תמהיל המיטות וסוגיות נוספות". הכנס נערך על פי בקשת מנכ"ל משרד הבריאות, מר משה בר סימן טוב, ובחסות פורום בריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות. 

הצורך בהקמת בית חולים חדש באזור הנגב הוכר כבר לפני שנים ובא לידי ביטוי בתמיכת רבים משרי בריאות בנושא ובהחלטות ממשלה שהתקבלו כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת. "ועדת אפק" (הוועדה לבחינת הרחבת שירותי הרפואה בדרום – דו"ח מסכם לשרת הבריאות ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, אוגוסט 2014) – הייתה האחרונה שהמליצה על הקמת בית חולים חדש והמלצותיה תורגמו להחלטת ממשלה, תוך קביעה ש"בית החולים החדש יהיה בית חולים ציבורי וימוקם בשטחה המוניציפאלי של העיר באר שבע". 

בכנס זה השתתפו נציגים בכירים ממשרד הבריאות, קופות חולים, בתי החולים, חיל הרפואה ומשרד הביטחון. כולם הסכימו כי "הקמת בית חולים חדש בנגב היא עובדה!" וכי יש לקדם בדחיפות את מימוש החלטת הממשלה בנושא שכן "מיום היציאה למכרז על הקמת בית החולים ועד לפתיחתו עשויות לחלוף בין שבע לעשר שנים". 
מאמר פתיחה – גליון מיוחד רפואת ספורט
נעמה קונסטנטיני וגדעון מן. עמ' 333-334  

נעמה קונסטנטיני, גדעון מן

מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

"רפואת ספורט" היא מינוח מטעה, מאחר שהיא נתפסת פעמים רבות כרפואה לספורטאים. למעשה, במקצוע זה עוסקים הרופאים בפעילות גופנית, תנועה ומאמץ גופני, אשר נוגע בכל האוכלוסייה, הן הבריאה והן החולה, מהאדם ה"יושבני" ועד ספורטאי העל, ובכל גיל, כפי שגם מתבטא במבחר המאמרים בעיתון זה.

באוכלוסייה הלא פעילה נועדה רפואת הספורט לעודד לפעילות גופנית על מנת לשפר את איכות ותוחלת החיים, ולקדם באמצעותה את הבריאות הגופנית והנפשית בקרב החולים, כל זאת תוך שמירה על בטיחות מרבית. בקרב הפעילים, החובבים והמקצועניים, המטרה ברפואת הספורט היא לשמר ולשפר כושר גופני ויכולת ביצוע, תוך הקפדה על "מניעת פציעה, מחלה או מוות", כפי שהיטיבה להגדיר הפדרציה הבינלאומית לרפואת ספורט (FIMS) [1]. רפואת הספורט כוללת מגוון רחב של תחומים רפואיים כגון קרדיולוגיה, ריאות, שיקום, אורתופדיה ועוד, וכוללת את כל טווח הגילאים מילדים ועד גריאטריה. בשנים האחרונות תשומת לב מיוחדת ניתנת גם לנושא הנשים ולאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. ברפואת הספורט נכללים גם מדעי היסוד והתחומים הפארה-רפואיים השונים בהם תחומי הפיזיולוגיה, הביומכניקה, הפסיכולוגיה, הפיזיותרפיה והתזונה.

מאמרים – רפואת ספורט
עמרי ענבר ואייל אמון. עמ' 335-339  

עמרי ענבר1, אייל אמון2

1בית החולים ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, 2המכללה לחינוך גופני זינמן, מכון וינגייט

הקדמה: משחקי כדור מהווים פעילות גופנית שכיחה בכלל ובקרב בני נוער ובוגרים בפרט. על אף שהם נפוצים ונחקרים לא מעט, עדיין נותרו בהם מספר מרכיבי כושר שאינם בהירים דיים בהיבט הפיזיולוגי. אחד מאלה הוא יכולת המאוץ החוזר (Repeated Sprint Ability- RSA).

המטרה במחקר: לבחון את מהימנותו (Reliability) ותקפותו (Validity) של מבחן שדה חדש להערכת הכשירות האנאירובית על מרכיביה בכלל ויכולת המאוץ החוזר בפרט.

