• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        יולי 2010
        קובי פלג, דינה יפה, קבוצת הטראומה בישראל (ITG)3

        קובי פלג1,2, דינה יפה1, קבוצת הטראומה  בישראל (ITG)3

        1המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, תל השומר, 2החוג לרפואת אסון, בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב, 3קבוצת הטראומה*

        *קבוצת הטראומה: ריקרדו אלפסי, איגור ירוחימוב, בוריס קסל, יורם קליין, משה מיכלסון, אברהם ריבקינד, גד שקד, דניאל סימון, דרור סופר, מיכאל שטיין

        בשנים הבאות צפויה עלייה עולמית בשיעור הפגיעות מתאונות דרכים, מאלימות ומלוחמה – אשר תשפענה על בריאות האוכלוסייה ותטלנה נטל נוסף על מערכת הבריאות. לנוכח מצב זה, חשוב במיוחד להבחין בין סוגי הפגיעות השונות, על מנת לאתר קבוצות בסיכון, לבנות תוכניות התערבות ומניעה, ולטפל ביעילות בנפגעים. בעזרת רישום הטראומה הלאומי הושוו במחקרנו מגמות ומאפיינים של היפגעות מכוונת לעומת לא מכוונת, תוך שימת דגש על פציעות מטרור ולוחמה.

        שיטות: המחקר נערך על בסיס רישום הטראומה הלאומי (2006-2000). נסיבות הפציעה חולקו לשלוש קבוצות – פצועים מפגיעות לא מכוונות, פצועים מפגיעות מכוונות כתוצאה מטרור ולוחמה, ופצועים מפגיעות מכוונות אחרות. במחקר נכללו 155,496 פצועים שאושפזו ב-11 מרכזי טראומה.

        תוצאות: במשך 7 שנים אושפזו 142,028 (91.3%) פצועים מפגיעות לא מכוונות ו-13,468 (8.7%) פצועים מפגיעות מכוונות. מתוך אלו שנפצעו מפגיעות מכוונות, כ-20% נפגעו כתוצאה מטרור ולוחמה. בפגיעות מכוונות ללא טרור ולוחמה אנו עדים למגמת עלייה קבועה בשיעור הנפגעים המאושפזים בין השנים 2000 (5.8%) עד 2006 (6.9%) (20.0= 2χ , P<0.001). לעומת זאת , המגמה בפגיעות טרור ולוחמה משתנה בהתאם לאירועים ולקצב שלהם. קיים דמיון במגמת ההיפגעות מטרור ולוחמה לפי גיל, בדומה לפגיעות מכוונות אחרות. בטרור ולוחמה שיעור הנפגעים הקשים (חומרת הפציעה 16+) גבוה משמעותית (24%) לעומת אלו שנפצעו בפגיעות מכוונות שאינן טרור ולוחמה (16%) או בפגיעות בלתי מכוונות (8%). המעבר מאשפוז לשיקום ושיעור התמותה בולטים בשונותם בהשוואה בין הקבוצות.

        דיון וסיכום: עיקר הממצאים מצביעים על כך שפגיעות מטרור ולוחמה כוללות פציעות מורכבות יותר, קשות יותר בחומרתן, הכרוכות בשיעור תמותה גבוה יותר בבית החולים. גיל ומנגנון הפגיעה הם גורמים חשובים המשפיעים על ניצול משאבים בבתי החולים. חובה על מערכת הבריאות לבחון ולאתר את נסיבות ההיפגעות המאפיינות את קבוצות הפגיעה השונות, תוך בחינת ההבדלים בנסיבות ההיפגעות בתוך קבוצות הפגיעה השונות.

        מחברת מכותבת:

        דינה יפה

        המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה

        מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות

        תל-השומר, 52621

        טלפון: 03-535-4252

        פקס: 03-535-3393

        דוא"ל: [email protected]

         
         

        מרץ 2010
        מלי הרצנו-לטי, יהונתן גז, מאיר נדב ואשר שיבר

        מלי הרצנו-לטי1, יהונתן גז1,2, מאיר נדב1, אשר שיבר1

         

        1המחלקה לפסיכיאטריה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, החטיבה לפסיכיאטריה, מרכז למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2המכללה האקדמית אחווה

         

        תגובת דחק חדה (Acute stress reaction) היא תגובה לאירוע הקשור באיום חמור על ביטחונו או שלמותו הגופנית של האדם או של הקרובים לו. תגובות דחק חדות נפוצות למדי בהוויה הישראלית, החשופה במיוחד בעשור האחרון לאירועי טרור ואירועים מלחמתיים. אירועים כאלה מובילים לא פעם לנפגעים רבים, המגיעים לחדרי מיון ומרפאות ראשוניות, ומלבד המענה הגופני נזקקים להתערבות נפשית ראשונית. אלו הם "נפגעי החרדה". במאמר זה מוצעים כלים ועקרונות להתערבות ראשונית, לאוכלוסיית המטפלים – עקרונות שאינם מחייבים מיומנות והכשרה רבה, ונגישים לשליפה לצורך יישום מהיר ופשוט. נבחרו ראשי התיבות אבג"ד המציינים את ארבעת העקרונות: א-אוריינטציה, ב-בטחון, ג-גוף, ד-דיאלוג. עקרונות אלו מפותחים במאמר להלן, מתוך תקווה כי יהוו כלי יישומי ונגיש לאותם אנשי מקצוע הפוגשים את הנפגעים בחדרי המיון או מיד לאחר שחרורם במסגרת הרפואה הקהילתית.
         

