יובל רווה¹, עמר בונה²

¹היחידה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ²המחלקה לפסיכיאטריה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה

הערכת אובדנות מהווה חלק משמעותי מתחום העיסוק הפסיכיאטרי. המטרה בהערכה זו היא הפחתה בתחלואה ובתמותה כתוצאה מניסיונות אובדניים. הערכת אובדנות היא מאתגרת, מאחר שמחד גיסא לא קיימים כלי ניבוי קליניים או מעבדתיים מספקים לבחינת מידת הסיכון, ומאידך גיסא לעיתים הנבדק אף מסתיר ומטשטש את כוונותיו. לעיתים גם בדיקות פסיכיאטריות קפדניות נשנות אינן מצביעות על גורמי סיכון מובהקים, למרות שהנבדק נמצא בסיכון אובדני משמעותי. לנוכח זאת, על הקלינאי המעריך לשמור על רמת חשד גבוהה ולפעול בהתאם.

במאמר זה אנו מציגים פרשת חולה צעיר אשר ביצע מספר ניסיונות אובדניים חמורים שהעמידו את בריאותו ואת חייו בסכנה. בהיעדר גורמי סיכון בולטים, ובהיעדר שיתוף פעולה בהערכה הפסיכיאטרית, אבחון וטיפול הולמים בחולה זה היוו אתגר קליני משמעותי. בחרנו להציג פרשת חולה זה, על מנת לשוב ולהדגיש את הקושי והמורכבות הכרוכים בהערכת אובדנות מחד גיסא, ועל מנת להדגיש את הצורך והחשיבות בשמירה על רמת חשד גבוהה מאידך גיסא.

אור זהבי^*1, נועה סילבצקי*¹, דוד רווה², רותי הנשקה-בר-מאיר¹, עמוס ינון³, שושנה זווין¹

¹מחלקה פנימית ב', ²היחידה למחלות זיהומיות ³והאגף לרפואה פנימית, המרכז הרפואי שערי צדק, מסונף לפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

* מחברים אלה תרמו באופן שווה לכתיבת המאמר.

רקע: במחלקות פנימיות רבות בישראל נפתחו יחידות ניטור שעלות הפעלתן פחותה מיחידות לטיפול נמרץ, אולם אין מידע על תרומתן להישרדות. המטרה במחקרנו היא לקבוע את תוצאות האשפוז של חולים שטופלו במהלך אשפוזם ביחידת ניטור בהשוואה לקבוצת בקרה.

שיטות: המחקר כלל חולים עוקבים ששהו במהלך אשפוזם ביחידת ניטור בתקופה של כחמישה חודשים. קבוצת הבקרה כללה חולים שאושפזו במחלקות פנימיות עם התאמה (Matching) על פי מין, גיל ± 10 שנים וכן/לא מונשם. המשתנה העיקרי שנמדד היה שיעור ההישרדות ב-28 יום לאשפוז, והמשתנה המשני היה משך האשפוז.

תוצאות: בתקופת המחקר נכללו 100 חולים שטופלו במהלך האשפוז ביחידת ניטור, ו-100 חולים בקבוצת הבקרה שטופלו במחלקה פנימית בלבד. נצפו מספר הבדלים בין הקבוצות: ביחידת הניטור שיעור גדול יותר של חולים נזקק בזמן הגעתו לתמיכה נשימתית כלשהי (83/94, 82%) לעומת קבוצת הבקרה (72/99, 72%) (p<0.05), ובחולים שאושפזו ביחידת ניטור היה שיעור גבוה יותר של אי ספיקת כליות כרונית וחדה, בהתאמה (23% ביחידת ניטור לעומת 8% בקבוצת הבקרה, p<0.05, ו- 20% ביחידת ניטור לעומת 10% בקבוצת הבקרה, p<0.05). מנגד, בחולי קבוצת הבקרה היה שיעור גבוה יותר של חולים עם מדד גלזגו 5-3 (10% ביחידת ניטור לעומת 20% בקבוצת הבקרה, p<0.05). למרות הבדלים אלה, לא היה הבדל בשיעור התמותה המנובא על פי מדד MPM (Mortality Probability Model). למרות זאת, שיעור ההישרדות של החולים ששהו ביחידת הניטור היה גדול יותר (76/100, 76%) מזה של קבוצת הבקרה (64/100, 64%) (P<0.05). לעומת זאת, משך האשפוז של החולים שטופלו ביחידת הניטור היה ארוך יותר (20±42) מזה של קבוצת הבקרה (29±27) (p<0.05).

