דלאל נאסר-סמעאן, גרייס יונס, ניר חייא, עופר לביא, יורם אברהמוב
עמ' 342-348
הקדמה: תיקון צניחה מתקדמת של אברי האגן כולל לעיתים קרובות כריתת רחם לדנית (נרתיקית) ובנוסף קיבוע של כיפת הלדן לעומק האגן בגישה לדנית כדי למנוע צניחה חוזרת שלה. העוגנים שאליהם ניתן לקבע את כיפת הלדן עשויים להיות בין היתר הרצועות האוטרוסקרליות או הרצועות הסקרוספינליות.
מטרות: השוואת תוצאות קיבוע סקרוספינלי לעומת קיבוע אוטרוסקרלי גבוה של כיפת הלדן לאחר כריתת רחם לדנית כטיפול בצניחת אברי האגן.
שיטות מחקר: זהו מחקר רטרוספקטיבי שכלל איסוף נתונים מתיקים רפואיים של מטופלות אשר נותחו במחלקתינו בין השנים 2017-2006 לתקופת מעקב של עד שנה לאחר הניתוח. נאספו נתונים דמוגרפיים כגון: גיל, מספר לידות, רקע רפואי, ניתוחים בעבר, תרופות קבועות, עישון, שנים של אל-וסת ושימוש בתכשירים אסטרוגניים ללדן. בנוסף תועדו תסמינים המיוחסים לצניחת אברי האגן, וכן תסמינים הקשורים במערכות השתן והעיכול תוך שימוש בשאלוני איכות חיים מתוקפים שמולאו על ידי המטופלות באופן שגרתי לפני ולאחר הניתוח (PFDI= Pelvic Floor Distress Inventory). בנוסף נאספו נתונים אודות שיעור הסיבוכים הבתר-ניתוחיים בשתי טכניקות הניתוח כולל זיהומים, חום, משך האשפוז, אשפוזים חוזרים, הערכת אובדן דם, צורך בעירוי דם, וכן סיבוכים במערכת השתן ובמערכת העיכול.
תוצאות: נכללו 164 מטופלות אשר תאמו לקרטיריוני ההכללה של המחקר, מתוכן 118 נשים שעברו כריתת רחם עם קיבוע של כיפת הלדן לרצועות האוטרוסקרליות ו-46 נשים שעברו כריתת רחם עם קיבוע של כיפת הלדן לרצועה הסקרוספינלית. הנתונים הדמוגרפיים והקליניים היו באופן כללי דומים בשתי הקבוצות. שיעור היארעות סיבוכים בתר-ניתוחיים היה נמוך משמעותית בקבוצת הקיבוע הסקרוספינלי בהשוואה לקבוצת הקיבוע האוטרוסקרלי 17.8%) לעומת 39.3%, P = 0.01). שיעור חזרת צניחה בינונית-מתקדמת של אברי האגן היה דומה בשתי הקבוצות (33.3%-35.8%). לא נצפו הבדלים משמעותיים בין שתי הקבוצות בשיעור תסמינים במערכת השתן או העיכול לאחר הניתוח.
מסקנות: קיבוע סקרוספינלי של כיפת הלדן לאחר כריתת רחם לדנית נמצא כרוך בשיעור נמוך יותר של סיבוכים בתר-ניתוחיים בהשוואה לקיבוע אוטרוסקרלי. עם זאת, שיעורי חזרת הצניחה והיארעות תסמינים במערכת השתן והעיכול במעקב לטווח בינוני נמצאו דומים בשתי הקבוצות.
סיכום: לפי תוצאות המחקר הנוכחי לא ניתן לקבוע עליונות ברורה לאחת מטכניקות הניתוח, אם כי נראה ששתיהן כרוכות בשיעורי הצלחה סבירים ובשיעור סיבוכים בתר-ניתוחיים נמוך למדי.