        אוקטובר 2009
        לימור אהרנסון-דניאל, מיכל חמו-לוטם, לירי אנדי פינדלינג, רותי מייק-דורון ויחזקאל ויסמן

        לימור אהרנסון-דניאל1, מיכל חמו-לוטם2,3, לירי אנדי פינדלינג2, רותי מייק-דורון2, יחזקאל ויסמן5,4

         

        1אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, 2ארגון 'בטרם' לבטיחות ילדים, פתח תקווה, 3אוניברסיטת חיפה, הפקולטה ללימודי הרווחה והבריאות, בית הספר לבריאות הציבור, 4מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, 5אוניברסיטת תל אביב

         

        רקע: מידע אודות דפוסי ומאפייני היפגעות עשוי לכוון פעילות לצמצום ולמניעת היפגעות בילדים.

        מטרות: לבחון את פוטנציאל הניצול של נתוני מלר"ד כמקור מידע לגבי היפגעות ילדים בישראל, לבחון האם נדרשת מערכת ייעודית למעקב אחר היפגעות ילדים בישראל.

        שיטות: נגזרו קבצים לא מזוהים של נתונים מנהליים (אדמיניסטרטיביים) אודות ילדים (17-0) שביקרו במלר"ד בית החולים שניידר לרפואת ילדים בין השנים 2007-2005, ושסיבת התקבלותם ("הקבלה") אינה מחלה או ביקור-חוזר. הקבצים נקלטו ועובדו סטטיסטית באמצעות התוכנה SPSS/PC. 

        תוצאות: נכללו במחקר 36,603 ילדים בגילאי 17-0 שנים. מהם כ-62% היו בנים. הגיל הממוצע היה 7 שנים (ס"ת 5 שנים). אושפזו 2,333 (6.5%) מהפונים. עבור כמחציתם נרשם בסיבת התקבלותם "תאונה אחרת", ל-15,652 ילדים, דהיינו 43%, נרשמה הסיבה כ"נפילה", ול-2,111 (6%) נרשמה הסיבה כ"תאונת דרכים". ב"תלונת הפונה" נמצא, כי 636 ילדים (כ-2%) הגיעו עקב בליעת גוף זר, מתוכם 113 (18%) אושפזו עקב בעיה זו. מחצית מן הילדים התלוננו על חבלות, 10,277 ילדים נחבלו כתוצאה מנפילה, בעוד ש-1,473 ילדים (7.5% מהנחבלים) נחבלו בתאונת דרכים. חתך היה האבחנה השנייה בשכיחותה (8,773 ילדים, 24%), מחציתם בגיל 4-0. רק 2% מהילדים עם חתך התאשפזו. הרעלות היוו שיעור קטן (231 ילדים), מתוכם, 193 מהילדים (84% מהפונים) היו מתחת לגיל 4 שנים. שיעור האשפוזים בקבוצה זו היה 16%.

        מסקנות: הממצאים מעידים על כך, שניתן לנצל נתונים הקיימים במערכות המידע המנהליות של בית החולים כמקור למידע אודות היפגעות ילדים. הנתונים לגבי מאפייני הפגיעה טעונים שיפור, אך ניתן לשדרגם בתוך המערכות הקיימות במלר"ד, מבלי לבנות מערכת מידע נוספת למעקב אחר היפגעויות. יש לבחון הטמעת מספר שדות חדשים אודות נסיבות הפגיעה והגורם החיצוני לה, לצורך טיוב הבנת תרחישי היפגעות ותוצאם. הנגשת הנתונים לעוסקים בקידום בטיחות חשובה למיקוד פעילויות, ויש לקדמה בישראל.

        אפריל 2009
        שלמה אליאס, גדי לאלזר ודניאל שובל

        שלמה אליאס1, גדי לאלזר2,1, דניאל שובל2,1

         

        1האגף לרפואה פנימית, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים, 2יחידת הכבד, האגף לרפואה פנימית, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

         

