2. יחסי רופא-חברה

א. אי-שוויון ברפואה¹⁵
 

1. הרופא יפעל, כמיטב יכולתו, על מנת להעלות את המודעות של מקבלי ההחלטות ואנשי מקצועות הבריאות לגבי המשמעויות החמורות-בריאותיות, כלכליות וחברתיות - הנובעות מאי-השוויון הקיים בישראל בנגישות לאמצעי אבחנה וטיפול רפואי.
2. הרופא יפעל, כמיטב יכולתו, על מנת לזהות ולצמצם מצבים של אי-שוויון ברפואה, ובמיוחד באזורי הפריפריה הגיאוגרפית.
3. הרופא החושש כי בטיחות המטופל או בריאותו נמצאות בסכנה בשל היעדר נגישות לטיפול רפואי, לציוד או למשאבים, יתריע על כך בפני מקבלי ההחלטות ויסייע, ככל הניתן, בתיקון המצב.
4. הרופא החושש לניגוד אינטרסים בין טובת המטופל לבין שיקולי תקציב, יזכור כי חובתו הראשונית היא לספק למטופל את הטיפול הטוב ביותר שבנמצא.
    

¹⁵לעניין זה, ראו נייר עמדה של הר"י בנושא: "אי-שוויון בבריאות בישראל".
 

ב. איסור השתתפות רופאים בחקירות ובעינויים¹⁶
 

1. הרופא לא ישתתף בכל פעילות שיש בה עינויים, התאכזרות או השפלה של אדם אחר, ללא תלות באישומים נגד אותו אדם או במעשיו.
2. הרופא לא ייתן הרשאה רפואית לביצוע עינויים ולא יספק מידע רפואי, מכשור או תרופות לצורך כך.
3. הרופא יקפיד על חיסיון המידע הרפואי הנמצא ברשותו ולא יעשה בו שימוש לצורך עינויים או חקירות.
4. הרופא שהיה עד לחקירות או לעינויים המבוצעים בניגוד לאמנות הבינלאומיות, ידווח על כך לרשות המתאימה.
5. הרופא יקפיד על עצמאותו המקצועית בבחירת הטיפול הרפואי הנאות לעציר או לאסיר הנמצא באחריותו, מתוך שמירה על בריאותו הגופנית והנפשית של אותו האדם.
    

¹⁶לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "איסור השתתפות רופאים בחקירות ובעינויים".
 

ג. איסור השתתפות רופאים בבידוד והפרדה בבתי הסוהר¹⁷
 

1. הרופא לא ייתן כל הרשאה רפואית לבידוד או להפרדה של אסיר למטרות ענישה.
2. הרופא יקפיד על חיסיון המידע הרפואי הנמצא ברשותו ולא יעשה בו שימוש לצורכי אישור לבידוד או להפרדה, למעט לצורך הגנה על בריאות האסיר או אסירים אחרים.
3. הרופא יקפיד על עצמאותו המקצועית בבחירת הטיפול הרפואי הנאות לאסיר הנמצא בבידוד או בהפרדה, מתוך שמירה על בריאותו הגופנית והנפשית של אותו האדם.
4. הרופא המזהה סכנה מוחשית לבריאותו של אסיר, עקב הימצאו בתנאי בידוד או הפרדה, יפעיל את סמכותו המקצועית ויתריע בפני הגורמים המוסמכים, על מנת להביא לסיומן של הגבלות אלו לאלתר.
    

¹⁷לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "הפרדה ובידוד אסירים - ללא השתתפות רופאים".
 

ד. כבילת אסירים ועצירים בבתי החולים¹⁸
 

1. הרופא ישמור על כבודו, פרטיותו ובריאותו של כל אדם הנמצא בתנאי מעצר או מאסר.
2. הרופא יכבד את זכותו של כל עציר או אסיר לקבל טיפול רפואי ככל אדם אחר, ללא כבילה לאזיקים.
3. הרופא יפעיל את סמכותו המקצועית לשחרור כבליו של עציר או אסיר הנמצא בטיפולו, למעט במקרים שבהם ישנה סכנה מיידית ומוחשית למטופל עצמו או לצוות הרפואי המטפל בו.
    

¹⁸לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "כבילת אסירים ועצירים בבתי החולים".
 

