דניאל אלבירט, מרב פרנקל-רובין, דויד ארגז, זאב שטגר
המח' לרפואה פנימית ב', המרכז הרפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים
בעבודה הקלינית עומדים הרופאים, פעמים רבות, בפני התלבטויות איבחוניות וטיפוליות של חולים במצב קשה, לגביהם האבחנה אינה. וכך, קיימים מצבים בהם לא ניתן לקבוע בוודאות, האם הבסיס למחלה או זיהומי-חיידקי, מחלה זיהומית אחרת (לדוגמה, מחלה נגיפית) או מחלה דלקתית שאינה זיהומית. לדוגמה, בחולה הלוקה במחלה אוטואימונית, לא תמיד ניתן לקבוע האם האבחנה היא התפרצות של המחלה הבסיסית המצריכה טיפול בסטרואידים או בתרופות מדכאות-חיסון, או שהחולה לוקה בזיהום חיידקי חד או באלח-דם המצריכים גישה טיפולית שונה לגמרי (אנטיביוטיקה). באופן דומה ניתן לתאר מצבים נוספים, כמו האבחנה בין דחיית שתל לבין זיהום מישני לצורך הערכת התגובה הדלקתית בחולה שמצבו קשה מבוססים על הערכה קלינית סובייקטיבית ובדיקות דם כגון נוסחת-דם. שקיעת-דם ורמות CRP (C-reactive protein) או ציטוקינים אחרים בנסיוב כדוגמת IL-6 – כולם מדדים בעלי סגוליות נמוכה יחסית. כמו כן, תרביות (דם,שתן, כיח וכד') המהוות מרכיב חיוני לאיבחון זיהומים, מצריכות זמן (בדרך כלל ימים) עד לקבלת תוצאה. בנוסף, תרביות עקרות אינן שוללות תהליך זיהומי (טיפול חלקי באנטיביוטיקה, חיידקים מיוחדים וכד'). מכאן, שקיים צורך במדד מעבדתי זמין מהיר וטוב יותר, שיאפשר איבחון מהיר וגישה טיפולית נכונה.