הנבדקים והשיטות: במחקר הוכללו 35 נערים-בנים בריאים, לא מאומנים. המבחן המוצע תוכנן כמבחן שדה המדמה במדדיו את "מבחן וינגייט" למדידת היכולת האנאירובית של האדם. המבחן המוצע כולל ארבע חזרות רצופות (ללא הפוגה) של מאוצים למרחק 30 מ' )30x4 מ(’. לצורך אישוש מהימנותו של המבחן החדש, הוא בוצע פעמיים בהפרש של שלושה ימים בין הבדיקות (מבחן ומבחן חוזר). לשם בדיקת תקפותו של המבחן המוצע, חושבו הקשרים (המיתאמים) שבין מדדי המבחן החדש לבין מדדי התבחינים האנאירוביים הנוספים. כמו כן, נבדקה מידת רגישותו של המבחן המוצע לגירוי ייחודי באימון (אנאירובי) בהשוואה להשפעתו של אותו אימון על ביצוע המבדקים האנאירוביים האחרים.תוצאות: נמצאו התאמה מובהקת (ICC>0.917) ושוויון סטטיסטי (tpaired-P S’=0.73-0.96) בין תוצאות המבחן הראשון לתוצאות המבחן החוזר בכל שלושת התבחינים (ובכך אוששה מהימנותו של המבחן החדש). קשרים חזקים ומשמעותיים נמצאו בין ממוצע זמן הביצוע של מבחן ה-4X30 (MP) לבין ערכי השיא שלו (PP) (r = 0.88, p<0.001) ובין ה- MPלספרינטים הקצרים (50 ו-200 מ') (=r 0.81 ו- 0.94, בהתאמה, p<0.001). קשרים מעט חלשים יותר, אך עדיין מובהקים סטטיסטית, נצפו בין מדדי מבדק ה-4X30 לבין מדדי מבחן וינגייט (r range = 0.56-0.64, Ps’<0.05). האימון האנאירובי גרם לשיפור דומה ומשמעותי בביצוע כל ארבעת מבדקי המחקר, ובלעדית בקבוצת האימון.

מסקנות וסיכום: המבחן המוצע נמצא מהימן ונתמך שולטנית על ידי מסלולי אספקת האנרגיה האנאירוביים. אושר כי לביצוע מיטבי של המבחן נדרשות איכויות ביצוע נוספות (שינויי כיוון, זריזות, האטה והאצה, קואורדינציה ושיווי משקל) שאינן תלויות ישירות באיכותם ועוצמתם של ספקי האנרגיה האנאירוביים. ככזה, המבחן המוצע עשוי לשמש כמבחן שדה ראוי ומעשי להערכת הכשירות האנאירובית הכוללת ויכולת המאוץ החוזר, כישורים שחשיבותם רבה במגוון רחב של ענפי ספורט ותעסוקה.

דליה נבות מינצר, אייל שרגל, יאיר פוקסמן, דורית וייסבלט ואנדה בהרב. עמ' 340-342  

דליה נבות מינצר1,2,3, אייל שרגל1, יאיר פוקסמן4, דורית וייסבלט5, אנדה בהרב4

1המרכז לרפואת ספורט ולמחקר על שם ריבשטיין, מכון וינגייט, 2האקדמיה למצוינות בספורט, מכון וינגייט, 3המחלקה לרפואת המשפחה, מחוז צפון, שרותי בריאות כללית, 4מרפאה ומעבדת שינה, ווינסליפ, מכון וינגייט, 4הפקולטה למדעים, סמינר הקיבוצים, תל-אביב

הקדמה: למשך ולאיכות השינה חשיבות מרכזית בהשגת ביצועים קוגניטיביים וספורטיביים. חוסר שינה בקרב ספורטאים קשור לירידה ביכולת ולעלייה בסיכון לפציעות. משך השינה המומלץ לנערים הוא תשע שעות ביממה לפחות, אך על פי סקרים מרבית הנערים ישנים פחות.

מטרות: להעריך את משך השינה בקרב ספורטאי האקדמיה למצוינות בספורט, את השינוי שחל במעבר מהבית לאקדמיה, ואת הקשר בין משך השינה להצלחה בבית הספר ולפניות למערך הרפואי.

שיטות מחקר: איסוף נתונים משאלוני סקירה בנושא שינה ולגבי מספר הפניות למערך הרפואי מתיקיהם הרפואיים של ספורטאי האקדמיה המנוהלים במרכז לרפואת ספורט במכון וינגייט.

תוצאות: מצאנו כי משך שנתם של הספורטאים טרם הצטרפותם לאקדמיה נמוך מהמומלץ והוא פוחת כשלושה חודשים לאחר המעבר לאקדמיה (7.74 לעומת 7.37 שעות, P=0.05). במקביל, מצאנו עלייה בישנוניות במהלך היום, 11\24 לעומת 13\24 בשאלון Epworth-Sleepiness-Scale (ESS) (P=0.002). מצאנו קשר ישיר (P=0.027) בין ירידה בשעות השינה לירידה בהישגים בבית הספר ובין עלייה בשעות השינה לשיפור בהישגים בבית הספר עם המעבר ממגורים בבית לאקדמיה. לא מצאנו קשר בין משך השינה של ספורטאי האקדמיה לבין מספר הפניות למערך הרפואי.

מסקנות: ספורטאי האקדמיה למצוינות בספורט אינם ישנים מספיק. חוסר השינה מתבטא בישנוניות יומית. מעבר ממגורים ופעילות בבית למסגרת האימונים, הלימודים והמגורים באקדמיה גורמים לירידה בשעות השינה ולעלייה בישנוניות היומית, והשינוי במשך השינה קשור באופן ישר לשינוי בהישגים לימודיים.

