• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        אוגוסט 2006
        גיא הידש, לאוניד צ'רבינסקי, יעקב רוזנמן, גנאדי זליצ'נקו ויוסף שנטל

        גיא הידש1, לאוניד צ'רבינסקי2, יעקב רוזנמן1, גנאדי זליצ'נקו1, יוסף שנטל1

         

        1המח' לאורולוגיה, 2ורדיולוגיה המרכז הרפואי העמק

         

        פקקת וריד הכיליה (פו"כ) 1 היא סיבוך של מחלות כיליה ומחלות מערכתיות רבות, והתיסמונת הנפרוטית ידועה כגורם הנפוץ ביותר להתהוות פו"כ. ההסתמנות הקלינית של חולה עם תיסמונת נפרוטית מלווה בכאבי מותן ובטן הדומים לעווית כיליה נדירה. רוב החולים הלוקים בפו"כ אינם מתלוננים על תסמינים, וההחלמה היא עצמונית. הטיפול בפו"כ מורכב מטיפול בבעיה הראשונית שגרמה לפקקת וכן טיפול בקריש עצמו על-ידי מתן נוגדי-קרישה בדרך פומית, ולעיתים נדירות, בחולים שמצבם קשה, נדרש צינתור וריד הכיליה. מובאים בזאת סקירת הסיפרות הרפואית בנושא, שכיחות המחלה, הגורמים הפתופיזיולוגיים, האיבחון בבדיקות דימות והטיפול בתיסמונת זו.

        פברואר 2006
        יניב שילה, יהודית קליינמן, אמנון זיסמן, אמיר פאר, אריה לינדנר ויורם זיגל

        יניב שילה, יהודית קליינמן, אמנון זיסמן, אמיר פאר*, אריה לינדנר, יורם זיגל

         

        המח' לאורולוגיה, המח' לרדיולוגיה פולשנית*, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין, ישראל

         

        השיטה לריסוק אבנים בגישה מילעורית התפתחה בשנים האחרונות כחלופה לניתוחי כיליה פתוחים בטיפול באבני כיליה מורכבות. כיום מוכרות גישות חדירה שונות למערכת המאספת.  

         

        המטרה במחקר הנוכחי הייתה הערכת התחלואה הנגרמת כתוצאה מהגישות השונות למערכת המאספת במהלך ריסוק אבנים מילעורי (להלן רא"מ) 1והשוואת שיעור הסיבוכים הנגרמים בגישות השונות – דרך קוטב עליון, קוטב תחתון ובגישה דרך מספר קטבים.

         

        לשם כך, נסקרו באופן רטרוספקטיבי תיקיהם הרפואיים של 174 חולים (178 יחידות כיליה) שעברו רא"מ. החולים סווגו לשלוש קבוצות לפי מיקום החדירה לכיליה: קוטב עליון (107 חולים), קוטב תחתון (51 חולים), ומספר קטבים (20 חולים). הנתונים אודות הסיבוכים הושוו בין הקבוצות.

         

        חום לאחר הפעולה נמצא שכיח יותר בקבוצת הקוטב העליון (34%) בהשוואה לשתי הקבוצות האחרות (25% בכל אחת, P<0.49). נמצא שיעור גבוה יותר של סיבוכים בריאות בקבוצת הקוטב העליון ובגישה דרך מספר קטבים (21% ו-20%, בהתאמה) בהשוואה לקבוצת הקוטב התחתון (2%, P<0.007). שיעור הדימומים והצורך במתן עירויי-דם היה גבוה משמעותית בקבוצת מספר הקטבים בהשוואה לקבוצות דרך קוטב עליון ותחתון (20% לעומת 5% ו-6%, בהתאמה, P<0.05).

         

        לסיכום, בקבוצות הקוטב העליון ומספר הקטבים נרשם מספר רב יותר של תפליטים צידריים בהשוואה לגישה דרך קוטב תחתון. מספר המטופלים עם אובדן דם וצורך במתן עירויי-דם היה דומה בגישות דרך קוטב עליון ותחתון, אך גבוה משמעותית בקבוצה דרך מספר קטבים. הנוחות בגישה דרך קוטב עליון צריכה להישקל אל מול שיעור גבוה יותר של סיבוכים בריאות וסיבוכים זיהומיים בהשוואה לגישה דרך קוטב תחתון.

