תוצאת חיפוש

בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', המוקדש לאורולוגיה, מובאים מאמרי מחקר מקוריים ומאמרי סקירה, המשקפים את ההתפתחויות והחידושים העדכניים בתחום הטיפול האורולוגי בישראל ובעולם. האתגרים האורולוגיים המתרחבים כיום נוגעים לקביעת גישות טיפול חדשניות ומבוססות ראיות, המתאימות לצרכי המטופל הייחודיים ולמרכיבי הסיכון בהתפתחות מחלות אורולוגיות. הללו מאפשרות מתן הסבר והשגת הידע הנכון של המטופלים ובני משפחתם לגבי המחלה, הסיכון, הטיפול והמעקב המומלץ. קידום מודלים של קבלת החלטות משותפות בנוגע למהלך הטיפול ותכנון התערבויות כירורגיות מותאמות אישית משפר את תוצאות הטיפול ואת חוויית המטופל ובני משפחתו. הגיליון סוקר מגוון רחב של נושאים אורולוגיים, החל מהטיפול בהגדלה שפירה של הערמונית, דרך חידושים באבחון וטיפול בגידולים אורולוגיים, התפתחויות בתחום האנדו-אורולוגיה, ועד לפתרונות חדשניים בתחום שיקום ושחזור דרכי השתן. מאמרים אלו משקפים את העשייה הענפה בתחום הקליני ובתחום המחקר באורולוגיה בישראל, ומספקים תמונה עדכנית של מגמות לעתיד והתפתחויות טכנולוגיות הצפויות להשפיע על הטיפול האורולוגי בשנים הבאות.

הקדמה: בעשורים האחרונים, עם השיפור באיכות הטיפול, גברים הנולדים עם שדרה שסועה מאריכים חיים ומגיעים לגיל המבוגר. עולה השאלה האם גם הם מפתחים הגדלת ערמונית טבה (שפירה) עם הגיל? לאחרונה נמצא כי פגיעה נמוכה בחוט השדרה מפסיקה ואף הופכת את תהליך גדילת הערמונית, באופן שמצביע על חיוניות התמיכה המתמשכת במערכת העצבים להגדלת הערמונית.

מטרה: המחקר נועד לבחון את נפח הערמונית במטופלים עם פגיעה מולדת בחוט השדרה בשל שדרה שסועה, כחלק מהערכת שכיחות ערמונית טבה באוכלוסייה זו.

שיטות: נערך מחקר רב מרכזי. נפח הערמונית של 24 גברים מעל גיל 35 הסובלים משדרה שסועה נמדד באמצעות בדיקת דימות עדכנית קיימת או בבדיקת אולטרסאונד ייעודית שהתבצעה כחלק מהמחקר. הנפח הנמדד בכל מטופל הושווה לנפחים הממוצעים להם ניתן לצפות באותה קבוצת הגיל בקרב גברים בריאים. נאספו והושוו תוצאים קליניים רלוונטים נוספים.

תוצאות: הגיל החציוני של הנבדקים היה 46 שנים, בטווח שבין 61-35 שנים. נפח הערמונית של מטופלי שדרה שסועה היה נמוך בממוצע ב-18% מהנפח הצפוי לגיל (P<0.005). מיקום הפגיעה השכיח היה מותני. עם זאת, לא נמצא קשר משמעותי סטטיסטית בין מיקום הפגיעה לנפח הערמונית. מבחנים סטטיסטיים נוספים לא הראו קשר בין נפח הערמונית למשתנים קליניים אחרים, ככל הנראה בשל גודל המדגם הקטן.

מסקנות: למטופלי שדרה שסועה יש נפח ערמונית קטן מהמצופה לגילם, והם אינם מפתחים הגדלת ערמונית טבה באופן שכיח. מידע זה בעל ערך רב לרופאים המייעצים למשפחות המטופלים בנוגע למעקב הרפואי אחר מצב הערמונית, בזמן האבחנה ובהמשך הטיפול לאורך השנים. בנוסף, הדבר מהווה הוכחה נוספת לתפקידה של מערכת העצבים בהתפתחות הגדלת ערמונית טבה, ומעלה את האפשרות לפיתוח התערבות תרופתית לא הורמונלית לטיפול במצב זה.

