תוצאת חיפוש

מגפת הקורונה הציבה בפנינו אתגרים רבים, וביניהם ניהול דיאדת יולדת-ילוד, דיאדת מניקה-יונק וכן ההנקה, תוך קידום בריאותם ומניעת הדבקה בנגיף בקהילה ובתי החולים, מהשעות הראשונות לאחר הלידה ומהלך תקופת ההנקה. קיימת תמימות דעים בעולם כולו לרבות איגודים רפואיים מובילים בעולם, כי הנקה היא בעלת חשיבות קצרה וארוכת טווח לבריאות האם ותינוקה, לבריאות הציבור וכן לכלכלת בריאות. יתרה מכך, הוכח כי הנקה ו/או חלב אם מפחיתים תחלואה זיהומית ובפרט זיהומים בדרכי הנשימה בקרב תינוקות וילדים. אמנם אין זו התמודדות ראשונה של מערכות הבריאות עם נגיף ממשפחת הקורונה, אך כשרב הנסתר על הגלוי בהקשר של נגיף חדש, החששות מובילים להתערבויות שונות והנחיות לעיתים אינן שקולות דיין בתחשיב תועלת לעומת סיכון ברמת הפרט והחברה. במאמר סקירה זה, ברצוננו לסקור את ההנחיות של הארגונים המובילים בעולם אשר פורסמו בנושא נגיף הקורונה והנקה במהלך המגפה והנימוקים להנחיות אלו. ברפואה מבוססת ספרות, אנו שואפים למתן הנחיות המתבססות על שקלול הידע הרפואי הקיים, רצונות ואמונות המטופל והערכה קלינית. מטרת סקירה זו היא להדגיש את הצורך בחקר מתמיד של התחלואה בעת מגפה גם בהקשרה של הנקה, חציבת המידע הקיים בנושא מגפות והנקה, ובד בבד, מתן הנחיות מבוססות הספרות גם בנושא הנקה תוך תחשיב כלל שיקולי תועלת אל מול סיכונים.

הקדמה: תופעת "יתר לחץ דם סמוי" נמצאה כמקושרת באופן החזק ביותר לתחלואה ולתמותה מאירועים קרדיווסקולריים מבין הקטגוריות השונות של יתר לחץ דם. התופעה מציבה אתגר לרופא המטפל בשל הקושי באבחונה. מחקרים אחרונים הוכיחו כי שכיחות התופעה גבוהה וכי יתר לחץ דם סמוי עשוי להופיע בקרב 8.8%-16.6% מהאוכלוסייה ועד 30.4% בקרב בעלי לחץ דם בתחום הגבולי.

מטרות: מטרת מחקר זה היא לבדוק את שכיחות תופעת יתר לחץ דם סמוי באוכלוסייה, להעריך את דיוק הנתונים המפורסמים בספרות העולמית בקרב האוכלוסייה הישראלית ולבחון את מדידת לחץ הדם במרפאה כאמצעי לניבוי יתר לחץ דם סמוי.

שיטות מחקר: נחקרים גויסו באקראי מקרב עוברים ושבים בבית החולים אסותא באשדוד. נחקרים שנמצאו בטווחי לחץ הדם התקין והגבולי עברו מדידת מדדים אנתרופומטריים, מילוי שאלון דמוגרפי ובדיקת הולטר לחץ דם. בוצע ניתוח סטטיסטי בהשוואת קבוצות על פי הגדרות לחץ הדם במרפאה וכן בחלוקה להימצאות יתר לחץ דם סמוי לעומת תקין בהולטר.

תוצאות: במחקר זה נכללו 35 נחקרים. יתר לחץ דם סמוי נמצא בקרב 35.3% מבעלי לחץ דם  במרפאה בטווח התקין ו-27.7% מבעלי לחץ דם בתחום הגבולי. נמצא הבדל מובהק בין קבוצת לחץ הדם התקין לקבוצת יתר לחץ דם סמוי בהולטר במשתנים BMI, היקף מותנים וקטגוריה קלינית של לחץ דם דיאסטולי בתנאי מרפאה.