ה. איסור האכלת אסיר שובת רעב¹⁹
 

1. הרופא יסביר לאסיר שובת הרעב את דבר הסכנה הממשית לחייו אם ימשיך בשביתה זו.
2. הרופא לא יפעיל לחץ בלתי־ראוי על אסיר שובת רעב על מנת להניא אותו מהחלטתו.
3. הרופא יוודא, מדי יום, מה רצונו של אסיר שובת רעב באשר לטיפול שיינתן לו במקרה שיאבד את הכרתו. הדבר יתועד ברשומה רפואית אשר תישמר בסודיות.
4. הרופא יחליט על פי מיטב הכרתו ומצפונו הרפואי כיצד להמשיך ולטפל באסיר שובת רעב, לאחר שאיבד את הכרתו, מתוך שמירה על רצונו של האסיר שובת הרעב, כפי שזה הביע אותו בפניו במהלך שביתת הרעב.
5. הרופא לא ישתתף בהאכלה בכוח של אסיר שובת רעב.
    

¹⁹לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "האכלת שובתי רעב".
 

ו. בריאותם של מהגרי עבודה²⁰
 

1. הרופא יפעל, כמיטב יכולתו, על מנת לאפשר למהגרי העבודה בישראל גישה לטיפול רפואי נאות, ועל מנת למנוע את ניצולם לרעה.
2. הרופא יטפל במצב חירום בכל מהגר עבודה, גם אם אין ברשותו כל אמצעי תשלום.
3. הרופא ישמור על הסודיות הרפואית של מהגר העבודה ככל מטופל, ובמקרים הדורשים זאת - גם על עצם זהותו של המהגר.
    

²⁰לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "בריאותם של מהגרי עבודה".
 

ז. הבטחת שירותי רפואה ובריאות בעת הסכסוך המזוין הישראלי-פלסטיני²¹
 

1. הרופא יראה בהספקת שירותי רפואה ובריאות לאוכלוסייה אזרחית, ישראלית ופלסטינית כאחת, ובטיפול בנפגעים ופצועים, חלק בלתי נפרד מהמחויבות המקצועית שלו לשמירת ערך החיים.
2. הרופא יעניק שירותי רפואה ובריאות לכל אדם, גם בעת סכסוך מזוין, כאשר הוא נדרש לכך בתוקף תפקידו.
3. הרופא ישמור על אוטונומיה מקצועית גם בתנאי לחימה ויהיה זכאי לחסינות מוחלטת, כל עוד הוא עוסק בעבודתו המקצועית בלבד.
    

²¹לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "הבטחת שירותי רפואה ובריאות בעת הסכסוך המזוין הישראלי-פלסטיני".
 

ח. סירוס כימי של פדופילים²²
 

1. הרופא יעריך את מצבו הרפואי של עבריין מין ואת התאמתו לטיפול תרופתי לדיכוי היצר המיני, באופן עצמאי, שאינו נגוע בניגוד עניינים מכל סוג שהוא.
2. הרופא לא ייתן טיפול תרופתי לדיכוי היצר המיני בניגוד למצפונו, אם לדעתו טיפול זה אינו מתאים לאותו עבריין מין.
3. הרופא ייתן טיפול תרופתי לדיכוי הדחף המיני רק לאחר שהתקבלה הסכמתו מדעת של המטופל מתוך רצון חופשי.
    

²²לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "סירוס כימי של פדופילים".
 

ט. שיתוף פעולה בין הרופא ורשויות החוק²³
 

1. הרופא יכבד את מעמדם המיוחד של מוסדות הרפואה כמקומות שבהם מוגן המטופל על פי כללי האתיקה הרפואית.
2. הרופא יכבד את הסודיות הרפואית ואת הפרטיות גם של שוהים בלתי־ חוקיים ועבריינים בהיותם מטופלים.
3. הרופא יכבד במקביל את טובת כלל החברה וזכותה להגן על עצמה.
4. הרופא רשאי לסייע לגורמי הביטחון, על פי דרישתם, גם אם יש בכך כדי לפגוע בזכויותיו של המטופל, רק במקרים שבהם קיימת סבירות גבוהה שאם לא ייעשה כן ייגרם נזק לחברה על ידי אותו המטופל.
5. הרופא יפנה, בכל מקרה של ספק, אל בית המשפט על מנת שזה יכריע בין חופש הפרט וזכויותיו לבין טובת כלל הציבור.
6. הרופא רשאי לשקול על פי מיטב מצפונו, האם לשתף פעולה עם פענוח בדיקת גיל עצמות שלא מסיבות רפואיות, הנערכת לשוהים בלתי חוקיים בהתאם לבקשת המדינה, תוך התחשבות באמינות הבדיקה ובשימוש בקרינה מייננת. ²⁴
    

²³לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "שיתוף פעולה בין מוסדות הרפואה לבין רשויות החוק".
²⁴לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "קביעת גיל עצמות של אדם לבקשת המדינה".
 

