עמוד בית
יום ו, 22.01.21

דצמבר 2015


מאמר פתיחה
אהרון קסל, מאג'ד עודה ואמנון רופא. עמ' 750-752

אהרון קסל, מאג'ד עודה, אמנון רופא

מרכז רפואי בני ציון והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

גיליון זה של 'הרפואה' מוקדש למאמרים וסקירות פרי עטם של אנשי הצוות הרפואי מהמרכז הרפואי בני ציון בחיפה. המרכז הרפואי בני ציון הוא בית החולים הציבורי הוותיק ביותר בחיפה, הוא חוגג השנה 93 שנים להיווסדו ומסונף לפקולטה לרפואה של הטכניון מאז הקמתה. בית החולים מאופיין בשילוב של רפואה מתקדמת, הוראת סטודנטים לרפואה וסיעוד, מחקר קליני ובסיסי עם מוקדי מצוינות, ומתן שירות אנושי למטופליו.

מאמרים
זאהר בחוס, גיל מאייר, שראל הלחמי, עופר נתיב ובעז מושקוביץ. עמ' 753-756

זאהר בחוס, גיל מאייר, שראל הלחמי, עופר נתיב, בעז מושקוביץ

המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

הקדמה: היצרות כרונית של השופכן ונצור שופכני מטופלים כיום בהטיית שתן באמצעות נקז כליה מלעורי (נפרוסטום) או תומכן שופכני (JJ Stent). על מנת למנוע היווצרות משקעים וחסימת הצינורות, יש צורך להחליף את התומכן או הנפרוסטום לעיתים קרובות.

מטרה: הצגת נתוני מעקב ארוך טווח של טיפול בתומכן שופכני חדשני, Allium Ureteral Stent (URS), לטיפול בהיצרות או בנצור של השופכן.

שיטות מחקר: התומכן השופכני Allium URS עשוי מניקל טיטניום (Nitinol), מוחדר לשופכן בקוטר צר, מתרחב עצמונית ושומר על קוטרו הרחב. התומכן עטוף בקו-פולימר (Co-polymer) המונע חדירת רקמה לתוכו ומשקעי שתן לאורכו. התומכן מוחדר תחת שיקוף בגישה אנטיגרדית או רטרוגרדית לאחר הרחבת החלק המוצר בשופכן.

התומכן השופכני הוחדר ל-107 שופכנים ב-92 חולים, בחמישה מרכזים שונים בעולם. שישים-ותשעה חולים נשאו נפרוסטום טרם הטיפול ו-38 חולים היו עם תומכן שופכני (JJS). האטיולוגיות להיצרות בשופכן היו: שאת בדרכי המין (חלקן לאחר קרינה), שאת בשלפוחית, פגיעות יאטרוגניות, היצרויות בהשקות שופכן-מעי, ניתוחי תיקון היצרות במוצא אגן-שופכן ונצור שופכני יאטרוגני.

תוצאות: בתקופת מעקב ממוצעת של 27 חודשים (95-1), תומכן אחד בלבד נחסם לאחר 11 חודשים. עשרים-ואחד חולים נפטרו ממחלתם עם התומכן. בקרב 11 חולים נצפתה נדידה של התומכן בטווח של עד שמונה חודשים מההחדרה, והתומכנים הוצאו. בארבעה חולים בהם הנדידה הייתה מוקדמת בוצעה החלפה של התומכן. בשמונה-עשר חולים התומכן הוצא בגישה אנדוסקופית לאחר כשנה כמתוכנן, ללא קושי או סיבוכים. חולים אלו היו אי תסמיניים, במהלך מעקב של עד 59 חודשים.

מסקנות: תוצאות ארוכות טווח אלו מעלות, כי הטיפול בתומכן שופכני מסוג Allium URS אפשרי, בטוח ויעיל. התוצאות הטובות, והקלות בהחדרתו ובהוצאתו, מעודדות נקיטה בטיפול זה בהוריות נוספות.

דיון: התומכן השופכני Allium URS נותן מענה לחלק ניכר מהבעיות הכרוכות בשימוש בתומכנים שופכניים רגילים לטיפול בהיצרות שופכן. נדידה של התומכן נצפתה ב-10.7% מהחולים, ובעיקר בחולים עם היצרות בשופכן האמצעי.