מסקנות: כשליש מבעלי לחץ הדם התקין במרפאה סובלים מיתר לחץ דם סמוי. לחץ דם דיאסטולי בתחום הגבולי במרפאה מקושר באופן מובהק ליתר לחץ דם סמוי.

דיון: מחקר זה מציג שיעורי יתר לחץ דם סמוי גבוהים מהדיווחים בעבודות קודמות, ההבדל עשוי להיות מוסבר על ידי השוני באופי אוכלוסיית המחקר ואורח החיים במדינות המחקר.

סיכום: השכיחות הגבוהה והסיכון לנזקי יתר לחץ דם ארוכי טווח מחייבים המשך בירור לחץ דם בקרב מטופלים בעלי לחץ דם בטווחי התקין והגבולי

הקדמה: תופעת "יתר לחץ דם סמוי" מציבה אתגר אבחוני  לרופא. מדד ההתנגדות של הכליה הוא מדד רדיולוגי המבטא פגיעה בכלי הדם של הכליה. הספרות שפורסמה על הקשר בין מדד ההתנגדות של הכליה ובין מחלת כליות ראשונית (כגורם ליתר לחץ דם) או מחלת כליות כתוצאה מיתר לחץ דם, היא מועטה ומוגבלת.

מטרות: מטרת מחקר זה לבחון את מהימנות מדד ההתנגדות כאמצעי לאיתור יתר לחץ דם סמוי.

שיטות מחקר: נחקרים גויסו באקראי, נחקרים שנמצאו בטווחי לחץ הדם התקין והגבולי עברו מדידת מדדים אנטרופומטריים, מילוי שאלון דמוגרפי, בדיקת הולטר לחץ דם וסקירת על שמע של הכליות. בוצע ניתוח סטטיסטי בהשוואה בין קבוצות על פי הגדרות לחץ הדם במרפאה וכן בסיווג להימצאות יתר לחץ דם סמוי לעומת לחץ דם תקין בהולטר.

תוצאות: לא נמצא הבדל מובהק בין קבוצות המחקר במדדי התנגדות הכליה.

מסקנות: מדד התנגדות הכליה אינו כלי מתאים להערכת הימצאות יתר לחץ דם סמוי בחולים עם קדם יתר לחץ דם בתנאי מרפאה.

דיון: תוצאות המחקר מתווספות למחקרים קודמים המטילים ספק בשימושו בקליני של מדד התנגדות הכליה.

לסיכום: אין מקום לשימוש במדד התנגדות הכליה ככלי להערכת הסיכוי להימצאות יל”ד סמוי במטופלים עם קדם יתר לחץ דם במרפאה

מטרת המחקר: הערכת שיעור הימצאות אסטיגמטיזם של הקרנית בקרב מועמדים לניתוח כריתת ירוד. בחינת ההבדלים במדדי העיניים בין האוכלוסיה היהודית והבדואית בדרום הארץ.

שיטות: מחקר סקירת תיקים רטרוספקטיבי במטופלים שהיו מועמדים לניתוח כריתת ירוד במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע בין השנים 2016-2015. המדידות הביומטריות בוצעו באמצעות מכשיר מסוג .(Carl Zeiss Meditec AG) IOLMaster