דיון וסיכום: בהתאם למימצאי מחקרים קודמים, מימצאי מחקרנו הנוכחי מעלים, כי ספורטאי עילית בגיל הנוער מצויים בחסך שינה וסובלים מעייפות. לא הצלחנו למצוא קשר לפנייה למערך הרפואי, אך הדגמנו קשר ישיר בין שינוי במשך השינה לשינוי בהישגים לימודיים. שינה במשך ובאיכות מספקת חשובה מאוד לצורך הגעה לביצועים ספורטיביים מיטביים, אולם המודעות לנושא נמוכה יחסית וחיוני לערוך מחקרים בתחום זה.

גל דובנוב-רז, יעל משיח-ארזי, רקפת אריאלי, רענן רז ונעמה קונסטנטיני. עמ' 343-347  

גל דובנוב-רז1,2, יעל משיח-ארזי3, רקפת אריאלי4, רענן רז5, נעמה קונסטנטיני4

1מירפאת ספורט, תזונה ואורח חיים בריא, בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, 2הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, 3הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה על שם רוברט ה. סמית, האוניברסיטה העברית בירושלים, רחובות, 4המרכז לרפואת ספורט, המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים, 5בית הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית על שם בראון, האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

הקדמה: טאקוונדו הוא אומנות לחימה וספורט אולימפי קרבי. בדומה לאומנויות לחימה אחרות, קרבות טאקוונדו תחרותיים מתקיימים בין שני יריבים אשר מותאמים על פי מין וקבוצות גיל ומשקל. באומנויות לחימה רבות נצפית שכיחות גבוהה של הפרעות אכילה, עקב הצורך בשמירה על משקל גוף מוגדר, על מנת להיכלל בקטגוריית המשקל המיועדת לכל ספורטאי. ספורטאים רבים יורדים במשקל במכוון לפני תחרויות, בכדי להתאים לקטגוריה הנמוכה ביותר האפשרית. לתופעה זו ייתכנו השלכות בריאותיות שליליות, ויש להכיר את מאפייניה.

מטרה: לתאר את הגישות לאכילה והתנהגויות בקרת משקל בקרב ספורטאי טאקוונדו תחרותיים צעירים בישראל.

שיטות מחקר: 112 ספורטאי טאקוונדו בגילאי 21.5-12 שנים, אשר התחרו באליפויות ישראל ובתחרויות אזוריות, מילאו שאלוני גישות אכילה (EAT-26) והרגלי בקרת משקל לקראת תחרויות.

תוצאות: 38% מהמשיבים דיווחו כי הם יורדים במכוון במשקל לפני תחרויות, ללא הבדל משמעותי בשכיחות בין המינים. השיטות הנפוצות היו הגברת אימונים וצמצום מזון, וחלק מהשיטות היו בעלות סיכון בריאותי. 70% מהיורדים במשקל עשו זאת ללא עזרה או הדרכה כלשהי, ומידת הירידה הגיעה עד ל-5.5 ק"ג. בעקבות הירידה במשקל, דיווחו 40%-23% מהמשיבים על שיפור בתפקוד גופני-ספורטיבי כלשהו, ו-16% דיווחו על ירידה בתפקוד הספורטיבי. ל-2.7% מהמשיבים היו ציונים בלתי תקינים בשאלון EAT-26.

מסקנות: קיים שיעור גבוה של ירידה במשקל לפני תחרויות בקרב לוחמי טאקוונדו צעירים, גם ברמות תחרות נמוכות יחסית. רוב העושים זאת לא נעזרו באדם נוסף בעת ירידה במשקל, וחלק נקטו בשיטות בעלות סיכון בריאותי. רוב היורדים במשקל לא חשו שיפור בתפקוד הספורטיבי וחלק חשו ירידה בתפקוד.

דיון וסיכום: על ספורטאים בענפים בעלי בקרת משקל להיוועץ באופן שוטף באנשי מקצוע מתחום תזונת הספורט לגבי הרגלי אכילה ובקרת משקל, בעונה ובתחרויות.

דפנה סובל, נעמה קונסטנטיני, עומר אור. עמ' 348-351  

דפנה סובל1, נעמה קונסטנטיני2, עומר אור3

1מחלקת ילדים הדסה עין כרם, המרכז הרפואי הדסה, 2המרכז לרפואת ספורט, המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי הדסה, 3המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי הדסה