מסקנה: יחידת ניטור במחלקה פנימית עשויה לתרום לשיעורי ההבראה של חולים. יש מקום למחקר נוסף לזיהוי חולים/מחלות המפיקים תועלת מיוחדת מיחידת הניטור.
 

עודד שוירמן^,2,¹איריס גרינבאום¹, בן ציון גרטי^1,2

¹מחלקת ילדים ב', בית חולים שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

תסמונת מינכהאוזן על ידי  שליח (Münchausen syndrome by proxy או  factitious disorder by proxy) היא מחלה שבה המטפל, לרוב אם הילד, פוגע בילד על ידי זיוף תסמינים למחלה שאינה קיימת או על ידי גרימת מחלה במישרין. הפגיעה לא נעשית לצורך רווח משני כספי או כלכלי.  הפוגע מקבל סיפוק מעצם הטיפול או הבירור שנעשים שלא לצורך, כחלק מהפרעה נפשית ייחודית של המטפל.

במהלך השנים האחרונות אובחנו במחלקתנו כ-20 ילדים עם תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח. אנו מדווחים במאמרנו על מספר פרשות פחות אופייניות של תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח. בפרשות אלו, האמהות הפוגעות היו ללא ידע רפואי, רמת השכלתן הייתה בסיסית והרקע החברתי-כלכלי היה רבגוני.

על מנת לאבחן את התסמונת נדרשת הכרת התסמונת יחד עם חשד קליני גבוה. סימנים ותסמינים המחשידים במיוחד כוללים: מהלך מחלה ארוך ולא הגיוני, הופעת שרשרת של סיבוכים מוזרים, החמרות במצב הרפואי המתרחשות לקראת מועד שחרור מבית חולים, ומחלה או תסמינים הקורים בנוכחות מטפל מסוים בלבד.

תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח איננה מאוד נדירה, והיא מופיעה  בכל שכבות האוכלוסייה ללא קשר לרמת ההשכלה, למוצא האתני או למעמד חברתי-כלכלי  של המבוגר הפוגע.

שמעון קורץ, אורי זויברמן, גבי שמש

מחלקת עיניים, מרכז רפואי סוראסקי תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: ברקית עם לחץ תוך עיני תקין (Normal tension glaucoma - NTG) היא נירופתיה אופטית כרונית המאופיינת במדידות לחץ תוך עיני בטווח הנחשב תקין. במחקר זה השתמשנו בשלוש שיטות לצורך מדידת לחץ תוך עיני: Dynamic contour tonometry (DCT, פסקל), Goldmann applanation tonometry (גולדמן) ו- Tonopen XL (טונופן). המטרה במחקר להשוות מדידות לחץ תוך עיני באמצעות שלוש השיטות בעיניים עם ברקית בלחץ תקין.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי שאושר על ידי ועדת הלסינקי. התוצאות סווגו לפי עובי הקרנית המרכזית (Central corneal thickness- CCT) ולפי קמירות הקרנית (Corneal curvature - CC).

תוצאות: נכללו 66 עיניים של 33 מטופלים. מדידת הלחץ התוך עיני הממוצעת עם פסקל הייתה גבוהה מאשר עם גולדמן (16.22 ± 3.04 ממ"כ לעומת 13.14 ± 2.83 ממ"כ, P < 0.0042). המדידה הממוצעת עם טונופן הייתה נמוכה מאשר עם גולדמן (12.76 ± 3.11 ממ"כ, P < 0.001). מדידות לחץ תוך עיני עם גולדמן ופסקל הושפעו בצורה משמעותית מקמירות הקרנית (P = 0.004 ו- P < 0.0001, בהתאמה).