        חולים המאושפזים ביחידה לטיפול נמרץ חשופים לפגיעה בכבד כתוצאה מגורמים שונים, אולם במרבית החולים הפגיעה זמנית בלבד. בפרשת החולה הנוכחית מדווח על מהלך יוצא-דופן של התפתחות צמקת מרה מִשנית בחולה צעיר, ללא רקע של מחלת כבד, אשר אושפז ביחידה לטיפול נמרץ לאחר תאונת דרכים קשה. בשנים האחרונות פורסמו בסִפרות הרפואית מספר דיווחים על דלקת מטרשת של צינורות המרה (Sclerosing cholangitis) לאחר אִשפוז ממושך ביחידה לטיפול נמרץ. תופעה זו דווחה בבני אדם שחוו פגיעה מסכנת-חיים (טראומה, אלח-דם וכדו') אשר הצריכה אִשפוז ממושך ביחידה לטיפול נמרץ (כולל הנשמה מלאכותית וטיפול במכווצי כלי דם [Vasopressors]). תהליך זה מתרחש בבני אדם ללא רקע של מחלת כבד טרם הפגיעה מסכנת החיים. בדיקות המעבדה מאופיינות בעלייה הדרגתית באנזימים הכולסטטיים ובבילירובין, עם עלייה מתונה בלבד באמינוטרנספרזות. בדימות של דרכי המרה ניתן למצוא הצרויות מרובות, בדומה למִמצאים הקיימים בדלקת מטרשת ראשונית של צינורות המרה (Primary sclerosing cholangitis). כל זאת, בהיעדר גורם מוכר העשוי להסביר את עימדון המרה (כדוגמת חסימה של דרכי המרה). התהליך מאופיין בהתקדמות מהירה לצמקת. 
         

        נובמבר 2008
        זאב מינר, מאיה טוכנר, שמעון שירי, ז'אנה צנטר, מרה שוכינה, יגאל שושן, מיכל כץ-לוירר, איזבלה שוורץ

        זאב מינר1, מאיה טוכנר2, שמעון שירי1, ז'אנה צנטר1, מרה שוכינה1, יגאל שושן3, מיכל כץ-לוירר4, איזבלה שוורץ1

         

        1מח' שיקום 2והמח' לריפוי בעיסוק, בית-החולים הדסה הר-הצופים, 3המח' לנירוכירורגיה, בית-חולים הדסה עין-כרם, 4המח' לפיזיותרפיה, אוניברסיטת תל-אביב.

         

        מדינת ישראל הייתה נתונה בשנים האחרונות למיתקפת טרור, וזו הביאה לעלייה משמעותית במספר נפגעי הטרור שטופלו במיסגרות רפואיות שונות בישראל. במחקרים רבים נדון הטיפול החד (Acute treatment) בנפגעי טרור, אך תהליך השיקום של נפגעי הטרור, תוצאות השיקום שלהם ותיפקודם זמן ממושך לאחר הפגיעה, כמעט שלא נחקרו. במחקרים שנדון בהם הטיפול החד בנפגעי טרור נמצא, כי הם לוקים בפגיעות רב-מערכתיות, שהן קשות ונרחבות יותר מפגיעות שלא נגרמו כתוצאה מטרור. כן נמצא, כי הטיפול החד בנפגעי טרור הוא ממושך ומסובך יותר לעומת הטיפול בנפגעים אחרים.

        בין השנים 2000 ו-2004 טופלו במחלקת השיקום בהדסה הר-הצופים 72 נפגעי פעולות טרור. בסקירה זו מדווח על תהליך השיקום שעברו נפגעים אלה, בהשוואה לתהליך השיקום שעברו נפגעי טראומה אחרים שטופלו באותה מחלקה באותה תקופה. הסקירה תקיף מספר מחקרים רטרוספקטיביים השוואתיים המתייחסים לרמת התיפקוד, למדדים פסיכולוגיים ולמדדי איכות-חיים. המדדים העיקריים שנבחנו הם משך האישפוז, מדד לעצמאות תיפקודית FIM (Functional Independence Measurement), שיעור החזרה לעבודה, שיעור הפגיעות הפסיכולוגיות, כמו הפרעת לחץ בתר-חבלתית ((Post Traumatic Stress, PTSD ומדדים להערכת איכות-חיים ושביעות-רצון.

        מן המימצאים עולה, כי תקופת האישפוז של נפגעי הטרור היה ממושכת באופן משמעותי מזו של נפגעים אחרים. במקביל, השיפור בעצמאות התיפקודית (FIM) היה גבוה באופן משמעותי בנפגעי הטרור לעומת נפגעים אחרים. שכיחות תסמיני הפרעת לחץ בתר-חבלתית (PTSD) הייתה גבוהה באופן משמעותי בקרב נפגעי הטרור, אולם שיעור החזרה לתיפקוד הקודם, לעבודה או ללימודים, היה דומה בשתי הקבוצות. במעקב ארוך-טווח נמצא, כי איכות-החיים ורמת שביעות-הרצון של נפגעי הטרור היו ירודות בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.

        לסיכום, הצלחת השיקום של נפגעי הטרור תלויה בטיפול רב-מקצועי וממושך, ומחייבת מיומנות ותקופת זמן ארוכה. להערכתנו, התגייסותם של כל הגורמים – כולל גורמים בקהילה והביטוח הלאומי – תרמה להצלחת השיקום של נפגעי הטרור. בשל העובדה שנפגעי הטרור ממשיכים לסבול מירידה באיכות-חייהם גם זמן רב לאחר הפגיעה, אנו רואים חשיבות רבה במעקב ובטיפול רב-מקצועי וארוך-טווח בנפגעים אלה.