מאיה וינשטיין, יהודה ספקוטי, ניר גתר, אלי היימן, מרדכי לורברבוים, יהודית לוקמן, משה זר-ציון, יצחק פריד, מיכאל לוי
עמ' 349-354
הקדמה: שיעור אחד לערך (מעל 81,000 חולים) מהאוכלוסייה בישראל לוקה בכפיון (אפילפסיה). הטיפול העיקרי במחלה זו הוא תרופתי, אך כשליש מהחולים מוגדרים כחולים הלוקים בכפיון עמיד לטיפול תרופתי בישראל. כחמשת-אלפים חולי כפיון חדשים מאובחנים מדי שנה מתוכם 3,000 ילדים. עבור חולים עמידים נדרשת הערכה במרכזים ייעודים לשם אבחון מוקדים אפשריים והצעת חלופות טיפוליות נוירוכירורגיות.
מפרשת החולה: במאמר זה מוצג מודל שילוביות (בירור רב מקצועי ורב ממדי) תלת שלבי לאיתור וטיפול ברשת האפילפטית בגישה זעיר-פולשנית באמצעות תיאור פרשת חולה: (א) יצירת היפותזה אודות הרשת האפילפטית בהתבסס על אבחון לא פולשני רב מקצועי ורב ממדי. שלב זה כולל אבחון הסמיולוגיה, הערכה נוירופסיכולוגית, רישום Video EEG וביצוע בדיקה חדשנית PET-MRI-FMRI-EEG מסונכרנת; (ב) אישוש ההיפותזה ותכנון הגישה הטיפולית באמצעות אבחון זעיר-פולשני באמצעות אלקטרודות stereo EEG (SEEG) והגדרתה של יתירות קורטיקלית (redundancy) לשם אופטימיזציה של תוצאות הטיפול; (ג) ביצוע טיפול באמצעות SEEG-guided radiofrequency של המוקדים שאותרו ללא כל ניתוח נוסף ובאופן שיכול להוות לעיתים חלופה לניתוחים קלאסיים. פרוצדורה חדשנית זו מבוצעת תחת ניטור קליני (חולה ער במהלך הטיפול) וניטור EEG רציף.
דיון: ההערכה הטרום ניתוחית זיהתה כפיון מוקדי צמוד לאזור המוטורי השולט על יד ימין. העמקת האבחון באמצעות PET-FMRI-MRI-EEG משולב אפשר זיהוי יתירות – משמע העתקה של פונקציות מוטוריות מעבר למוקד הכפיון (המוקד האפילפטי). בהתבסס על כך בוצעה השתלה ממוקדת, זוהו מוקדי הכפיון ובוצעו צריבות ממוקדות תוך כדי ניטור קליני ו-EEG רציף, אשר הביאו להפסקת הפרכוסים במקביל להעלמות האות הפתולוגי ב-EEG, כל זאת תוך כדי שימור תפקוד ידה של המטופלת.
לסיכום: בתיאור פרשת החולה הוצג מודל השילוביות המבוצע על ידי צוות רב-מקצועי ובשילוב טכנולוגיות חדשניות ומסונכרנות. מודל זה חיוני לשם דיוק האבחנה ודרכי הטיפול באפילפסיה עמידה ומוקדית ומאפשר לשמר תפקודים חיוניים בהתבסס בין היתר על זיהוי יתירות קורטיקלית.
עודד כהן, מוחמד מסאלחה, נדאל אסדי, צור קירשנבאום, אבי חפץ
עמ' 355-360
הקדמה: הגישה האנדוסקופית ללא צלקת בצוואר לניתוחי בלוטת התריס (TOETVA) ויותרת התריס ((TOEPVA הפכה להיות נפוצה בישראל ובעולם. עד כה יושמה גישה זו על אלפי מטופלים בעולם, כולל בישראל.
מטרות: מטרת העבודה הנוכחית היא לתאר את ניסיוננו ב-100 מטופלים שעברו כריתה של בלוטת התריס ויותרת התריס בגישה זו, באחת הסדרות הגדולות בעולם.
שיטות מחקר: נערך מחקר פרוספקטיבי של כל החולים שעברו כריתת בלוטת התריס או יותרת התריס בגישה אנדוסקופית פומית ללא חתך צווארי (TOEVA). מטרות העבודה: (1) הצלחה ניתוחית – היכולת לסיים את הניתוח בגישה אנדוסקופית (2)פרופיל הבטיחות של השיטה. מטרות משניות כללו זמני הניתוח ועקומת הלמידה.
