• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        מאי 2023

        יעל בורוביץ, נעמי זנהנדלר, נוגה כץ, גילי קורן, אורלי חסקין, הדס אלפנדר, שלי לוי, עמית דגן, גלעד חמדני, מרים דוידוביץ, דניאל לנדאו, נרמין טוחי
        עמ' 290-294

        הקדמה: המעבר ממרפאות ילדים למרפאות מבוגרים הוא תהליך סבוך הנושא בחובו היבטים רפואיים, פסיכוסוציאליים ורגשיים. ידוע כי בתקופת מעבר זו מטופלים בעלי מחלות כרוניות נוטים לנשור ממעקב, לאבד את הדבקות בטיפול ומעקב הרפואיים ולסבול מסיבוכים רגשיים, חברתיים ותעסוקתיים. בקרב בוגרים מושתלי כליה – תקופה זו מתאפיינת בשכיחות מוגברת של אירועי דחייה ואובדן הכליה המושתלת. אם תהליך המעבר מתבצע כראוי – הבוגרים יכולים לעבור חוויה מעצימה אשר תגרום להם להיות בעלי אחריות ויכולת דבקות בטיפול ומעקב רפואיים גם בחייהם הבוגרים.

        מטרת המחקר: לבנות מודל מעבר חדש ולבחון את השפעתו על תהליך מעבר הבוגרים ממרפאות ילדים למרפאות מבוגרים.

        שיטות: נבנה מודל הכולל צוות רב תחומי – נפרולוג ילדים, מתאמת מושתלים, אחות, פסיכולוג, עובדת סוציאלית אשר העריך את מידת מוכנות הבוגר ובנה תהליך "מותאם אישית" לכל אחד מהבוגרים בהתאם לצרכיו. בסיום התהליך נערך מפגש מסכם אליו הגיעו הבוגר, בני משפחתו, צוות מרפאת נפרולוגיה ילדים, צוות מרפאת נפרולוגיה מבוגרים שעתידה לקלוט את הבוגר וכן נציגים מקצועיים בתחומי זכויות מושתלים. במהלך תקופת המעקב הבוגרים ענו על שאלוני הערכה.

        תוצאות: עד כה השתתפו 32 בוגרים בתוכנית המעבר החדשה. הבוגרים דיווחו שהתהליך ענה על צרכיהם במהלך תקופה זו מבחינה רפואית, מידעית, רגשית וסוציאלית. רוב המטופלים (53%) דיווחו שהרגישו "מוכנים מאוד" בתום תהליך המעבר, 29% דווחו שהרגישו "מוכנים", וכולם השיבו שתהליך המעבר עזר להם להיות אחראים על הניהול הרפואי של מחלתם.

        המפגש המסכם היווה נדבך חשוב בתהליך תוך היכרות עם בוגרים נוספים שביצעו את התהליך וריכך את הליך המעבר.

        מסקנות: המודל המוצע מייעל את תהליך מעבר מושתלי כליה בוגרים ממרפאות ילדים למרפאות מבוגרים והשיג תחושת מוכנות גבוהה בקרב משתתפי התוכנית. תהליך זה נועד לשפר את המשכיות הטיפול, ההיענות והדבקות בטיפול הרפואי גם כאנשים בוגרים האחראים לניהול מצבם הרפואי.

        דצמבר 2021

        דור פישר, יעל בורוביץ, הדס אלפנדרי, שלי לוי, גלעד חמדני, עמית דגן, מרים דוידוביץ, דניאל לנדאו, אורלי חסקין
        עמ' 786-792

        הקדמה: שיעור של 30%-50% מהילדים עם תסמונת נפרוטית עמידה לסטרואידים מתדרדרים למצב של אי ספיקת כליות סופנית תוך שנים בודדות. בילדים עם תסמונת נפרוטית שאינה מסיבה מונוגנית, הסיכון להישנות התסמונת בשתל גבוה והפרוגנוזה עגומה. בעשור האחרון נוספו טיפולים חדשים שמטרתם להביא להפוגה של התסמונת הנפרוטית ולשמור על תפקוד השתל.

        מטרות: תיאור הניסיון שנצבר בעשור האחרון במרכז שניידר לרפואת ילדים בטיפול בילדים עם ההישנות של תסמונת נפרוטית בשתל והשוואה לתוצאות מחקר קודם שנערך במוסדנו באוכלוסייה זו.

        שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי שבו נסקרו תיקיהם של כל הילדים עם תסמונת נפרוטית ראשונית שנשנתה בשתל. נסקרו נתונים דמוגרפיים, מהלך קליני, טיפולים שניתנו לפני ואחרי ההשתלה ותוצאות הטיפול.