        זאב גרוסוסר, מרינה מוטין, תמרה צ'רקסקי, יעקב הרט

        זאב גרוסוסר, מרינה מוטין, תמרה צ'רקסקי, יעקב הרט

         

        בית-חולים לוינשטיין והמח' לשיקום חולים לאחר חבלות במוח, רעננה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        בשנים האחרונות התקבל רושם קליני, שתוצאות השיקום של חולים שלקו בחבלות במוח פחות טובות מאשר בשנים עברו, וכי קיימת אפשרות שלגורם המממן את האישפוז יש השפעה על התוצאות.

        המטרות במאמר זה היו בחינת תוצאי השיקום בשתי קבוצות של נפגעים שעברו הליכי שיקום באשפוז מלא בתקופות שונות.

        לשם כך נבחרו השיטות הבאות: בשלב הראשון נבדקה מידת השונות בין שתי האוכלוסיות בין "קבוצת המחקר" (n=279), שכללה נפגעים שקיבלו טיפול שיקומי בין השנים 1998-2001 ונבדקו בשנת 2004, לבין "קבוצת הבקרה" (n=147), שחבריה אושפזו בין השנים 1980-1985 ונבדקו בשנת 1993.

        בתוצאות לא נמצאו הבדלים בין קבוצת המחקר וקבוצת הבקרה מבחינת מרבית המדדים הדמוגרפיים ונתוני הפציעה. משך האישפוז הממוצע בקבוצת הבקרה היה ארוך ממשך האישפוז בקבוצת המחקר  (P<0.0001) , ויותר חולים בקבוצת המחקר נותרו עם ליקויים קוגניטיביים והתנהגותיים (P<0.0001). במעקב נמצא, כי שיעור החולים שחזרו לחיי עבודה היה גבוה יותר בקבוצת הבקרה (50.6% לעומת 34.8%, בהתאמה P<0.0001). כן נמצא בקבוצת המחקר, כי לא כל ההמלצות הטיפוליות מומשו, בעיקר בתחומי הקוגניציה וההתנהגות. נמצא, כי שביעות-הרצון הרבה של המטופלים הייתה גבוהה יותר בקבוצת נפגעי מערכת הביטחון ונמוכה יותר בקרב  מטופלים שאישפוזם מומן על-ידי חברות ביטוח וקופות-חולים.

        לסיכום, קיצור משך האישפוז בשנים האחרונות הביא לשיחרורם של חולים שנותרו עם ליקויים, בעיקר בתחומים הקוגניטיביים וההתנהגותיים. אי מימוש המלצות טיפוליות בעיקר בתחומים אלה הביא בסופו של התהליך לירידה במידת החזרה לעבודה מפרנסת, המהווה סמן לקיום איכות-חיים טובה. נראה כי על הגורמים המממנים את אישפוז החולים להעריך מחדש את החיסכון לכאורה המושג משיחרור מוקדם של הנפגע כשהוא ללא מגבלות מוטוריות, בעוד שהמגבלות בתחומים הקוגניטיביים וההתנהגותיים הקובעות את עתידו נותרות בעינן ואינן זוכות לטיפול הולם לאחר השיחרור.

        ספטמבר 2008
        שאול סוקניק, מחמוד אבו-שקרה, דניאל פלוסר

        שאול סוקניק, מחמוד אבו-שקרה, דניאל פלוסר

        המח' לרפואה פנימית ד' והיח' לרימטולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות  אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע


        עשרים-וחמישה עד חמישים אחוזים (25%-50%) מהלוקים בפיברומיאלגיה (להלן פ')1 מדווחים על חבלה גופנית שקדמה במספר שבועות עד מספר חודשים להופעת התסמינים. עם זאת, אין עדיין הסכמה בין המומחים, והדעות נותרו חלוקות בסוגייה אם אכן חבלה גופנית יכולה לגרום ל-פ'. חומרת החבלה משתנה, והיא בדרך-כלל קלה יותר מזו הנצפית בחולים הלוקים בתיסמונת בתר-חבלתית. תאונות דרכים, ובעיקר חבלה מסוג של צליפת שוט או נזקים מצטברים עקב עיסוק במקצועות מסוימים, דווחו כגורמים להופעת התיסמונת. שני המחקרים הפרוספקטיביים היחידים שנבדקה בהם שכיחות של פ' בעקבות תאונה מסוג של צליפת שוט בוצעו על-ידי חוקרים ישראליים, אך תוצאותיהם היו מנוגדות. המנגנונים האחראיים להופעת התיסמונת לאחר חבלה טרם הובררו די צורכם. מצבי עקה תורמים אף הם להופעת התיסמונת. קרוב לוודאי שאין הבדל משמעותי במהלך, בחומרת התסמינים ובפרוגנוזה בין פ' אידיופתית לבין פ' לאחר חבלה, אם כי חלק מהחוקרים דיווחו על פרוגנוזה גרועה יותר במקרים של פ' לאחר חבלה. בישראל קיימת עלייה במספר התביעות המוגשות לחברות הביטוח הפרטיות  ולביטוח הלאומי בגין פ' לאחר חבלה. על-פי הדיווחים בסיפרות, קרוב לוודאי שמספר החולים המתחזים או השואפים לרווח משני הוא נמוך. חילוקי הדעות הנמשכים בקרב המומחים הרפואיים באשר לקשר שבין פ' לחבלה גופנית מקשים מאוד על המערכת השלטונית והמשפטית, עקב היעדר הנחיות וכלים אובייקטיבים להתמודד עם נושא כאוב ובעייתי זה.