מסקנות: מדידות לחץ תוך עיני עם גולדמן או טונופן היו נמוכות מאשר עם פסקל. קמירות הקרנית השפיעה בצורה משמעותית על המדידות עם גולדמן ועם פסקל.

עצמון צור¹, גרשון  וולפין²

¹מחלקת השיקום ²והמחלקה לאורתופדיה, בית חולים לגליל המערבי, נהרייה, מסונף לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן בצפת

ניתוחים להחלפה מלאה של מיפרקי הירך או הברך מבוצעים לרוב על פי דרישת המטופל בגיל מבוגר, לרוב מעל גיל 70-60 שנה, בעקבות שינויים עקב ניוון, הגורמים לכאבים באותם מיפרקים. חובה על הרופאים להביא בחשבון את הגיל המתקדם של המטופלים, קיום בעיות בראייה או בשמיעה, קושי בשמירה על שיווי המשקל, קיום מחלות רקע וצריכת תרופות. אותם מטופלים עלולים ללקות באוסטיאופורוזיס ובירידה באספקת הדם לרקמת העצם. עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת ירידה בגיל המטופלים הפונים לניתוחי החלפות מיפרקים – בני 60-50 שנה ואף צעירים יותר. חלקם מעוניינים לחזור לפעילות ספורטיבית בהמשך, לאחר הניתוח.

עמית קרן, ירון ברקוביץ, מיכאל סודרי 

מחלקה לאורתופדיה א', רמב"ם- הקריה הרפואית לבריאות האדם

ניתוחים להחלפת מיפרקי ירך וברך הם מהשכיחים בכירורגיה האורתופדית. במהלך השנים האחרונות צוברים ניתוחים אלו תאוצה, ושיעור ההצלחות ושביעות רצון המטופלים גבוה. מניתוח שבתחילתו יועד לחולים מבוגרים שהסתפקו בביצוע פעילויות מינימאליות לאחר הניתוח, כיום גיל החולים יורד והדרישות לאחר הניתוח עולות, ואלה כוללות אף פעילות ספורטיבית ברמות שונות.

חשיבות הפעילות הגופנית לבריאות הגופנית והנפשית ברורה. בניגוד לדעה שהייתה מקובלת בעבר, כיום ידוע שתוצאות החלפת מיפרקים טובות יותר והישרדות המשתלים ארוכה יותר כאשר מבצעים פעילות גופנית מתאימה לאחר ניתוח החלפת מיפרק.

מספר רב של גורמים משפיעים על אורך חיי המשתל מלבד הפעילות הגופנית. גורמים אלו תלויים במנותח, בטכניקת הניתוח ולפעמים גם בסוג המשתל.

לנוכח עלייה בשכיחותם של ניתוחים אלו, גם רופאים שאינם אורתופדים נפגשים תכופות עם מטופלים לאחר ניתוח. לכן עליהם להכיר את ההנחיות המקובלות לגבי הפעילויות הגופניות המומלצות לאחר החלפות מיפרקים ולעודד זאת.

לפי סקירת הספרות העדכנית וההנחיות המקובלות בעולם, הפעילויות הגופניות המקובלת לאחר החלפות מיפרקים ואשר נמצאו כמעניקות יתרון ישיר להצלחת הניתוח הן: הליכה, שחייה ורכיבה על אופניים. פעילויות גופניות כגון כדורסל, כדורגל וריצה על משטחים קשיחים מעלות את הסיכון לקיצור הישרדות המשתל. פעילויות המומלצות למנותחים עם ניסיון קודם הן: טניס, סקי ורכיבה על סוסים. כמובן שקיימות עוד פעילויות גופניות ופעילויות פחות שכיחות כאומניות לחימה, החלקה על קרח וכדומה, ולכן מומלץ למנותח להתייעץ עם המנתח טרם הניתוח לתיאום ציפיות וגם לאחריו.