        תוצאות: שמונה מטופלים אובחנו עם הישנות של תסמונת נפרוטית בשתל. הגיל החציוני של הופעת התסמונת הנפרוטית היה ארבע שנים (טווח: 0.8-15). הזמן החציוני להגעה לאי ספיקת כליות סופנית היה 43 (טווח: 132-12) חודשים. בכל המטופלים הייתה חזרה מיידית של המחלה לאחר ההשתלה. כל המטופלים טופלו בפלסמפרזיס, שבעה טופלו בריטוקסימאב. טיפולים אחרים שנוסו במטופלים בודדים כללו: LDL apheresis, Ofatumumab ו- Abatacept. זמן המעקב החציוני לאחר השתלת הכליה הוא 47 חודשים (טווח: 93-15). ארבעה מטופלים (50%) הגיבו לטיפול, שניים הגיעו להפוגה מלאה ושניים להפוגה חלקית של התסמונת הנפרוטית. ארבעה מטופלים (50%) הגיעו לאי ספיקה של הכליה המושתלת תוך זמן חציוני של 24 חודשים (טווח 84-12). בעשור האחרון נצפו פחות אירועי נמק אבובית חד (acute tubular necrosis) וללא אירועי אובדן מידי של השתל בהשוואה לעשורים הקודמים (37.5% לעומת 64%; 0% לעומת 28.6%, בהתאמה).

        מסקנות: הישנות תסמונת נפרוטית בשתל מציבה אתגר טיפולי משמעותי. במחקרנו, רק 50% מהילדים הגיבו לטיפול, בדומה למדווח בספרות, אך 50% חזרו לדיאליזה תוך פרק זמן קצר יחסית ללא תגובה לטיפולים חדשים שנוסו. בהשוואה לתוצאות מעשורים קודמים קיים שיפור בטיפול הבתר- ניתוחי, אך הפרוגנוזה לטווח ארוך עדיין עגומה. נדרשת הבנה טובה יותר של מנגנון המחלה על מנת למצוא טיפולים יעילים יותר שישפרו את התוצאים הקליניים בחולים אלו

        אפריל 2019

        סיון ביטרמן פישר, מריאנה שטיינר, יהודית גולדמן, רנה חנא-זקנון, שירלי דוידוביץ, אלכסנדר קרמר, אדר מליק, נועה הדרי פופוביץ', מישל לביוב, ריאד חדאד, אריה ביטרמן
        עמ' 244-247
        הטיפול המקובל בסרטן שד מוקדם הוא טיפול משמר שד, הכולל כריתת השאת וטיפול בקרינה לשד כולו. הטיפול בקרינה תוך כדי ניתוח (תוך ניתוחית) הוא חד פעמי, וניתן למיטת השאת בלבד, מיד לאחר כריתתו. טיפול זה מתאים לאוכלוסייה נבחרת של מטופלות, שהן כ-20% מכלל מטופלות סרטן השד, ואמור להחליף באוכלוסייה זו את הטיפול בקרינה הסטנדרטי לשד כולו. 

        מטרה: בדיקת תוצאות הטיפול בקרינה תוך כדי ניתוח באוכלוסייה נבחרת זו על ידי איסוף ועיבוד הנתונים הקליניים, כולל מעקב ארוך טווח. השוואת הנתונים לנתונים המופיעים בספרות לגבי טיפול משמר שד ולאחריו טיפול בקרינה לשד כולו. 

        שיטות: מטופלות שענו על קריטריוני הכללה במחקר, נבדקו וקיבלו הסבר מהאונקולוג לצורך טיפול בקרינה תוך כדי ניתוח. המידע נאסף באופן רטרוספקטיבי, בשיטת intention to treat. נאספו נתונים לגבי הישנות המחלה: מקומית, אזורית או מערכתית, צורך בהוספת טיפול בקרינה לכל השד, וסיבוכי הטיפול כגון זיהום בפצע ואי החלמה של הפצעים. 

        תוצאות: בין השנים 2017-2006 טופלו במרכזנו בקרינה תוך כדי ניתוח 737 מטופלות הלוקות בסרטן שד מוקדם, שהתאימו לקריטריונים לטיפול אזורי בקרינה. דיווח זה כולל מידע על 500 מטופלות ראשונות שטופלו עד 2015. בקרב 13.8% מהמטופלות הומלץ על טיפול נוסף לשד עקב מאפיינים פתולוגיים גרועים של המחלה בבדיקה פתולוגית סופית. במהלך תקופת מעקב חציוני של 74 חודשים (136-1) נצפתה הישנות המחלה בשד המטופל בקרב 22 מטופלות (4.4%), ובשבע מטופלות (1.4%) נצפתה הישנות המחלה בבלוטות אזוריות. שלוש-עשרה מטופלות (2.6%) פיתחו מחלה גרורתית. זוהו גורמי סיכון להופעת הישנות מקומית אזורית: גודל השאת מעל 2 ס"מ, היעדר טיפול מערכתי משלים ופרופיל גנטי גרוע של המחלה. 