תוצאות: אסטיגמטיזם הקרנית הממוצע בדיופטר (D) בקרב כלל אוכלוסיית המחקר היה D0.83±1.2, בקרב מטופלים ממוצא בדואי – D0.84 ± 1.26, ובקרב מטופלים ממוצא יהודי – D0.82 ± 1.17 (p value = 0.08). בקרב 20% מהאוכלוסייה נמצא אסטיגמטיזם של הקרנית הנמוך מ-D0.5. בקרב 72% מהאוכלוסייה נמצא אסטיגמטיזם של הקרנית הנמוך מ-D1.5. בקרב 9% מהאוכלוסייה נמצא אסטיגמטיזם של הקרנית הגבוה מ-2.5D. בהשוואת אורך גלגל העין ונתוני קרטומטריה בין אוכלוסייה ממוצא בדואי לאוכלוסייה ממוצא יהודי נמצאו הבדלים מובהקים. בקרב מטופלים ממוצא בדואי נמצא אורך גלגל עין קצר יותר (23.41mm± 1.62 vs. 23.67mm± 1.55, p=0.01) וקרנית שטוחה יותר בשני הצירים: (p<0.01, 43.18D ± 1.76 vs. 43.62D ± 1.79) (44.44D ± 1.84 vs. 44.77D± 1.89,(p<0.01. נמצא אסטיגמטיזם גבוה יותר באוכלוסיות הגברים לעומת נשים (1.24D vs.1.15D , p-value=0.04).

מסקנות: במחקר זה נמצאו הבדלים בעלי מובהקות סטטיסטית במדדים הביומטריים בהשוואה בין מטופלים ממוצא יהודי למטופלים ממוצא בדואי בקרב אוכלוסיית המועמדים לניתוח כריתת ירוד בדרום. כמו כן, בקרב גברים נמצא ממוצע אסטיגמטיזם בשיעור גבוה יותר מנשים, אך בפער בעל משמעות קלינית זניחה. אסטיגמטיזם של D1.50 ומעלה נצפה ברבע לערך מהמועמדים לניתוח. מועמדים אלו יכולים להפיק תועלת מתיקון האסטיגמטיזם במעמד הניתוח לכריתת הירוד באמצעות השתלת עדשות מתקדמות או בשיטות אחרות.

ארבעה חולים התקבלו למחלקתנו עם הסתמנות נדירה: כולם לקו בהרס שרירים (רבדומיוליזיס) ובתסמונת המדור, לאחר שינה ארוכה בתנוחת ישיבה ובהשפעת אלכוהול או חומרים אחרים. לאחר אשפוז סוער ביחידות לטיפול נמרץ, הועברו להמשך שיקומם במחלקתנו. בירור מקיף העלה שהתסמונת כוללת: ליקוי פולינירופתי תחושתי-מוטורי, וכי שניים לקו בתת פעילות תת קלינית של בלוטת התריס. מהלך השיקום לא היה שגרתי: ברגע שהאבחנה אינה ברורה והנסיבות מעורפלות, קשה להעריך את תוצאות השיקום. העובדה שהנכות אינה מזכה בשום פיצוי מעבר למה שקופת החולים והמוסד לביטוח לאומי נותנים, גרמה אף היא לתסכול מתמשך בקרב המטופלים. הגיע לידינו פרשת חולה של מטופל חמישי מקרואטיה, שמהלכו הקליני היה זהה למדווח על ידינו.

רפואה ממוזערת בתחום הננומטרי מנצלת תכונות חלקיקים בתחום הגדלים 100-1 ננו מטר כדי להשיג מטרות רפואיות באחד או יותר מהתחומים הבאים של אבחנה, דימוי וריפוי. יישומה כרוך בשילוב של שיטות הנובעות ממדעי החיים והמדעים המדויקים. בסקירה נידונים בתמציתיות העקרונות המנחים מאחורי הקלעים בתכנון, ייצור ויישום של הננו חלקיקים הללו. מובאות מספר דוגמאות מעשיות מייצגות מתוך שפע של ננו חלקיקים שיוצרו ונחקרו. הנושאים העיקריים המוצגים הם אלו המתייחסים להרכב ומאפייני הננו חלקיקים, שימוש בהובלת תרופות וביישומים אפשריים לגבי המוח. מוצגים גם כיווני מחקר ושימושים עתידיים ומגבלות הקשורות לרעלנות וטרטוגניות.