זאב שטגר, אילן אשר, דניאל אלבירט

מחלקה פנימית ב' והמערך לאלרגיה, אימונולוגיה ואיידס, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

אנו חיים בעידן שבו מחלת האיידס הפכה להיות ממחלה חשוכת מרפא למחלה כרונית.  נשאי HIV מטופלים בעיקר במירפאות ייעודיות, על ידי מומחים בתחום המחלות הזיהומיות או האימונולוגיה קלינית. בישראל הוגדרו שבעה מרכזים לאבחון וטיפול ב-HIV/AIDS. המטפל הראשוני בחולים (רופא משפחה או פנימאי) חייב להכיר גורמי סיכון, קבוצות סיכון והמצבים הקליניים הקשורים בשכיחות גבוהה בזיהום ב-HIV-1. מצבים אלו מחייבים חשד קליני גבוה על מנת לאתר ולאבחן נשאי HIV-1 כבר בשלב מוקדם של המחלה. לאבחון מוקדם משמעות קלינית, פרוגנוסטית ואף אפידמיולוגית רבה. בסקירה זו מודגשים המצבים הקליניים העיקריים המחייבים מהרופא הראשוני לערוך בדיקה לגילוי HIV-1 כחלק מהבירור הקליני והמעבדתי שהוא עורך לחולה. 

דוד ישראלי^1,2*, יאיר בן מנחם²*, מעין ורטמן², ליאון גרינהאוס³

¹היחידה לאשפוז יום, בית חולים כפר שאול, ²המעבדה לדימות וגרייה מוחית, בית חולים כפר שאול, ³המרכז הירושלמי לבריאות הנפש, בתי החולים איתנים - כפר שאול

* שני מחברים אלה תרמו תרומה שווה לכתיבת המאמר.

הפרעות נירו פסיכיאטריות מתרחשות כאשר חל שינוי בפעילות המוח (פעילות יתר או חסר בהשוואה לנורמה). לכן התערבות בפעילות של המוח יכולה להוות טיפול בהפרעות שונות. במאמר זה אנו סוקרים שיטות שונות לגרייה של המוח, חלקן מוכרות ומיושמות שנים רבות כגון: Electroconvulsive therapy (ECT), ו-Transcranial magnetic stimulation (TMS), ואילו חלקן חדשות יותר אשר נמצאות עדיין בשלבי מחקר והוכחת יעילות, אך עם תוצאות ראשוניות מבטיחות כגון: Vagus nerve stimulation (VNS),  Deep brain stimulation (DBS),Magnetic seizure therapy, transcranial direct current stimulation (tDCS) ו- Near-infrared therapy. בסקירה ניתן לקרוא על הליך ההעברה, מנגנונים מוצעים, השפעות לוואי, מצב עדכני וכיווני המחקר עבור כל שיטה.

¹המעבדה לנירוגנטיקה, המרכז על שם אגנס גינגס, מחלקה לנירולוגיה, הדסה עין כרם, ירושלים, ²המירפאה לנירוגריאטריה וזיכרון, מחלקת שיקום, הדסה הר הצופים,  ירושלים

