מאה השנים האחרונות בארץ ישראל היו עדות לשינוי מפליג בקשר שבין נסיעות בינלאומיות לבין תחלואה זיהומית.
במהלך המאה ה-19 ולאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20 עיקר התצפית המדעית נגעה בתיעוד הזיהומים השונים האנדמיים בארץ ישראל, והסיכון שהיוו לנוסעים/מהגרים אל ארץ ישראל. מבין הסכנות הזיהומיות שאופיינו בארץ בשנים אילה ראויות לציון במיוחד המלריה, טיפוס הבטן, לישמניאזיס בעור ובילהרציה.
עם קום מדינת ישראל וסיום גלי ההגירה הגדולים לארץ, מחלות אנדמיות רבות ירדו מאוד בשכיחותן או הודברו לחלוטין כגון מלריה. טיוב מצב הבריאות המקומית בא לידי ביטוי גם בדעיכה בדיווחים על תחלואה זיהומית במהגרים או בנוסעים לארץ, וישראל הופכת מ"יצואנית" מחלות זיהומיות ל"יבואנית": החל משנות ה-80 של המאה העשרים מתועדת תחלואה זיהומית, המלווה את עליית תופעת התרמילאות הישראלית, לאמריקה הלטינית, למזרח הרחוק ועוד.
כפי שיודגם בסקירה זו, רפואת המטיילים הישראלית ליוותה ותיעדה התפתחויות אילה, תוך תרומה חשובה לספרות על האפידמיולוגיה, הקליניקה, הטיפול והמניעה של זיהומים שונים במטיילים, וסייעה – תוך שיתוף פעולה בינלאומי בתיעוד התפרצויות רב לאומיות של תחלואת מטיילים זיהומית