        מסקנות: קרינה תוך כדי ניתוח עשויה להיות חלופה טובה לטיפול בקרינה הסטנדרטי לשד כולו. יש לבחור את המטופלות המתאימות על פי גורמי סיכון ידועים.

        אפריל 2017

        ליאור כהן, נעמה אורנשטיין, מוניקה וייס-הובשמן, לילי בזק, בלה דוידוב, אייל ריינשטיין, שי צור, דורון בהר, פולה סמירין-יוסף, מלי שלמון-דבון, עמית גרוס, מרדכי שוחט ולינה באסל
        עמ' 212-216

        ליאור כהן3,2,1, נעמה אורנשטיין1,3, מוניקה וייס-הובשמן1,2,3, לילי בזק1, בלה דוידוב1, אייל ריינשטיין8 , שי צור6, דורון בהר7, פולה סמירין-יוסף4,5, מלי שלמון-דבון5, עמית גרוס1, מרדכי שוחט1,2, לינה באסל 1,2,3,4

        1המכון לגנטיקה רפאל רקאנטי, מרכז רפואי רבין- מרכז רפואי בילינסון, פתח תקווה, 2הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, 3היחידה לגנטיקה קלינית ילדים, בית חולים שניידר לילדים, פתח תקווה, 4המכון למחקר רפואי פלזנשטיין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, 5המעבדה לביו אינפורמטיקה גנומית, המחלקה לביולוגיה מולקולארית, אוניברסיטת אריאל בשומרון, אריאל, 6המעבדה לביולוגיה מולקולארית, קמפוס רמב"ם, חיפה, 7המכון לגנטיקה רפואית, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים, 8מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

        גילוי נאות: ד"ר דורון מהר מכהן כרופא הראשי של חברת Gene by Gene. לשאר המחברים אין קשר מסחרי לנושא המאמר.

        הקדמה: ריצוף כלל אקסומי (WES) מהווה שיטה המאפשרת לרצף במקביל ובמהירות גבוהה יחסית כ-20,000 גנים, לאיתור שינויים גנטיים העלולים להיות קשורים במצבי חולי. במאמר זה מסוכמות תוצאות הריצוף האקסומי של דנ"א ממטופלים לא מאובחנים שהופנו למכון הגנטי במרכז הרפואי רבין בשל חשד למחלה גנטית.

        שיטות: הפקת דנ"א בשיטות מקובלות, העשרת חלקים מקודדים בגנום (אקסונים) באמצעות ערכה Nextera Rapid Capture Expanded Exome, וריצוף באמצעות מכשיר HiSeq 2500 של חברת Illumina. סינון ובחירת שינויים גנטיים נדירים באמצעות אנליזה ביו-אינפורמטית, אימות בשיטת סנגר ובדיקת הפרדה (סגרגציה) בבני משפחה.

        תוצאות: בקרב 39 מטופלים שהופנו בחשד למחלה מונוגנית לא ידועה בוצעה בדיקת ריצוף אקסומי. הנבדקים הופנו בשל סימנים קליניים מגוונים, כאשר ב-80% מהם הסימנים העיקריים היו נירולוגיים. בקרב 51.3% (20/39) מהמטופלים נתקבלה תוצאה חיובית – קבלת שינוי גנטי שנראה כי הוא מסביר בסבירות גבוהה את הסימנים הקליניים. בקרב 28% מהחולים התגלה שינוי בגן ידוע שדווח עליו בעבר כי הוא גורם למחלה, וב-23% מהמטופלים התגלה שינוי בגן חדש שלא תואר בעבר כי הוא קשור לפנוטיפ. מתוך 20 המקרים שפוענחו ב-12 מטופלים – התגלתה צורת תורשה אוטוזומית רצסיבית, ב-7 מטופלים – תורשה אוטוזומית שולטנית (דומיננטית) ובנבדק אחד – תורשה בתאחיזה ל- X.

        מסקנה: עבור למעלה ממחצית מהמטופלים שהופנו אלינו לריצוף אקסומי בחשד למחלה גנטית, נעשה אבחון מולקולארי. תוצאה זו מוכיחה כי WES היא שיטת אבחון יעילה לאיתור הגורם הגנטי בקרב חולים עם חשד למחלה מונוגנית ללא אבחנה שנקבעה. פרט לאבחנה שנקבעה, שיש בה לעיתים הקלה רבה למטופל ובני משפחתו, למציאת הבסיס המולקולארי יש תרומה רבה: קביעת אבחנה מולקולארית יכולה לחסוך המשך בירור רפואי, לאפשר להעריך את סיכון ההישנות במשפחה, לבצע אבחון טרום לידה ולהתאים את המעקבים והטיפול לחולה.