שיטיון פרונטו-טמפורלי (Frontotemporal dementia) הוא הגורם השני בשכיחותו לשיטיון בחולים מתחת לגיל 65 שנים, ושכיחותו בגיל זה מתקרבת לזו של מחלת אלצהיימר. שיטיון פרונטו-טמפורלי מתאפיין במכלול הפרעות התנהגות קשות והפרעות קוגניטיביות ייחודיות המבדילות בינו לבין מחלת אלצהיימר. הסתמנות של המוח מתאפיינת בניוון תאי העצב באונות הפרונטאלית והטמפורלית, עם משקעים של חלבון ה- Tau, חלבון ה- Ubiquitin או חלבונים נוספים כמו TDP-43 ו-FUS. בקרב 50%-30% הלוקים בשיטיון פרונטו-טמפורלי יש אנמנזה משפחתית של חולה נוסף במחלה, כך ששיעור החולים עם תאחיזה גנטית ודרך הורשה אוטוזומית-שולטנית (דומיננטית) הוא גבוה למדי. גם בכך קיים הבדל ניכר ממחלת אלצהיימר, שבה רק 10%-5% מהחולים לוקים בצורה גנטית של המחלה. בתקופה האחרונה חלה התקדמות ניכרת בהבנת המחלה ועד היום זוהו שבעה מיקומים כרומוזומאליים עיקריים הקשורים עם שיטיון פרונטו-טמפורלי משפחתי, כשהעיקריים הם Tau ופרוגרנולין, וגנים נוספים במספר מועט של משפחות. גילוי המוטציות בחלבון ה- Tau בחולי שיטיון פרונטו-טמפורלי תרמו רבות להבנת הפתוגנזה של המחלה, הן בניסויים In-vitro, אשר הודגם בהם כי מוטציות ב- Tau פוגעות ביכולת החלבון לגרום להתארגנות המיקרוטובולי ומעלה את נטייתו ליצור מבנים סיביים, והן ביצירת מודלים של חיות טרנסגניות למחלות מקבוצת הטאופתיות. כמו כן, התברר שקיימים מספר סוגים פתולוגיים של שיטיון פרונטו-טמפורלי הנקראים FTLD, אשר נבדלים בסוג החלבון השוקע ובמיקום במוח. התברר שקיימת התאמה בין הצורות הקליניות השונות לבין הפתולוגיה האופיינית של המוח, ועובדה זו יכולה לסייע בבחירת טיפול מתאים. עם זאת, עדיין לא קיים טיפול המרפא את מחלת השיטיון הפרונטו-טמפורלי ובניגוד למחלת אלצהיימר, גם לא קיימות תרופות תסמיניות שתקלנה על החולים. אולם עם ההתקדמות שחלה בהבנת הפתוגנזה של המחלה, אנו מקווים שתימצא גם פריצת דרך בפיתוח טיפול הולם לחולים אלה.

שאול מ' שאשא¹, אריה איתן^2,1, משה פיינסוד³, ג'ורג' מ' וייס⁴

¹המרכז הרפואי לגליל המערבי, נהרייה, ²הפקולטה לרפואה של בר אילן בגליל, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ⁴בית החולים היהודי Wolper, סידני, אוסטרליה

נערך ב"כנס נהרייה ה12 על רפואה ושואה", מאי 2012, המרכז הרפואי לגליל המערבי, נהרייה.

מתוארת במאמר זה השתלשלות הטיפול בדיפלומט ארנסט פון ראט, שנורה על ידי צעיר יהודי (הרשל גרינשפן)  בשבעה בנובמבר 1938. נורו חמישה קליעים ושניים מהם פגעו – האחד בכתף הימנית והשני בבטן. פון ראט הובא לבית חולים לנשים בפריס, שם נותח ונפטר יומיים לאחר מכן. הדיון מתבסס על רישומי בית החולים, תוצאות הנתיחה שלאחר המוות וסדרת מאמרים שפורסמו בשנים האחרונות, בעקבות חשיפת פרטים שונים על מהלך הטיפול בו ונסיבות מותו. כזכור, הנאצים תלו את העילה לפרעות ביהודי גרמניה ב"ליל הבדולח" בהתנקשות בדיפלומט.

חבצלת ירדן-בילבסקי^1,2, שי אשכנזי^1,2

¹המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

פרסום מאמרים רפואיים מהווה אבן בסיס בהתקדמות מדע הרפואה. הכתיבה המדעית מהווה כלי חשוב המיועד לשיתוף ידע וניסיון, ובנוסף היא משרתת תהליך של סיעור מוחות מדעי ועיוני. בעולם המודרני הממוחשב, אשר בו שיתוף ידע הוא מטבע עובר לסוחר, מהווים פרסומים אלה בסיס להבנת מנגנוני מחלות ולקידום אבחון וטיפול בחולים.