        מרץ 2008
        רם אלעזרי, אנדרי קידר, עבד חלאילה, גדעון אלמוגי, יואב מינץ, אברהם י' ריבקינד

        רם אלעזרי, אנדרי קידר, עבד חלאילה, גדעון אלמוגי, יואב מינץ, אברהם י' ריבקינד

         

        המח' לכירורגיה כללית ויחידת הטראומה, בית-חולים הדסה עין-כרם והאוניברסיטה העברית, ירושלים

         

        טראומה קהה מהווה סיבה שכיחה להבהלת פצועים לחדרי-מיון בישראל ובעולם. לרוב מעורבים בפגיעה קהה בבטן איברים מוצקים כדוגמת טחול וכבד. פגיעה לא שכיחה מבין אלה הכרוכות בטראומה זו היא במעי הדק. מתוך סקירת הסיפרות הרפואית עולה, כי לעתים רבות איבחון פגיעה מסוג זה מתאחר, ועל כן כרוך בשיעורי תחלואה ותמותה גבוהים. היכולת לאתר פגיעה במעי הדק בשלבים המוקדמים בבדיקה גופנית בלבד פחותה בהשוואה לפגיעות אחרות בבטן. האיבחון מצריך לרוב הסתייעות במספר אמצעי דימות, כגון על-שמע של הבטן מכוון טראומה, שטיפת צפק וטומוגרפיה מחשבית. במאמר זה מדווח על שני פצועים שטופלו עקב פגיעה במעי הדק. בנוסף, מובאות דרכי האיבחון השונות ומובא דיווח על הסיפרות הרפואית העדכנית בנושא זה.

        טל יופה, יזהר שוחט, יצחק שושני, שלמה טייכר

        טל יופה, יזהר שוחט, יצחק שושני, שלמה טייכר

         

        המח' לכירורגיית פה ולסתות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

         

        ההתמודדות עם חבלות באזור ראש-צוואר כוללת טיפול בשברים בעצמות הפנים, חבלות בשיניים ובעצם המכתשית, ופגיעות ברקמות רכות. פעמים רבות הטיפול הוא רב-תחומי, עקב הסמיכות של שלד הפנים לאיברים חיוניים כגלגלי העיניים, האף, האוזניים והמוח. למימצאים האפידמיולוגיים משמעויות כלכליות ומונעות. ואכן, מחקרים אורכיים יכולים לסייע בגיבוש סדרי עדיפויות קליניים לצורך טיפול ומניעה יעילים יותר. האפידמיולוגיה של שברים בעצמות הפנים משתנה בהתאם לאוכלוסייה הנחקרת ובהתאם לסוגה, חומרתה וסיבתה. ההבדלים האפידמיולוגיים באוכלוסייה הנחקרת מהווים ביטוי של גורמי-סיכון שונים והבדלים תרבותיים, אולם מתבטאים בעיקר בחומרת הפגיעה. בסקירת סיפרות שערכנו זוהו שש סיבות עיקריות כגורמים לחבלות בעצמות הפנים: תאונות דרכים, תאונות עבודה, תאונות ספורט, נפילות, אלימות, ופצעי ירי. קיימים מחקרים רבים בסיפרות העולמית שנבדקה בהם האפידמיולוגיה של שברים בעצמות הפנים, אולם נמצאו דיווחים מועטים בלבד מסוג זה במדינת ישראל.

         

        המטרות במאמר הנוכחי היו סקירת האפידמיולוגיה של חבלות בעצמות הפנים במהלך העשור שבין 1996-2005 והשוואת גורמי החבלה של העשור הנ"ל לגורמי החבלה בין השנים 1985-1995, כפי שנמצאו במחלקה לכירורגיית פה ולסתות במרכז הרפואי שיבא, תל-השומר.

         

        בוצע איסוף נתונים רטרוספקטיבי על-סמך תיקי 775 נפגעים כפי שהתקבלו במחלקה לכירורגיית פה ולסתות בתל-השומר בעשור שבין 1996-2005. נתונים על 753 הנפגעים מהשנים 1885-1995 נלקחו מפירסומים קודמים של המחלקה. אבחנות השברים נקבעו על בסיס קליני ורנטגני. עיבוד הנתונים נעשה על-ידי המחלקה לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל- אביב.