         

        ____________________________

        1 רא"מ – ריסוק אבנים מילעורי.

        מאי 2005
        גיא הידש, יוסף שנטל ועופר נתיב

        גיא הידש¹, יוסף שנטל¹, עופר נתיב²,

         

        ¹המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי העמק, 2המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי בני ציון

         

        בעשור האחרון מבוצעים ניתוחים זעיר-פולשניים לשאתות של הכיליה, במטרה לצמצם את התחלואה הבתר-ניתוחית, לקצר את משך האישפוז ולשמר ריקמת כיליה. השיטות הזעיר-פולשניות כוללות כריתה חלקית בגישה לאפרוסקופית וצריבה תוך-גופית של ריקמת השאת באמצעות מקורות אנרגיה שונים, כגון הקפאה (Cryoablation), צריבה באמצעות גלי רדיו, גלי על-שמע (US), גלי מיקרו (Microwave), גלי לייזר וקרינת פוטון תוך-גופית. למרות שאין בידינו נתונים ארוכי-טווח, התוצאות האונקולוגיות והתיפקודיות הראשוניות נראות מבטיחות.

         

        מובאת בזאת סקירה עדכנית על הניסיון שנרכש בשיטות השונות לטיפול בשאתות הכיליה. ההוריות, תוצאות הניתוחים, היתרונות והחסרונות של השיטות השונות, והסיבוכים האפשריים.

        יובל מלמד, אוסנת קליין, ג'ורג'ינה בזורה, בוריס פינקל, אבי בלייך וג'ק ברנהיים

        יובל מלמד1, אוסנת קליין2, ג'ורג'ינה בזורה1, בוריס פינקל1, אבי בלייך1, ג'ק ברנהיים2,

         

        1המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב-השרון, נתניה, 2המכון לנפרולוגיה, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        יכולת ההתמודדות של חולי הנפש עם מצבי חיים שונים מוגבלת עקב מחלתם הנפשית. הדבר קשה שבעתיים בהתמודדות עם מחלות גופניות קשות, כגון אי-ספיקת כליות, צורך בדיאליזה, או השתלת כיליה.

        בעבר, חולי נפש הלוקים בתחלואה נפשית רבא (Major illness) או במחלות פסיכוטיות ממושכות כסכיזופרניה, לא נכללו במועמדים לקבל טיפול בדיאליזה, בדומה ללוקים במחלות גופניות קשות אחרות. כיום אין הורית-נגד כזו, אך עדיין קיים חשש שחולי הנפש, בהיותם מתקשים בשיתוף-פעולה לאורך זמן בטיפול, לא ימלאו בקפדנות אחר ההוריות ולא יצליחו לשרוד בדיאליזה לאורך זמן, ובחולים שעברו השתלת כיליה עלול השתל במצב כזה להידחות.

         

        מדווח במאמר זה על חמישה חולים הלוקים באי-ספיקת כליות במצב סופני, ופרשות אלה מייצגות את הדילמות בנושא הטיפול בדיאליזה והשתלה בחולי נפש.

         

        יש צורך בשיתוף פעולה הדוק בין צוותי הפסיכיאטרים והנפרולוגים, כדי לנסות ולהביא לתוצאות המקוות.

        דצמבר 2004
        רישרד נקש, מנחם בן חיים, פאולינה כץ, טטיאנה יחנין

        רישרד נקש, מנחם בן חיים, פאולינה כץ, טטיאנה יחנין

         

        יח' השתלות, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

         

        השתלת לבלב כטיפול בחולי סוכרת סוג 1 בוצעה לראשונה בשנת 1966. לאחר מכן בוצע ניתוח זה לעיתים רחוקות עקב שיעורי הצלחה נמוכים יחסית. כיום, השתלת לבלב מוצלחת היא שיטת הטיפול היחידה המאפשרת להשיג רמה תקינה ויציבה של גלוקוזה בדם (Normocglycemia), הממעיטה בשיעור הסיבוכים של מחלת הסוכרת.