סיכום: הטיפול ב-Allium URS בחולים עם היצרות של השופכן המקורב או המרוחק מהווה חלופה טיפולית בטוחה ויעילה.

אריה ריסקין, אירית שוריס, גלינה קידלוב, דוד בדר, לירון בורנשטיין-לוין ואמיר קוגלמן. עמ' 757-760

אריה ריסקין, אירית שוריס, גלינה קידלוב, דוד בדר, לירון בורנשטיין-לוין, אמיר קוגלמן

מחלקת פגים וילודים, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

הקדמה: תינוקות שנולדו במשקל לידה נמוך מאוד (מלנ"ם) מטופלים לעיתים באופי אטים לארגעה ושיכוך כאבים.

מטרות: ללמוד על ההשפעות לטווח הקצר של אופיאטים בתינוקות שנולדו במלנ"ם.

שיטות: מחקר רטרוספקטיבי שכלל את כל התינוקות שנולדו במלנ"ם במרכז הרפואי בני ציון בין השנים 2010-2006. ארבעים-וחמישה תינוקות טופלו באופיאטים (41 בפנטניל בטפטוף איטי רציף לתוך הווריד וארבעה במורפין לווריד לפי הצורך). 114 פגים היוו קבוצת הבקרה.

תוצאות: בעיבוד חד משתנים נמצא, כי תינוקות שנולדו במלנ"ם וטופלו באופיאטים היו במובהק צעירים יותר (גיל הריון 28.3 ± 2.4  לעומת  30.3 ± 2.1 שבועות), עם משקל לידה נמוך יותר (1,012 ± 299  לעומת  1,204 ± 219 גרם), וחייבו תקופות הנשמה 30.3 ± 21.0) לעומת 7.7 ± 12.0 ימים) ומשך תוספת חמצן (40.4 ± 40.3 לעומת  7.7 ± 17.3 ימים) ארוכים יותר. הם חלו יותר בדימום תוך מוחי, צינור עורקני פתוח, זיהומים מאוחרים, דלקת נמקית של המעי ותחלואה ריאתית כרונית. בנוסף, פגים אלו נזקקו לזמן ארוך יותר על מנת להגיע לתזונה אנטרלית מלאה (32.5 ± 22.1 לעומת  15.6 ± 6.1 ימים) ולתזונה פומית מלאה (64.6 ± 25.0 לעומת  42.0 ± 20.7ימים), והם היו מאושפזים בפגייה לתקופות ממושכות יותר (89.6 ± 37.1  לעומת  53.7 ± 20.8ימים). בעיבוד הרב משתנים לאחר תיקון לגיל הריון ומשקל הלידה, הטיפול באופיאטים נותר ביחס מובהק רק לצינור עורקני פתוח, משך הנשמה ממושך יותר ומשך הגעה ארוך יותר לתזונה אנטרלית מלאה.

מסקנות: הטיפול באופיאטים בפגים שנולדו במלנ"ם עלול להיות קשור בהשפעות לוואי לא רצויות בטווח הקצר. לכן, יש לנהוג זהירות בהוריית תרופות אלה לאוכלוסייה זו, ולשקול דרכים חלופיות לארגעה ושיכוך כאבים. נדרשים מחקרים מבוקרים, אקראיים ופרוספקטיביים לאישוש מסקנה זו.  

מיכל לונץ, נועם יהודאי, טובה מוסט ותלמה שפק. עמ' 761-765

מיכל לונץ1, נועם יהודאי1, טובה מוסט2 , תלמה שפק1

1התוכנית לרפואה, כירורגיה ושיקום האוזן והשמיעה, מחלקת אף אוזן גרון – כירורגיית ראש וצוואר, המרכז הרפואי בני ציון, טכניון – הפקולטה לרפואה רפפורט, חיפה, 2בית הספר לחינוך, המחלקה להפרעות בתקשורת, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מבוא: בגיל המתקדם, ירידה אופיינית בעיבוד הטמפורלי, בזיכרון השמיעה ("השמיעתי"), במהירות עיבוד המידע וביכולת לסנן מידע שמיעה מתחרה לא רלבנטי, מביאים לירידה ביכולת הבנת הדיבור, ולהרחבה של אוכלוסיית היעד לשיקום שמיעה באמצעות השתלת שתל שבלול לאנשים מבוגרים יותר ולקשישים עם ליקוי שמיעה תחושתי עצבי חמור עד עמוק. יחד עם זאת, מאפיינים אלו מהווים מקור לספקות בנוגע לתוצאה הצפויה והשיקום לאחר ההשתלה.