         

        רוב הנפגעים היו גברים (74.2%) והגיל הממוצע היה 33.4 שנה. קבוצת הגיל הגדולה ביותר הייתה בעשור השלישי לחיים (34%). גורמי החבלה העיקריים להיארעות השברים היו נפילות (%35), תאונות דרכים (29%) ואלימות (18%). אתרי השבר השכיחים בקרב הגברים היו עצם העול (Zygomatic complex) (23.4%) והאתר התת-עלי (Sub-condylar area) (13.5%). בניגוד לכך, אתרי השבר השכיחים בקרב הנשים היו האתר התת-עלי (20.4%) ועצם העול (18%). גילם הממוצע של הגברים היה 31.2 שנה, ואילו גילן הממוצע של הנשים היה 39.6 שנה. בחמשת העשורים הראשונים מרבית הנפגעים הם גברים, בעשור השישי הפגיעות בשני המינים משתוות, ובעשורים השביעי עד העשירי מרבית הנפגעים הן נשים. בשנים 1996-2005 חלה עלייה בנפגעי הנפילה והאלימות וירידה בנפגעי תאונות הדרכים בהשוואה לשנים 1985-1995.

         

        לסיכום, קבוצת נפגעי הפנים והלסתות בישראל בשנים האחרונות דומה למקבילות לה במדינות בכל העולם. קיימים הבדלים משמעותיים בין נשים לגברים בגיל הממוצע, בהתפלגות גורמי החבלה ובאתרי השבר השכיחים. יחד-עם-זאת, השברים השכיחים ביותר בקרב שני המינים הם של עצם העול והאתר התת-עלי. נראה כי החברה הישראלית הופכת אלימה יותר, אך ייתכן שהקידמה הטכנולוגית בתחום מיגון הרכב מספקת הגנה יעילה על פלג הגוף העליון של הנוסעים.

        נובמבר 2007
        תמר גרין1, משה קוטלר1,2

        התסמינים האופייניים הנובעים מחשיפה לאירוע חבלה (Trauma) קיצוני מסווגים לשלוש קבוצות תסמינים: אירוע החבלה נחווה מחדש בהתמדה; קיימת הימנעות מגירויים הקשורים לחבלה; מופיעים תסמינים מתמידים של עוררות-יתר. מעבר למיסגרת התסמינים המקובלים של הפרעת הדחק הבתר-חבלתית (Post Traumatic Stress Disorder) קיים מערך של תסמינים נלווים שקשורים בחשיפה לדחק קיצוני ומתמשך כגון ניצול מיני בילדות, אלימות גופנית, כליאה במחנות ריכוז. עם הצטברות העדויות לתסמינים אלו החל ניסיון המשגה לתיסמונת מורכבת יותר, הנובעת מדחק קיצוני הכוללת, אך אינה מוגבלת לתסמינים של הפרעת דחק בתר-חבלתית. במיסגרת סקירה זו ברצוננו לגעת במספר סוגיות הקשורות להפרעת דחק בתר-חבלתית מורכבת, אשר כשמה היא מהווה נושא מורכב ושנוי במחלוקת. ראשית מוצג המושג של הפרעת דחק בתר-חבלתית מורכבת, דרך התפתחותה וכיצד הנושא בא לידי ביטוי בספרי האבחנות הפסיכיאטריות. שנית, נסקרת הסיפרות המקצועית הרלבנטית להפרעה זו, ולבסוף מוצג הפולמוס המתנהל בין העוסקים בחקר ההפרעות הבתר-חבלתיות בנוגע לתקפות, מהימנות והצורך באבחנה נפרדת לתסמינים אלו.

        ספטמבר 2007
        מורד ג' עסלי, איגור רומנובסקי, יעקב קנטי.

        פגיעה בשופכן כתוצאה מטראומה היא מצב נדיר. הגורם לפגיעה זו הוא על-פי-רוב חבלה חודרת ולא קהה. רוב הפגיעות בשופכן כתוצאה מחבלה קהה דווחו בסיפרות בפרשות חולים. פגיעה בשופכן בשני הצדדים בו-זמנית כתוצאה מחבלה קהה היא נדירה במיוחד.

         

        בחשד לפגיעה בדרכי-השתן בפצוע היציב המודינמית יש להסתייע באמצעי הדימות לצורך איבחון ודירוג הפגיעה. בדיקת טומוגרפיה מחשבית עם הזרקת חומר-ניגוד כולל סקירה מאוחרת היא אמצעי הדימות היישומי. אם בדיקה זו אינה זמינה, אזי בדיקת פיאלוגרפיה לתוך-הווריד מהווה חלופה טובה. אם שתי הבדיקות הללו אינן איבחוניות ועדיין קיים חשד גבוה לפגיעה בשופכן, יש לבצע פיאלוגרפיה אחורית (רטרוגרדית).