י. הטיפול בקטינים²⁵
 

1. הרופא יגן על בריאותם, רווחתם וזכויותיהם של קטינים, מתוך התחשבות בצרכים הרפואיים והנפשיים המיוחדים להם ולמשפחתם.
2. הרופא יערב את הקטין בקבלת החלטה הנוגעת למצבו הרפואי בהתאם לרמת בגרותו ויכולתו הקוגניטיבית והמנטאלית לצורך כך, ייתן הרופא לקטין מידע בדרך שיוכל להבינו, יהיה קשוב לעמדותיו ויענה כמיטב יכולתו על שאלותיו.
3. הרופא יפעל לקבלת הסכמה מדעת של ההורים או האפוטרופוס של הקטין, למעט במקרים חריגים על פי חוק, או כאשר הפנייה אליהם מנוגדת לטובתו של הקטין או מעמידה את הקטין בסיכון. במקרה האחרון, יערב הרופא את הגורמים המקצועיים המוסמכים.
4. הרופא ינסה לעודד קטין המתנגד לשיתוף הוריו או אפוטרופסו במצבו הרפואי לערבם בטיפול, אם הוא משוכנע כי הדבר הוא לטובתו של הקטין.
5. הרופא יפנה לרשויות המוסמכות על מנת לאפשר טיפול רפואי חיוני, על פי מיטב שיפוטו המקצועי, גם בניגוד לדעת הוריו של הקטין או אפוטרופסו.
    

יא. טיפול באוכלוסיות פגיעות
 

1. הרופא יגן, ככל יכולתו, על בריאותם, רווחתם וזכויותיהם של אוכלוסיות רגישות או מיוחדות: קטינים, קשישים, חוסים, חסרי ישע או כל אדם הנמצא תחת מרות.
2. הרופא ישתף במידת האפשר את המטופל, הנמנה עם אותן אוכלוסיות, בקביעת הטיפול הרפואי בו. במקרים של אי–כשירות המטופל, יפנה הרופא לקבלת הסכמה מדעת של נציגו החוקי של אותו אדם לצורך מתן הטיפול הרפואי.
3. רופא החושש כי מטופל שהגיע לטיפולו היה או הנו מושא להתעללות, ינקוט את האמצעים העומדים לרשותו על מנת להגן עליו, וידווח על כך לרשויות המוסמכות בהתאם לנסיבות.
    

²⁵לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "זכויות הקטין בטיפול רפואי".
 

יב. הדרת נשים²⁶
 

1. הרופא לא ייתן ידו לתופעות של הדרת נשים במערכת הציבורית ובכלל זה כל מעשה הגורם אפליה, השפלה או ביזוי של אישה.
2. הרופא יעשה כמיטב יכולתו על מנת להוביל מהלכים חברתיים התורמים לשוויון בין המינים ויימנע ממתן הכרה או הסכמה לצעדים העומדים בניגוד לכך.
    

²⁶לעניין זה נייר עמדה בנושא: "הדרת נשים במערכת הבריאות ובשירותי הרפואה".
 

יג. האכלה מלאכותית של מטופל הנמצא במצב וגטטיבי קבוע²⁷
 

1. הרופא יסביר, לבקשת משפחת המטופל, את התועלת בהאכלה מלאכותית של מטופל הנמצא במצב וגטטיבי קבוע ואת הסיכונים והסיכויים בכך להמשך קיומו של המטופל.
    

²⁷לעניין זה נייר עמדה בנושא: "האכלה מלאכותית של חולה הנמצא במצב וגטטיבי קבוע".
 

יד. סחר ברקמות ואיברים ותרומת איברים²⁸
 

1. הרופא יפעל, כמיטב יכולתו, לקידום החינוך וההסברה בקרב הציבור על מנת לעודד תרומת איברים מהמת לצורך השתלה.
2. הרופא יימנע מהפעלת לחץ מכל סוג כלשהו כדי להשיג הסכמה לתרומת רקמות או איברים.
3. הרופא לא יהיה מעורב באופן ישיר או עקיף, בכל צורה שהיא, בסחר של רקמות או איברים להשתלה.
4. הרופא לא יהיה מעורב בהשתלה של רקמה או איבר שהושגו באמצעות סחר באיברים.
    