תוצאות: סך הכול נכללו במחקר 100 מטופלים. מתוכם 81 (81%) עברו כריתת בלוטת התריס TOETVA והשאר (19 מטופלים, 19%) עברו כריתת בלוטת יותרת התריס TOEPVA. מתוך 81 מטופלים שעברו TOETVA, 73 (90.1%) עברו כריתה חלקית של בלוטת התריס, והשאר (9.9%) עברו כריתה מלאה. שיעור ההצלחה הכולל לניתוחי בלוטת התריס היה 98.8% (80/81). לא היה כל סיבוך בתר ניתוחי קבוע. היו שישה מטופלים עם פגיעה זמנית בעצב החוזר (6.7% מכלל עצבים בסיכון), שכולם קרו בתקופה הראשונה של המחקר. לא נצפתה היפוקלצמיה קבועה באף אחד מהמטופלים שעברו כריתה מלאה. זמן הניתוח הממוצע לניתוח כריתה חלקית של הבלוטה היה 2.6±0.9 שעות. כריתת שאת ממאירה (malignant tumor) ב-TOEVA בוצעה ב-51 מטופלים (63.0%), כולן נכרתו בשוליים נקיים. במטופלים שעברו TOEPVA האדנומה אותרה ב-94.7% (18/19) מהמטופלים. רמות הסידן חזרו לנורמה ב-100% (19/19) מהמטופלים, בהתאמה. לא היה כל סיבוך בתר ניתוחי. כל המטופלים עברו את הניתוח האנדוסקופי בהצלחה, לאחר שלא היה צורך בפתיחת הצוואר.
מסקנות: ניתוח בלוטת התריס ויותרת התריס ללא צלקת בצוואר המבוצע בגישה אנדוסקופית דרך הפה הוא בטוח, ומציג שיעורי הצלחה גבוהים מאוד לרבות כריתות שלמות של בלוטת התריס וכריתת שאתות ממוינות בדרגה ראשונית של בלוטת התריס.
יניב טריאור סימונוביץ', נדב רינות, יניב קרן
עמ' 361-366
רכיבת אופניים בארץ ישראל היא ענף ספורט נפוץ, אשר נחשב המועיל לבריאות. עם זאת, עולות שאלות לגבי ההשפעה על בריאות העצם, עקב פרסומים המדווחים על ירידה בצפיפות עצם ברוכבי אופניים והימצאות שברים המאפיינים אוכלוסייה מבוגרת ברוכבים צעירים באופן יחסי.
הוכח שאורח חיים ספורטיבי – פעילות גופנית בכלל ורכיבת אופניים בפרט – מוריד את הסיכוי לשברים של עצם הירך הקריבנית.
במספר מחקרים הוכח, כי רכיבת אופניים באופן קבוע, בפרט רכיבת כביש, ללא שילוב של רכיבת שטח/ ריצה/ אימוני דחק, מובילה לירידה בצפיפות העצם בעיקר באזור מפרק הירך. התופעה נראית בכל הגילים (מתבגרים ומבוגרים), בנשים ובגברים.
האפשרויות היחידות אשר הוכחו שמעלות ערכי צפיפות עצם, הן שילוב של ספורט העמסה או נושא משקל (impact exercise) כגון ריצה, רכיבת שטח וכדומה או הוספה של אימוני רטט כלל גופי לשגרת האימונים.
לסיכום: על אף ההנחה הרווחת כי פעילות ספורטיבית תורמת לבריאות העצם, ואי לכך להפחתה בסיכון לשברים, מסקירת הספרות הרפואית עולה כי באופן פרדוקסלי, לרכיבת אופני כביש יש השפעה שלילית על מדדי חוזק העצם, ולכן היא מציבה גורם סיכון לשברים בעצם הירך הקריבנית. כדי למנוע זאת, מומלץ לשלב שגרת האימונים: אימוני ריצה/ רכיבת שטח/ אימוני משקלים/ רטט כלל גופי. כמו כן, מומלץ לשמור על דיאטה מאוזנת, תוך הקפדה על צריכת סידן מספקת.