         

        בקרע חלקי בשופכן ניתן להחדיר תומכן לתוכו. בקרע מלא, ובחלק מהמקרים בדרגה III, הטיפול המומלץ הוא הטרייה (Debridement) וספטולציה של קצוות השופכן, החדרת תומכן לתוכו, תפירת השוליים עם תפרים נספגים בודדים וללא מתח, החדרת נקז סמוך לאזור ההשקה ובידוד האזור באמצעות אומנטום או קרום הצפק. צורת ההשקה תלויה בגובה הפגיעה בשופכן, בזמינות השופכן מהצד הנגדי ובמחלות נלוות.

         

        בעת טיפול בפצוע טראומה, בין אם זוהי חבלה קהה ובין אם חבלה חודרת, יש לחשוד בפגיעה בשופכן. חוסר איבחון או טיפול לא הולם בקרע בשופכן יכולים לגרום לסיבוכים משמעותיים בעלי השלכות קצרות-וארוכות-טווח, מדמומת (Hematoma) קלה שחולפת ועד לקרע בשופכן שיתבטא במורסה, באלח-דם, בהיצרות, בהתכווצויות (Strictures), בחסימת הכיליה או באי-תיפקוד הכיליה.
         

        אפריל 2007
        קובי שדה1,2, אורי ויזל2, שמואל קיויתי1, יורם לבוא2

        קובי שדה1,2, אורי ויזל2, שמואל קיויתי1, יורם לבוא2

        המרכז לגנחת (אסתמה) ולאלרגיה1 ומחלקה פנימית ט'2, מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

        הצלילה המודרנית הפכה לתחביב שנהנים ממנו מיליוני בני-אדם ברחבי העולם. במהלך הצלילה נחשפים הצוללים לשינויים גופניים ופיזיולוגיים, בעיקר בכל הקשור לנשימה. שינויים אלו מהווים מקור לדאגה לגבי חולי גנחת המבקשים לצלול.  מראשיתה של הצלילה הספורטיבית התגבשה הדעה שיש לאסור על חולי הגנחת מלצלול, אך האיסור למעשה נעקף על-ידי חולי גנחת רבים ברחבי העולם, ושיעור חולי הגנחת העוסקים בצלילה דומה לשיעורם בכלל האוכלוסייה.

        המטרה במאמר הנוכחי היא להביא מתוך הסיפרות את המידע הקיים היום שבעזרתו ניתן להגיע להחלטות מודעות יותר לגבי הסיכון שבצלילה עבור חולי גנחת.

        מסקירת הסיפרות נראה, כי למרות עדויות שלפיהן עלולה הגנחת להוות סיכון מוגבר לבארוטראומה בצלילה, הרי שהסיכון נמוך ונדרשים מחקרים נוספים על-מנת לבססו. לפיכך, בנסיבות המתאימות, חולי גנחת יכולים לעסוק בצלילה ספורטיבית ללא סיכון משמעותי לתאונות צלילה.

        לסיכום, ההחלטה אם הצלילה מסוכנת או אסורה צריכה להיעשות על בסיס פרטני, ולהתבסס על הסכמה מודעת ומשותפת בין המטופל לרופאו.

        ספטמבר 2006
        עדיאל דורון, יובל מלמד, אבי בלייך

        עדיאל דורון, יובל מלמד, אבי בלייך

         

        מרכז רפואי לבריאות הנפש לב השרון, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

        מזה שנים שהחברה בישראל מתמודדת עם מצבי דחק טראומטי ועם אירועים רבי-נפגעים, שהם תולדה של הטרור והמלחמות. התמודדות זו מייצרת תגובות נפשיות, ברמות שונות, לטראומה, לחרדה, לאובדן ולשכול, אשר מקיפים שיעורים לא מבוטלים מהחברה.

         

        למרבה הצער, אין עדיין מספיק ידע רפואי מבוסס בנושא ההתמודדות הטבעית עם אירועי דחק טראומטי, מי מהנחשפים לטראומה מועד לפתח הפרעות בתר-חבלתיות (פוסט-טראומטיות) בהמשך, ומהן ההתערבויות המוקדמות שעשויות למנוע אותן. על רקע זה עשויות להתעורר סוגיות אתיות, כמו התנגשות בין "הרצון להיטיב עם הנפגע" לבין "לא לגרום נזק". לדוגמה, במצבים כאלה, התחושה של המטפלים שחייבים לעשות משהו והרצון להיטיב עם הנפגעים, עלולים להביא דווקא למצב שבו הנזק הגלום בהתערבות מסוימת באדם מסוים יהיה רב מהתועלת. גם עיקרון "הצדק החברתי" מאותגר לנוכח פוטנציאל הנזק הרחב של הדחק הטראומטי לאוכלוסיות רחבות, והמחסור המובן במשאבים טיפוליים מספיקים. במקרים כאלה, הסוגיות של האם להתערב, במי לטפל, מתי ובאיזו מידה, יושפעו לא פעם מאינטרסים מתנגשים בין הפרט והחברה. בסוגיה נוספת יש התייחסות למידת האקטיביות שיש לנקוט באיתור נפגעי הנפש ה"דוממים" בקהילה, וזו מחדדת קונפליקט אתי בין עקרון האוטונומיה – זכות האדם להחליט על רצונו או אי רצונו בטיפול, מול עקרון עשיית הטוב.