        יוני 2016

        קרן דופלט, נדב דוידוביץ' וגבי בן-נון
        עמ' 330-332
        קרן דופלט1,2, נדב דוידוביץ'1, גבי בן-נון1

        1פורום בריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2החוג לבריאות הציבור, המכללה האקדמית אשקלון

        סיכום הכנס שנערך בחסות פורום בריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אפריל 2016

        בחמישה באפריל 2016 התקיים בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון כנס בנושא "בית חולים נוסף בנגב: ה"בעלות", תמהיל המיטות וסוגיות נוספות". הכנס נערך על פי בקשת מנכ"ל משרד הבריאות, מר משה בר סימן טוב, ובחסות פורום בריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות. 

        הצורך בהקמת בית חולים חדש באזור הנגב הוכר כבר לפני שנים ובא לידי ביטוי בתמיכת רבים משרי בריאות בנושא ובהחלטות ממשלה שהתקבלו כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת. "ועדת אפק" (הוועדה לבחינת הרחבת שירותי הרפואה בדרום – דו"ח מסכם לשרת הבריאות ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, אוגוסט 2014) – הייתה האחרונה שהמליצה על הקמת בית חולים חדש והמלצותיה תורגמו להחלטת ממשלה, תוך קביעה ש"בית החולים החדש יהיה בית חולים ציבורי וימוקם בשטחה המוניציפאלי של העיר באר שבע". 

        בכנס זה השתתפו נציגים בכירים ממשרד הבריאות, קופות חולים, בתי החולים, חיל הרפואה ומשרד הביטחון. כולם הסכימו כי "הקמת בית חולים חדש בנגב היא עובדה!" וכי יש לקדם בדחיפות את מימוש החלטת הממשלה בנושא שכן "מיום היציאה למכרז על הקמת בית החולים ועד לפתיחתו עשויות לחלוף בין שבע לעשר שנים". 

        ספטמבר 2014

        אריה ביטרמן, איתן שילוני, יהודית גולדמן, רנה חנא- זקנון, שירלי דוידוביץ, אלכסנדר קרמר, יואב בן-שחר ומריאנה שטיינר
        עמ'

        אריה ביטרמן1, איתן שילוני2, יהודית גולדמן3, רנה חנא- זקנון2, שירלי דוידוביץ1, אלכסנדר קרמר2, יואב בן-שחר1, מריאנה שטיינר4

        1מחלקה לכירורגיה א', 2מחלקה לכירורגיה ב', 3מחלקת דימות, 4מחלקה לאונקולוגיה, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

        מחבר מכותב: אריה ביטרמן

        מחלקה לכירורגיה א'

        מרכז רפואי כרמל

        סרטן השד מהווה כ-30% מסך הממאירויות המאובחנות בנשים בארה"ב מידי שנה. טיפול משמר שד מקובל באופן נרחב בעולם כאפשרות טיפול יעילה במטופלות עם סרטן השד בשלב המוקדם. קרינה תוך ניתוחית חד פעמית למיטת השאת, במטופלות נבחרות, עשויה להיות תחליף לקרינה חיצונית לכל השד, המקובלת כיום כטיפול הסטנדרטי בניתוחים משמרי שד ונמשכת על פני 7-5 שבועות.

        מטרות: חקירת יעילות קרינה תוך ניתוחית חד פעמית באמצעות קרני X למיטת השאת במהלך הניתוח.

        שיטות מחקר: משנת  2006, טופלו בקרינה תוך ניתוחית במרכז הרפואי כרמל 468 נשים עם סרטן שד בשלב מוקדם. נבחרו נשים המוגדרות כ"סיכון נמוך": מטופלות מעל גיל 60 שנה, עם שאת צינורית מסתננת בשלב המוקדם (שאת < 2 ס"מ) וללא חשד קליני או חשד בסקירת על שמע (US) למעורבות קשריות לימפה בבית השחי. אנו מדווחים על תוצאות 100 הנשים הראשונות, עם מעקב של יותר משלוש שנים לאחר הניתוח ומעקב חציוני של 63 חודשים. 

        תוצאות: במשך תקופת המעקב, נצפתה הישנות של השאת באותו שד בארבע  מטופלות. במטופלת נוספת התפתחה מחלה מערכתית ללא הישנות מקומית, ומטופלת נוספת פיתחה סרטן שד בצד השני. סיבוכים מקומיים קלים לאחר הניתוח נצפו ב-24 מהמטופלות. סיבוכים משמעותיים נצפו בתשע מטופלות.