לירון ורדי דוד, רמי דוד
עמ' 367-370
תסמונת לכידת עצב בין צלעי (ACNES Anterior cutaneous nerve entrapment syndrome –) נמנית על הגורמים לכאבי בטן כרוניים. מאפייני התסמונת כוללים כאב בטן כרוני עז, נקודתי המושפע משינויי תנוחה ומאמץ. בולט במיוחד היעדר ממצאים חולניים בבדיקות מעבדה ובבדיקות דימות שונות, מהבסיסיות ועד למתקדמות ביותר. אבחון נכון וטיפול מתאים תלויים בקיום חשד קליני מלווה בממצאים אופייניים בבדיקה גופנית. אישור לאבחנה מתקבל על ידי הזרקת מאלחש מקומי לנקודת רגישות היתר. טיפול מקובל כולל הזרקות מקומיות (מאלחש מקומי ולעיתים גם סטרואידים), טיפול בגלי רדיו (radiofrequency neurotomy) ואם ונכשל – ניתוח. אבחנה מדויקת וטיפול נכון מביאים להקלת כאב במרבית החולים.
ניר ארדינסט, דוד ברקוב, דוד לנדאו
עמ' 371-377
אנו סוקרים במאמר זה את סיבוכי עדשות המגע בספרות במהלך השנים האחרונות, לרבות סיבוכים על רקע מכני, דלקתי, אלרגי, רעלני (טוקסי), מטבולי וזיהומי. יש סיבוכי עדשות מגע שאינם מסכנים את הראייה ויש סיבוכי עדשות חמורים יותר המסכנים את הראייה. ככלל, כל סיבוך מעדשות מגע המערב את הקרנית עלול להסב נזק בלתי הפיך לראייה. מרבית הסיבוכים שמערבים את הקרנית הם סיבוכים על רקע זיהום, והם נחשבים לחמורים ביותר בקרב מרכיבי עדשות המגע.
ככל שהרכבת העדשות ממושכת יותר עולה הסיכון לפתח סיבוך. בעבר הניחו כי המעבר מעדשות מגע רכות מסוג הידרוג'ל לעדשות מגע מסוג סיליקון הידרוג'ל יפחית את מקרי סיבוכי עדשות המגע ולא כך הדבר. בהיבט של הרגלי ההרכבה, השימוש בעדשות מגע לשימוש חוזר (שבועיות או חודשיות) מחומרי גלם מתקדמים יותר לא הקטין את שיעור הסיבוכים. סיבוכי עדשות מגע יכולים לנבוע מטיפולים שאינם נכונים בעדשות המגע, שימוש לא נכון בתמיסות החיטוי, אחזקה וניקוי לקויים של עדשות מגע.
מרכיבי עדשות מגע בין הגילים 19-15 שנים הם קבוצת הסיכון הגדולה ביותר לפתח סיבוכים. הם אינם מקפידים מספיק על הכללים. בגילים צעירים יותר יש יותר הקפדה עקב השגחה הורית. רכישת עדשות מגע ברחבי הרשת הגדילה את שיעורי הסיבוכים, מאחר שהנבדק הרוכש עדשות מגע ברשת אינו מייחס חשיבות לבדיקה תקופתית אצל איש המקצוע המטפל.
יפרח קמינר, חגית בוני-נח
עמ' 378-382
בשנים האחרונות החלו מדינות שונות, כולל ישראל, לקדם מדיניות של אי הפללה, מדיקליזציה ואף לגליזציה של קנאביס. מדיניות זו, המיועדת לבגירים, משפיעה גם על העמדות ודפוסי ההתנהגות של בני הנוער השייכים לקבוצת גיל הנחשבת כפגיעה יותר להשפעות הבריאותיות השליליות הפיזיות והנפשיות העלולות להיגרם מצריכת קנאביס.