זהר מור^1,2, גליה פינסקר¹, חזי לוי³, אפרת חדד¹, חגי לוין⁴, איתמר גרוטו,^{5, 6} 

¹המחלקה לשחפת ואיידס, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ²לשכת הבריאות הנפתית, רמלה, מחוז מרכז, משרד הבריאות, ³מינהל רפואה, משרד הבריאות, ⁴בית הספר לבריאות הציבור ע"ש בראון, האוניברסיטה העברית-הדסה, ירושלים, ⁵שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ⁶המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

הקדמה: בדיקת HIV לנשים הרות שהן או שבני זוגן מקבוצת סיכון להידבקות בנגיף, מומלצת בישראל החל משנת 1998. ההמלצה נמסרת לנשים הרות בתכנון ההריון ובניטורו. נשים הרות נשאיות הנגיף שאינן אזרחיות ישראל, מטופלות במימון משרד הבריאות ממועד גילוי הנגיף ועד שישה חודשים לאחר הלידה. במאמר הנוכחי, אנו מדווחים על האפידמיולוגיה של העברה אנכית של הנגיף בישראל, ונדונים המהלכים הנחוצים למניעת הדבקות נוספות.

שיטות מחקר: מעקב רטרוספקטיבי אחר נשים הרות עם HIV שילדו בישראל בשנים 2010-1985 ויילודיהן. מקור המידע הוא רשם האיידס הלאומי במשרד הבריאות.

תוצאות: במהלך 25 שנות הדיווח נודע על 204 ילדים החיים בישראל אשר נדבקו בנגיף מאימותיהם. מתוכם, 87 (%42.4) נולדו בישראל ל-83 נשים הרות, ושאר הילדים נולדו בחו"ל. מתוך 87 הילדים שנולדו בישראל, 35 (40.2%) מהם נולדו ל-33 נשים שלא ידעו על נשאותן טרם הלידה (31 אזרחיות ושתיים שאינן אזרחיות). מתוכן, 22 (66.7%) הגיעו ממדינה אנדמית למחלה, שמונה (24.3%) נדבקו בנגיף במגע הטרוסקסואלי, אחת (3%) נדבקה משימוש בסמים בהזרקה, אחת (3%) מבן זוגה שהשתמש בסמים בהזרקה, ואישה נוספת (3%) נדבקה מבן זוגה שטופל במוצר מזוהם בנגיף. בשנים 2002-2011 טופלו 54 נשים הרות שאינן אזרחיות עם HIV במימון משרד הבריאות בטרם לידתן, ולא אובחנה העברה אנכית באף מקרה.

מסקנות: מרבית הילדים שנדבקו אנכית ב-HIV וחיים בישראל נולדו מחוץ למדינה, טרם הגעת האם לארץ, או שנולדו בישראל לאימהות שהיו מודעות לדבר נשאותן לפני הלידה. מבין מקרי ההעברה האנכית שאירעו בישראל לאימהות שלא ידעו על נשאותן, מרביתם אירעו לאימהות הנמנות על אחת מקבוצות הסיכון המפורטות בנהלי משרד הבריאות. יש לעודד נשים אלה להיבדק ל-HIV במהלך ההריון, וכן, להמשיך בסקירה ברירנית ובניטור הנגיף, תוך בחינה תקופתית של התאמת ההמלצות למגמות האפידמיולוגיות העדכניות.

טל פרידמן, דורון קליין, ערן חדד, משה ווסטרייך, אבשלום שלום

המח' לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שאתות ממאירות בעור הן הממאירויות השכיחות ביותר במדינות המערב. הטיפול המקובל הוא ניתוח.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לאמוד את שיעור הדיוק בזיהוי קליני של נגעי עור ממאירים על-ידי פלסטיקאי בכיר בקהילה.

נכללו במחקר הנוכחי חולים שטופלו על-ידי פלסטיקאי בכיר יחיד בין נובמבר 2001 ליולי 2003. בוצעו הצלבות בין האבחנות הקליניות להיסטולוגיות, וחושבו ערכי הרגישות, הסגוליות, הערך המנבא החיובי והערך המנבא השלילי.