הקדמה: מחלת אבנים בדרכי השתן שכיחה בעולם המערבי, והזדקנות האוכלוסייה מביאה לעלייה בשכיחות הצורך לטפל באבנים בחולים מבוגרים עם מחלות רקע רבות יותר. במטופלים עם אבנים בקוטר 2 ס"מ ומעלה מקובל לטפל בריסוק מלעורי שהוא פולשני יותר. כך, במטופל המבוגר עולה ההתלבטות האם לבצע ריסוק מלעורי או שמא לבחור דווקא בריסוק אנדוסקופי, אף במחיר ביצוע מספר פעולות לשם השגת המטרה. בבחירה בריסוק מלעורי בשנים האחרונות עולה התלבטות נוספת: האם לנקוט בגישה הסטנדרטית המהירה יותר אך עם תעלת עבודה רחבה יותר (30F) או לעשות שימוש בשרוול עבודה זעיר-פולשני שעלול להיות במחיר של פעולה איטית יותר ועם השפעות לוואי רבות יותר.

מטרות: להעריך את הבטיחות והיעילות של ריסוק מלעורי סטנדרטי בקרב מטופלים מבוגרים לעומת צעירים העוברים את אותה פעולה.

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי חד מרכזי בכל המטופלים שעברו ריסוק מלעורי סטנדרטי לאבני כליה בין השנים 2023-2019. נאסף מידע דמוגרפי, דימותי וקליני.

תוצאות: אוכלוסיית המחקר מנתה 81 מטופלים, 18 מהם (22%) בגילאי 70 שנים ומעלה, ו-63 מהם (78%) מתחת לגיל 70 שנים. כצפוי, הקבוצה של בני ה-70 שנים ומעלה הייתה עם מדד תחלואה נלווית על שם צ'רלסון ומדד ASA גבוהים יותר (p=0.003 ו-p<0.001, בהתאמה). קוטר האבן הגדול ביותר היה 2.2 ס"מ ללא הבדל בין הקבוצות (p=0.995). לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות במספר האבנים, מיקומן, נפחן או צפיפותן. לא נמצא הבדל במשך הניתוח, ירידה בהמוגלובין או במדד סינון הכליות לאחר הניתוח. שארית האבן לפי בדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT) ללא חומר ניגוד שבוצעה יום לאחר הניתוח לא הייתה שונה אף היא בין הקבוצות (גודל חציוני של 2 מ"מ בקבוצה הצעירה יותר לעומת 1.5 מ"מ בגילאי ה-70 ומעלה). בני ה-70 שהו באשפוז משך זמן ממושך יותר (5 ימים לעומת 4 ימים, p=0.023), אך לא היה הבדל בסיבוכים בתר-ניתוחיים.

מסקנות ודיון: ריסוק מלעורי סטנדרטי בגילאי 70 ומעלה ניתן לביצוע בהצלחה ובבטחה ללא הבדלים משמעותיים מהתוצאות והשפעות הלוואי מהביצוע בגילאים צעירים יותר. אין לשלול האפשרות המלעורית מהאפשרויות הטיפוליות המוצעות לאוכלוסייה המבוגרת עם אבני כליה רק בשל גילם הכרונולוגי.

הקדמה: היארעות מחלת אבנים בדרכי השתן נמצאת במגמת עלייה, והיא מציבה נטל כלכלי כבד על מערכת הבריאות.

מטרות: להעריך את הגורמים המשפיעים על עלויות הטיפול באבני שופכן.

שיטות מחקר: נערך מחקר חתך המבוסס על עוקבה היסטורית של מטופלים עם אבן שופכן מוכחת בבדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT), שנערכה במסגרת ביקור מיון בין השנים 2020-2018. נאספו נתונים קליניים, נתוני מעבדה ודימות אודות מטופלים אלו יחד עם תוצאים הכוללים ימי אשפוז, אשפוזים חוזרים, פעולות פולשניות או ניתוחים והעלות הכוללת של הטיפול.

