תוצאת חיפוש

התאבדות בקרב ילדים לפני גיל ההתבגרות היא תופעה נדירה, ולכן ממעטים לחקור אותה בהשוואה להתאבדות בגילים מבוגרים יותר. בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה מדאיגה בשיעורי ההתאבדות בקרב ילדים לפני גיל ההתבגרות – וזו מחייבת ערנות קלינית, מניעה ומחקר.  לרוב ילדים לפני גיל ההתבגרות מדווחים על מחשבות אובדניות ולא על ניסיונות אובדנות ממשית. השכיחות של ניסיונות אובדניים עולה עם הגיל בייחוד לאחר תחילת ההתבגרות המינית. זיהוי מוקדם על ידי הרופא הראשוני של אותם ילדים שבקבוצת הסיכון לאובדנות יתרום רבות להתערבות מוקדמת ולמניעת אובדנות בגילאים מאוחרים יותר.

במאמר זה, נסקור את התסמינים הקליניים של התנהגות אובדנית בילדים לפני גיל ההתבגרות, היקף התופעה, סוגיות התפתחותיות, גורמי סיכון וגורמים מגנים, הערכת סיכון, התערבות, טיפול ומניעה.

האשפוז הפסיכיאטרי ידוע כרקע נסיבתי מוכר להתאבדות. ידוע כי חולים הסובלים מהפרעות פסיכיאטריות ומתקבלים לאשפוז פסיכיאטרי, נמצאים בקבוצת סיכון להתאבדות. עיקר ההסברים המוצעים להתאבדות במהלך אשפוז, קושרים את המהלך לנסיבות הצורך באשפוז זה: קיומה של הפרעה נפשית משמעותית ומצב משברי, החובק במקרים רבים, מכלול חיים שלם: פסיכולוגי, סוציאלי ורפואי.

בישראל עומד הממוצע הרב שנתי (2013-1990) על 13.6 אירועי התאבדות במהלך אשפוז, ששיעורם הוא 3.4% מ-400 אירועי התאבדות בשנה לערך. הנתון העולה הוא אירוע התאבדות אחד בכל 1,614 אירועי אשפוז.

תלייה, ולאחריה קפיצה, הן שיטות ההתאבדות השכיחות באשפוז פסיכיאטרי. אמצעים נפוצים אחרים הם חנק עצמי, נטילת מינון יתר של תרופות, הצתה עצמית, וכן חיתוך ורידים/עורקים.

קבוצת הסיכון הגבוהה ביותר היא זו שבה משולבת אבחנה של סכיזופרניה עם תסמיני דיכאון. כמו כן, בקבוצת חולים עם אבחנה של סכיזופרניה, נמצא קשר הדוק נוסף בין התאבדות לבין ניסיונות אובדניים בעבר והיסטוריה של אשפוזים רבים.

גורמי הסיכון הבולטים שזוהו בקרב כלל המאושפזים הם: היסטוריה של ניסיונות פגע עצמי, תחושת חוסר תקווה, תחושת אשמה, תחושת אי התאמה ולקות (Inadequacy), מצב רוח ירוד, תכני חשיבה אובדניים, והיסטוריה של התאבדות במשפחה.

תגובת הפסיכיאטרים וצוותי הטיפול לאירוע התאבדות מטופל במחלקתם היא טראומטית, ברמה המשפיעה משמעותית על החלטות טיפוליות בעתיד, מורל הצוותים, ואף על איכות חייהם האישיים.

שני הכלים המשמעותיים ביותר לטובת מניעת התאבדות במהלך אשפוז הם: הקשר הטיפולי על מלוא מרכיביו וצמצום זמינות אמצעים, קרי – יצירת סביבה פיסית בטוחה הכוללת עיצוב מתאים של קירות, תקרות, דלתות, חדרי שירותים, מקלחות ועוד.

על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO), מתים בכל שנה בעולם כמיליון איש מהתאבדות. השיעור העולמי הוא 10.7:100,000 מקרי אובדנות בשנה שמהווים 1.4% מכלל מקרי המוות. על פי דו"ח אובדנות בישראל שנעשה באגף המידע במשרד הבריאות (2017), שיעור ההתאבדויות באוכלוסיה הכללית עומד כיום על 6.3:100,000 בשנה, כ-500 איש