²⁸לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "סחר באיברים ותרומת איברים".
 

טו. השתלת איברים מנידונים למוות²⁹
 

הרופא לא ישתף פעולה, בכל צורה שהיא, בהשתלת איבר אם מקור הרקמה או האיבר המושתלים הוא באדם שנידון למוות.
 

²⁹לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "השתלת איברים מנידונים למוות".

טז. הרופא בוועדה הרפואית³⁰
 

1. הרופא החבר בוועדה רפואית יציג עצמו לנבדק, ויסביר את מעמדו ואת תפקידו בוועדה.
2. הרופא לא ישמש עבור אותו נבדק, בעת ובעונה אחת, כרופא המטפל וכרופא החבר בוועדה רפואית וימנע מכל ניגוד עניינים.
3. הרופא החבר בוועדה הרפואית ינהג בכבוד תוך שמירת פרטיותו של הנבדק ותוך התחשבות במגבלותיו הגופניות והנפשיות.
4. הרופא החבר בוועדה הרפואית יגבש את דעתו בתום עיון בכל התיעוד הרלוונטי של הנבדק.
5. הרופא החבר בוועדה הרפואית יקבל החלטה מקצועית עצמאית ואובייקטיבית, שאינה כפופה למרותו או לצרכיו של המוסד שבו הוא עובד.
6. 8רופא מטפל לא ינחה מטופל לשנות את הטיפול הרפואי שאותו הוא מקבל, על מנת "להחמיר" את מצבו לקראת בדיקה בוועדה רפואית.
7. הרופא החבר בוועדה רפואית הסבור כי נוכחות עורך דין מטעם הנבדק במהלך הבדיקה הרפואית, עלולה לשבש את מהלכה או תוצאותיה, יודיע זאת לנבדק ולעורך הדין המלווה ויתעד בדו”ח הועדה את הנימוקים לכך, על מנת לאפשר את המשך הבדיקה הרפואית. ³¹
    

³⁰לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "רופאים בוועדות רפואיות".
³¹לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "נוכחות עו"ד בוועדה רפואית".
 

יז. הרופא מטעם גוף מעסיק
 

1. הרופא הפועל מטעמו של גוף מעסיק יבהיר לנבדק את זיקתו לגוף המעסיק, ולא ישמש בד בבד כרופא המטפל של אותו הנבדק.
2. הרופא הפועל מטעמו של גוף מעסיק, לא ימסור למעסיק פרטים על אודות מצבו הרפואי של הנבדק, אלא אם הסכים הנבדק לגלותם או אם הוא עושה זאת על פי דין.
3. הרופא הפועל מטעמו של גוף מעסיק לא יתערב בטיפול הרפואי הניתן לנבדק על ידי רופא מטפל, ויפנה ישירות לרופא המטפל כאשר מתגלה צורך בכך.
    

יח. השתתפות סטודנטים לרפואה בבדיקת מטופלים³²
 

1. הרופא, בהיותו מורה ומחנך, יעודד את השתתפות הסטודנטים במהלך הבדיקה והטיפול הרפואי.
2. הרופא יקבל מראש את הסכמת המטופל או נציגו החוקי לנוכחות הסטודנטים במהלך הבדיקה או הטיפול בו.
3. הרופא יחנך את הסטודנטים לשמירה על פרטיותו וכבודו של המטופל, במיוחד אם הנו בעל מוגבלות, חסר כשירות משפטית, מורדם או חסר יכולת להביע את דעתו.
4. הרופא יכבד את סירובו של המטופל לנוכחות סטודנטים במהלך בדיקה או טיפול, והסירוב לא ישפיע על איכות הטיפול שיינתן למטופל.
    

³²לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "בדיקת מטופלים על ידי סטודנטים לרפואה".
 

