15. מתן תרופות מחייב מעקב רפואי
מתן תרופה מחייב הכרת ההיסטוריה הרפואית של החולה, התנהגותו כחולה וכצורך תרופות ומעקב שוטף אחרי מצבו הרפואי וכל שינוי בהתפתחות המחלה - כל אלו, במסגרת תפקידו והכשרתו של הרופא, לא של רוקח, יהיה בעל הידע בדבר הרכב התרופות והשפעתן, ככל שיהיה.
16. מורכבות ההליך
רישום מרשם רפואי איננו הליך פשוט ואיננו נטול סיכונים. יש לא מעט אשפוזים בבתי חולים הנובעים מתגובות שליליות לטיפול תרופתי. האם הרוקחים מסוגלים לקחת אחריות על מצבים כגון אלו ואף לדעת כיצד לתקנם?
17. הסכנה הטמונה ב"קיצור הליכים" ו"חופש המרשם"
כיצד יימנע מצב בו החולים יתפתו לפנות מיידית לרוקח לקבלת תרופות מרשם, תחת פניה לרופא שמסוגל לאבחן מחלות ומצבים פתולוגיים ו/או לאתר שינויים שחלו?
האם המדינה או הרוקחים ייקחו אחריות על כך שהמטופל ימשיך לצרוך תרופות מבלי שנתקבל סטטוס עדכני בדבר מצבו הרפואי? מיותר לציין, שללא הגבלה קפדנית של סוגי המרשמים מתרחבת סכנה זו עד כדי גרימת נזק משמעותי למטופלים. נזכיר, כי החלטת יו"ר ועדת העבודה הרווחה והבריאות מחודש פברואר 2005, הייתה להחזיר את הצעת החוק המאשרת לרוקחים לרשום תרופות, שכן משרד הבריאות עצמו לא גיבש עמדה מסודרת לגבי סוג התרופות שיוכלו להיות מונפקות על-ידי רוקח.
18. בקרת איכות ואחריות מקצועית
חלק גדול מרופאי ישראל עובדים במערכת הבריאות הציבורית ומפוקחים על-ידה במנגנון של בקרת איכות. מרבית הרוקחים, לעומת זאת, עובדים במגזר הפרטי ויהיה קשה מאד לבצע בקרת איכות על הנפקת המרשמים מטעמם.
הרופאים, כמובן, לא יוכלו לקחת אחריות על השלכות והשפעות שליליות של תרופות מרשם שיונפקו על ידי רוקחים.
19. עלות כספית
העברת סמכות למרשם תרופות למגזר הפרטי יכולה, בסופו של דבר, להביא לייקור התרופות. הייקור יוטל על כתפי החולה, וכך תעלה ההוצאה הפרטית, הגדולה מדי ממילא, על הבריאות.
20. ייעול הטיפול בחולים כרוניים
יצוין, כי ההסדרים הקיימים של הקופות מכוונים להקל על המטופלים ולכולן הסדרים המייעלים את העבודה מול החולים הכרוניים, גם בהיבט המנהלי, כך שהשינוי אינו צפוי לשפר את מצבם ומנגד - עלול דווקא לפגוע בהם בהיבטים אחרים, כפי שפורטו לעיל.
21. האם נדרש שינוי המצב הקיים
על רקע מה נדרש שינוי במוסמך לנפק מרשם? האם קיימות תלונות על המצב הנוכחי?
הצעת חוק או הצעה לתיקון חוק אמורות להתקבל במטרה לשפר מצב קיים שאינו טוב. לא ראינו כל נתונים המצביעים על כך שקיים פגם במצב הנוכחי של הנפקת תרופות מרשם על-ידי רופא, וגם לא סופקו אינדיקציות המוכיחות כיצד העברת הסמכות לרוקחים תביא לייעול ולשיפור ובאלו מדדים.
באשר לתרופות שהוסכם עליהם שאינן דורשות מרשם רופא, הרי שלשם כך נועד המסלול של תרופות OTC שכבר עוגן ומבוצע בשטח, ויש בהחלט מקום לחשיבה תקופתית בנוגע לתרופות העונות לקריטריונים, ושינוי הסטטוס שלהן לתרופות OTC.
בכל מקרה, אין להתיר לרוקחים לנפק תרופות שאינן עומדות בקריטריונים, רק בשל העובדה כי נתקבל התיקון למכירת תרופות OTC גם מחוץ לבתי המרקחת. הדבר מהווה שיקול זר, בלתי מקצועי ומסוכן.