תוצאת חיפוש

מלריה פלציפרום היא מחלה זיהומית השכיחה בעיקר באזורים טרופיים באפריקה אשר מתחת-לסהרה. המחלה נגרמת על ידי טפיל הפלסמודיום, שהוא טפיל תוך-תאי בתאי הדם האדומים. הטיפול העיקרי במחלה זו מבוסס על ארטמיסינין, ונחשב יעיל ובטוח. אך בחלק מהחולים, טיפול זה יכול לגרום לתמס דם המופיע מספר שבועות אחר הטיפול ומתבטא באנמיה משמעותית. רוב המקרים שפורסמו היו בעיקר לאחר טיפול בארטמיסינין בתוך הווריד. בפרשת החולה במאמרנו, אנו מדווחים על מטופל שלקה במלריה פלציפרום, אשר פיתח תמס דם ואנמיה משמעותית בעקבות טיפול פומי בארטמיסינין.

ניתוח חיתוך הדופן ("ניתוח קיסרי") מוכר לאנושות כבר מן האלף השני לפני הספירה. עד לראשית המאה ה-19, בוצע ניתוח זה מסיבות של "חוק המלך", אשר נחקק על ידי מלך רומאי במאה השביעית לפנה"ס, ומטרתו הייתה להבטיח את לידתו של העובר משיקולים של זכויות ירושה.

בהמשך, ועד למאה ה-19, בוצעו ניתוחים אלו משיקולים דתיים של הכנסייה הקתולית ועל מנת להבטיח לרך הנולד חיי נצח בגן עדן אם יוטבל טרם מותו. בימינו, זהו מצב נדיר ביותר, שהסיבה השכיחה ביותר לביצועו היא דום-לב של האם עקב גורמים שונים וכמפורט במאמר.

שכיחות מצב קליני זה היא נדירה, אך היא מחייבת אבחון והיערכות מיידיים לטיפול באישה בהיריון המגיעה לבית החולים כשהיא גוססת או אף מתה. כמו כן, מצב זה מחייב מיומנות של אנשי הצוות המטפלים באישה וכן ציוד מתאים שלרוב לא נמצא בהישג יד. יחד עם זאת, ועל פי הספרות העדכנית בנושא, מושגת הצלחה לא מעטה בהצלת חיי האישה, כמו גם חיי העובר.

העיקרון המנחה לטיפול במצבים אלו הוא הקפדה על פרק זמן שלא יעלה על חמש דקות בין אבחון דום הלב באם ההרה לבין חילוץ העובר על מנת לקוות לתוצאה חיובית ברמת האם, העובר או שניהם. מטרתו היסודית של הטיפול בנסיבות המתוארות במאמר הוא הצלת חיי האישה יותר מאשר השיקול של הצלת חיי העובר.

לא מעט אנשים ונשים עדיין מעשנים בעולמנו כשמנהג זה הולך ופוחת בעולם המפותח, אך בעולם השלישי הוא נפוץ יותר. בישראל מעשנים כ-22% מהציבור כשהיחס בין גברים מעשנים לנשים מעשנות עומד על 4:1 לחובת הגברים. נשים יהודיות מעשנות ביחס של פי 1.8 יותר מנשים ערביות בישראל. מאחר שעישון נחשב כמצר כלי דם קטנים באם, אין תמה כי עקב הפגיעה באספקת דם מהאם לעובר בנסיבות אלו, התוצא המתבקש של מנגנון זה הוא גיל לידה מוקדם או משקל לידה נמוך לגיל ההיריון שבו נולד עובר לאם אשר נחשפה לעישון סביל או פעיל. במאמר הנוכחי, מובאת הספרות הרלבנטית העוסקת בנושא השפעות העישון הפעיל ובעיקר הסביל על עובריהן של נשים הרות הנחשפות להם. ספרות זו מובאת ממדינות שונות בעולם בעשור האחרון. הממצאים מראים, כי נשים הרות אשר נחשפו לעישון פעיל, אך גם לעישון סביל במהלך הריונן אכן ילדו מוקדם יותר ובמשקלי לידה נמוכים יותר לגיל ההיריון בעת קרות הלידה מאשר נשים אשר לא נחשפו לעישון כלל. יחד עם זאת, לא בכל המחקרים נמצאו תוצאות חד משמעיות שמהן משתמע בוודאות כי חשיפה, ולפחות לעישון סביל, של האם ההרה אכן פוגעת בעובר. יתרה מכך, חשיפה לעישון סביל היא רק אחד מגורמי הזיהום שאליהם נחשפת האישה ההרה בחברה המודרנית התעשייתית והתחבורתית, ועל כן לא ניתן באמת לבודד את השפעת החשיפה לעישון סביל במהלך ההיריון מהשפעתם השלילית האפשרית של שאר המזהמים האחרים. החשש מהשפעתו של העישון הסביל על כלל האוכלוסייה, ומכאן שגם על נשים הרות, מביא לחקיקת עוד ועוד חוקי הגבלת עישון במרחב הציבורי, המשתנים בחומרתם ממדינה למדינה, ונשאלת השאלה באם באמת יש לכך בסיס מדעי-רפואי.