מטרה: להעריך את מידת התועלת מהשתלת שתל שבלול באנשים מבוגרים יותר וקשישים במטרה לתאם ציפיות בקרב קבוצה מועמדים זו.

שיטות: סקירה רטרוספקטיבית של 20 מושתלים עם ליקוי שמיעה תחושתי עצבי חמור או חמור עד עמוק, מעל גיל 60 שנים בעת ההשתלה (ממוצע, 5.25±66.6, טווח, 60-81). הערכה של תוצאת השמיעה נעשתה באמצעות שלושה מבחני תפיסת דיבור ובדיקת ההשפעה על איכות החיים נבחנה באמצעות שאלון גלזגו.

תוצאות: התוצאה הקבוצתית הממוצעת לאחר ההשתלה השתפרה משמעותית בכל אחד ממבחני תפיסת הדיבור שנבדקו, מ-18.6% ל-55.5% במבחן הבנת מילים חד הברתיות, מ-37.3% ל-84.5% במבחן הבנת משפטים בשקט ומ-11.2% ל-60.5% במבחן הבנת משפטים בתנאי רעש רקע. לא נצפו סיבוכים בתר ניתוחיים משמעותיים. תשעה-עשר מתוך 20 המושתלים הסתייעו בשתל השבלול באופן רציף. נצפה שיפור באיכות החיים בכל התחומים שנבדקו בשאלון גלזגו.

מסקנות: לאחר השתלת שתל שבלול באנשים מבוגרים יותר וקשישים חל שיפור בהבנת הדיבור, לא נצפו סיבוכים משמעותיים וסחרחורת בתר ניתוחית הייתה פחות משמעותית מהצפוי בקבוצת הגיל שנבדקה. תוצאות אלו מביאות לצמצום החששות באשר לשיקום שמיעה באמצעות השתלת שתל שבלול בקשישים.

נדב וילנר, רנד עבוד, אלעד שיף, יניב דותן, טובה ריינס, מטיאס קרליבך. עמ' 766-768

נדב וילנר1 , רנד עבוד2 , אלעד שיף1, יניב דותן1, טובה ריינס3, מטיאס קרליבך4

1מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי בני ציון, חיפה, 2הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, 3מכון גסטרו, מרכז רפואי בני ציון, 4מכון גסטרו ויחידת הכבד, מרכז רפואי בני ציון

מימגלת חיידקית עצמונית (Spontaneous bacterial empyema) בנוזל הצדר של חולי צמקת הכבד היא תופעה רפואית נדירה באופן יחסי, אך להכרתה חשיבות ניכרת. למימגלת חיידקית עצמונית דרכי אבחון וטיפול השונות מהותית ממימגלת על רקע דלקת ריאות חדה, והיעדר אבחון וטיפול נכונים עשוי להיות בעלי השלכות מרחיקות לכת. אנו מביאים בזאת פרשת חולת צמקת הכבד שאובחנה במחלקתנו עם מימגלת עצמונית של בית החזה, סוקרים את עיקרי הספרות העדכנית בנושא ומפרטים את השיקולים הטיפוליים הקשורים לניהול פרשת החולה.

אריה ריסקין, פרידה מור, אמיר קוגלמן, אירית שוריס ודוד בדר. עמ' 769-773

אריה ריסקין, פרידה מור, אמיר קוגלמן, אירית שוריס, דוד בדר

מחלקת פגים וילודים, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

הקדמה: רכישת מיומנות האכילה הפומית בפגים עשויה להימשך זמן רב, ויכולה להשפיע על משך האשפוז בפגייה.

מטרות: לבדוק האם מתן הסמכה להזנה משפר את יכולתם של פגים להגיע לאכילה פומית מלאה בשלב מוקדם יותר.