יט. שקיפות בריאותם של מנהיגים לאומיים³³
 

1. הרופא המטפל של מנהיג לאומי מחויב בסודיות רפואית כלפי המנהיג, ולא יעמוד בניגוד עניינים מול זכות הציבור לדעת על אודות מצבו הרפואי של המנהיג.
2. הרופא המטפל של מנהיג לאומי רשאי - בהסכמתו של המנהיג – למסור לציבור את המידע הרפואי הנוגע למצבו של המנהיג.
3. הרופא המטפל לא יכריע בדבר כשירותו הרפואית של המנהיג להמשיך ולשאת בתפקידו.
4. הרופא המטפל יפעל, בנסיבות המתאימות וכמיטב יכולתו, כדי לשכנע את המנהיג בדבר חובתו לעמוד לבדיקה בפני הגורם המוסמך שייקבע, על מנת שזה יעריך את כשירותו להמשיך ולשאת בתפקידו.
5. הרופא המטפל יפעל בנסיבות המתאימות וכמיטב יכולתו כדי לשכנע את המנהיג בדבר חובתו לגילוי המידע הרפואי לציבור הרחב, ובהיעדר הסכמה שכזו - יתריע הרופא על מצבו של המנהיג בפני הגורם המוסמך שייקבע.
    

³³לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "שקיפות בריאותם של מנהיגים לאומיים".
 

כ. הפיקוח הרפואי על מצב בריאותם של הנהגים³⁴
 

1. הרופא חייב, על פי חוק ובהתאם לשיקול דעתו המקצועי, להודיע לרשות המוסמכת בדבר אי–כשירותו לנהיגה של מטופל. חובה זו נמצאת בסתירה לחובה הבסיסית של סודיות רפואית ומפרה אותה.
2. הרופא יודיע מראש למטופל על כוונתו להודיע לרשות המוסמכת על אי–כשירותו להמשך נהיגה.
3. הרופא יפעל בדרכים ראויות, לרבות באמצעות נציגיו, לשינוי החוק כך שהחובה המשפטית לגילוי דבר אי–הכשירות לנהיגה תוטל על המטופל ולא על הרופא. שינוי כזה יחזק את האמון בין המטופל לרופא ויביא לשיפור הטיפול הרפואי במטופל.
    

³⁴לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "הפיקוח הרפואי על כשירותם של נהגים".
 

כא. חובת הטיפול בפאנדמיה³⁵
 

1. הרופא יטפל בכל אדם, לרבות החולה במחלה מידבקת, גם בנוכחות של סכנה מוגברת סבירה לבטיחותו של הרופא, ולאחר שננקטו האמצעים הראויים להגנה עליו.
2. הרופא חייב בהגשת טיפול רפואי לכל אדם, בכל מקרה של פאנדמיה, כאשר נשקפת סכנה לציבור.
3. הרופא ימשיך במתן הטיפול הרפואי כל עוד שירותיו המקצועיים נדרשים.
4. הרופא אינו חייב לסכן את עצמו סיכון בלתי–סביר לשם מתן טיפול רפואי לאחר.
5. הרופא יאזן, בתנאים שבהם נשקפת לו סכנה מוחשית ומוגברת, בין התועלת המידית הצפויה למטופל הבודד, המסכן את הרופא, לבין היכולת לתת בעתיד טיפול רפואי לחולים אחרים והערך של שמירת חיי הרופא עצמו ובני משפחתו.
    

³⁵לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "האם יש גבול לחובה הרפואית בפנדמיה?".
 

כב. חובת הטיפול באירוע רב-נפגעים³⁶
 

1. הרופא הנקרא לטפל באירוע רב-נפגעים ייתן את הטיפול הרפואי המרבי האפשרי למרב הנפגעים, בהתאם לקדימויות של מיון רפואי (טריאז') ועל פי הנסיבות.
2. הרופא ימלא את חובתו המקצועית, ככל שהדבר נדרש, אולם במקרה של סיכון אישי, יעריך בשיתוף הגורמים המתאימים את הסכנה שבכניסה למקום האירוע אל מול החובה להציל חיים, ויפעל בהתאם.
    

³⁶לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "ההיבטים האתיים באירוע רב-נפגעים".
 

כג. תיירות רפואית³⁷
 

1. הרופאים ישאפו למצוא את נקודת האיזון הראויה בין שיפור איכות השירות הרפואי הציבורי באמצעים כלכליים שמקורם בתיירות הרפואית, לבין שמירת הזכות לבריאות והנגישות לבריאות של תושבי המדינה בסביבה של משאבים מוגבלים.
2. הרופאים לא יעדיפו טיפול בתיירים רפואיים על פני מתן שירותים רפואיים לתושבי המדינה.
3. הרופאים יקפידו כי מתן שירות רפואי במסגרת תיירות רפואית לא יגרום נזק לבריאותם של תושבי המדינה.
4. הרופאים יקפידו כי זכויות התייר הרפואי יישמרו וכי לא יופסק טיפול מציל חיים בתייר הרפואי.
    