תוצאות: זוהו 805 מטופלים עם אבן בשופכן, מתוכם 773 נמצאו מתאימים לקריטריונים לההכללה. נמצא קשר חיובי בין גיל לעלות הטיפול: 15,125 ₪, 19,225 ₪, 22,866 ₪, 34,665 ₪ בין הגילים 30-18 שנים, 50-31 שנים, 70-51 שנים ומעל גילאי ה-70, בהתאמה (p<0.001). עלות הטיפול  בנשים הייתה גבוהה ב-5,190 ₪ בהשוואה לגברים (p=0.03). גודל האבן נמצא כגורם משמעותי המשפיע על העלויות, עם ממוצע של 11,773 ₪ לאבן קטנה מ-5 מ״מ, 34,500 ₪ לאבנים בגודל 10-5 מ"מ ו-58,340 ₪ לאבנים הגדולות מ-10 מ״מ (p<0.001). עלות הטיפול באבנים בשופכן המקורב נמצאה גבוהה משמעותית בהשוואה לטיפול באבנים בשופכן הרחיקני: 37,067 ₪ לעומת 14,764 ₪ (p<0.001). תרביות שתן חיוביות (p<0.001), מדדי דלקת מוגברים- CRP  (p<0.001), קצב סינון פקעיות כליה (גלומרולרי) (GFR) נמוך (p=0.002) ונוכחות אבני כליה (p<0.001) נמצאו קשורים לעלויות טיפול גבוהות יותר. ניקוז כליה טרום-ניתוחי העלה את עלות הטיפול ב-7,450 ₪ (p<0.001). בנוסף, הרכב האבן השפיע באופן משמעותי על העלויות: סטרובייט (53,552 ₪), סידן- פוספט (49,360 ₪), חומצה אורית (40,426 ₪), סידן-אוקסלט מונוהידרט (36,440 ₪), סידן-אוקסלט דה-הידרט (35,222 ₪) (p<0.001).  

מסקנות: עלויות הטיפול באבני שופכן מושפעות באופן משמעותי מגיל המטופל ומינו, וכן ממיקום האבן, גודלה והרכבה המינרלי. יחד עם זאת, נמצא כי זיהום בנוכחות אבן שופכן מוביל לעלויות טיפול גבוהות יותר.

מטרה: נעשה ניסיון רב-מוסדי בביצוע פיאלופלסטיה בגישה רובוטית למקרים של חסימת צומת השופכן אגן הכליה Ureteropelvic Junction Obstruction (UPJO) באוכלוסיית הילדים.

שיטות: החל משנת 2016 ילדים עם UPJO עברו פיאלופלסטיה מונחית-רובוט Robotic-Assisted Laparoscopic Pyeloplasty (RALP) במקום ניתוח בגישה לפרוסקופית או פתוחה שהייתה נהוגה עד אז. עבודתנו היא סקירת תרשים רטרוספקטיבי רב מרכזית: מדווח על נתונים דמוגרפיים, נתונים לפני, תוך כדי ואחרי הניתוח, סיבוכים ותוצאות. מאמרנו כולל פרשות חולים שהוגדרו כמורכבות.

תוצאות: במהלך תקופה של 8 שנים, 199 ילדים עד גיל 18 שנים (76% בנים ו-24% בנות ) עברו RALP והם קבוצת המחקר. מהם הוגדרו כמקרים מורכבים המטופלים הבאים: 24 תינוקות במשקל < 6 ק"ג, 21 ילדים נותחו לאחר כישלון של ניתוח פתוח קודם, 7 ילדים עם UPJO בקוטב תחתון במערכת מאספת כפולה, 7 ילדים נזקקו לניתוח בו-זמנית להוצאת אבנים בכליות, 7 ילדים עם UPJO דו צדדי, 3 ילדים עם כליית פרסה, 3 ילדים עם כליה בודדת וילד אחד עם הידרונפרוזיס ענק (חוצה קו אמצע).