שיטות: מחקר פרוספקטיבי אקראי פתוח. חמישה-עשר פגים גויסו למחקר כשהראו סימנים שניתן להתחיל אצלם בניסיונות האכלה פומית. שמונה נכללו בקבוצת בקרה של הזנה בחלב אם. מבין שבעת הפגים שניזונו מתרכובת מזון לתינוקות, חמישה הוגרלו אקראית לקבוצת המחקר שקיבלה תוספת הסמכה על בסיס עמילן תירס (קורנפלור) ושניים לקבוצת בקרה שנייה על תרכובת מזון לתינוקות ללא הסמכה.

תוצאות: הפגים במחקר נולדו בשבוע 29.0 ± 2.3 להריון במשקל לידה 1174 ± 325 גרם. הסמכת ההזנה לא השפיעה על קיצור משך ההגעה לאכילה פומית מלאה (17.4 ± 6.7 ימים באלו שקיבלו תרכובת מזון לתינוקות עם הסמכה לעומת 18.0 ± 7.0 על תרכובת מזון לתינוקות ללא הסמכה ו-12.1 ± 9.5 על חלב אם), או על משך האשפוז בפגייה (66.8 ± 26.0 לעומת 52.5 ± 17.7 ו-56.2 ± 25.3, בהתאמה). בעיבוד רב משתנים הודגם, כי משך ההגעה להזנה פומית מלאה ומשך האשפוז הושפעו רק מבשלות הפג או משקלו בלידה ומתחלואת הריאות שבה לקה, כפי שהתבטאה במספר ימי ההנשמה והימים שצרך תוספת חמצן. קצב עליית המשקל בקבוצת התינוקות שקיבלו תרכובת מזון לתינוקות עם הסמכה (36.0 ± 7.1 גרם ביום) היה מהיר יותר מאשר בשאר הקבוצות (32.2 ± 8.3 על תרכובת מזון לתינוקות ללא הסמכה ו-28.5 ± 6.5 על חלב אם), אם כי באופן מובהק רק ביחס לחלב אם.

מסקנות: הסמכת תרכובת מזון לתינוקות בפגים באמצעות תכשיר עמילן תירס אינה מזרזת הגעה לאכילה פומית מלאה. השימוש בהסמכה כזו קשור בעלייה נוספת במשקל. נידרש מחקר פרוספקטיבי כפול-סמיות גדול לאישוש תוצאות המחקר.

נדב סלייפר, ג'ורג' מוגילנר ואיגור סוחוטניק. עמ' 774-777

נדב סלייפר, ג'ורג' מוגילנר, איגור סוחוטניק

הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, המחלקה לכירורגיית ילדים, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

עבודה זו הוצגה בכינוס המשותף של BAPS-EUPSA ברומא, יוני 2012.

הקדמה: כריתה לפרוסקופית של התוספתן בילדים מקובלת כיום כגישת טיפול בדלקת תוספתן פשוטה, אך בחולים שמצבם מורכב (התנקבות, נמק) הנושא עדיין פתוח. המטרה בעבודתנו הנוכחית היא להעריך את תוצאות הגישה הלפרוסקופית לעומת הגישה הפתוחה, בטיפול בדלקת פשוטה ובדלקת מורכבת של התוספתן.

שיטות: ביצענו סקירה רטרוספקטיבית של תיקי הילדים (עד גיל 18 שנים) שעברו כריתה של התוספתן במחלקתנו בשנים 2011-2008. חולים שעברו כריתה אקראית של התוספתן לא נכללו בסקירה. החולים סווגו לארבע תת קבוצות על פי חומרת המחלה והגישה הניתוחית, ומידע אודותם הושווה ונותח בהתייחס לנתונים דמוגרפיים, נתונים טרום-ניתוחיים, תוך-ניתוחיים ובתר-ניתוחיים.

תוצאות: בתקופת הזמן של הסקירה עברו במחלקתנו 335 ילדים כריתה של התוספתן. שיעור הילדים עם דלקת מורכבת של התוספתן היה 26.9%. הגישה הניתוחית הייתה פתוחה ב-57.3% מהילדים (n=192) ולפרוסקופית ב-42.7% (n=143). לא נמצא הבדל משמעותי במשך הניתוח ובשיעור הסיבוכים בין הקבוצה הלפרוסקופית והקבוצה הפתוחה בשתי דרגות החומרה של המחלה. משך האשפוז לאחר הניתוח היה קצר יותר בקבוצה הפשוטה (0.17±2.14 ימים לעומת 0.14±3.15, p<0.01). בשני ילדים בקבוצה של הדלקת הפשוטה היה צורך במעבר מניתוח לפרוסקופי לניתוח פתוח עקב דימום (שיעור של 1.36%). בילד אחד שעבר ניתוח פתוח עקב דלקת מורכבת של התוספתן, זוהתה פגיעה המעי הסומא (Cecum). לא היו אירועי תמותה בקבוצת המחקר.