ספורט טיפוס הצוקים צובר תאוצה בישראל. בשנים האחרונות, אנו צופים בהתעוררות של ענף הספורט הייחודי עם פתיחת אולמות אימון נוספים בערים והכשרת מסלולי טיפוס חדשים במצוקי הארץ. במאמר זה, אנו מדווחים על פרשת חולה, ספורטאי בן 15 שנים העוסק בטיפוס צוקים, אשר סבל מכאב כרוני באצבע 3 בכף יד ימין ללא אנמנזה של חבלה. לאחר בירור אובחן שבר מאמץ בגליל האמצעי המערב את פלטת הצמיחה (SH3) ואת ה-Proximal interphalangeal joint. הטיפול כלל מנוחה מלאה במשך חודשיים עד חיבור רנטגני עם חזרה הדרגתית לפעילות. עם התפתחות הענף, עולה הצורך בהכרת הפציעות האופייניות, שיטות האבחון ודרכי הטיפול בהן. למרות היותו נחשב ספורט אתגרי, מרבית הפציעות הן של שימוש יתר, בעיקר בגפיים העליונים. הפציעה השכיחה היא ברצועות המייצבות (Pulley) של הגידים המכופפים באצבעות כף היד. האבחנה בפציעה זו מתבססת על אנמנזה מתאימה, בדיקה גופנית וסקירת על שמע. פציעות נוספות פחות שכיחות הן בשרירים הפנימיים בכף היד וגירוי של הגיד המיישר של האצבעות. הטיפול המומלץ במרבית הפציעות הוא שמרני, המקנה תוצאות טובות עם חזרה הדרגתית לפעילות. במצבים חמורים יותר ניתוח הוא טיפול הבחירה.

איריס אייזנסטדט, שחר נייס, נעמה קונסטנטיני, איתן כרם ורונית קלדרון-מרגלית. עמ' 356-352  
1איריס אייזנסטדט, 2שחר נייס, 2נעמה קונסטנטיני, 3איתן כרם, 4רונית קלדרון-מרגלית


1שירות הפיזיותרפיה והמרכז לסיסטיק פיברוזיס במרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, הר הצופים, ירושלים, 2המרכז לרפואת ספורט של המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, 3המרכז לסיסטיק פיברוזיס בהדסה הר הצופים, האגף לרפואת ילדים במרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, 4בית הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית ע"ש בראון, האוניברסיטה העברית והמרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה

רקע: פעילות גופנית ואימון גופני הם בעלי תרומה חשובה לשימור בריאותם של אנשים עם לייפת כיסתית (Cystic fibrosis). אימון גופני תורם לשמירת מצב ריאותיהם ולשיפור איכות חייהם, והוא כלול בהמלצות הצוות המטפל.

מטרות המחקר היו: לבדוק את היקף האימון הגופני וכושרם האירובי של בוגרים ומתבגרים עם לייפת כיסתית, המטופלים במרכז הרפואי הדסה הר הצופים. כמו כן, להעריך האם שאלון פעילות גופנית המכוון לחולי לייפת כיסתית משקף את כושרם האירובי, כפי שמשקפות בדיקות מאמץ אובייקטיביות.

כל הנכללים במחקר מילאו שאלון פעילות גופנית, אשר נכתב בעברית לראשונה עבור אוכלוסיית חולים זו. רוב הנכללים עברו בנוסף לשאלון שתי בדיקות מאמץ: בדיקת "6 דקות הליכה" ובדיקת מאמץ לב-ריאה על מסילה.

תוצאות: הוכללו במחקר 36 חולים, בני 43-12 שנים. כל הנבדקים מילאו את השאלון. 92% מהנכללים במחקר דיווחו על אימון גופני בעצימות נמוכה עד נמרצת ומתוכם 61% דיווחו על אימון גופני בעצימות נמוכה. זמן האימון השבועי הממוצע היה 177 דקות עם העדפה לאימון הליכה עצמאית ללא אביזר אימון (58%). סך הכול 35 נכללים עברו בדיקת מאמץ לב-ריאה ובדיקת "6 דקות הליכה". שיעור של 34% מהנכללים הדגימו בבדיקת המאמץ לב-ריאה כושר אירובי ברמה טובה עד מצוינת, 26% הדגימו כושר בינוני ו-40% הדגימו כושר נמוך עד נמוך מאוד. גברים דיווחו על משך זמן אימון גופני ארוך יותר ועצימות אימון גבוהה יותר לעומת נשים והשיגו תוצאות טובות יותר באופן מובהק בשתי בדיקות המאמץ. הבדלים אלה התבטאו במרחק ההליכה ב-6 דקות (p<0.05) ובצריכת חמצן מרבית בבדיקת המאמץ לב-ריאהp<0.01) ). המימצאים הצביעו על כושר אירובי גבוה יותר בקרב הגברים, כפי שנמצא גם באוכלוסייה הכללית. רמת עצימות האימון והזמן המוקדש לאימון גופני במשך השבוע, נמצאו קשורים בקשר ליניארי חיובי עם מרחק ההליכה ב-6 דקות (r=0.5, P<0.05) וכמו כן עם צריכת חמצן מרבית, המבטאת את רמת הכושר האירובי (r=0.53, P <0.01). הקשר החזק ביותר נמצא בין הזמן המוקדש לאימון בעצימות נמרצת לבין ערכי צריכת חמצן מרבית r=0.7), P=0.01). השאלון נמצא עם רגישות של 85% בזיהוי מטופלים עם כושר גופני ירוד וסגוליות של 50% בזיהוי נבדקים עם כושר גופני בינוני עד גבוה.