        מסקנות: קרינה תוך ניתוחית עשוייה להוות חלופה טובה לטיפול המקובל של קרינה לאחר ניתוח לכל השד, בנשים עם שאת בשלב הראשון של המחלה. בשיטת הטיפול התוך ניתוחית, הקרינה ניתנת בזמן הניתוח מייד לאחר כריתת השאת לאזור מיטת השאת ובכך מסתיים הטיפול בניתוח ובקרינה. לפעולה זו יתרונות של טיפול קצר, יעיל ומהיר ללא הקרנה חיצונית ממושכת המשתרעת על פני 7-5 שבועות, עלות כוללת נמוכה יותר, שיפור הנוחות ואיכות חייה של המטופלת, השפעות לוואי פחותות והאפשרות לניתוח משמר שד במצב של התפתחות שאת נוספת ברביע אחר של השד.

        דיון וסיכום: טיפול בקרינה תוך ניתוחית חלקית לשד נמצא עדיין תחת מחקר ועדיין אין תוצאות ארוכות טווח כמו בטיפול המקובל  של קרינה חיצונית. עם זאת, התוצאות הראשונות, הן שלנו והן בעולם, מעודדות. 

        פברואר 2014

        קרן דופלט, זהבה יהב, יעקב אורקין, יעקב בכנר ונדב דוידוביץ'
        עמ'

        קרן דופלט1, זהבה יהב2, יעקב אורקין2,3, יעקב בכנר3, נדב דוידוביץ'1

        1המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, 2מרכז משה פריבס לחינוך רפואי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, 3המחלקה לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

        רקע: חינוך רפואי של סטודנטים לרפואה, המושתת על עקרונות הרפואה החברתית, יכול לתרום לצמצום פערים בבריאות.

        מטרות: השוואה בין בוגרי הפקולטות לרפואה בישראל בתחומים הבאים: (1) תפיסת הרופאים את האוריינטציה השולטנית (דומיננטית) בלימודי הרפואה (מחקרית לעומת חברתית), (2) שיעור הבוגרים העובדים/עבדו בפריפריה גיאוגרפית (דהיינו, דרומית לגדרה וצפונית לחדרה), (3) שיעור הרופאים המעורבים בפעילות חברתית.

        שיטות: מחקר חתך, שהתבצע באמצעות שאלון מקוון שנשלח במהלך חודש מאי 2011 לכ-12,000 רופאים שכתובות הדוא"ל שלהם מעודכנות בהסתדרות הרפואית.

        תוצאות: במחקר השתתפו 1,050 רופאים בוגרי הפקולטות לרפואה בישראל המתגוררים בה ועוסקים ברפואה. מהם, 36% בוגרי האוניברסיטה העברית, 26% בוגרי אוניברסיטת ת"א, 22% בוגרי הטכניון ו-16% בוגרי אוניברסיטת בן גוריון. כמחצית מבוגרי הטכניון ובן גוריון עובדים כיום או עבדו בעבר בפריפריה בהשוואה לפחות משליש מבוגרי הפקולטות לרפואה בירושלים ובתל אביב. כמחצית מבוגרי בן גוריון פעילים בקהילה לעומת 38%-34% בקרב בוגרי שאר האוניברסיטאות. מבין הרופאים הפעילים בקהילה, כשליש מבוגרי בן גוריון (32%) העריכו כי לחינוך הרפואי שקיבלו הייתה השפעה רבה עד רבה מאוד על מעורבותם בתוכניות בקהילה, לעומת 15%-8%  בקרב שאר קבוצות הבוגרים. בוגרי האוניברסיטה העברית דירגו באופן גבוה משמעותית את לימודיהם כבעלי אוריינטציה מחקרית. לעומתם, דירגו בוגרי אוניברסיטת בן גוריון את הלימודים כבעלי אוריינטציה חברתית גבוהה, וגילו עמדות חיוביות יותר באשר לתפקיד הרופא לפעול לצמצום פערים בבריאות.

        דיון
        וסיכום: חינוך רפואי בעל אוריינטציה חברתית יוצר תהליך סוציאליזציה, המחזק ערכים אנושיים (הומאניים) בקשר מטפל-מטופל, ומסייע בגיבוש עמדות חיוביות בקרב הרופאים לעתיד באשר לתפקידם החברתי. המימצאים מדגישים את הצורך בפיתוח תוכניות לימודים מוכוונות חברתית ובחיזוק הפקולטות לרפואה בפריפריה.