מסקנות: כריתה לפרוסקופית של התוספתן במקרים של דלקת מורכבת היא גישה אפשרית ובטוחה, אשר אינה כרוכה בסיכון מוגבר בהשוואה לגישה הפתוחה, ומאפשרת ראות טובה יותר של חלל הבטן, גמישות לגבי זווית העבודה ותוצאות קוסמטיות משופרות.

נוה טוב, ליזה קאלי, אירית מאור ואפרת וולפוביץ. עמ' 778-781

נוה טוב1,2[1], ליזה קאלי3, אירית מאור4, אפרת וולפוביץ1



1מחלקה פנימית ג', 2יחידת ריאות, 3המחלקה לרימטולוגיה, 4מעבדה כימית, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

הקדמה: אלפא-1-אנטיטריפסין (AAT) הוא נוגד הפעילות הפרוטיאוליטית הראשי בגוף, עם השפעה על תהליכים דלקתיים. חסר או פגיעה בפעילות ה-AAT עלולים להוביל לפגיעה ביכולת נוגדת הדלקת במצבים שונים, כולל זיהומים בעור כגון צלוליטיס.

מטרות: לבדוק את רמת ופעילות אלפא-1-אנטיטריפסין ואת הקשר עם CRP כמדד הדלקת, בחולים עם צלוליטיס, בזמן המצב הדלקתי ולאחר טיפול של שבועיים.

שיטות: הוכללו 11 חולים שאושפזו עקב צלוליטיס בין החודשים יולי 2009 ועד ינואר 2010 במרכז רפואי בני ציון, חיפה. מתוכם שישה גברים בגיל ממוצע של 68.4 שנים (טווח גילים 85-36 שנים) וחמש נשים בגיל ממוצע של 63 שנים (טווח גילים 73-55 שנים). ניתחנו את תוצאות הבדיקות של רמה ופעילות AAT ורמת CRP, ביום ההתקבלות, יומיים ושבועיים לאחר תחילת הטיפול אנטיביוטי.

תוצאות: רמת AAT נמצאה בטווח התקין (טווח הנורמה) בכל נקודות המדידה. ערכי פעילות ה-AAT היו בתוך ומעל הטווח התקין, במרבית החולים, בכל נקודות המדידה. רמת ה-CRP הממוצעת נמצאה מוגברת ביום ההתקבלות, פחתה לאחר שבועיים באופן משמעותי, אך לא חזרה בכל החולים לטווח התקין. משך אשפוז ארוך יותר ופעילות AAT נמוכה באופן מובהק סטטיסטית נצפו בחולים שלא החלימו לאחר, שבועיים מהתחלת הטיפול.

דיון וסיכום: בחולים עם צלוליטיס שלא החלימו לאחר שבועיים ביחס לחולים שהחלימו, נמצאה רמה נמוכה באופן מובהק סטטיסטית של פעילות AAT. יחד עם זאת, למרות הקשר האפשרי בין פעילות ה-AAT לבין החלמה מצלוליטיס נדרשים מחקרים נוספים (מדגם חולים גדול יותר והערכת משתנים נוספים) שיסייעו להסביר את תפקיד ה-AAT בחולים עם צלוליטיס.



[1]ניגוד אינטרסים – ד"ר טוב מכהן כיועץ רפואי בחברת קמהדע המפתחת ומייצרת אלפא-1-אנטיטריפסין.