מסקנות: תרומתו של אימון גופני לרמת הכושר האירובי בקרב חולי לייפת כיסתית דומה לתרומתו בקרב בריאים. שאלון פעילות גופנית שנכתב במיוחד עבור אוכלוסיית מטופלים זו, הוא בעל התאמה טובה לתוצאות בדיקת מאמץ מרבית ומשקף את הכושר הגופני של רוב הנבדקים. בהתאם לכך, נראה שהשאלון יהיה יעיל ליישום בעשייה הקלינית, ככלי זמין וזול לקידום הבריאות בשגרת חייהם של מתבגרים ובוגרים עם לייפת כיסתית.​​​​

אסקיאל פלמנוביץ, מיכל פרנקל, יפתח חצרוני, מאיר ניסקה, ניב מרום, נעמה קונסטנטיני, לאונרדו טרחו, רון בכר, גדעון נובק, זהב לנקובסקי וגדעון מן. עמ' 357-359  

אסקיאל פלמנוביץ1, מיכל פרנקל2, יפתח חצרוני1, מאיר ניסקה1, ניב מרום1, נעמה קונסטנטיני3, לאונרדו טרחו4, רון בכר4, גדעון נובק4, זהב לנקובסקי5, גדעון מן1

1מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, 2מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, 3מרכז רפואי הדסה, ירושלים, 4חייל הרפואה, צה"ל, 5משמר הגבול, משטרת ישראל

הקדמה: תסמונות כאב ופציעות שימוש יתר מהוות תוצר לוואי בעייתי של הפעילות הגופנית המאומצת במהלך האימונים ביחידות חי"ר, במיוחד בקרב נשים לוחמות. פציעות אלה מביאות לאיבוד ימי אימון, כאב וחוסר נוחות, ואף עלולות להשפיע על כושר ויכולות הלחימה.

מטרות: המטרה במחקר היא לבדוק את ההשפעה של אפוד לחימה חדש ומותאם מיגדר על ההיארעות של כאב גב תחתון (LBP), כאב בקידמת הברך (AKPS) וכאב פלנטרי בעקב (PHFP) בקרב לוחמות חי"ר.

שיטות מחקר: נערך מחקר פרוספקטיבי אקראי בקרב 243 מגוייסות חי"ר ממשמר הגבול. המעקב נערך במשך ארבעה חודשי טירונות. סך הכול 101 חיילות צוידו באפוד לחימה סטנדרטי Unisex Special Unit Fighting Vest)) ו-139 חיילות צוידו באפוד חדיש (New Fighting Vest), המותאם באופן ייחודי למבנה הגוף העליון הנשי. אפוד זה סופק בשלוש מידות וכלל רצועות הניתנות להתאמה. מידע על שיעור פציעות ותסמונות כאב נאסף כל שבועיים, וכלל מעבר על רשומות רפואיות וביקורי מירפאה, תוך שימת דגש מיוחדת על תלונות הנוגעות לכאבי גב, כאב בקידמת הברך וכאב עקב פלנטרי.

תוצאות: 240 חיילות השלימו את מהלך המחקר. עם שלוש חיילות אבד הקשר במעקב. כאב גב תחתון הופיע בקרב 86% בקבוצת האפוד הסטנדרטי לעומת 82% בקבוצת האפוד המותאם (ללא משמעות סטטיסטית). כאב בקדמת הברך הופיע בקרב 65% בקבוצת האפוד הסטנדרטי לעומת 62% בקבוצת האפוד המותאם (ללא משמעות סטטיסטית). כאב עקב פלנטרי הופיע בקרב 73% בקבוצת האפוד הסטנדרטי לעומת 69% בקבוצת האפוד המותאם (ללא משמעות סטטיסטית).

מסקנה: בהתאם למימצאים במחקר זה, אפוד לחימה מותאם מיגדר שתוכנן להתאמה למבנה הגוף הנשי, לא הפחית את השיעור של תסמונות כאב ושימוש יתר כדוגמת: כאב גב תחתון, כאב בקידמת הברך וכאב פלנטרי בעקב. יש מקום לבחון השפעה מגינה של גורמים אחרים מפני פציעות שימוש יתר בקרב חיילות חי"ר, כגון שינויים במשקל הציוד הנישא, ושינויים בעצימות ובאופי תוכניות האימונים. עולה מהמחקר, כי תסמונת כאב ופציעות עקב שימוש יתר בקרב לוחמות שכיחות יותר מהמדווח. פציעות אלה מביאות לאיבוד ימי אימון, כאב וחוסר נוחות, ואף יכולות להשפיע על כושר ויכולת לחימה. מספר חוקרים מצאו כי שינויים בציוד הלחימה, כגון גודל ומשקל, יכולים להשפיע על שיעורן של פציעות אלה, אך עדיין יש מחסור במידע מבוסס בכל הנוגע לשינויים מבוססי מיגדר לציוד הלחימה ולהשפעותיהם. עולה כי אפוד מותאם לגוף האישה לא הפחית את השכיחות של פציעות עקב שימוש יתר.