נכללו במחקר 1,640 מטופלים ו-1,806 נגעים – 81% מהם טבים ו-17.4% ממאירים. שאת העור השכיחה ביותר הייתה קרצינומה של תאי הבסיס (בזליומה), ובסדר יורד קרצינומה של תאי הקשקש ומלנומות.

הרגישות בזיהוי ממאירות כלשהי הייתה 94%, והרגישות בזיהוי שאת ממאירה סגולית הייתה 76.5%. הערך המנבא החיובי לזיהוי שאת ממאירה היה 69.4%, והערך המנבא החיובי לזיהוי בזליומות היה 72%.

לסיכום, הבדיקה הקלינית היא כלי המרכזי של רופא העור והפלסטיקאי בזיהוי נגעי העור ובהחלטה על הפנייה לניתוח. כאשר האבחנה אינה חד-משמעית, נלקחת ביופסיה לצורך זיהוי היסטולוגי, המאמתת או שוללת את האבחנה הקלינית. המטרה בכריתת נגעי עור קטנים היא איבחונית וטיפולית כאחד, שכן ניתוח הוא הטיפול הסופי לרוב נגעי העור הממאירים. הערך המנבא החיובי הוא פרוספקטיבי, אשר מהווה הערכה אובייקטיבית ליכולתו הקלינית של הרופא המאבחן. יש להיעזר באמצעים טכנולוגיים מתקדמים (כגון דרמטוסקופיה), על-מנת לשפר את יכולת הקלינאי לזהות שאתות ממאירות בעור ולמנוע מצבים של איחור בטיפול.

מיכל שטיינמן, נג’יב חדד, פרידה שמש, דיאנה גולדין, אבי עורי

המח’ לשיקום כללי, מרכז רפואי רעות, תל-אביב, מסונפת לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בני-אדם הלוקים בפיגור שכלי מטופלים בדרך-כלל במיסגרות חינוכיות, תעסוקתיות או חברתיות מיוחדות. באופן כללי, בני-אדם אלו אינם מוכרים למערכת השיקומית הרגילה, המטפלת בחולים ומשקמת אותם לאחר מחלות קשות או חבלות. מערכות הבריאות מודעות באופן גובר והולך לחשיבות השיקום המוקדם הכוללני, והחלו להפנות בני-אדם עם פיגור שכלי שנפגעו בטראומה. ברצוננו לחלוק עם הקוראים מניסיוננו בשיקום אוכלוסייה מיוחדת זו.

טיבריו עזרי, שמואל עברון, הנרי חדד, יהודה רוט

מח' הרדמה, מרכז רפואי אדית וולפסון, חולון, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, מח' הרדמה, בית-החולים האנגלי, נצרת, מחלקת אף-אוזן-גרון - ניתוחי ראש וצוואר, המרכז הרפואי אדית וולפסון, חולון והפקולטה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

התיאורים הראשונים לפיום הקנה (Tracheostomy) מופיעים בכתבים הינדים משנת 2000 לפנה"ס ובכתבים מצריים משנת 1500 לפנה"ס.

מאז ועד המאה ה-19 הופיעו תיאורים שונים לביסוס השיטה כמצילת חיים בבעלי-חיים ובבני-אדם.

צינרור הקנה תואר לראשונה על-ידי וזליוס בשנת 1543. בשנת 1833 דיווח טרוסו על הצלת חייהם של 200 חולי קרמת (Diphtheria) על-ידי פיום הקנה. בשנת 1871 הצליח טרנדלנבורג מגרמניה לבצע הרדמה תוך-קנית באדם על-ידי פיום הקנה והחדרת חומרי הרדמה דרך הצינורית. הטיפול הברירני (Elective) הראשון בצינרור הקנה לצורך הרדמה דווח על-ידי מקיואוון בשנת 1878, והוא גם היה הראשון שחסם את פתח הגרון לאחר הצינרור באמצעות תחבושת למנוע חדירת דם והפרשות לריאות.