סקירות
בנימין עבו, איגור סחוטניק ואמנון רופא. עמ' 782-785

בנימין עבו1,3, איגור סחוטניק1,3 , אמנון רופא2,3

1מחלקת כירורגיית ילדים 2והנהלת המרכז הרפואי בני ציון, חיפה, 3הפקולטה לרפואה של הטכניון, המכון הטכנולוגי לישראל, חיפה

הטיפול בילדים עם "תסמונת המעי הקצר" מחייב יכולות רב מערכתיות הכוללות תיאום בין התמיכה התזונתית הניתנת בדרך פומית לזו הניתנת דרך הווריד, תמיכה רפואית לסיבוכים הקשורים למצב, ביצוע ניתוחים להארכת המעי וביצוע השתלות מעיים מורכבות. בארצות הברית וקנדה הוקמו מרכזי על לשיקום וטיפול בכשל מערכת העיכול בילדים בכ-14 מרכזים רפואיים לילדים. במקביל, הוקם איגוד מרכזי לשיקום וטיפול בכשל מערכת העיכול. איגוד זה מוביל מחקרים פרוספקטיביים ורב מרכזיים, שמטרתם להגדיר בצורה טובה יותר כיווני פעולה שייעלו את הטיפול בכשל מערכת העיכול בילדים ויאפשרו לשפר את התוצאות ארוכות הטווח. המידע המתפרסם ממחקרים אלו מחזק את ההבנה שתסמונות כשל מערכת העיכול בילדים ניתנות לטיפול, ומדגיש את הצורך בטיפול אגרסיבי והפנייה מהירה של תינוקות עם סיכון מוגבר לכשל מערכת העיכול, למרכזי ההתמחות בנושא. תקשורת טובה יותר ושילוב מוקדם של שירותי ההשתלות הובילו להערכה ראשונית מוקדמת, ירידה במספר ההשתלות וירידה בשיעור התמותה מאי ספיקת כבד. הנתונים המתפרסמים מוכיחים, כי מיסוד תוכנית חדשה להתמודדות עם כשל מערכת העיכול עשוי להוביל להישרדות טובה מאוד של קבוצת ילדים גדולה עם תחלואה כרונית וסיבוכים קשים שבעבר גרמו לשיעור תמותה גבוה.

מירית הרשמן-סרפוב, ישראל פוטסמן. עמ' 786-790

מירית הרשמן-סרפוב, ישראל פוטסמן

היחידה למחלות זיהומיות ומירפאת המטיילים, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

בעשורים האחרונים, אנו צופים בריבוי ניכר של תרופות ומצבים רפואיים הגורמים לדיכוי חיסוני, החושף את החולים הללו למחלות זיהומיות קשות. חלק מהמחלות הללו ניתנות למניעה במתן חיסונים. למרות זאת מתעוררות מספר בעיות: (1) מקצת החיסונים הם מסוג חי-מוחלש, העלול להיות מסוכן למדוכאי חיסון, (2) רצוי שהחיסון יינתן טרם השראת הדיכוי החיסוני, (3) חיסון מומת עלול שלא ליצור חסינות לנוכח הדיכוי החיסוני, (4) האם יש צורך, והאם ניתן לחסן את בני המשפחה? (5) האם הצוות הרפואי מעודכן לגבי מתן חיסונים לחולים מדוכאי חיסון? (6) כיצד להתייחס למטייל מדוכא חיסון הנוסע לארץ טרופית? התשובות לשאלות הללו אינן פשוטות, ולעיתים הידע שבידינו מוגבל בהיעדר מחקרים על מדוכאי חיסון.

הסקירה הנוכחית נועדה לסכם את הידוע בשנת 2014 בנוגע לחיסונים העומדים לרשותנו, ההוריות למתן חיסונים והסיבוכים האפשריים באוכלוסיית מדוכאי החיסון.