        פברואר 2011

        גבע ושיץ, נדב דוידוביץ' ויוסף פליסקין
        עמ'

        גבע ושיץ1, נדב דוידוביץ'2, יוסף פליסקין2,1

         

        1המחלקה להנדסת תעשייה וניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, 2המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

         

        חוות דעת שנייה מהווה כלי לאשרור או שינוי של טיפול המוצע על ידי רופא. לחו"ד שנייה יכולה להיות השפעה קריטית על האבחנה, התוכנית הטיפולית והפרוגנוזה. לפנייה מושכלת לחו"ד שנייה חשיבות רבה, הן ברמת החולה – באופטימיזציה של הטיפול ובהפחתת סיכונים מיותרים, הן ברמת הרופא – בבקרת איכות החלטות ובצמצום החשיפה לתביעה משפטית, והן ברמת קופות החולים ובתי החולים – בחיסכון בהוצאות של ניתוחים וטיפולים לא הכרחיים. מאידך, יישום לא מושכל של כלי זה עלול להביא להוצאות מיותרות לחולה ולמערכת הבריאות. בשנים האחרונות, בוחרים חולים רבים לפנות לרופא נוסף כדי לקבל חוות דעת שנייה על מחלתם ועל דרך הטיפול הכדאית. חברות ביטוח רפואיות פרטיות וציבוריות בארה"ב מנסות לבקר את הוצאות הניתוחים, בעודדן ואף בדורשן לקבל חוות דעת נוספת לפני ניתוח. למרות שחוות דעת רפואית שנייה מהווה שיטה שכיחה בעולם הרפואה ומיושמת במשך שנים רבות, הידע בנושא מועט יחסית. מרבית ספרות המחקר בנושא עוסקת בתועלת ובכדאיות הקלינית של הפעלת מדיניות חוות דעת שנייה, בחקר הסיבות לחיפוש חוות דעת שנייה על ידי חולים ובמאפיינים של אותם חולים, בטכנולוגיית המידע כאמצעי לקידום חוות דעת שנייה, ובסוגיות אתיות ומשפטיות. עם זאת, יש מקום להעמיק את הידע המחקרי בנושא מנקודת מבטם של הרופאים ובדפוסי פעולה וחסמים של הרופאים ביחס למתן חוות שנייה, השפעתה על יחסי רופא-חולה, וכדאיותה הכלכלית של חוות דעת שנייה. במאמר זה מובא סיכום של ספרות המחקר בנושא חוות דעת שנייה, מתוך מודעות לחשיבות שיש לכלי זה ברמת מדיניות בריאות, ולצורך בעדכון ציבור הרופאים בספרות המחקר בתחום.

        נובמבר 2010

        קרן דופלט, נדב דוידוביץ' וגבי בן-נון
        עמ'

        קרן דופלט, נדב דוידוביץ', גבי בן-נון

         

        המרכז לחקר מדיניות הבריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון

         

        בשמונה ביוני 2010 התקיים כנס בנושא 'התמודדות עם פערים בבריאות: הנגב כמקרה מבחן', בחסות המרכז לחקר מדיניות הבריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון.
         

        מאי 2010


        עמ'

        מכתבי קוראים

         

        עשרה מכתבים שהגיעו למערכת הרפואה בתגובה למאמרים מגיליונות קודמים.
         

        ינואר 2010

        יעל בירן-גול, טלי לרמן-שגיא, דורית לב, גוסטבו מלינגר, אברהם שוייגר ומיכאל דוידוביץ
        עמ'

        יעל בירן-גול1, טלי לרמן-שגיא2, דורית לב3, גוסטבו מלינגר4, אברהם שוייגר5, מיכאל דוידוביץ6

        1המחלקה למדעי ההתנהגות, המכללה האקדמית תל אביב-יפו, 2היחידה לנירולוגיה ילדים, מרכז רפואי וולפסון, 3מכון גנטי, מרכז רפואי וולפסון, 4היחידה לאולטרה-סאונד, מחלקת נשים ומיילדות, מרכז רפואי וולפסון, 5המכללה האקדמית תל אביב-יפו והמרכז הרפואי לשיקום בית לוינשטיין, 6המכון להתפתחות הילד, מחוז ירושלים שפלה, מכבי שירותי בריאות

        ענקות הראש (מאקרוצפליה) מוגדרת בספרות הרפואית כהגדלה של היקף הראש הפרונטו-אוקסיפיטלי מעל לאחוזון ה-98 או מעל לשתי סטיות תקן מהטווח התקין הממוצע, בהתאמה לגיל ולמין. ניתן לאבחן ענקות הראש במהלך הריון בסקירות על שמע (אולטרה-סאונד). מצב זה עשוי להיגרם בשל הגדלה של כל אחד ממרכיבי הראש, והגדלה של רקמות המוח בלבד מכונה מגלאנצפליה.