מאחר שדרכי השתן הן מקור שכיח למחלות חום ולזיהומים בקשישים המאושפזים בבתי חולים, בדיקות שתן לכללית ולתרבית נשלחות מחולים אלו באופן שגרתי, עם או בהיעדר תסמינים בדרכי השתן. אולם קיימת בעייתיות גדולה באשר לגישה האבחונית והטיפולית של זיהום בדרכי השתן (urinary tract infection – UTI) בקשישים, כגון שכיחות גבוהה של בקטריוריה ללא תסמינים בקבוצת חולים זו שאינה מצריכה כלל טיפול אנטיביוטי. אי המודעות המספקת לבעייתיות זו מובילה בעקבותיה לבדיקות מעבדה מיותרות ולטיפול אנטיביוטי לא מושכל.

בסקירה זו נציג את הגישה הרצויה למחלות חום בקשישים עם חשד לזיהום בדרכי השתן (להלן UTI), אשר מחד גיסא מצמצמת את הצורך בבדיקות שתן – כללית ותרבית ומתן אנטיביוטיקה בעקבותיהן, ומאידך גיסא אינה פוגעת בחולה. כך לדוגמה, בחולים עם מחלת חום שמקורה מחוץ לדרכי השתן אין כל צורך בבדיקות שתן. בנוסף, יש לצמצם עד למינימום פעולות של הכנסת צנתר לשלפוחית השתן לצורך לקיחת תרבית (in-and-out). במצבים שבהם בדיקת שתן לכללית באמצעות מקלון (stick) היא שלילית, ייתכן ואין כל צורך בביצוע תרבית שתן . תרומת המיקרוסקופ לאבחון זיהום בדרכי השתן היא נמוכה, עקב רגישותה הנמוכה, ובדיקה מיקרוסקופית שלילית של השתן בעקבות מקלון חיובי אינה שוללת זיהום בדרכי השתן.

בחולים קשישים המאושפזים עם חום, ללא מחלה מערכתית, ניתן לעכב מתן אנטיביוטיקה תוך מעקב צמוד. בחולים עם הלם אלחי (septic shock) יש להתחיל טיפול מיד, לרוב באנטיביוטיקה מקבוצת הקרבפנמים. נדרשים מחקרים מבוקרים להוכחת הסימנים המנבאים את הצורך במתן אנטיביוטיקה מיד, עם או ללא כיסוי לחיידקים המייצרים טווח רחב של לקטמזה (ESBL).

(1) פול פרום, (2) דורון חרמוני, (1) מירה ברק

(1) מעבדה מחוזית, מחוז חיפה, שירותי בריאות כללית, (2) המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון ושירותי בריאות כללית

ההוריות הנפוצות ביותר לטיפול ב-Warfarin הן פירפור פרוזדורים, נוכחות של מסתם מלאכותי ופקקת תסחיפית (thromboembolism) בורידים. הסכנות והיתרונות שבטיפול בגורמים אלו אופיינו היטב, וקווי הנחיה כמעט זהים פורסמו על-ידי מספר קבוצות. למרות שניתן להגדיר את טווח הטיפול הטובות ביותר לשמור את ה-INR, קיים קושי גם בנסיבות הטובות ביותר לשמור את ה-INR בטווח הרצוי. הרופאים לעתים קרובות אינם מזהים את המגבלות של בדיקת ה-INR. בנוסף, המטופל אינו תמיד מטמיע את קיומה של סכנה מתמשכת של סיבוכים כתוצאה מדימום ותסחיף, למרות שקיבל את הטיפול הטוב והמעודכן ביותר. כל אלה חושפים את הרופא לסכנה של תביעות רשלנות רפואית ומדגישים את הצורך בהסכמה מדעת של המטופל עם התחלת הטיפול.