אסקיאל פלמנוביץ, אמיר מנור, יפתח חצרוני, ניב מרום, אלכסנדר פינסטרבוש, אורי פרנקל, יוסף לאו וגדעון מן. עמ' 360-363  

אסקיאל פלמנוביץ1, אמיר מנור2, יפתח חצרוני1 , ניב מרום1, אלכסנדר פינסטרבוש3, אורי פרנקל3, יוסף לאו3, גדעון מן1,2

1מרכז רפואי מאיר, המחלקה לכירורגיה אורתופדית, שירות פגיעות ספורט, כפר סבא, 2הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, 3מרכז רפואי הדסה, המחלקה לכירורגיה אורתופדית, יחידה לרפואת ספורט, ירושלים

הקדמה: אנמנזה רפואית ובדיקה גופנית הן הבסיס לקביעת אבחנה שתוביל לתוכנית טיפול מתאימה. אי התאמה בין בדיקה גופנית לפתולוגיה גורמת לצורך בבדיקות יקרות ולא נגישות.

מטרה: המטרה בעבודה זו היא לבחון התאמה זו באמצעות השוואה בין אבחנה טרום ניתוחית של פגיעות בסהרוני הברך (מניסקוסים) וברצועה הצולבת הקדמית (ACL) המבוססת על האנמנזה הרפואית והבדיקה הגופנית ובין האבחנה הסופית לאחר מימצאים שנראו בניתוח.

שיטות מחקר: בעבודה זו, ביצענו השוואה פרוספקטיבית בין אבחון טרום ניתוח למימצאים שנתגלו בארתרוסקופיה ב-753 מנותחים שעברו ארתרוסקופיה של הברך.

תוצאות: אבחנה קלינית של קרע ברצועה הצולבת הקידמית (ACL) אוששה בארתרוסקופיה ב-99% מהחולים. אבחנה של קרע סהרון המבוססת על אנמנזה ובדיקה גופנית, אוששה בארתרוסקופיה ב-65%-54% מהחולים.

מסקנות: אנמנזה עם תלונות על חוסר יציבות בברך באה לידי ביטוי ב-85% מהחולים כקרע מלא או חלקי של הרצועה הצולבת הקדמית (ACL) בארתרוסקופיה. מדד הדיוק (Accuracy) של הבדיקה הקלינית ליציבות הברך היה 90%-86% בהסתמך על המימצאים בארתרוסקופיה. בדיקה קלינית חיובית לפגיעה ברצועה צולבת קדמית הייתה במיתאם הקרוב ל-100% למימצא דומה בארתרוסקופיה. תבחין לחמן ו-Pivot shift היו מעט מדויקים יותר מתבחין מגירה קדמי.

אבחנה קלינית של קרע בסהרון פנימי (מניסקוס מדיאלי) אוששה בארתרוסקופיה ב-65% מהחולים, ואבחנה קלינית של קרע בסהרון חיצוני (מניסקוס לטרלי) אוששה בארתרוסקופיה ב-54% מהחולים.

ניתוחים ארתרוסקופיים הם השכיחים ביותר באורתופדיה. האבחנה המבוססת על אנמנזה ובדיקת גופנית מאפשרת ברוב החולים ניהול נכון של החולה וקביעת תוכנית טיפול מתאימה. ברוב החולים מבוצעים ניתוחים אלה כחלק מתוכנית הטיפול בהתאם לאבחנה שנקבעה טרם הניתוח.

בעבודה זו הדגמנו, שאפילו בידיים מיומנות ומנוסות, אבחנה קלינית של פגיעה בסהרוני הברך מאוששת לבסוף בארתרוסקופיה רק ב-65%-54% מהחולים. לעומת זאת, אבחנה קלינית של פגיעה ב-ACL מאוששת בארתרוסקופיה ב-99% מהחולים, בשילוב עם תבחיני לחמן ופיבוט שיפט חיוביים.

סיכום: אבחנה קלינית של פגיעה ב-ACL היא אמינה מאוד, בעוד שאבחנה קלינית של פגיעה בסהרון הברך היא בדרגת אמינות בינונית. מימצאים אלה חייבים להילקח בחשבון בעת אבחון ותכנון טיפול בנפגע ברך. יישום כלי אבחון נוספים כבדיקת דימות רלבנטית, חשוב במיוחד במסגרת עיבוד רפואי של מטופלים עם חשד לפגיעה בסהרון הברך.