³⁷לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "תיירות רפואית".
 

כד. בדיקות דימות³⁸

1. הרופא יפנה את המטופל לבדיקות דימות כאשר הן מוצדקות במונחי סיכון מול תועלת ומתוך התחשבות בהשלכות הקרינה המייננת המצטברת בבדיקות מרובות, הן עבור המטופל והן עבור כלל החברה.
2. הרופא יפנה את המטופל לבדיקות דימות בהוראה קלינית מפורטת ומנומקת לביצוען.
3. הרופא יידע את המטופל בדבר הסיכון הטמון בבדיקות דימות, כחלק מתהליך קבלת ההסכמה מדעת לביצוען.

³⁸ לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "שימוש מושכל בבדיקות דימות".

כה. "רפואה" שאינה נסמכת ראיות³⁹
 

1. הרופא יפעל, כמיטב יכולתו בקרב הציבור, על מנת למנוע תקוות שווא בדבר "רפואה" אשר אינה נסמכת ראיות, ויש בה לעתים גניבת הדעת והממון.
2. הרופא יפעל, כמיטב יכולתו בקרב הציבור, על מנת להזהיר מפני הטיפולים הניתנים ב"רפואה" שאינה נסמכת ראיות, שיש בהם כדי לפגוע בבריאות המטופל.
    

³⁹לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "רפואת אנטי אייג'ינג".
 

כו. השבתת מוסדות הרפואה^{40, 41}
 

1. הרופאים רשאים לצפות כי החברה והמוסד הרפואי שבו הם עובדים יגנו עליהם באופן ראוי מפני אלימות פיזית או מילולית במהלך עבודתם הרפואית.
2. הרופאים רשאים, בהיעדר הגנה ראויה כזו, להשבית את שירותי הרפואה על מנת לעורר את דעת הציבור, המעסיקים והשלטון לפעול כנגד האלימות כלפי הרופאים ועובדי הרפואה האחרים.
3. הרופאים רשאים להשבית את שירותי הרפואה בתגובה לאלימות, באופן מידתי ושקול על מנת למזער את הנזק והסבל של כלל המטופלים.
4. הרופאים יקפידו על נקיטה בשביתה כאמצעי במאבק מקצועי כצעד אחרון תוך בחינת הנזק המשוער שייגרם לצדדים שלישיים מול התועלת לשובתים ולכלל החברה.
5. הרופאים יקפידו על מאבק מקצועי מידתי וזהיר הכולל בכל מקרה קיומם של שירותי רפואת החירום ושירותים חיוניים אחרים, קיומן של מערכות בקרה ובחינה של מקרים חריגים והימצאותם של אמצעי דוברות דרכם יועבר לציבור מידע עדכני בדבר השביתה.
    

⁴⁰לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "שביתת נשק".
⁴¹לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "אתיקה של שביתת רופאים כאמצעי במאבק מקצועי".
 

כז. השימוש בתואר "פרופסור"⁴²
 

1. הרופא ישתמש בעבודתו הרפואית בתואר "פרופסור" אם הוא בעל מינוי זה באחת הפקולטות לרפואה בישראל, לרבות מעמד של פרופסור מן המניין או פרופסור חבר, במסלול האקדמי או הקליני.
2. הרופא ישתמש בעבודתו הרפואית בתואר "פרופסור אמריטוס" אם היה בעל מינוי פרופסור, כמפורט לעיל, ופרש לגמלאות.
3. הרופא ישתמש בעבודתו הרפואית בתואר "פרופסור" למשך שלוש שנים לכל היותר, אם היה בעל מינוי פרופסור, כמפורט לעיל, והוא במעבר בין שתי אוניברסיטאות בישראל.
    

⁴²לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "מי ייקרא פרופסור?"
 

כח. רשימות תיוג של רופאים⁴³
 

1. רשימות תיוג של רופאים המופיעות באמצעי התקשורת אינן מבוססות מדעית, עלולות להטעות את הציבור ולקפח רופאים טובים רבים אחרים.
2. הרופא יסביר לפונים אליו את מגבלותיהן של רשימות תיוג אלו.
    

⁴³לעניין זה, ראו נייר עמדה בנושא: "הרופאים הטובים ביותר".