ברוך לוי, אודי קנטור

האגף למדיניות רפואית, הר"י

הנחיות קליניות (Clinical guidelines / Clinical practice guidelines), מוגדרות על ידי המכון לרפואה של ארצות הברית (Institute of Medicine) כמערכת מובנית של היגדים שפותחו באופן שיטתי, אשר נועדו לסייע למטפל ולמטופל בקבלת החלטות הנוגעות לטיפול הרפואי הנאות, בהתאם לנסיבות הקליניות. המטרה בהנחיות קליניות היא הסדרת צעדי ההליך הרפואי (אבחוני, טיפולי או אחר) כתהליך מובנה ומבוסס-ראיות שעל המטפל לבצע לפי סדר פעולות מסוים, ובכך לשפר את איכות הטיפול הרפואי ובטיחותו, להקל על הרופאים בקבלת החלטות רפואיות, ולסייע להם להתגבר על ההצפה המתעצמת במידע רפואי. הנחיות קליניות נכתבות עבור מגוון נושאים מכל קשת הסוגיות ברפואה על תחומיה, והשימוש בהן נפוץ בכל המדינות המפותחות ברחבי העולם, לרבות ישראל.

ג'ינג'י רונן בלמור¹, מיכאל יונתן סגל^1,2 

¹המכון למחלות ריאה, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הסימפוזיון העולמי ליתר לחץ דם ריאתי (ילד"ר) מתקיים אחת לחמש שנים. בכנסים אלו נסקרת ההתקדמות בשנים האחרונות בתחום הילד"ר, ונקבעים קווים מנחים המקובלים בכל העולם לאבחון טיפול ומחקר בתחום זה. הסימפוזיון העולמי החמישי התקיים בניס, צרפת, בשלהי בפברואר 2013. במאמר זה אנו סוקרים חלק מהדיונים וההמלצות מהכנס. עם זאת, ייתכנו שינויים בין המלצות אלו לבין הסיכומים הסופיים של קבוצות העבודה השונות מהכנס, אשר צפויים להתפרסם לקראת סוף 2013.

¹מכבי שירותי בריאות, המרפאה לרפואה תעסוקתית, חולון, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, בית הספר לבריאות הציבור, החוג לרפואה סביבתית ותעסוקתית, ³מכבי שירותי בריאות, המירפאה לרפואה תעסוקתית, נתניה

ה- European Respiratory Society הוא כנס חד שנתי של האגודה האירופאית למחלות ריאה. במסמך זה מסוכמת הפעילות בכנס זה בהיבט הסביבתי והתעסוקתי.

לריסה גורנדה

מכון דימות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

נתיחה שלאחר המוות הייתה במשך מאות שנים כלי יחיד לבירור גורם מוות מסיבה לא ברורה.

נתיחה שלאחר המוות כוללת בדיקה חיצונית ובתירת (דיסקציה) אברי הגוף החשובים לאבחון מאקרוסקופי ומיקרוסקופי של פתולוגיות, כאשר הפתולוג לעיתים נעזר בצילומי רנטגו לצורך אבחון שברים ולזיהוי גופים זרים כגון רסיסי מתכת או כדורי אקדח.

איתן ישראלי 

מרכז אוטואימוני על שם זבלדוביץ', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

אישה בת 66 שנים לקתה בהצטננות קלה מלווה בשיעול. לאחר התקף שיעול חזק הופיעה מעל עצם בית החזה נפיחות בקוטר של כ-10 ס"מ ואדמומיות. האזור היה רגיש מאד למגע והאישה חשה כאב עז. רופא משפחה הפנה לחדר מיון באחר מבתי החולים הגדולים במרכז הארץ.