בעולם מתאבדים כמיליון איש בשנה ובישראל כ-500 בני אדם. התאבדות היא סיבת המוות המובילה בצעירים עד גיל 24 שנים. יותר מחצי מהמתאבדים ביקרו אצל הרופא הראשוני בחודש טרם התאבדותם. התאבדות שכיחה יותר בגברים, בעוד שניסיון אובדני שכיח יותר בנשים. האטיולוגיה כוללת גורמים ביולוגיים וגנטיים, פסיכולוגיים, חברתיים וסביבתיים הנמצאים באינטרקאציה מורכבת. גורמי הסיכון העיקריים הם: מגדר זכר, פסיכופתולוגיה, בעיקר דיכאון, נסיון אובדני קודם וזמינות אמצעים לפגיעה עצמית. חשוב לרופא הראשוני לשאול על מחשבות אובדניות באופן ישיר וללא חשש להזיק, בכל מטופל הנראה במצוקה או מצב נפשי נסער או ירוד. במקרה שהמטופל מדווח על דחף אובדני, חשוב לעשות תוכנית הכוללת פעולות שתשמורנה על בטחונו כולל הרחקת אמצעים והשגחה. חשוב לטפל מוקדם ובנחישות במצבים דיכאוניים, ולהקפיד על רצף טיפולי ותיעוד הולם. נודעת חשיבות רבה לשמירה על קשר אישי ורצף טיפולי גם בין מסגרות אשפוז, הרופא הראשוני ומסגרות טיפול נפשי בקהילה. טיפול מוקדם בדיכאון בכל הגילים יכול להציל חיים.

נועה רוזנברג

מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

במוצאי שבת ה-14 ביולי, 2012, במהלך ציון שנה למחאה החברתית הישראלית שהחלה ביולי 2011, הופץ מכתב שכתב משה סילמן, שקץ בחייו. הוא השאיר מכתב זה לנוכח תחושתו, שדלתות כל מוסדות הסיוע לנזקקים נסגרו לפניו. מיד לאחר הפצת מכתבו הצית עצמו לנגד קהל המפגינים. כשבוע לאחר מכן, נפטר משה סילמן מכוויותיו.

בחלוף 48 שעות מאירוע ההצתה העצמית של משה סילמן במהלך ההפגנה החברתית, הגיעו לחדר המיון במרכז הרפואי סוראסקי, תל אביב, תשעה בני אדם לאחר ניסיון אובדני. בקבוצה הראשונה היו שניים מתוך תשעת הניסיונות האובדניים, שהם "לחם חוק" של הפסיכיאטרים בכל חדר מיון בבית חולים כללי או פסיכיאטרי, קרי אנשים עם תחלואה פסיכיאטרית מג'ורית.
 

חנן מוניץ

מערך בריאות הנפש, שירותי בריאות כללית, הנהלה ראשית

לחולי סכיזופרניה תוחלת חיים קצרה מהממוצע באוכלוסייה הכללית. הסיבות לכך נובעות בעיקרן מההשלכות המאוחרות של תסמונת חילוף החומרים (התסמונת המטבולית) וממוות אלים, בין היתר כתוצאה מהתאבדות. הקשר בין מחלות ממאירות לסכיזופרניה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרסומים בספרות הרפואית, אינו חד משמעי. תסמונת חילוף החומרים מופיעה בשכיחות גבוהה גם בחולי סכיזופרניה שאינם נוטלים תרופות. עם זאת, שכיחותה של תסמונת זו עולה בחולי סכיזופרניה הנוטלים תרופות נוגדות פסיכוזה שונות, ורמת הסיכון היחסי מנטילת התרופות מהדור החדש גבוהה יותר מזו שבנטילת התרופות מהדור הישן.
 

צבי פיגנברג

אגף הרפואה, מגן דוד אדום בישראל

במאמר זה נדון הטיפול הרפואי טרום אשפוז שניתן על ידי צוותי מגן דוד אדום לנפגעי 36 אירועים של פיצוצים, אשר נגרמו על ידי מחבלים מתאבדים במהלך אינתיפאדת אל אקצה והוגדרו כאירועים רבי נפגעים. מספר הנפגעים הכולל היה 2,048, ומספר הנפגעים הממוצע לאירוע היה 57.

איסוף ועיבוד הנתונים התבסס על התחקירים המבצעיים והרפואיים שבוצעו בכל אחד מאירועים אלה, בהשתתפות כל צוותי מגן דוד אדום בשטח שטיפלו בפצועים אשר הוגדרו דחופים ופינו אותם. הדגשים בתחקיר הרפואי היו ה-Triage  – מיון  ראשוני, הגדרת מצבו של הנפגע וסדר הקדימות לטיפול ופינוי, רמת הטיפול – רמת ALS (רופאים ופרמדיקים) מול רמת BLS (חובשים), פעולות מצילות חיים בשטח, וכן ויסות ופיזור הנפגעים בין בתי החולים השונים באזור.