ציון דרך נוסף היה עם מתן קוקאין על-ידי רוזנברג ו-קון (1895) כחומר מאלחש לגרון למניעת רפלקס שיעול בעת הצינרור. טיפול נרחב בצינרור ופיום הקנה נעשה בימי מלחמת העולם הראשונה.

מגיל (1888-1986) הבין את יתרון ההרדמה עם צינרור הקנה. בזכותו הפכה ההרדמה לתחום התמחות נפרד ומבוסס. בשנת 1913 פותח הלרינגוסקופ ההרדמתי הראשון על-ידי ג'קסון ושוכלל על-ידי מגיל, מילר ו-מקינטוש. בשנת 1942 הוכנס לראשונה הטיפול בקוררה לצורך הרפיית שרירים בעת ניתוחי בטן, וכך הפך צינרור הקנה הפך לטיפול שבשיגרה.

כן מצוין בסקירה זו מקצת התרומה של הרפואה בישראל לפיתוח פיום הקנה.

יובל חלד, אריק זריהן, דני מורן, ערן חדד

חיל רפואה, היח' לפיזיולוגיה צבאית ומכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

תמס שריר (רבדומיוליזיס) הוא שם כולל למיכלול תופעות אשר בעטיין מתרחש הרס של מעטפת התאים בשריר, ותוכנם נשפך אל מחזור הדם. אחד הגורמים לתמס שריר הוא מאמץ גופני עצים הכולל בעיקר כיווץ השרירים המתארכים (אקצנטרים) הנישנה כנגד התנגדות גבוהה. לתמס שריר ממאמץ (להלן - תש"מ¹) גורמים מכאניים המתבטאים בעומס רב וממושך על סיב השריר, וגורמים מטבוליים המתבטאים בהיעדר אספקת אנרגיה זמינה, בפגיעה בשיווי מישקל היונים בתא, ובעיקר בעלייה בריכוז הסידן אשר גורמת נזק לתאים. ההסתמנות הקלינית של תש"מ עלולה לכלול כאבים המגיעים לשיא מיספר ימים לאחר ביצוע המאמץ, ירידה בטווח התנועה ובכוח השריר, שתן כהה ובמיקרים חמורים אי-ספיקה חדה בכליה. בתוצאות של בדיקות המעבדה תיראה עלייה בפעילות של אנזימי שריר בפלסמה, והמזוהה ביותר עם תופעה זו הוא האנזים קריאטין פוסוקינאזה ((CPK שפעילותו עלולה להגיעה לשיא מיספר ימים לאחר תום המאמץ. כמו כן ייתכנו מיוגלובינמיה ומיוגלובינוריה כאשר מרכיבי המיוגלובין רעילים לאבוביות הכליה ובשל כך מהווים את הגורם העיקרי לאי-ספיקה בכליות. תיתכן פגיעה במאזן של רמות אלקטרוליטים בדם ופגיעה בתיפקוד הקרישה אשר במיקרים חמורים תתבטא כקרישה תוך-כלית מפושטת (DIC). בנוסף, עלולה להתהוות "תיסמונת המדור" כתוצאה מהצטברות נוזלים בשריר הפגוע.

הטיפול העיקרי בתש"מ חמור כולל: מתן נוזלים, שימור תכיפות ההשתנה, ותיפקוד כליות באמצעות תרופות. ב"תיסמונת מדור" חמורה ייתכן שיידרש דיקור של מעטפת השריר (פסציוטומיה) לשם הפחתת הלחץ על הריקמה. ידועה שונות בין-אישית בחומרת התסמינים של תש"מ שאינה ברורה דייה אך קשורה בעיקר בכושר הגופני ובמין האדם. לאסטרוגן בנשים יש כנראה השפעה מגנה מפני תש"מ. לשם מניעת תש"מ יש להקפיד בעיקר על אימון הדרגתי ועל התאוששות מספקת, כמו כן להקפיד על שתייה מספקת, ועל הימנעות מהפעלה קיצונית וממושכת של השרירים המתארכים, ומאימון בתנאי עומס חום כבד.