למרות הקושי להציג קשר סיבתי ישיר בין צריכת קנאביס להשפעות בריאותיות, הן שליליות והן חיוביות מבחינה פיזיולוגיות, קוגניטיביות ונפשיות, הרי שבשנים האחרונות התפרסמו מחקרים רבים הבוחנים את ההשלכות השליליות של צריכת קנאביס על אוכלוסיית בני הנוער – הנחשבת לאחת האוכלוסיות הפגיעות ביותר לנזקים הבריאותיים העלולים להיגרם עקב צריכת קנאביס.
מטרת הסקירה הנוכחית היא להציג מחקרים מהעשור האחרון שפורסמו בהם ההשלכות וההשפעות הבריאותיות השליליות של צריכת קנאביס בקרב בני נוער. השפעות אלה עשויות להופיע כבר בגיל ההתבגרות או בגילים מבוגרים יותר. השפעות בריאותיות ישירות ועקיפות אלו כוללות: שינויים מבניים במוח, פגיעות בקוגניציה, הפרעות נפשיות, התמכרות , אפקטים בין-דוריים ואפיגנטיקה, השפעה על העובר בעת צריכת קנאביס בזמן ההיריון ומצבי בריאות וחירום נוספים.
הסקירה נועדה לסייע לקובעי המדיניות בישראל במתן תשומת לב ייחודית לקידום בריאות, מזעור נזקים ומניעה בקרב בני נוער במיוחד בתקופה זו של בחינה מחודשת של מדיניות הקנאביס בישראל.
עידו אשבל, נדב אגם, יואל שוקרון, צבי פרי, יצחק אביטל, אורי נץ
עמ' 383-389
סרטן הלבלב הוא סוג הסרטן ה-11 בשכיחותו, אך עם שיעור תמותה גבוה מ-90% בתוך חמש שנים. הוא ממוקם כסיבה הרביעית למוות ממחלות ממאירות. סרטן הלבלב מאובחן לרוב בשלב מאוחר, כאשר מרבית המקרים כבר אינם מתאימים לניתוח כריתה שהוא הטיפול המרפא היחיד כיום. גם אלו שעוברים ניתוח סובלים משיעור גבוה של הישנות המחלה (30% חזרה בתוך כשנה). לנוכח זאת, לטיפול הפליאטיבי חלק חשוב בהתמודדות עם מחלתם של מטופלים אלו. מטרת הטיפול הפליאטיבי היא שיפור איכות החיים והקלה על סבלם של המטופלים.
מטרת המאמר הנוכחי היא לסקור את מגוון הטיפולים הכירורגיים והפולשניים הפליאטיביים לחולי סרטן הלבלב. טיפול פליאטיבי פולשני בסרטן הלבלב מיועד בעיקר להסתמנות קלינית הנובעת מדחיקה של ו/או מחדירה למבנים סמוכים של השאת הראשונית: חסימת מוצא הקיבה, צהבת חסימתית וכאב בטן. במאמר מוצגים יתרונות וחסרונות הטיפולים המוצעים כיום, לצד פיתוחים ביו-רפואיים אשר נמצאים בחזית המחקר הקליני.
בחסימת מוצא הקיבה ובצהבת חסימתית ניתן כיום לטפל אנדוסקופית על ידי הכנסת תומכנים, עם שיעורי הצלחה גבוהים, שיעור סיבוכים נמוך יחסית, אשפוז קצר, ושמירת איכות חיי המטופל. יחד עם זאת, לטיפולים הללו שיעור גבוה יחסית של כישלון מאוחר, ולכן יש מקום לשקול מעקפים ניתוחיים במטופלים הצפויים לחיות תקופה ממושכת, או בחולים שבהם הכנסת התומכן נכשלת או אינה אפשרית. בטיפול בכאב בטן שמקורו בסרטן הלבלב, נמצא כי תמס של מקלעת השמש ("מקלעת הצליאק") היא השיטה המועדפת כקו ראשון לחולים אלו.
סרטן הלבלב הוא מחלה מורכבת וקטלנית הפוגעת משמעותית באיכות חיי המטופל ובמקרים רבים אף מובילה למותו, ועל כן חשוב להביא בחשבון את מאפייניו האישיים ומצב מחלתו, תוך היכרות עם האפשרויות השונות העומדות בפנינו, בבחירת הטיפול הפליאטיבי.