הנתונים העיקריים: כוחות מגן דוד אדום בשטח (בממוצע לאירוע) – 42 אמבולנסים ו-116 אנשי צוות. לוח זמנים (ממוצע לכל האירועים): הגעת אמבולנס ראשון – כעבור 3.9 דקות, פינוי פצוע ראשון – כעבור  10.7 דקות, פינוי פצוע דחוף אחרון מהשטח – כעבור 25.2 דקות.

טריאז’: למעלה מ-70% מהפצועים שהוגדרו כדחופים על ידי הצוותים בשטח היו פצועים קשה לפי הגדרת בתי החולים המקבלים (16 < (ISS.

טיפולים מצילי חיים: ב-99 נפגעים (24%) מכל הנפגעים הדחופים בוצעו פעולות מצילות חיים בשטח.

ויסות בין בתי החולים באזור האירוע: ב-9 אירועים שבהם לא הייתה אפשרות פינוי למרכז על בטראומה, פונו כל הנפגעים לבתי חולים אזוריים – 63% מהנפגעים הדחופים הועברו בוויסות שניוני למרכזי על בטראומה, 27 אירועים שהתרחשו באזור שבו לפחות מרכז טראומה אחד – 71% מהנפגעים הדחופים פונו ישירות למרכזי על בטראומה, בוויסות שניוני הועברו רק 12% מהנפגעים שהוגדרו דחופים למרכזי על בטראומה.

גם באירועים רבי נפגעים שנגרמו על ידי פיצוץ מטעני נפץ על ידי מחבלים מתאבדים – אירועים המתחילים תמיד בבהלה, בפחד ובכאוס מוחלט – הצליחו צוותי מגן דוד אדום לארגן את השטח לפעולה מקצועית ושקולה, ולבצע את הטיפול הרפואי הכולל: Triage, ביצוע פעולות מצילות חיים, פינוי וויסות בין בתי החולים באזור בצורה סבירה. פעילות זו של צוותי מגן דוד אדום תרמה תרומה משמעותית להצלחת הטיפול בנפגעים אלה על ידי מערך הטראומה של מדינת ישראל.

יורי גימלפרב, ציפי נתן

המרכז לבריאות הנפש אברבנאל, בת ים, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: מדווח במאמר זה על מטופלים עם הפרעה נפשית במקביל להתמכרות לחומרים ממכרים – בעיקר סמים או אלכוהול. התמכרות לחומרים ממכרים קשורה להתנהגות אובדנית. למרות הרחבת הידע אודות התמכרות לחומרים ממכרים והתנהגות אובדנית, המידע אודות אובדנות בתחלואה כפולה לוקה בחסר.

מטרות: 1) להשוות בין שיעורי ניסיונות אובדניים של מטופלים עם תחלואה כפולה לבין חולי נפש שלא צרכו סמים או התמכרו לסמים, 2) לקבוע גורמי סיכון לניסיונות אובדניים בקרב החולים בתחלואה כפולה.

שיטות: ניתוח 3,433 אִשפוזים עוקבים: גברים ונשים בגילאי 18-65 שנה במרכז לבריאות הנפש (בין ה-6.2003 ל-5.2005).

תוצאות: מתוך 848 אִשפוזים של מטופלים עם תחלואה כפולה, 197 (23.2%) היו לאחר ביצוע ניסיונות אובדניים, ומתוך 2,558 אִשפוזים של מטופלים עם הפרעה נפשית ללא התמכרות לסמים, 403 (15.8%) היו לאחר ביצוע  ניסיונות אובדניים (יחס צולב = 1.6, רווח בר סמך 95% 1.3 - 1.9). לאחר תקנון יחס צולב = 1.4, רווח בר סמך 1.1 - 1.8, כלומר לא השתנה באופן משמעותי. על סמך תסוגה רבת משתנים, בדיקת שתן עם  Tetrahydrocannabinol (THC) מהווה גורם מגן, ואילו אבחנת הפרעות אישיות והתנהגות (לפי סיווג הפרעות פסיכיאטריות מתוך סיווג המחלות הבינלאומי, גרסה 10 (ICD - 10) מהווה גורם סיכון לניסיונות אובדניים.