פול פרום (1), יוסף ריבק (1), חיים כהן (2)

(1) המכון הארצי לבריאות תעסוקתית וסביבתית, רעננה, (2) שירותי בריאות כללית – המחלקה לרפואה תעסוקתית, חולון

זיהומים המועברים דרך הדם בתי-חולים, מוגבלים בדרך-כלל לנגיפים של דלקת כבד נגיפית מסוג B, דלקת נגיפית מסוג C ונגיף הכשל החיסוני באדם (HIV). קיים סיכון משמעותי להעברת זיהום מחולה נגוע לעובד בריאות. לפיכך, מן הצורך לנקוט בכל פעולות המנע האפשריות, לרבות 3 זריקות חיסון כנגד דלקת נגיפית מסוג B, ווידוא קיום הגנה באמצעות בדיקות סרולוגיות וטיפול נוסף, לפני הצורך. מאחר שלא ניתן להפחית את הסיכון לחולה במגע עם רופא מנתח שהוא נשא של דלקת כבד נגיפים מסוג B או C או נשא של נגיף הכשל החיסוני (HIV), לרמה מתקבלת על הדעת, על רשויות הבריאות לדון ולהחליט לגבי כשירותו של רופא כזה להמשיך לנתח. במאמר זה נסקרים הסיכונים שבזיהומים אלו והדרכים למניעתם.

Nissen Fundoplication by Laparoscopy

Dan Seror, Oded Zamir, Raphael Udassin, Amos Vromen, Tanir M. Allweis, Herbert R. Freund

Depts. of Surgery and Pediatric Surgery, Hadassah-University Hospital, Mount Scopus, Jerusalem

Short term results following laparoscopic Nissen fundoplication were evaluated in 31 patients with symptomatic gastroesophageal reflux. 6 were females and 26 males, and they ranged in age from 5 months to 64 years (mean: 4.9 years in 19 younger than 18 years, and 39.3 years in 12 adults). Most of the adults who complained of pain and heartburn underwent pH monitoring, endoscopy, and manometry as needed. Milk scan was the most useful diagnostic tool for the evaluation of the children, who suffered mainly from gastroesophageal-related pulmonary disease. Indications for laparoscopic operation were identical with those for conventional open Nissen fundoplication. 1 case of dysautonomia died postoperatively; the rate of complications, mostly minor, was 22.5%. 3 patients required conversion to open Nissen fundoplication due to cardiorespiratory instability secondary to pneumothorax in 2, and to esophageal perforation in the third. 5 adults developed temporary dysphagia. 3 children had only partial improvement in their pulmonary disease following the operation, while the other 15 had complete relief. The total time for the laparoscopic operation averaged 245 minutes in adults, and 228 in children. Discharge was usually on the fourth postoperative day in adults (mean: 6.0 days). Regurgitation and heartburn were cured in 10 out of 11 adults (91%). All parents of children were satisfied. Symptomatic outcomes following laparoscopic Nissen fundoplication compare favorably with those of open surgery with respect to mortality, complications, and outcome.

The Homeless and The Health System: Profile of the Homeless Patient

J. Posen, N. Tanai, S. Spiro, D. Frumer

Social Work Dept., Ichilov Hospital, Tel Aviv and Faculty of Social Work, Tel Aviv University

The homeless population is mobile and does not use ambulatory health care services. Thus the major contact between the homeless and the medical establishment occurs primarily when they are treated for acute symptoms in hospital. We describe the clinical and sociodemographic profile of the homeless who require hospital services. The research population included 50 homeless treated in the emergency room and various departments of our medical center between October 1994 and August 1995. Social workers used a questionnaire relating to clinical, sociodemographic and social factors. Most patients were men, 76% under the age of 50. The most common diagnosis was alcoholism; other diagnoses included back, limb and joint injuries, infections, skin diseases, and general exhaustion. There were subgroups with differing needs within this homeless population for which appropriate rehabilitation programs are proposed.