טלי סמסון, פסח שוורצמן
עמ' 390-394
ישראל, מדינה צעירה הקולטת ללא הרף מהגרים מתרבויות שונות, היא בעלת מבנה חברתי ייחודי. פסיפס התרבות והערכים הקיים בה, האיזון העדין הקיים בין דת ומדינה, תהליכי חקיקה מתקדמת, המקום המרכזי של המשפחה בחיי הפרט, בשילוב עם עקרונות האוטונומיה שלאורם פועלת מערכת הבריאות, מחייבים פעולה מכוונת על מנת לנסח פתרונות ולעמוד במגוון הנוכחי של אתגרים. במרחב ייחודי זה תרומתם של העובדים הסוציאליים הפליאטיביים באה לידי ביטוי באמצעות יישום מודלים להערכה פרטנית ומשפחתית, התערבויות קליניות המיושמות ברגישות תרבותית ומתוך התייחסות לתא המשפחתי כמערכת חיונית לתכנון הטיפול. התמודדות זו מתרחשת בהיעדר הכרה בתחום הפליאטיבי כתחום מומחיות ייחודי המחייב הכשרה ספציפית לעובדים סוציאליים פליאטיביים, כשם שקיימות למקצועות הסיעוד והרפואה. שדה הפעולה של הטיפול הפליאטיבי מעניק לעובדים הסוציאליים מרחב להתערבויות משמעותיות ותיעול האתגרים להזדמנות לצמיחה מקצועית, בבואו לגבש מענים מקצועיים לצרכים המתהווים בפסיפס העשיר של חולים ומשפחות בישראל.
סולי מזרחי, צבי הווארד פרי
עמ' 395-399
הבולאות (פילטליה) היא מסממני הריבונות של עם. יומיים לאחר הכרזת המדינה הופיעו הבולים הראשונים בארצנו, ומאז לאורך 72 השנים האחרונות הם מבטאים ציוני דרך בחיי המדינה בתחומי החדשנות, הוקרת אישים, פיתוחים טכנולוגיים, צמחיה וטבע, ישובים ואתרים, חגים ומועדים, צבא וביטחון ועוד.
מטרת הסקירה ההיסטורית של הבולאות בישראל מתחילת המאה העשרים ועד ימינו הייתה לבדוק עד כמה שזורים בה ציוני דרך בהתפתחות הרפואה: חדשנות, טכנולוגיה, הנצחה והוקרת צוותי רפואה על פועלם לבריאות העם, הן בימי שלום והן בימי מלחמה.
בחיפוש מעמיק, מצאנו רק 16 בולים שיוחדו לתחום הרפואה בכל שנות קיום המדינה. הבולים מציינים הנצחת אירועים, והוקרה למוסדות רפואיים על הישגים. תחומי רפואה רבים כלל לא צוינו בבולאות למרות חשיבותם הלאומית והעולמית.
אנשי רפואה מובילים תרמו רבות לחדשנות המקצוע והצלת חיים, הרפואה הצבאית על כל פיתוחי הנדסת אנוש והגנה על הלוחם שהפכו לאורים ותומים בצבאות העולם, הכירורגיה המתקדמת והשתלות איברים – כל אלה אינם מוזכרים כלל בבולי ישראל. כל מערך הרופאות בישראל שרבות מהן מובילות בתחומן, בעלות הכרה בינלאומית אך ללא הוקרה לאומית בבולאות.
הבולאות כיום איבדה את חשיבותה כערך כספי לשירות הדיוור לטובת הדואר האלקטרוני המהיר ומוקדשת כיום להנצחה והוקרה.
אנו סבורים, כי יש מקום להוקרה מיוחדת לאנשי הרפואה הצבאית והאזרחית ותרומתם לבריאות העם ללא הבדלי מגדר, והעלאת קרנם של מוסדות רפואיים וחדשנות בבולי ישראל. דבר זה נכון עוד יותר בימי מגפת הקורונה, ואנו קוראים בזאת לשירות הבולאי לשקול בול ייחודי להוקרת תרומת הרופאות והרופאים לרווחתם ובריאותם של תושבי ישראל