סיכום ומסקנות: מטופלים עם תחלואה כפולה נמצאים בסיכון מוגבר לניסיונות אובדניים לעומת חולי נפש ללא התמכרות לסמים. נחוצה תוכנית הכשרה מורחבת לצוות הרב מקצועי, על מנת לצמצם שיעור ניסיונות אובדניים באוכלוסיית חולים עם תחלואה כפולה.

ברכה כץ-שיבאן

אוניברסיטת בר אילן, המכללה האקדמית גליל מערבי

בעשורים האחרונים מתחזקת המגמה לאיתור אוכלוסיות בעלות פוטנציאל התאבדותי גבוה יחסית. אחת מהן היא של מבצעי ניסיונות התאבדות. תוצאות מחקרים שונים מצביעות על האמצעי להתאבדות כמשתנה המבחין בין קבוצה זו לבין אלה המשלימים התאבדות.

המטרה במאמר הנוכחי היא לבחון האם קיימים הבדלים בהשלמת התאבדות בקרב מבצעי ניסיונות חד-פעמיים לעומת ניסיונות נשנים באמצעים שונים.

נכללו במידגם המחקר 1,307 מבצעי ניסיונות התאבדות חד-פעמיים ונשנים אשר נדגמו מתוך קובץ ההתאבדויות הארצי של משרד הבריאות בישראל והיו במעקב רטרוספקטיבי של 7 עד 11 שנים.

מהתוצאות עולה, כי 69% ניסו להתאבד לראשונה באמצעות תרופות ו- 31% ניסו להתאבד באמצעים אחרים. השכיחים ביותר הם חיתוך ורידים או תלייה (7%-8% בכל אמצעי), בליעת חומרי חיטוי וחומרים אחרים, קפיצה, שריפה ונשק (1%-5% בכל אמצעי).

לסיכום, למרות שאין הבדל בשיעור המנסים להתאבד באמצעות תרופות בניסיון ראשון או שני, שיעורי ההתאבדות באמצעותם בניסיונות נשנים גבוה פי ארבע וחצי בהשוואה לניסיונות חד-פעמיים. לעומת זאת, בניסיונות חד-פעמיים קיימים שיעורי התאבדות גבוהים באמצעות נשק, תלייה ושריפה. בדיון במימצאים אלה ניתנת התייחסות לחשיבות שיש לתת להיבטים של הנגישות והזמינות לאמצעים שונים להתאבדות במדיניות ציבורית של מניעת התאבדות באוכלוסייה, תוך התמקדות על נשק ותרופות כאמצעים שעליהם ניתן לפקח טוב יותר.

גדי לובין¹, טלי וישנה², משה קוטלר^2,3

¹ענף בריאות הנפש, צה"ל, ²המרכז הרפואי באר-יעקב, נס-ציונה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

התאבדות היא מעשה טרגי, קיצוני וחריג, המעורר רגשות עזים. רופאים, פסיכולוגים, סוציולוגים, משפטנים, אנשי רוח ואחרים עוסקים בניסיון להתחקות אחר הגורמים לאובדנות, מתוך אמונה כי מציאתם תעזור להשפיע על שיעורה.

מיכלול ההקשרים הסיבתיים לאירוע אובדנות הוא מורכב ומגוון. לעמדה הערכית בסוגיית האובדנות בחברה שאליה משתייך האדם השפעה על עמדתו כלפי המימוש של מעשה אובדני. קשת העמדות בחברות שונות נעה בין גישה אוהדת הרואה בדבר מעשה נאצל, שבה שיעור האובדנות גבוה, לבין גישה הרואה באובדנות אירוע הראוי לביקורת קיצונית ואף לענישה. בחברה זו שיעור ההתאבדויות נמוך יותר. ההתייחסות החברתית להתאבדות קשורה, מטבע הדברים, גם לשאלת הכתובת האחראית לאירוע, בהיבט המוסרי, הציבורי והחוקי. האם עיקר האחריות מוטלת על החלל עצמו, או שזו מונחת על כתפי החברה ושליחיה (המטפלים), אשר הראו לכאורה אטימות לאיתותי אזהרה ונכשלו במניעה.

מועלית בסקירה זו הצעה להתייחסות מקצועית, תרבותית, ציבורית, חוקית ופסיקתית המשמרת את ממד האחריות האישית של אדם על מלוא הכרעותיו האישיות, ובכלל זה ההכרעה הקשה הבוחרת בחידלון, אשר נמנעת משיפוט ערכי ומביקורת על החלל. גישה כזו עשויה לצמצם שיעורי התאבדויות גבוהים יותר שלהם תורמת עמדה נייטרלית המסירה ממד אחריות אישית מהחלל.