הגיל החציוני הוא 15 חודשים (IQR, 43-5 חודשים) והמשקל החציוני הוא 8.3 ק"ג (IQR, 17-7 ק"ג). זמן הניתוח החציוני היה 80 דקות (IQR, 107-64 דקות). לא התפתחו סיבוכים תוך ניתוחיים משמעותיים בכלל המטופלים. במקרה אחד היה צורך לעבור להליך פתוח בשל חוסר התקדמות בניתוח. משך האשפוז החציוני הוא 1.4 ימים (IQR,4-1 ימים), שליש מהילדים שוחררו לאחר פחות מ-24 שעות מהניתוח. בקרב 18 מטופלים הייתה דלקת בדרכי השתן Clavien-Dindo grade (CDG) II לאחר הניתוח. במעקב חציוני של 20 חודשים (IQR, 32.5-15.5 חודשים), שיעור ההצלחה היה 98% ו-4 מטופלים נזקקו לביצוע הליך נוסף עקב חסימה חוזרת.

סיכום ומסקנות: תיקון היצרות מוצא השופכן בסיוע רובוט בילדים הוא בטוח, יעיל ועם שיעורי הצלחה גבוהים. ניתן לבצע RALP בכל הגילאים, גם במצבים מורכבים. RALP נחשב לניתוח הבחירה (Gold standard) במוסדותינו.

מקובל להתייחס לשני תתי סוגים של סרטן שלפוחית השתן: סרטן שלפוחית חודר לשריר השלפוחית (MIBC) לעומת כזה שאינו חודר שריר (NMIBC). הטיפול בסרטן שאינו חודר שריר כולל כריתת שאת (Tumor) דרך השופכה ושטיפות לשלפוחית השתן בתכשירים כימותרפיים או בתכשיר BCG – שמטרתם לצמצם את הסיכון להתקדמות המחלה ולהישנותה. ההערכה היא, כי בשיעור של 30%-50% מהחולים טיפול זה נכשל והם יסבלו מהישנות המחלה או מהתקדמותה. בשל כך, הצפי הוא שחולים אלו ייאלצו לעבור כריתה רדיקלית של שלפוחית השתן, שהיא קו הטיפול הבא.

מאמצים רבים מושקעים במציאת ובחקר טיפולים חדשים על מנת להימנע מכריתת שלפוחית השתן, על סיבוכיה ותחלואיה. יחד עם זאת, גם לטיפולים אלו יש השפעות לוואי שונות המשפיעות על התגובה לטיפול ועל ההיענות לו. טיפולים שונים נבחנו בשנים האחרונות על מנת להימנע מכריתת שלפוחית השתן, אך הם בעלי יעילות והשפעות לוואי משתנות.

בסקירה זו, אנו מציגים את אפשרויות הטיפול המאושרות היום הכוללות טיפולי שטיפה חדשים לשלפוחית השתן בשילובי תכשירים כימותרפיים, כגון המשלב בין גימציטבין ודוסיטקסל, החדרת נגיפים מעוררי מערכת החיסון לשלפוחית השתן או תכשירים המשחררים כימותרפיה לאורך זמן לשלפוחית השתן, וכן גם טיפולים אימונולוגיים מערכתיים כגון פמברוליזומאב. בנוסף נדוף בסקירתנו זו ביתרונות ובחסרונות של הטיפולים השונים.

מדווח במאמרנו על פרשת חולה, בן 74 שנים, שבמהלך בירור של המטוריה גסה אובחן עם סעיף ענק בשלפוחית השתן ומסה הטרוגנית מתאדרת בתוך הסעיף – כפי שהודגם בבדיקות CTU ו-US ולבסוף אובחן כלוקה בקרצינומה אורותליאלית בציסטוסקופיה, המערבת חלק ניכר מדופן הסעיף.

הקדמה: דלקת משתית שלפוחית השתן/תסמונת כאב שלפוחית השתן (Interstitial Cystitis/Bladder Pain Syndrome) מתבטאת בכאב שלפוחית שתן כרוני ובתסמיני דרכי השתן התחתונות, ופוגעת קשות באיכות החיים. התסמונת מציבה אתגר אבחוני וטיפולי, והטיפול הזמין מוגבל ביעילותו.

בביופסיות מדופן שלפוחית השתן ניתן לעיתים לזהות ריבוי תאי פיטום, החשודים כמעורבים בתסמונת. המשמעות הקלינית של הימצאותם איננה ברורה דיה, והאיגודים המקצועיים השונים חלוקים ביחס למקומן של ביופסיות שלפוחית השתן בסיווג התסמונת.