סקירות – רפואת ספורט
שרון ברק, ישעיהו הוצלר, גל דובנוב-רז וענת אחירון. עמ' 364-369  

שרון ברק1,2, ישעיהו הוצלר3,4, גל דובנוב-רז1,5, ענת אחירון 5,6

1בית החולים לילדים אדמונד ולילי ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, 2המכללה האקדמית לחינוך על שם קיי, 3המכללה לחינוך גופני ולספורט על שם זינמן במכון וינגיט, 4אילן – מרכז הספורט לנכים,  5הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, 6המרכז לטרשת נפוצה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

בסקירה זו, אנו מדווחים על השפעותיה של פעילות גופנית בקרב חולי טרשת נפוצה, ומביאים המלצות בהקשר זה. בנוסף, נסקרים במאמר זה גורמים המעודדים או המהווים חסם לביצוע פעילות גופנית. אחת המטרות העיקריות של שיקום אנשים הלוקים בטרשת נפוצה היא העלאת רמת פעילותם ועצמאותם על רקע של נכות נירולוגית מתקדמת. אימון גופני מהווה מרכיב מרכזי בתהליך השיקום, אך השימוש בו בקרב חולי טרשת נפוצה היה נתון במחלוקת במשך שנים רבות. קיימת עדות מובהקת כיום לכך שלאימון סבולת לב-ריאה בקרב אוכלוסייה זו יש השפעה חיובית על הכושר הגופני, מהירות הליכה, מידת המגבלה הגופנית, עייפות, דיכאון וקוגניציה. לעומת זאת, בשונה מאימוני סיבולת לב-ריאה, מספר המחקרים שנבדקה בהם השפעת אימון כוח על אוכלוסייה זו מוגבל, למרות שידועה השפעתו החיובית עליהם. בנוסף, לא פורסמו בספרות דיווחים על השפעות לוואי של פעילות גופנית. במחקרים שונים קיימת שונות גדולה מבחינת משך האימון (בין 4-3 חודשים) ותדירות האימון (אימון יומיומי ועד שלוש פעמים בשבוע), כשעצימות האימון לרוב לא תוארה באופן מפורט. יחד עם זאת, המלצות לפעילות גופנית באוכלוסייה זו כוללות ביצוע אימוני סיבולת לב-ריאה לפחות 3-2 פעמים בשבוע בעצימות של 80%-60% מהדופק המרבי, אימוני כוח 3-2 פעמים בשבוע, 3-1 סטים של 15-8 חזרות, תרגילי גמישות בטווח תנועה גדול, ואימון שיווי משקל וניידות. אין זה מספק לידע את האנשים עם טרשת נפוצה על יתרונות הפעילות הגופנית, אלא לעודדם ליטול חלק בפועל בתוכניות אימון גופנית. עם זאת, יש לשים דגש על מידת המאמץ הנדרש מהמשתתף, זמינות מתקני הכושר והעלאת תחושת המסוגלות לביצוע פעילות גופנית.

רקפת אריאלי ויאיר להב. עמ' 370-373  

רקפת אריאלי1, יאיר להב2

1המרכז לרפואת ספורט של המרכז הרפואי הדסה, 2"להב", מרכז בינתחומי לתזונה ולפעילות גופנית, תל אביב

נטילת תוספי תזונה נפוצה בקרב ספורטאים חובבנים ומקצוענים כאחד. חלק מתוספי התזונה נמצאו כמשפרי יכולת גופנית ואילו אחרים לא נמצאו כמשפרי ביצועים גופניים. לחלקם אף מיוחסות השפעות לוואי. תוספי התזונה בספורט מסווגים לקטגוריות בהתאם ליעילותם ובטיחותם: (1) תוספים שיעילותם הוכחה ונמצאו כבטוחים לנטילה, (2) תוספים העשויים להועיל, (3) תוספים שמוקדם מידי לקבוע את מידת יעילותם, (4) תוספים שלא נמצאו יעילים. במאמרנו הנוכחי, אנו סוקרים ארבעה תוספי תזונה מכלל התוספים המשתייכים לקטגוריה הראשונה "תוספים יעילים ובטוחים לשימוש": (1) "סותרי חומצה", (2) קריאטין, (3) קפאין, (4) ניטראט/מיץ סלק. תוספי תזונה רבים מוצעים לספורטאים, חלקם בטוחים לשימוש ויעילותם מוכחת. כדי לשפר ביצועים גופניים ולעשות שימוש מושכל בתוספי תזונה, ראוי כי מאמנים וספורטאים ייוועצו עם אנשי מקצוע מוסמכים תוך התאמה למתאמן ולסוג הספורט המבוצע.