        יולי 2004
        גל פיינר, אוהד בירק ודניאל לנדאו

        גל פיינר1,2, אוהד בירק2, דניאל לנדאו1

         

        1החטיבה לרפואת ילדים, 2והמכון הגנטי, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

         

        מחלה רב-כיסתית אוטוסומית רצסיבית (מרכא"ר) היא מחלת כליות קשה העלולה להביא לתמותה סב-לידתית. המחלה פוגעת בשני אברים חיוניים - הכליה והכבד. אולם חומרת פגיעתה אינה אחידה, ועלולה לנוע בין תסמונת דמויית פוטר (Potter-like Syndrome) לבין יתר-לחץ-דם שערי משני ללייפת הכבד (Hepatic fibrosis). לאחרונה נמצא, כי הגן PKHD1 אחראי למירב מקרי המרכא"ר. עד כה דווח על מספר מוטציות בגן זה בחולים ממוצאים אתניים שונים, אך לא פורסמה ההיארעות וההסתמנות של מרכא"ר בישראל. המטרה בעבודה הנוכחית היא לדווח על ניסיוננו באיפיון קליני וגנטי של מחלה זו באוכלוסיית הנגב בישראל. באיפיון החולים התבססנו על סריקת תיקיהם של חולי מרכא"ר הנמצאים במעקב ממושך במוסדנו. לאישוש האבחנה ולביסוס השיטה לאיבחון טרום-לידה של מרכא"ר בישראל, עברו החולים ניתוח תאחיזה גנטית (Genetic linkage) באמצעות סמנים פולימורפיים הסמוכים לגן PKHD1.

        נמצאו 7 משפחות מורחבות ובהן 18 חולי מרכא"ר - כולם ממוצא בדואי. בתישעה ילודים אובחנה המחלה בעודם עוברים, 4 אובחנו בשנת חייהם הראשונה, ואילו הילדים הנותרים אובחנו במהלך הילדות והבגרות. בניתוח התאחיזה הודגם קשר ברור בין המחלה לבין האתר של PKHD1

        בכרומוסום 6p. למרות אחידות גנוטיפית זאת, בחלק מהאחים במשפחות גרעיניות הודגמה שונות פנוטיפית. כמו-כן, נמצאו מספר חולים שנשאו גם מחלות נילוות, שאינן קשורות לכאורה למרכא"ר.

        לסיכום, מרכא"ר מדגימה גם באזורנו אחידות גנוטיפית ושונות פנוטיפית. לנוכח גודלו הניכר של הגן האחראי למחלה זאת והתפרסותו על-פני למעלה מ-60 אקסונים, במשפחות עם "השפעת מייסד" יש מקום להמשיך ולהסתייע בתבחין התאחיזה לצורך איבחון גנטי של מחלה, והדבר עשוי לסייע באישוש האבחנה בקרב חולים אלה ובאיבחון טרום-לידה של עוברים בסיכון.

        מרץ 2003
        גיל מאייר, מיכאל מילרד ועופר נתיב

        גיל מאייר, מיכאל מילרד, עופר נתיב

         

        המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי בני-ציון

         

        מובאת בזאת סקירה עדכנית של ההוריות, השיטות והתוצאות של ניתוחים משמרי ריקמת כליה כטיפול בנגעים טמומים (solid) של הכליות. לשם כך נאספו נתונים ממאמרים מהספרות הרפואית בנושא, תוך הסתייעות במאגר המידע Medline.

        מהנתונים שנאספו עלה, כי שכיחות ההסתייעות בניתוחים משמרי ריקמת כליה כטיפול בנגעים טמומים בכליות נמצאת במגמת עלייה. שיעור ההצלחה הטכנית גבוה ביותר, ושיעור התחלואה והתמותה מהניתוחים נמוך. שיעור ההישרדות בחולים הלוקים בסרטן הכליה ללא שאת לאחר ניתוח משמר ריקמת כליה דומה לזה שלאחר כריתה נרחבת (radical) של הכליה, בעיקר אם השאת בשלב התפשטות נמוך. השיעור המדווח של מחלה רב-מוקדית הוא 15%, והוא תלוי בממדי השאת, בהיסטולוגיה שלה ובשלב התפשטותה. הסיכון למחלה רב-מוקדית פוחת (פחות מ-5%) אם קוטר השאת קטן מ-4 ס"מ. מומלץ לשקול הסתייעות בשיטות זעיר-פולשניות להרס השאת או לכריתתה בחולים נבחרים, ויש להמתין לשיפור שיטות הניתוח ולקבלת תוצאות מעקב ארוך-טווח.