        חלק מהחוקרים בתחום טוענים, כי ענקות הראש היא תופעה טבה (
        Benign), בדרך כלל משפחתית, שאינה טומנת בחובה משמעות קלינית. חוקרים אחרים טוענים לעומת זאת, כי קיים קשר בין ענקות הראש לבין קשיי קשב, לקויות למידה, בעיות בתיאום עין-יד ולקויות בלימוד השפה. ענקות הראש אף עשויה להיות חלק מתסמונות גנטיות רבות הכוללות פיגור שכלי.

        התפרסמו מאמרים רבים בספרות הרפואית בנושא ענקות הראש בעובר והשלכותיה ההתפתחותיות. אולם אין עדיין תמימות דעים בקרב החוקרים לגבי הייעוץ המתאים. לכן, הרופאים מתקשים להעריך את הסיכון לליקויי התפתחות בעובר עם ענקות הראש.

         

        אוגוסט 2009

        מורן בודס, נדב דוידוביץ ורן בליצר
        עמ'

        מורן בודס1, נדב דוידוביץ2, רן בליצר3,4

        1החוג לניהול מצבי חירום ואסון, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, 2המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 3אגף תכנון ומדיניות בריאות, הנהלה ראשית, שירותי בריאות כללית, 4המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

        מחלת השפעת בחזירים מוכרת משנת 1918. במרוצת ארבע העשורים שלאחריה הצליחו מדענים לבסס את הבנתם על המחלה, ולבודד את הנגיפים המסוגלים לעבור מחזירים ולהדביק בני אדם. על פי רוב, נגיפי שפעת התוקפים חזירים, בדומה לאלו התוקפים עופות, אינם מדביקים בנקל בני אדם, אך יכולתם של נגיפי השפעת לעבור שינויים גנטיים תכופים עלולה לגרום להופעתם של זני שפעת חדשים בעלי פוטנציאל מגפתיות גבוה. הבעייתיות מתחדדת לנוכח יכולתם של החזירים לשמש "מיכלי ערבול" לנגיפי שפעת ממקור אדם ועופות, אשר עלולה להוביל להופעתם של זני שפעת אלימים במיוחד.

        תחלואת בני אדם בנגיפי שפעת ממקור חזירים תועדה בעבר הן בתחלואה אקראית והן בהתפרצויות. ההתפרצות המפורסמת ביותר בהקשר זה התרחשה בשנת 1976 בארה"ב, אשר בסיומה חוסנו כ- 45 מיליון אזרחי ארה"ב – מהלך שעורר ביקורת ציבורית נוקבת.

        התפרצות מגפת השפעת הנוכחית (S-OIV, H1N1) הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כפנדמיה של שפעת. הכרזה זו מביאה אל קיצה את השאלה "מתי תפרוץ הפנדמיה הבאה?", ומניחה את היסודות לבחינת תוכניות ההערכות וההתמודדות שגובשו לשם כך. נודעת חשיבות רבה בהמשך איסוף המידע על ההתפרצות הנוכחית ועדכון הנהלים בהתאם.

        יוני 2009

        דוידוביץ, חגי לוין ושמואל רשפון
        עמ'

        נדב דוידוביץ1, חגי לוין1,2, שמואל רשפון3,4

        1המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון, 2עוף בריאות הצבא, חיל הרפואה, צה"ל, 3לשכת הבריאות המחוזית, מחוז חיפה, 4בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה

        בתאריך ה-15 במאי 2008 התקיים כנס בנושא "חשיבה מחודשת על משפט ואתיקה של בריאות הציבור". בריאות הציבור היא דיסציפלינה בעלת גישה של אוכלוסייה, המתמקדת במניעת תחלואה ובקידום בריאות, ועיקר פעילותה בקרב בריאים. לעומת זאת, הרפואה הקלינית נוקטת בגישה פרטנית, ועיקר פעילותה בקרב חולים. מספר אירועים בולטים בעולם, כדוגמת התפרצות מחלת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), התפרצות מחלת ה-SARS, אסונות טבע, השפעת ההתחממות הגלובלית על בריאות הציבור, התפרצות שפעת העופות וההיערכות לפנדמיה של שפעת – כל אלה העלו לפני השטח שאלות אתיות ומשפטיות מורכבות. במקביל, ובהשפעת שינויים אלו, חלה רפורמה במשפט של בריאות הציבור במקומות שונים בעולם. ייחודיות תחום בריאות הציבור והשינויים שקרו בתחום בעשורים האחרונים, מחייבים חשיבה מחודשת על העקרונות האתיים והמשפטיים של בריאות הציבור, כתחום העומד בפני עצמו, אשר משלים את האתיקה והמשפט של הרפואה הקלינית.