מטרה: לבחון האם לממצא של ריבוי תאי פיטום בביופסיה משמעות בחיזוי שיפור תסמיני ומשכו בתסמונת כאב שלפוחית השתן.

שיטות: אספנו נתונים אודות מטופלים עם תסמונת כאב שלפוחית השתן, שעברו מתיחת שלפוחית השתן במים (מתיחת שלפוחית השתן במים) (hydrodistension) בהרדמה וביופסיות מדופן שלפוחית השתן. ביצענו מבחנים סטטיסטיים לבדיקת הקשר בין ריבוי תאי פיטום וגורמים מנבאים אפשריים נוספים, של גיל, תחלואה נלווית ונגעי האנר, לבין שיפור בתסמינים.

תוצאות: 35 מטופלים (89% נשים, גיל חציוני 63.5 [טווח בין רביעוני 48.8 73.6] שנים) עברו מתיחת שלפוחית השתן במים בהרדמה ועבור 28 מהם (89% נשים, גיל 63.0 [44.8 73.1] שנים) נמצאו ביופסיות שלפוחית השתן. בקרב 11 (39%) מהם נמצא ריבוי תאי פיטום.

במשך מעקב חציוני של 8.8 [1.7 24.2] חודשים, חוו שיפור 11 (100%) מהמטופלים עם ריבוי תאי פיטום ו-9 (53%) ללא ריבוי תאי פיטום (p=0.007). משך השיפור היה ארוך בכשמונה חודשים (p=0.006) באלו עם ריבוי תאי פיטום. ברגרסיות לוגיסטיות בעלות משתנה יחיד, ריבוי תאי פיטום (p=0.004) ומדד צ'רלסון לתחלואה נלווית (p=0.044) נמצאו מובהקים סטטיסטית.

במודל הישרדות חד משתנים, מהלך השיפור היה ארוך יותר במטופלים עם ריבוי תאי פיטום (p=0.01). במודל cox רב משתנים למשך השיפור, אף גורם מנבא אפשרי לא נמצא מובהק, אך ריבוי תאי פיטום היה הקרוב ביותר (p=0.055).

מסקנות: ריבוי תאי פיטום מגדיר קבוצת מטופלים מובחנת אשר תפיק תועלת רבה יותר מתוצאות מתיחת שלפוחית השתן במים ולמשך ארוך יותר.

דיון וסיכום: למרות המגבלות של מחקר רטרוספקטיבי וגודל המדגם, הצלחנו להראות כי ריבוי תאי פיטום הוא גורם מנבא לשיפור תסמיני לאחר מתיחת שלפוחית השתן במים כטיפול לתסמונת כאב שלפוחית השתן. נדרש מחקר פרוספקטיבי לאימות הממצא ולחקר המנגנונים האחראים לו

רפואה מגדרית עוסקת בהבדלים באופן ההתבטאות של אותן מחלות בגברים ובנשים. במאמר זה אנו טוענים, כי בתחום האורולוגיה, הכרה בהבדלים אלה חשובה למתן טיפול רפואי מיטבי לנשים, כפי שניתן לגברים.

באורולוגיה נשים הן מיעוט מהמטופלים, וחלק מהאיברים והמחלות שבהם אנו מטפלים כלל אינם קיימים בקרב נשים. למרות זאת, ראוי שהאורולוגים יעסקו גם בתחומים הייחודיים לנשים בהקשר של דרכי השתן וילמדו את המקרים שבהם המחלות האורולוגיות מתבטאות באופן שונה בגברים ובנשים, ולפיכך דורשות טיפול שונה.

בהקשר של מחלות ממאירות אורולוגיות – מרבית השאתות האורולוגיות שכיחות יותר בקרב גברים, והן בעלות מאפיינים שונים בגברים ובנשים. לרוב, אבחון שאתות של שלפוחית השתן נעשה בשלבים מתקדמים יותר בנשים, ובממוצע לנשים פרוגנוזה פחות טובה. בשאתות של מערכת השתן העליונה, קיימת שכיחות גבוהה יותר של שאתות בשלבים מתקדמים בקרב נשים. לעומת זאת, בשאתות כליה נמצא כי לרוב, גברים מאובחנים עם שאתות מתקדמות יותר, וכי ההישרדות הכוללת גבוהה יותר בקרב נשים חולות RCC.