         

        לסיכום, הדיון בסוגיות האתיות השונות במצבי דחק טראומטי עשוי להאיר דילמות צפויות הן למתכנני מדיניות בריאות והן לגבי המטפלים בשטח. דיון מוקדם כזה עשוי להפרות את החשיבה, לסייע בגיבוש קווים מנחים, ולסייע בקבלת החלטות מושכלות וראויות במצבים קשים ומסובכים.

        יולי 2005
        אלכסנדר קנטרובסקי, רונן רוב ואיסק פורטנוי

        אלכסנדר קנטרובסקי (1), רונן רוב (2), איסק פורטנוי (1)

        (1) היח' לכירורגיית כלי-דם, (2) המח' לאורולוגיה, מרכזי רפואי הלל יפה, חדרה

         

        במאמר הנוכחי מדווח על שיטה לעצירת דימומים כתוצאה מחבלות חודרות באמצעות צנתר על-שם פולי (להלן, צנתר פולי). שיטה זו מתאימה לטיפול באזורים שבהם קיים קושי בהפעלת לחץ מקומי. מובאת בזאת פרשת חולה שלגביו יושמה שיטה זו.

        למרות דיווחים קודמים בסיפרות הרפואית, השימוש בצנתר על-שם פולי למטרה זו אינו מוכר דיו בישראל. בחולים מתאימים יכולה הפעולה להיות מצילת חיים, ולכן על כל מטפל בטראומה חלה החובה להכירה.

        יוני 2005
        ליאור לבנשטיין, לילא חדאד, יוסף איצקוביץ-אלדור, אדמונד סאבו ופטר יעקובי

        ליאור לבנשטיין1, לילא חדאד1, יוסף איצקוביץ-אלדור1, אדמונד סאבו2, פטר יעקובי1,

         

        1מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי רמב"ם, 2מח' פתולוגיה, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה רפפורט, חיפה

         

        המטרות במאמר היו לבדוק את הקשר שבין חיתוך חיץ צדדי לבין חבלה בחיץ-הנקביים (Perineum).

         

        נערך מחקר פרוספקטיבי, תצפיתי, במשך 10 שבועות, שנכללו בו כל 667 הנשים שילדו בלידה לדנית (Vaginal). למחרת הלידה נבדקו כל היולדות על-ידי רופא נשים אשר העריך את מצב חיץ-הנקביים  (נפיחות, בצקת, דמומת [Hematoma]), ללא התייחסות לשאלה האם בוצע חיתוך חיץ או האם היה קרע עצמוני. איסוף הנתונים הדמוגרפיים, המשתנים הקליניים (גיל, ולדנות, שבוע הריון, משקל לידה, משך זמן של שלב שני, לידה מכשירנית, אילחוש על-קשיתי, בכירות של מקבל הלידה, האם בוצע חיתוך החיץ והאם נדרש טיפול נוסף לאזור חיץ-הנקביים מעבר למקובל במחלקתנו) בוצע לאחר שיחרור היולדת, מתוך התיקים הרפואיים.

         

        שיעור חיתוך החיץ בקבוצת המחקר היה 37.6%. שיעור היולדות עם חבלה משמעותית בחיץ-הנקביים בתקופה שלאחר הלידה היה 9.9%. חבלה משמעותית בחיץ-הנקביים נמצאה בשיעור גבוה יותר בקרב נשים שעברו חיתוך החיץ במהלך הלידה (17.1% לעומת 5.5% , (P<0.001. נשים שעברו חיתוך החיץ נזקקו יותר לטיפולים שמעבר לטיפולים השיגרתיים (6.4% לעומת 2.9%, P<0.05). נמצא, כי חיתוך החיץ הוא הגורם העיקרי הבלתי תלוי לגרימת חבלה באזור חיץ-הנקביים  .(OR: 4.5, 95% CI: 2.4-8.5, P<0.001) גורמי-סיכון נוספים לחבלה מוגברת בחיץ-הנקביים לאחר הלידה היו אילחוש על-קשיתי (OR: 2.4, CI: 1.3-4.3, P<0.05)  ומשקל לידה מעל 3,700 גרם (OR: 2.1, CI: 1.1-4.1 P<0.05).

         

        לסיכום, חיתוך החיץ אינו מונע חבלה באזור חיץ-הנקביים בימים הראשונים שלאחר הלידה. יתרה מזאת, חיתוך החיץ נמצא כגורם-סיכון עיקרי ובלתי תלוי לגרימת חבלה באזור חיץ-הנקביים בתקופה זו.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303