דני רוטמן ונעמה קונסטנטיני. עמ' 374-377  

דני רוטמן1, נעמה קונסטנטיני2

1החטיבה לאורתופדיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, 2המרכז לרפואת ספורט, המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

האדם בחברה המערבית המודרנית מבלה את עיקר שעות הערות שלו (70%-50%) בפעילות יושבנית (Sedentary behaviour), המוגדרת כפעילות המתבצעת בישיבה או בשכיבה תוך הוצאה אנרגטית הקרובה להוצאה הבסיסית של האדם. יתר שעות הערות כוללות פעילות גופנית בעצימות קלה (45%-25%) ואימון גופני בעצימות בינונית-גבוהה (פחות מ-5%). למרות חלוקה זו, במשך שנים רבות עמדה השפעת האימון הגופני בעצימות בינונית-גבוהה במוקד המחקר הרפואי, ובהמשך גם במוקד המלצות ארגוני הבריאות ברחבי העולם. בשנים האחרונות הוחל לבחון בתחום המחקר את ההשפעה הבריאותית שיש לפעילות, ובעיקר לחוסר הפעילות, שבה נמצא האדם במרבית היום. מן המחקר עולה, כי עודף פעילות יושבנית מהווה גורם סיכון עצמאי למגוון רחב של מחלות ובעיות רפואיות כגון השמנת יתר, תסמונת מטבולית, הפרעה במדדים קרדיווסקולאריים, סוכרת, וככל הנראה גם למחלות ממאירות. העלייה בסיכון הנגרמת מעודף פעילות יושבנית אומנם מופחתת על ידי ביצוע אימון גופני בעצימות בינונית-גבוהה, אולם אינה מנוטרלת לחלוטין. אחת הדרכים להפחית את הנזק הנגרם מישיבה ממושכת היא ביצוע הפסקות של פעילות גופנית קצרה במהלך ישיבה רצופה. בהתאם למימצאים אלו, יש מקום להמליץ על הפחתת שעות הפעילות היושבנית היומית, ולכל הפחות לקטוע שעות רצופות של ישיבה על ידי הפסקות של פעילות גופנית קצרה ("נשנושי מאמץ").

שרון ברק, ישעיהו הוצלר וגל דובנוב-רז. עמ' 378-383  

שרון ברק1,2, ישעיהו הוצלר3,4, גל דובנוב-רז1,5

1בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, 2המכללה האקדמית לחינוך על שם קיי, 3המכללה לחינוך גופני ולספורט על שם זינמן במכון וינגיט, 4אילן – מרכז הספורט לנכים, 5הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

סקירה זו נועדה לדווח על השפעותיה של פעילות גופנית בקרב אנשים לאחר אירוע מוח, וניתנות המלצות בהקשר זה. בנוסף, נסקרים במאמר זה גורמים המעודדים או המהווים חסם לביצוע פעילות גופנית. תפקוד גופני, כבסיס לביצוען של פעילויות גופניות בחיי יומיום, הוא אחת ממטרות השיקום המרכזיות לאחר אירוע מוח. לפני תחילתה של תוכנית לאימון גופני, יש לקחת אנמנזה רפואית ולבצע בדיקה גופנית, במטרה לזהות בעיות רפואיות אשר עלולות להשפיע על האימון. לאימון סיבולת לב-ריאה באוכלוסייה זו יש השפעה חיובית על יכולת ההליכה ועל הפחתת גורמי סיכון הקשורים בהיארעות של אירוע מוח נוסף. אימון כוח אף הוא בטוח ויעיל למתאמן, אולם אינו משפר את תפקודי ההליכה. אימון עצב-שריר באוכלוסייה זו אף הוא יכול לשפר את איכות ההליכה.

במחקרים השונים קיימת שונות גדולה במשך האימון ובתדירותו. יחד עם זאת, המלצות לפעילות גופנית לאחר אירוע מוח כוללות ביצוע אימוני סיבולת לב-ריאה 5-3 פעמים בשבוע. בשלב החד, על תפיסת המאמץ הסובייקטיבית להיות "קלה יחסית" (שווה או קטנה מ-11 בסולם בורג הנע בטווח 20-6). בשלבים מתקדמים יותר ניתן לעבוד בתפיסת מאמץ סובייקטיבית גבוהה יותר ("קשה במקצת" 11-14 בסולם בורג) וב-80%-55% מהדופק המרבי. אימוני כוח יש לבצע 3-2 פעמים בשבוע, 3-1 מחזורים של 15-10 חזרות. יש לבצע גם תרגילי גמישות ואימון עצב-שריר 3-2 פעמים בשבוע. על מנת לעודד אנשים לאחר אירוע מוח להיות פעילים גופנית, יש לשים דגש על מתן תמיכה חברתית (מהמשפחה ומאנשי מקצוע) ולתת ייעוץ בנוגע לפעילות הגופנית המתאימה למטופל. גורמים המהווים חסם לפעילות גופנית כוללים גורמים אישיים (לדוגמא, דיכאון וחוסר ידע בנוגע למרכזי כושר גופני מתאימים באזור) וסביבתיים (לדוגמא, מחסור באמצעי תחבורה ועלות).

הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303