אף בתחום האנדו-אורולוגיה קיימת שונות בהשוואה בין גברים לנשים. מחלת אבנים שכיחה יותר בגברים, אך שכיחותה בקרב נשים הולכת ועולה. מחלת אבנים מציבה אתגרים מורכבים בהקשר של טיפול ואבחון בנשים בהיריון מחשש לפגיעה בעובר.

בהתייחס לפרוצדורות אורולוגיות שכיחות, נמצאו הבדלים בין גברים לנשים בתחושות הכאב והמבוכה סביב פעולות אורולוגיות כמו ציסטוסקופיה ואורודינמיקה.

במחלות אורולוגיות רבות, קיימים הבדלים מהותיים בין גברים לנשים. הבנת ההבדלים המגדריים תוכל לתרום רבות לחולות ולחולים ותאפשר להתאים את הטיפול לצרכיהם. בתחומים רבים נעשתה רפואה מוכוונת מין ומגדר לחלק אינטגרלי מהעשייה הרפואית, ורצוי שכך יהיה גם באורולוגיה. נראה כי בחלק מהמקרים כלי האבחון והטיפול עדיין אינם מספיק טובים עבור נשים. תת התחום העוסק באורולוגית נשים, מתמקד בעיקר בהפרעות ייחודיות להן, אך כדאי שתשומת לב  תופנה גם למחלות אורולוגיות כלליות ("רגילות"), כאלה שאינן ייחודיות להן, כדי לשפר את איכות הטיפול הרפואי בהן. מחקר נוסף בתחום יאפשר לנו לדוגמה להחליט על בדיקות סקר ספציפיות המתאימות לנשים בקבוצת סיכון למחלות אורולוגיות, לשפר את הטכניקה הניתוחית בנשים ולפתח ציוד ייחודי שמתאים יותר לאנטומיה של האישה. מספר הנשים העוסקות באורולוגיה בישראל הוא עדיין קטן מאוד. סביר להניח שככל שיעלה מספרן של הנשים האורולוגיות, באופן טבעי תלך ותתפתח גם רפואה ייחודית לנשים באורולוגיה

קובי סתיו, אריה לינדנר

המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, פתח תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מחבר מכותב:

קובי סתיו

מחלקת אורולוגיה

מרכז רפואי אסף הרופא

טלפון: 08-9449409

פקס: 08-9449407

דוא"ל: [email protected]

רפואת רצפת האגן נועדה לטיפול במגוון מחלות בנשים, בכללן אי נקיטת שתן ו/או צואה, צניחת איברי האגן, שלפוחית רגישה, דלקות בדרכי השתן, ממצאים סביב שופכתיים וכאבי אגן כרוניים. שליש מהנשים צפויות ללקות באחת מהמחלות הללו, ואחת מכל תשע נשים עוברת במהלך חייה ניתוח הקשור לתחלואה של רצפת האגן. התחלואה פוגעת באיכות חיי החולות, כמו הפרעה בתפקוד, מבוכה ומצוקה נפשית. הדרישה לטיפול במחלות אלה עולה בעקבות הזדקנות האוכלוסייה, העלייה במודעות, והשאיפה לשמר חיים פעילים ואיכותיים בגיל המבוגר.

מכיוון שזוהי תחלואה של איברים הקשורים זה בזה תפקודית ואנטומית, ומכיוון שחלק מהחולות לוקות במספר הפרעות בו-זמנית, מצריך הטיפול בהן שילוב של מספר מטפלים מתחומים שונים. כחלק מתהליך ההתמקצעות בעולם הרפואה, החלו להתגבש מקצועות-על בתוך ההתמחויות הכלליות, שנועדו להעניק טיפול ייחודי בתחלואת רצפת האגן: אורולוגיה נשים, אורו-גינקולוגיה, כירורגיה קולו-רקטלית ופיזיותרפיה שיקומית של רצפת האגן.