לאונרד סאיג, מוחמד שיח' אחמד, מריה רעות, יוסף ג'ובראן וכרמלה שכנר. עמ' 791-794

לאונרד סאיג1, מוחמד שיח' אחמד1, מריה רעות1, יוסף ג'ובראן1, כרמלה שכנר1

1המכון האנדוקריני, המרכז הרפואי בני ציון, חיפה

תסמונת קושינג היא מחלה הנגרמת מחשיפה מוגברת לטיפולים המכילים גלוקו-קורטיקוסטרואידים, או מהפרשת יתר תוך גופית של קורטיזול. עם העלאת החשד שחולה לוקה בתסמונת קושינג ונשללה צריכת סטרואידים, הדרך לאבחון או לשלילת התסמונת היא ביצוע תבחיני סקר שונים. בשנים האחרונות, עם הורדת סף האבחון בתבחין הסקר של דיכוי דקסמטזון 1 מ"ג, מדווח על עלייה בשכיחות היארעות התסמונת, ואבחון של יותר חולים קלים המאופיינים בבדיקות סקר תקינות בחלקן. במאמר סקירה זה, אנו מביאים בפני הקוראים את תבחיני הסקר השונים והרגישות שלהן באבחון תסמונת קושינג קלה. אנו למדים שבדיקות הסקר אשר יוחסה להן רגישות גבוהה בעבר, מדגימות רגישות נמוכה יותר בשנים אחרונות. בעבר, האתגר באבחון היה להבחין בין חולים הלוקים בתסמונת קושינג לבין חולים הלוקים בתסמונת דמוית תסמונת קושינג (Pseudo-Cushing's syndrome). בעידן המודרני מתווסף אתגר נוסף: הקלינאי נדרש שלא לפסוח על חולים הלוקים בתסמונת קושינג קלה עם בדיקות סקר שבחלקן תקינות. בדיקת איסוף שתן לקורטיזול מדגימה רגישות נמוכה יותר מהדיווחים בעבר, ועל כן אנו ממליצים שלא לאמצה כבדיקת סקר יחידה.

אמל ח'ורייה מטר, נגה כרם, יצחק סרוגו ויעקב גניזי. עמ' 795-798

אמל ח'ורייה מטר¹, נגה כרם1,3,4, יצחק סרוגו4,1, יעקב גניזי4,2,1

¹מחלקת ילדים, 2היחידה לנירולוגית ילדים, 3היחידה לרפואת מתבגרים, מרכז רפואי בני ציון

4הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

כאבי ראש ראשוניים מהווים תלונה שכיחה בקרב ילדים ומתבגרים, ולמרות שכיחותם הגבוהה, המידע המתפרסם בספרות בהתייחס לקבוצת הגיל הזו מצומצם, ורובו נלקח ממחקרים שנערכו באוכלוסייה המבוגרת. במאמר זה, אנו סוקרים את המידע שפורסם בספרות אודות המאפיינים הקליניים של כאבי ראש ראשוניים בילדים ומתבגרים, האבחון והטיפול שנקבע, ובמיוחד התמקדנו בצילחה (מיגרנה) ובכאב ראש מדחק (Tension headache).

באשר לאבחון כאב ראש ראשוני, ניתן לאבחן צילחה ביעילות על פי המהדורה השלישית של הסיווג הבינלאומי לכאבי ראש משנת 2013 (ICHD-III B), לעומת כאב ראש מדחק, אשר מאובחן בעיקר בהיעדר המאפיינים הנמצאים בשאר סוגי כאב הראש.

אסטרטגיות טיפול בכאב ראש ראשוני משתנות לפי גיל החולה, מבנה משפחתו, תרבותו ואמונותיו, סוג האבחנה של כאב הראש ומידת ההשפעה של כאב הראש על חיי היומיום של המטופל. הגישה שנמצאה יעילה לטיפול בכאבי ראש ראשוניים בילדים ומתבגרים היא זו הרב תחומית, הכוללת ייעוץ, חינוך ותמיכה מתמשכים, בשילוב עם טיפול תרופתי ושאינו תרופתי.

נדרשים מחקרים נוספים להעשרת הידע על הפתופיזיולוגיה של כאב ראש ראשוני בילדים ומתבגרים, ולפיתוח דרכים מועילות להתמודדות עמו.

שראל הלחמי. עמ' 799-802

שראל הלחמי

המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

אפידידימואורכיטיס היא דלקת של הגונדה העשויה להופיע בזכרים בכל גיל. בתינוקות ומבוגרים קיימת שכיחות מוגברת של דלקת מחיידקים בשל מומים מלידה והפרעות השתנה על רקע הגדלת הערמונית, בהתאמה. במתבגרים עשויה דלקת זו להיגרם עקב מחוללים המועברים ביחסי מין. אפידידימואורכיטיס שכיחה גם בילדים מתחת לגיל ההתבגרות. עם זאת, האטיולוגיות להתפתחות הדלקת אינן ברורות דיין, וכך גם ניהול פרשות החולים והמעקב. במאמר זה נסקרים המצבים השונים הגורמים לאפידידימואורכיטיס בילדים מתחת לגיל ההתבגרות, נדון הצורך לבצע בדיקות דימות ואילו בדיקות מומלצות, ומובאים אופי הטיפול והמעקב המומלצים.

הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303