______________________

¹תש"מ – תמס שריר ממאמץ

ערן חדד¹, אלי רוזן ², יובל חלד¹, דניאל ס' מורן¹, יאיר שינדל² 

¹היח' לפיזיולוגיה צבאית, חיל הרפואה, מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²חיל הרפואה, צה"ל

המודעות לשתייה בקרב העוסקים בפעילות גופנית בכלל ובקרב חיילי צה"ל בפרט, עלתה בשנים האחרונות. ספורטאים רבים צורכים כמויות מים גדולות לפני הפעילות, במהלכה ואחריה, על מנת לשפר את רמת ביצועיהם ולהפחית את הסיכון לפגיעת חום או לציחיון (Dehydration). אולם שתיית מים מוגזמת במישלב עם אובדן מלחים בזיעה עלולות להוביל במצבים קיצוניים להיפונתרמיה ממאמץ. לאחרונה אירעו מספר מקרים של ה"מ בקרב חיילי צה"ל אשר נבעו מתיכנון לקוי של צריכת נוזלים. במאמר זה מדווח על חייל שלקה בהיפונתרמיה ממאמץ ונסקרת הספרות הרפואית בנושא, הכוללת את הגורמים לבעיה, מאפייניה והטיפול המומלץ. כמו-כן, מדווח על הנחיות שונות הנוגעות לצריכת נוזלים נכונה בפעילות גופנית, שיישומן עשוי למנוע אירועי ה"מ דומים בעתיד.

רון בן-אברהם, ערן חדד, טלי סוקולוב ואבי וינברום

לוחמה כימית והשימוש בגזי עצבים (ג"ע) כנגד אוכלוסייה אזרחית מהווים איום ממשי במציאות של המאה העשרים ואחת. ההיסטוריה המודרנית של שימוש בחומרי לוחמה כימיים מתחילה ב-1915 בקרב- Ypres, שבו תקפו הגרמנים בכלור את הצבא הצרפתי. מאז התרחב השימוש בחומרי לחימה אלה למיגוון חומרים גורמי תשניק (asphyxis), גורמי כוויות ומשתקים. ג"ע הם המסוכנים ביותר מבין חומרי הלחימה הכימיים. מעט ידוע על הטיפול באזרחים בכלל ובילדים בפרט הנפגעים מהרעלה זו. אופן הטיפול בהרעלה מסוג זה מאתגר את הצוות הרפואי, במיוחד כשמדובר בילדים, בגלל החוסר בנסיון קודם בהחייאת ילדים הלוקים בפגיעה משולבת, קרי פגיעה רב-מערכתית והרעלה מגז-עצבים.

בסקירה זו מודגשים ההיבטים הייחודיים בהחייאת ילדים הלוקים בהרעלת גז עצבים ובפגיעה רב-מערכתית, והיא מתבססת על נתונים מנפגעים שנחשפו לחומרים אורגניים-זרחניים.

Treatment of Traumatic False Aneurysm of the Thoracic Aorta with Stent Graft

R. Avrahami, M. Noyman-Levine, M. Haddad, A. Koren, J. Dahan, G. Sivak, A. Zelikovski,

Department of Vascular Surgery, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva

and Sackler School of Medicine, Tel-Aviv University, Israel

The treatment of traumatic false aneurysm of the thoracic aorta by endovascular stent graft may have advantages over conventional surgery. This is a case study of two women suffering from false aneurysm of the thoracic aorta caused in one by a knife injury and in the other by a car accident. After the patients became hemodynamically stable, a commercially available endothelial stent graft (Talent, Gor) was deployed. Recovery was rapid in the first patient. The second patient required emergency laparotomy for venous bleeding one day after stent placement; she died two weeks later, mainly from organ failure.

Conclusions: Endovascular techniques can be used in selected cases to treat thoracic false aneurysms thereby avoiding the complexity and morbidity of conventional surgery.