בחלקו השני של המאמר ובהקשר ישיר אליו, אנו מתרכזים במעמד החוקי של המעשה האובדני, כפי שבא לידי ביטוי בחוק לטיפול בחולי נפש. זאת מתוך הנחה שרוח החוק והפסיקה המבטאים מטבעם את עמדת החברה, עשויים גם להשפיע על מגמות ותהליכים בתוכה. לפיכך, שינוי או תיקון החוק עשוי להיות בעל סיכוי להשפיע על הגישה כלפיה ועל היקף התופעה בטווח הארוך.

(1) קרן גבע, (1) גיל זלצמן, (2) אלן אפטר

(1) המח' לנוער, המרכז לבריאות הנפש 'גהה', הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) מרכז פיינברג למחקר הילד, בית-חולים שניידר, פתח-תקווה, ישראל

התאבדות היא הגורם השני בשכיחותו לתמותה בקרב צעירים ומהווה בעיה קשה לבריאות הציבור. קיימים הבדלים אפידמיולוגיים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות, ואלה כונו 'הפרדוקס המיגדרי'. מחד-גיסא, מחשבות אובדניות וניסיונות אובדנות אופייניים יותר לבנות; מאידך-גיסא, שיעור הבנים הנפטרים מהתאבדות עולה על זה של הבנות. בעוד שבנושא זיהוי גורמי-סיכון להתנהגות אובדנית הוקדשו עבודות רבות, הרי שבסוגיית ההבדלים בהקשר זה בין המיגדרים לא בוצעו מחקרים רבים. בסקירה זו יובאו ההבדלים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות בגיל הילדות וההתבגרות, תוך התייחסות להבדלים בכלל בין המיגדרים. ייסקרו ההבדלים בין המיגדרים מבחינת גורמי-הסיכון, ותהיה התייחסות לגישה החברתית, תלויית-המיגדר, כלפי התנהגות אובדנית יסייע להבין מדוע שיעור ניסיונות האובדנות גבוה יותר בקרב בנות ושיעור התמותה נמוך יותר בהשוואה לבנים. דיון זה חיוני לתיכנון תוכניות למניעת אובדנות.

(1) יצחק רוזן, (1,2) יוליאן יאנקו

(1) חיל הרפואה, צה"ל (2) והחטיבה לפסיכיאטריה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בעשורים האחרונים הופנתה תשומת-הלב של החוקרים לתיזמון ההתנהגות האובדנית (קרי אובדנות וניסיונות התאבדות). במאמר זה נדונה הסוגייה של פיזור התאבדויות וניסיונות התאבדות במועדים שונים במהלך השנה, כדוגמת ימי יובל, חגים לאומיים ודתיים, ימי הולדת, והמעגל החודשי והשבועי. במרבית העבודות מודגשת חשיבות המועדים השונים בקביעת מועד ההתאבדות. ריבוי התאבדויות ניצפה אחרי החגים, באביב ובימי שני (תחילת שבוע העבודה בחו"ל). בסקירה זו יינתנו מספר הסברים לתופעה זו. כמו-כן ייסקר הידע שהצטבר בעקבות מחקרים שונים בתחום, והמשמעויות של ידע זה לבריאות הציבור ולמניעת התנהגות אובדנית.

Suicidal Calls to a Telephone Emergency Service

Itzchak Gilat, Zvi E. Gil

ERAN (Israel Association for Emotional First Aid)

Suicidal threats and suicidal ideation among callers to the Israeli hot-line (ERAN) were investigated, using 2 methods of analysis. The first, an epidemiological survey based on 8,272 calls received by all 8 ERAN posts during 2 years, reported on their standard form for recording interactions with suicidal callers. The second is content analysis of 42 detailed reports of interactions with such callers. Epidemiological analysis revealed a higher rate of suicidal ideation among callers with a psychiatric history, compared with those without a history. However, the 2 groups did not differ in rate of suicidal threats. In addition, suicidal threats of adolescents were related mainly to problems of identity and self-image, while mental disorders were the main problems among adults. Content analysis identified 2 patterns of terminating the interaction, which represent 2 strategies of intervention to prevent suicide. The first is establishing a contact between the caller and an appropriate individual in the caller's environment who undertakes responsibility to help the caller. The second strategy is reducing the caller's tension, leading to a withdrawal of the suicidal threat. The first pattern is more characteristic of interactions with psychiatric callers, while the second is more frequent among non-psychiatric callers to ERAN. The hot-line makes a unique contribution in helping those threatening suicide, which constitutes a real emergency.