במאמר זה נסקור את הבעייתיות שבטיפול בתחלואת רצפת האגן. נציג את הגישה השמרנית מול הגישה החדשנית הרב-תחומית, המתבססת על עיקרון הריכוזיות ועל שיתוף פעולה מלא בין מטפלים מתחומים שונים.

סיכום ומסקנות: שירות משולב רב-תחומי לטיפול בתחלואת רצפת האגן (Integrated Multidisciplinary Pelvic Floor Service), המכליל תחת קורת גג אחת את כל המטפלים המתמקצעים בתחלואה זו, טומן בחובו יתרונות רבים. עבודת הצוות מאפשרת מתן טיפול יעיל ומהיר תוך צמצום עלויות, קיצור תורים, הימנעות מבדיקות מיותרות ומבירוקרטיה סבוכה. שיתוף הפעולה המקצועי מעניק יכולות ניתוח מגוונות ומאפשר התמודדות עם בעיות מורכבות, ללא צורך בהתייעצויות או הפניות חיצוניות. שירות ריכוזי מעודד טיפול המתבסס על פרוטוקולים וקווים מנחים, ומקדם מחקר שיתופי. השירות צפוי לשפר את איכות הטיפול בתחלואת רצפת האגן ולהגדיל את מידת שביעות הרצון של החולות.
 

בוריס שיכמן, איתן אוריאל, נתן מ' בורנשטיין 

המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

למיטב ידיעתנו, עד כה פורסמו רק שתי פרשות חולים שדווח בהן על הפרעות זיכרון חדות (Acute) הקשורות לטיפול בסילדנפיל. שתי פרשות חולים דומות ניצפו במחלקתנו במהלך שנת 2004. סילדנפיל ("ויאגרה") היא תרופה המעלה את רגישות איבר המין הזכרי לגירוי מיני על-ידי עיכוב של גואנזין ציקלי חד-זרחני בגוף מחילתי (בקורפוס קוורנוסום), ולכן היא ניתנת כטיפול באין-אונות. הסיבוכים מסכני-החיים של סילדנפיל דווחו בטיפול משולב עם ניטרטים.

קיים מידע מועט בקשר לטיפול בסילדנפיל ומחלות כלי-דם של המוח, ועד כה דווח על פרשות חולים ספורות בלבד שלקו בשיכחה (אמנזיה) כללית חולפת לאחר טיפול בסילדנפיל.

מדווח בזאת על שני חולים בשיכחה כללית חולפת (TGA – Transient Global Amnesia, להלן שכ"ח) שפנו מייד לצורך טיפול לאחר נטילת מנה בודדת של סילדנפיל. האטיולוגיה של שכ"ח עדיין איננה מובנת. אחת ההשערות היא של שינויים בקוטר כלי-דם תוך-גולגולתיים, בעיקר על רקע גודש ואיסכמיה ורידית באזורי ההיפוקמפוס הדו-צדדיים. בקרב החולים הללו לא נמצאו סיבה או עדות לירידת לחץ-דם מערכתית. בהסתמך על הדיווח הנוכחי ועל דיווחים קודמים, ייתכן כי מנה חד-פעמית של סילדנפיל עלולה לגרום לשכ"ח.   

אמנון זיסמן

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

כריתה רדיקלית לאפארוסקופית של העמונית בוצעה לראשונה בטקסס על-ידי צוות שבראשו Clayman ו-Kavoussi. בשנת 1997 פירסמו Schuessler וחב' את התוצאות והרשמים שהוסקו מהניתוחים בתישעה חולים שערכה קבוצה זו, ניתוחים שנערכו ב-3 מרכזים גדולים בארה"ב בין השנים 1991-1995. באותה שנה פורסמו בניו-יורק תוצאות סידרה נוספת. בשל מורכבותה ומישכה הארוך, ועקב רושם ראשוני של היעדר יתרונות בניתוח זה לעומת הגישה הפתוחה, לא זכתה הגישה הלאפארוסקופית להכרה ממשית באותה עת. מאמצי פיתוח מקבילים באירופה נשאו פרי, ותוצאותיהם פורסמו בשנת 1998. עד היום טופלו בגישה זו בעולם כ-500 חולים הלוקים בסרטן הערמונית. רובם טופלו בשני מרכזים בפריס, ומיעוטם בארה"ב. לאחר שהגישה הוצגה בהרחבה בכינוס השנתי האחרון של החברה האמריקנית לאורולוגיה באטלנטה (AUA) וזכתה להערכה והתעניינות, נעשים צעדים ראשונים ליישום נרחב של השיטה. בכנס הראשון ללאפארוסקופיה אורו-אונקולוגית זכה הנושא לכיסוי נרחב ומעמיק על-ידי Guillonneau ו-Gill. במרכזים אורולוגיים רבים בעולם פועלים כיום לרכישת המיומנות הדרושה לביצוע גישה זו.