        אפריל 2009

        אפרת שרייר, נדב דוידוביץ' וסלמאן זרקא
        עמ'

        אפרת שרייר1, נדב דוידוביץ'2, סלמאן זרקא3,1

         

        1ענף בריאות הצבא, מקרפ"ר, צה"ל, 2המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, 3אוניברסיטת חיפה, הפקולטה לרווחה ובריאות, בית הספר לבריאות הציבור

         

        אבן היסוד המרכזית למניעת גורמי סיכון לתחלואה היא קידום הבריאות. קידום בריאות הוא עיסוק רב-תחומי הכולל מקצועות שונים. בתוך מכלול זה ממלא הרופא תפקיד חשוב במניעה ובייעוץ לאורח חיים בריא, במטרה להפחית את שיעורי התחלואה והתמותה. מנגד, קיימים גורמים רבים המונעים מהרופא מלעסוק בייעוץ לאורח חיים בריא. המטרה בסקירה זו היא לבחון את מקומו של הרופא כמקדם בריאות. סקירה זו תתמקד באורח חיים בריא ובעיקר בייעוץ לתזונה נכונה, לגמילה מעישון ולפעילות גופנית. בסקירה יש התייחסות ליכולת הרופא ולמסוגלות העצמית שלו לקדם בריאות, סוג הייעוץ הניתן, הזמן המוקדש, יעילות הייעוץ, הדגם לייעוץ בזמן המפגש הרפואי, וגורמים מעכבים ותומכים לייעוץ על ידי הרופא. הבנת העמדות, עוצמת הראיות לגבי יעילות הייעוץ, הגורמים המעכבים והתומכים במתן ייעוץ על ידי רופאים בתחום הרפואה המונעת – תסייע בהסרת מכשולים קיימים ובפיתוח תוכניות הכשרה, אשר תעודדנה רופאים לעסוק במניעה ראשונית ושניונית גם בזמן המפגש הרפואי.

        מרץ 2009

        אורן וכט, יורם שניר, נדב דוידוביץ
        עמ'

        אורן וכט1, יורם שניר2, נדב דוידוביץ1

         

        1המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב באר שבע, 2המחלקה לרפואה דחופה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

         

        מחבר מכותב:

        נדב דוידוביץ

         

        בשנים האחרונות עלה לדיון בעולם נושא נוכחות בני משפחה בזמן החייאה ובזמן ביצוע פעולות חודרניות. באופן מסורתי, בני משפחה לא הורשו להיות נוכחים בזמן החייאה. ההיגיון שעמד במשך השנים מאחורי הפרדת בני משפחה מקרוביהם בזמן החייאה היה, כי צפייה בבן משפחה בזמן החייאה – תהליך הכרוך בביצוע פעולות חודרניות – היא חוויה קשה ומיותרת עבור בני המשפחה, וכי בני משפחה הצופים בהחייאה יעברו חוויה טראומתית ויפריעו לצוות המטפל. אולם בשנים האחרונות חל שינוי במגמה, וקיימת פתיחות לאפשרות של הכנסת בני משפחה בעת החייאה. שינוי מגמה זה חל לנוכח שינוי גישה רחב יותר כלפי החולה ובני משפחתו, בעקבות ראייה של המשפחה כחלק חשוב מרשת התמיכה בחולה מחד-גיסא, ובעקבות התפתחות הצרכנות הרפואית מאידך-גיסא. בעקבות זאת אף נערכו מספר מחקרים בנושא ונכתבו הנחיות לשיתוף בני משפחה במהלך החייאה.

        משרד הבריאות הישראלי לא פִּרסם עד היום הנחיות בנושא נוכחות משפחה בזמן החייאה, ולפיכך נותרת נוכחות המשפחה בזמן החייאה לשיקולה של הנהלת המוסד הרפואי או של הצוות הרפואי המטפל.

        נוכחות בני משפחה בזמן החייאה עולה בשנים האחרונות כנושא חשוב לדיון וכחלק מתפיסת טיפול מבוסס חולה. יש לדעת מחברי מאמר זה לקדם דיון ומחקר בנושא זה גם במערכת הבריאות בישראל, לבדוק מדוע נוכחות בני משפחה בזמן החייאה אינה אפשרות קיימת בישראל, ואם קיימים מאפיינים ייחודיים במערכת הבריאות בישראל המונעים שינוי זה. כמו כן קיים הצורך לבחון עמדות של הצוות הרפואי, חולים ובני משפחותיהם, ומהן המשמעויות החברתיות, הלוגיסטיות, האתיות והמשפטיות של שיתוף בני משפחה בעת החייאה.
         

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303