העובדה כי אוכלוסיית המדינה מזדקנת, אינה נלקחת בחשבון על ידי מקבלי ההחלטות. דור ה-baby boomers יהווה, בשנת 2020 את שדרת הקשישים במדינה, עובדה, אשר תביא להגדלת נפח האשפוזים והטיפולים הנדרשים עבור אנשים אלו.
הזדקנות האוכלוסייה, מביאה בהכרח גם לעליה בתחלואה והירידה בשיעור המיטות לנפש, כפי שהודגמה בפתח המסמך, יוצרת מגמה מנוגדת להתפתחות הטבעית של האוכלוסייה, ולפיכך מעלה את אחוזי התפוסה במחלקות הפנימיות וגוררת רפואת פרוזדורים, אשפוז במסדרונות ובמטבחים ועוד כהנה וכהנה תופעות הנחשפות חדשות לבקרים באמצעי התקשורת.
המערכת, אשר אינה ערוכה לספוג שיעורי תפוסה מעין אלה, נאלצת להתמודד עם המצב באמצעים מאולתרים. כתוצאה ישירה מכך יורד שיעור השהייה הממוצעת במחלקות הפנימיות, כפי שהודגם לעיל.
פירושו של נתון זה הוא כי חולים משוחררים מהמחלקות בטרם הושלם בהם הטיפול וזאת, על מנת לפנות את המיטה לחולה הבא, העומד בפתח המחלקה.
לא נכחד ונאמר כי החולים ובני משפחותיהם הם הסובלים העיקריים ממצב זה ופעמים רבות מגיעים למצב של סכנת חיים.
היום, יותר מתמיד, מתמודדת המערכת הרפואית עם תופעת חולים מורכבים. חולים לאחר השתלות, חולים מונשמים וחולים הסובלים ממגוון רחב של בעיות רפואיות הדורשים התייחסות מיוחדת ונפרדת, שכוח האדם הנמצא בפועל במחלקות, אינו מסוגל להעניק. זאת ועוד, תמהיל החולים אינו מאפשר לתת להם, ובייחוד לאלו הקשים ביותר, את הרפואה הנכונה לה הם זכאים הן על פי חוק והן מבחינה מוסרית בכל קנה מידה.
במקביל, עולה הפרופורציה של החולים הקריטיים והמונשמים הנמצאים במחלקות על מנת לסבר את האוזן נאמר כי מספר החולים המונשמים המצוי, נכון לינואר ש.ז., במחלקות הפנימיות ברחבי הארץ הנו כ-450 מאחורי מספר מדהים זה נמצאים חולים, שמקומם בטיפול נמרץ, ואשר לא ניתן להם הטיפול המיטבי הנובע ממצבם, לא מבחינת המיקום בו הם נמצאים ולא מבחינת כוח האדם הרפואי והסיעוד המופקד על בריאותם ועל חייהם.
לכך, יש להוסיף את המחסור במיטות גריאטריות, המנוגד למגמה של הגידול באוכלוסייה זו. ובעוד יחסם של החולים הקשישים (מעל לגיל 85) הולך ועולה, ועמו עולה הצורך בהתייחסות מיוחדת, כוללנית יותר, לבעיותיהם, יורדת האפשרות של המערכת הרפואית לספק מענה אמיתי לצרכים המיוחדים של אוכלוסייה זו.
המצב הקיים היום מלמד על פער בין המיטות בתקן למיטות בפועל. דהיינו: בעוד מספר המיטות בפועל בכל מחלקה הנו בשיעור של מעל ל-100% מהתקן הראוי, הרי שכמות כוח האדם אינה גדלה בהתאם, שכן, זו האחרונה נקבעת על ידי "מספר המיטות התקניות". התקינה הפכה להיות "פיקציה". מספר תקני כוח האדם קשור אך ורק לאותן מיטות ש"אושרו" והמציאות, בה מספר המיטות גבוה בהרבה, אינה באה לידי ביטוי. כתוצאה מכך, הרופאים אחראים על חולים רבים יותר, ובמקום שכל רופא יהיה אחראי לעד 5-6 חולים (במחלקה בת 38 מיטות), הרי שבפועל הרופא אחראי על 11 חולים ולמעלה מכך.
יתרה מזו, גם התקנון הקיים היום אינו לוקח בחשבון את העובדה שתורני המחלקות הפנימיות הולכים בסופה של תורנות לביתם (על פי ההסכם הקיבוצי משנת 2000) ובממוצע לכל מחלקה חסרים לפחות 2 מתמחים בפעילותה היומיומית. אין צורך להכביר מילים על הפגיעה הדרמטית בתפקוד המחלקה עקב המחסור הכפול של רופאים.
הקושי הרב הטמון במקצוע הפנימית אינו חדש. עוד בדצמבר 2002 קבעה וועדת אמוראי כי מקצוע הרפואה הפנימית הנו "מקצוע במצוקה", הכולל מאפיינים כמו: מחסור ברופאים ו"בריחת" רופאים למקצועות על ואחרים, ירידה ביוקרת המקצוע, קושי במציאת מנהלי מחלקות ראויים וכי יש לבצע שורה של פעולות על מנת לחלצו ממצב זה.
ניסיונות שונים של המדינה לפעול לצמצום הפערים הללו לא צלחו, וזאת בלשון המעטה. בשנת 1997 הוספו תקנים במסגרת "הסכם ברבש" ונפתחו מעל 350 מיטות ב-11 בתי חולים בארץ, הן על ידי פתיחת מחלקות חדשות והן על ידי הוספת מיטות למחלקות קיימות. דא עקא, תקני רופאים במספר בתי חולים לא הגיעו ליעדם, קרי, המחלקות הפנימיות, ונוצלו לצרכים אחרים, כגון: מכונים ויחידות מקצועיות והמחסור בכוח אדם התעצם בצורה משמעותית.