Tension-Free Vaginal Tape: A New Surgical Treatment of Female Urinary Stress Incontinence

M. Neuman, B. Zuckerman, M. Zilberman, A. Farkash, U. Beller

Division of Gynecologic Surgery and Oncology, Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem

Female urinary stress incontinence diminishes the quality of life of about 5% of women. It is usually dealt with by surgery to correct the relaxed pelvic floor, the cause of the incontinence.

Tension-free vaginal tape is used in a newly described procedure. It consists of the vaginal introduction of a prolene needle-guided mid-urethral sling. The procedure is easy to perform under local anesthesia, recovery is rapid, and results are similar to those of other effective operations.

We report 44 patients who underwent this type of surgery. There were no significant complications. The early results were good and although the follow-up has been short, we believe that experience with this operation will play an important role in the treatment of urinary stress incontinence.

Measuring Residual Urine by Portable Ultrasound Scanner

Santiago Richter, Rachel Hag'ag, Moshe Shalev, Israel Nissenkorn

Urology Dept. and Outpatient Clinic, Meir Hospital, Kfar Saba and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Urethral catheterization, the standard method of measuring residual urine, is uncomfortable and associated with risk of infection and trauma to the urethra. It has also been reported as inaccurate to a certain extent. We compared catheterization with ultrasound scanning in a prospective study of 52 men and 3 women.

100 measurements of postvoiding residual urine by portable ultrasound scanner, were each followed immediately by urethral catheterization (both procedures performed by an experienced nurse in our outpatient clinic). A difference of >25€ml between measurements by scanner and by catheter was considered significant.

The range of residual urine measured by scanner was 1-425 ml, and by catheter 1-410 ml. There was good matching between the 2 methods in 85 of 100 measurements (scanning accuracy 85%). In 30/85 matching was excellent while in 55 cases the mean difference was 8.5±6.2 ml, range 1-24 ml. The accuracy of scanning was 85%; there was perfect matching between the 2 methods in 30 cases. In the remaining 15 cases the mean difference was 41.8±13.6 (range 25-56).

Each catheterization took 4-5 minutes and scanning 30 seconds. There were no complications after catheterization, but all reported discomfort and dysuria for 1-2 hours thereafter. Scanning was absolutely uneventful in all.

The cost per catheterization, including medication, disposable materials and personnel time was approximately 80 NIS. Our 80-90 measurements of residual urine a month require annually about 80 hours and a budget of about NIS 80,000. Scanning requires only 8 hours, while the cost of the portable scanner is significantly less than NIS 80,000 and it can be used for more than a year.

We conclude that measuring urine residual with the noninvasive scanner instead of by catheterization is easier, more accurate, and more cost-effective.

Severe Hypercalcemia Due to Renal Transitional Cell Carcinoma

D. Zamir, J. Weizman, N. Erlich, M. Amar, P. Weiner

Depts. of Medicine A, Urology and Pathology, Hillel Yaffe Medical Center, Hadera

Hypercalcemia is a common metabolic disorder, especially in the elderly. The most common etioloare hyperparathy-roidism or malignancy, most often of the lung, breast, kidney or hematological system. Because hypercalcemia is an uncommon manifestation in urinary tract epithelial tumors, especially those of the renal pelvis, we present a man aged 62 years with hypercalcemia due to renal transitional cell carcinoma.