        לסיכום, ניתוח משמר ריקמת כליה מהווה אמצעי טיפול יעיל בחולים עם חשיבות מיוחדת בשימור תיפקוד הכליה. על-פי המידע שנצבר רואים המחברים יתרון מבחינת תיפקוד הכליה המושג על-ידי שימור ריקמת כליה תקינה, מבלי לפגוע בשליטה על השאת.

        אוגוסט 2002
        פביאנה סקלרובסקי-בנימינוב

        פביאנה סקלרובסקי-בנימינוב

         

        מיימת היא הסיבוך השכיח ביותר בחולי צמקת הכבד (cirrhosis). נוכחות המיימת מהווה גורם סיכון לסיבוכים המעלים באופן ניכר את שיעור התמותה בחולים אלו. סיבוכים אלו כוללים צפקת חיידקית ראשונית ותסמונת כבד-כליות. חולי הצמקת הלוקים במיימת עוברים מספר שלבים, שבהם הופכת המיימת מכזו הרגישה למשתנים למיימת עמידה לטיפול, ולבסוף לתיסמונת הכבד-כליות. תיסמונת זו מהווה למעשה מצב סופני.

        עד לשנים האחרונות הייתה הפתופיסיולוגיה של התהוות מיימת שנויה במחלוקת. כיום מקובלת ההשערה של הרחבת כלי-דם הקפיים כמנגנון המוביל להתהוות מיימת בלוקים ביתר-לחץ-דם שערי. תיאוריה זו מבוססת על כך שעלייה ברמת החומרים המרחיבים כלי-דם גורמת להרחבת כלי-דם מערכתית ולהיווצרות מחזור דם יתר-דינמי, עם שיפעול מנגנונים מצרי כלי-דם, הגורמים לפגיעה בתיפקוד הכליות. פגיעה זו גורמת לאגירת נתרן ומים – תהליך המוביל להתהוות מיימת.

        יוני 2002
        טוני כראם, אהרון הופמן, ענאן עבאסי וזייד עבאסי

        טוני כראם, אהרון הופמן, ענאן עבאסי וזייד עבאסי

         

        האלדוסטרון, הורמון האחראי על משק המלח ביונקים, התגלה בשנת 1952 על-ידי  Simpson ו- Tate. מאז בוצעו מחקרים רבים להבהרת מנגנוני פעילות הורמון סטרואידי זה, והשפעותיו הפיסיולוגיות היוו מוקד התעניינות לחוקרים רבים. פיתוח שיטות חדישות בביולוגיה מולקולתית הביא מחד-גיסא לזיהוי הגנים המעורבים בתיווך ההשפעות הביולוגיות של האלדוסטרון והבנת פעילותן, ומאידך-גיסא לגילוי שפגמים בגנים אלו מביאים להתהוות מחלות גנטיות המלוות בהפרעה בלחץ-הדם ובמאזן הנוזלים והמלחים בגוף. במחצית השניה של העשור האחרון קיבלה ההתעניינות בנושא האלדוסטרון תאוצה מחודשת, זאת לנוכח המימצאים הרבים המעידים שהורמון זה מעורב בפתוגנזה של אי-ספיקת לב, ושחסימתו מביאה לירידה משמעותית בשיעור התחלואה והתמותה בלוקים במחלה זו.

        בסקירה זו מסוכמים המימצאים העיקריים הנוגעים לפיסיולוגיה והפתופיסיולוגיה של אלדוסטרון, תוך הדגשת ההתפתחויות האחרונות בכל נוגע להבנת השפעותיו ביולוגיות וזיקתו לליקויים בתיפקוד הלב.

