תוצאת חיפוש

אורן ברזל¹, אוהד אבני², דנית לנגר³, מיכאל צ'רנובסקי¹, גיל אלמוג¹, שי לוריא¹

¹המחלקה לכירורגיה אורתופדית, הסתדרות מדיצינית הדסה, ירושלים, ²שירותי בריאות כללית והמחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ³בית הספר לריפוי בעיסוק, האוניברסיטה העברית בירושלים

הקדמה ומטרות: "אצבע הדק" היא מחלה שכיחה של היד המטופלת על ידי רופאי משפחה, אורתופדים ומנתחים (כירורגים) של היד. "אצבע הדק" יכול לגרום לכאב ניכר, לקפיצה של האצבע ואף להגבלה ביישור האצבע, ולהגביל באופן משמעותי את תפקוד היד.

המטרות במחקר: הערכת ההבדלים בהרגלי הטיפול בין קבוצות הרופאים השונות, באבחון ובטיפול בחולים עם "אצבע הדק”.

שיטות: באמצעות שאלון ייעודי, התבקשו המומחים השונים לדרג את חשיבות התלונות והתסמינים להערכת הצורך בניתוח, ואת הצורך בבדיקות שונות. כמו כן, התבקשו המומחים להתוות את הטיפול בחולה מדומה בשני ביקורי מירפאה.

תוצאות: ב-158 השאלונים שנאספו, התלונה על תנועה מוגבלת של האצבע וטיפול קודם דורגו כחשובים ביותר להחלטה לגבי המשך טיפול. רופאי משפחה (לעומת אורתופדים וכירורגים של היד) ציינו כי גיל, עיסוק ושיעור קפיצות האצבע בתקופה האחרונה אף הם גורמים חשובים (p=0.0003). בהשוואה לכירורגים של היד, רופאי משפחה דיווחו כי רגישות מקומית מהווה גורם חשוב, וכי הצורך בשחרור סביל (פאסיבי) של האצבע הנעולה בכיפוף הוא חשוב פחות (p=0.0003). נמצאה סבירות גבוהה יותר שרופאי משפחה יטפלו בתרופות נוגדות דלקת בדרך פומית (p=0.0002), אורתופדים בזריקות סטרואידים (p=0.0004) וכירורגים של היד בניתוח (p=0.0001).

מסקנות: על פי סקר זה, מצאנו הבדלים בהיכרותם של רופאים בעלי הכשרה שונה את חשיבות כוויצת הכיפוף של האצבע ואת צורות הטיפול המתאימות בשלבי המחלה השונים. מידע זה עשוי לסייע בהכשרת רופאים בכל התחומים המטפלים בבעיה זו.

חנן טאובר 

המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי קפלן, רחובות

הרופאים האורתופדים הראשונים בארץ ישראל המנדטורית טיפלו בעיקר בבעיות במערכת השריר-שלד באופן שמרני. טראומה כולל שברים טופלה על ידי הכירורגים הכלליים. המנתח האורתופדי המודרני הראשון היה ד"ר ארנסט ספירא, שעלה ארצה מצ'כוסלובקיה והקים שירות אורתופדי בבית חולים בילינסון ובמירפאת זמנהוף בתל אביב. בשנת 1948 הוא עבר לתל השומר, והקים שם מחלקות לאורתופדיה ומרכז לשיקום כולל לנפגעי חוט שדרה ולקטועי גפיים. במקביל, נפתחה מחלקה נוספת לאורתופדיה בתל השומר, בהנהלתו של  ד"ר שמואל אריה וייסמן, שעזב בשנת 1961 והקים את המחלקה לאורתופדיה בבית חולים איכילוב, ונתמנה לראש החוג לאורתופדיה הראשון בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1955 פתח ד"ר מאיר מייקין את המחלקה לאורתופדיה בבית חולים הדסה בירושלים והקים את בית החולים אלי"ן לילדים נכים. בשנת 1951 נפתחה מחלקה לאורתופדיה בבית החולים אסף הרופא בראשותו של  ד"ר אנטול אקסר. במחלקה זו רוכזו רבים מנפגעי  מגיפת הפוליו משנות החמישים של המאה העשרים, טופלו ושוקמו שם. מרבית הדור הבא של מנהלי המחלקות לאורתופדיה בארץ ישראל היו חניכים של ארבעת הרופאים הללו. פריצות דרך חשובות בכירורגיה האורתופדית היו בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה. הטיפול בשברים, שהיה רובו ככולו שמרני, הפך לטיפול לפי עקרונות ה-AO, תחילה מיפרק הירך ולאחר מכן מיפרק הברך, שבוצעו ברוב המחלקות לאורתופדיה בישראל. במקביל הובאו טכניקות חדשות לניתוחי עמוד השידרה. מוזכרים במאמר זה הרופאים שתרומתם להתפתחויות הללו הייתה מכרעת. התפתחות נוספת היתה גיבושה  של הכירורגיה של היד, מהלך שהובל על ידי ד"ר איזידור קסלר – מנתח יד בעל שיעור קומה בינלאומי.

עמרי לרנאו (1), טליה חלמיש-שני (2), יעל גרשטנסקי (2), אודי קנטור (3), שולי בניטה (4), אמיתי זיו (4)

(1) אוניברסיטת בן-גוריון, (2) החברה לניהול סיכונים ברפואה בע"מ, (3) ההסתדרות הרפואית בישראל, (4) מס"ר

בקרב רופאים בישראל קיים מחסור במידע ובהבנה של הליך קבלת "הסכמה מדעת" במיסגרת חוק זכויות החולה (התשנ"ו-1996).

שתי מטרות היו בבסיס עריכת סדנה חד-יומית: 1) לימוד דרישות החוק בכל הנוגע לקבלת הסכמה מדעת; 2) התנסות בתקשורת יעילה ואנושית בין רופא לחולה בתהליך קבלת ההסכמה מדעת.

שלושים מנתחים ו-31 גינקולוגים מ-18 בתי-חולים בישראל, מומחים ומתמחים, השתתפות בסדנה בת יום אחד. המשתתפים קיימו שיחות הסכמה וצפו בשיחות הסכמה עם חולים-מדומים. שישה שחקנים מקצועיים גילמו חולים בעלי תכונות אופי שונות ועם בעיות רפואיות שכיחות בתחומי הכירורגיה והגינקולוגיה. בעקבות שיחות ההדמיה ניתן לרופאים משוב אישי מן השחקנים, משוב אישי ממומחיות תקשורת ומשוב קבוצתי במיסגרת דיון מסכם.

המשוב ממשתתפי הסדנה היה חיובי, עם דגש על הצורך בפיתוח כישורים בתחום התקשורת עם החולים.
יש מקום להוראה חווייתית למתמחים ומומחים במטרה לשפר את כישוריהם להשגת "הסכמה מדעת" בצורה יעילה ואנושית, שתמלא גם אחר הדרישות המשפטיות.