        יולי 2001
        איברהים מרעי, יאיר לוי

        איברהים מרעי, יאיר לוי

         

        המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        דופמין נמצא בטיפול נרחב למניעה וטיפול באי-ספיקת כליות. הטיפול בו מבוסס על ההנחה, שלדופמין ברירנות כלייתית כשהוא ניתן במינון נמוך. אין עדויות ליעילות דופמין במניעת אי-ספיקת כליות חדה בקרב חולים שעברו הליכים בסיכון גבוה, ברוב העבודות, דווח על חוסר יעילות ואף על סכנה במתן דומפמין ללוקים באי-ספיקת כליות חדה. לדופמין השפעות-לוואי לא מבוטלות. קיים צורך בעבודות מבוקרות ואקראיות שבהן תיבדק השפעת הטיפול בדופמין על שיעור התמותה, הצורך בדיאליזה או על משך האישפוז. בינתיים לא מומלץ מתן דופמין כטיפול מונע או כטיפול בלוקים באי-ספיקת כליות חדה.

        בעקבות הדיווח הראשוני על השפעות דופמין על מערכת הלב וכלי-הדם ועל הכליות, נמצא תכשיר זה בטיפול נרחב ביחידות לטיפול נמרץ ובמחלקות לרפואה פנימית מאז 1972. מתן דופמין למניעה וטיפול בלוקים באי-ספיקת כליות חדה מבוסס על יכולתו להעלות את זרימת הדם לכליות בבעלי חיים ובבני אדם בריאים. הטיפול בדופמין למטרות אלה ניתן זה יותר מ- 25 שנים באורח שיגרתי, מבלי שלמעשה נערכו מחקרים מבוקרים המוכיחים את יעילותו והמבהירים מהן השפעות-הלוואי שלו. לאחרונה, עלו שאלות וספקות לגבי יעילות הטיפול בדופמין באי-ספיקת כליות חדה, ופורטו הסיכונים בטיפול זה.

        במאמר זה, נסקרת הספרות בשנים האחרונות, המתייחסת לטיפול בדופמין באי-ספיקת כליות חדה, והאם קיימת הצדקה לטיפול זה.

        יוני 1999
        שראל הלחמי, אלכסנדר קסטין, בועז מושקוביץ ועופר נתיב

        Nephron-Sparing Surgery - Initial Experience with 50 Patients

         

        Sarel Halachmi, Alexander Kastin, Boaz Moskovitz, Ofer Nativ

         

        Urology Dept., Bnai Zion Medical Center, Haifa

         

        During recent years the use of the new imaging techniques, ultrasonography and computerized tomography, has increased. The accessibility to these methods has changed the pattern of detection of renal lesions. Over 90% of renal masses are now discovered incidentally, while investigating nonurological symptoms. Therefor, most lesions are discovered in their early stages.

        The gold-standard procedure for removing renal masses is radical nephrectomy, which ensures complete removal of an organ-confined lesion, but involves loss of functional tissue. This might be critical in patients with a single kidney, or reduced nephron function. There are several diseases characterized by multiple renal lesions, such as Von Hippel-Lindau and tuberous sclerosis in which radical treatment may lead to chronic dialysis in young patients.

         

        Nephron-sparing surgery was developed in order to preserve as much functional tissue as possible while removing safely any suspicious renal lesion. This new technique, not involving radical surgery, should be evaluated in cases of renal tumors for its ability to achieve the same cancer cures rates. We present our experience with our first 50 patients who underwent nephron-sparing surgery for removal of renal lesions.
         

        עמיר סולד, יוסף קלאוזנר ורישרד נקש

        Laparoscopic Donor Nephrectomy: Initial Experience

         

        Amir Szold, Joseph M. Klausner, Richard Nakache

         

        Advanced Endoscopic Surgery Unit, Transplantation Unit and Depts. of Surgery B-C, Tel Aviv-Sourasky Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

         

        We present our initial experience in laparoscopic nephrectomy. 6 patients were operated for a kidney donation and 2 for treatment of a benign disease. All procedures were completed successfully, with no conversion to laparotomy or intra-operative complications. Mean operating time was 210 minutes, and in the donor kidneys the mean warm-ischemic time was 165 seconds. There were 3 postoperative complications, and mean hospitalization was 3.5 days. The transplanted kidneys are all functioning.

         

        From our initial experience, laparoscopic nephrectomy appears to be both feasible and safe. Its implementation requires a combined team with experience in donor surgery and advanced laparoscopic skills. The procedure may increase the availability of living donor kidneys, due to the smaller impact on the donor compared to conventional donor nephrectomy.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303