תוצאת חיפוש

המושג "בריאות האוכלוסייה" מתייחס למתן שירותים שהם מעבר לטיפול רפואי ממוקד וכולל טיפול בגורמי סיכון ואוכלוסיות בסיכון. מעורבות בתי-חולים בבריאות האוכלוסייה כמוקדי פעילות לקידום בריאות בקהילה הינה תופעה חדשה יחסית.

הסתדרות מדיצינית הדסה (להלן-הדסה) היא יוצאת דופן במובן זה. משחר ימיה פועלת הדסה לקידום בריאות האוכלוסייה, כאשר מלכתחילה הגדירה את הקהילה שלה באופן רחב, ופעלה לקידום ואספקת שירותי בריאות ותזונה לתושבים בארץ ישראל, לרבות שירותים לאם ולילד, ורק בשלב מאוחר יותר כלל טווח הפעילות של הדסה אשפוז בבתי-חולים. הדסה הקימה ביחד עם האוניברסיטה העברית בשנות השישים את בית הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית (להלן-בית הספר) הראשון בארץ. מייסדי בית הספר פיתחו מודל שימושי להערכת גורמי סיכון וטיפול ראשוני המכוון לקהילה (Community Oriented Primary Care – COPC) שיושם ברחבי העולם. בית הספר הכשיר עד היום למעלה מ-1,200 מוסמכים ודוקטורנטים ישראלים בבריאות הציבור, ואלפי רופאים חונכו למחויבות לבריאות האוכלוסייה במסגרת לימודי הרפואה. בית הספר הרחיב את המעגל מחוץ לגבולות המדינה, להקניית מיומנויות ל-082 בוגרים מ-92 מדינות שונות באמצעות התוכנית הבינלאומית לתואר שני בבריאות הציבור (International Masters in Public Health). בוגרי בית הספר תופסים עמדות מפתח במערכות הבריאות בארץ ובעולם. חוקרי בית הספר של הדסה והאוניברסיטה העברית הובילו מחקרים חשובים ופורצי דרך באפידמיולוגיה, בקידום בריאות, בכלכלת בריאות ובניהול שירותי בריאות, תוך תרומה משמעותית למתודולוגיה מחקרית, למדיניות בריאות ולאיכות הטיפול בבתי החולים ובקהילה.

במאמר זה נסקור את התרומה של הדסה לבריאות האוכלוסייה ברמה המקומית, העירונית, הלאומית והבין לאומית. נצביע על הנסיבות המיוחדות המתקיימות בהדסה, ירושלים וישראל, שאפשרו מחקר והכשרה בבריאות אוכלוסיות ברמה הגבוהה ביותר וכן נציג את התרומה למדיניות בריאות ואספקת שירותי רפואה, תוך ציון האתגרים הנוכחיים והעתידיים בבריאות האוכלוסייה.

ההגדרה של התפרצות הקשורה למזון היא דיווח על שני אירועי תחלואה ויותר הקשורים במזון. מזון הוא מתווך שעלול להעביר מחוללים נגיפיים, חיידקיים ופטרייתיים. הוא עלול להזדהם בזמן הגידול, ההובלה, האריזה, ההכנה ו/או ההגשה. חולים מדוכאי חיסון מצויים בסיכון מוגבר לחלות במחלה קשה.

בשנות התשעים של המאה הקודמת, המחלות הקשורות במזון היו שכיחות מאוד, אך עם השיפור בתנאים הסניטריים וההיגייניים חלה ירידה משמעותית בשכיחותן. כיום חלה שוב עלייה, אם כי פחותה בהשוואה לעבר, בשיעור המחלות הקשורות במזון. בעבר, התפרצויות תחלואה הקשורה במזון היו מוגבלות לאזור אחד ופגעו במספר גבוה של אנשים ולכן היו קלות לזיהוי. היום אנו עדים להתפרצויות עם מספר נפגעים קטן המפוזרים על פני אזור גדול, כולל מספר מדינות, ולכן קשה לפעמים לקשר בין הנפגעים ולייחסם לאותה התפרצות. כאן בולטת חשיבות האפיון הגנטי של המחולל, המאפשר לקשר בין האירועים הללו של הרעלת מזון.

חלה עלייה בחשיבות המחוללים הנגיפיים בהתפרצויות הקשורות למזון, והיום שיעור התחלואה מהם עולה על זה הנגרם מחיידקים. נתון זה נלקח ממערכת הדיווח הסביל שחסרונה הוא ברגישותה הנמוכה ולכן מגלה רק את מיעוט הנפגעים: במקום הראשון באירופה נגיף נורו (15 מיליון הדבקות בשנה) אחריו קמפילובקטר (5 מיליון הדבקות בשנה).

העלות בטיפול בתחלואה ממזון היא גבוהה ביותר. סך של 33 מיליון DALY אובדים בעולם כל שנה בגלל מחלות הקשורות למזון. אחד מתוך שישה חולה בכל שנה במחלה הקשורה במזון. 5,000 בני אדם נפטרים מדי שנה באירופה ממחלה הקשורה במזון. באירופה הוקמה רשות בטיחות מזון European Food Safety Authority (EFSA) לטיפול במחלות אלו.

שלומית ריסקין-משיח

המחלקה לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי כרמל, והמירפאה להריון בסיכון גבוה, המרכזים לבריאות האישה – לין וזבולון, שירותי בריאות כללית, חיפה

סרטן שד הוא המחלה הממאירה השכיחה ביותר בקרב נשים, ומהווה את גורם התמותה המוביל מכלל מחלות הסרטן בקרב נשים, בישראל ובעולם כאחד. הסיבה לסרטן שד אינה ידועה, אך לאנמנזה גינקולוגית ולגורמים הורמונאליים יש השפעה ניכרת על הסיכון לפתח סרטן שד. אי פוריות פוגעת ב-20%-15% מהזוגות במדינות המפותחות ורובם נזקקים לטיפולי פוריות. מגוון טיפולי הפוריות ויישומם התפשטו מאוד בחמישים השנים האחרונות, בעיקר מאז שנוספו טיפולי ההפריה החוץ גופית. במהלך טיפולי הפוריות, ובתלות בסוג הטיפול, גורמים לגירוי יתר של השחלות ולהבשלה של מספר זקיקים עם רמות גבוהות מהרגיל של אסטרדיול בגוף. במאמר זה נסקרים המחקרים המובילים שנבדק בהם הקשר האפשרי שבין אי פוריות, טיפולי פוריות שונים והתפתחות סרטן שד. ברוב המחקרים לא נמצא קשר בין טיפולי פוריות והתפתחות סרטן שד. יחד עם זאת, בחלק מהמחקרים נמצא קשר אפשרי בין סוגי טיפול מסוימים לסיכון מוגבר לפתח סרטן שד בתת קבוצות של נשים. לפיכך נחוצים מחקרים נוספים, גדולים יותר, עם משך מעקב ארוך יותר, תוך התחשבות בכל מגוון הערפלנים הידועים, על מנת לאשש את בטיחות טיפולי הפוריות גם לטווח הארוך. מכאן, שהשילוב של אי פוריות וטיפולי פוריות עלול לגרום נזקים כמו סיכון מוגבר לסרטן שד. לכן, יש לשקול היטב ביחד עם האישה את הצורך בטיפולי פוריות ולתת את המינון המזערי (המינימאלי) ולזמן הקצר ביותר, על מנת להקטין את הסיכון.

מרים פסקין^,21, שרה שפיצר^,21, טל פלג1, גיל זלצמן^2,3

¹מחלקת יום ילדים - המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³חטיבת ילדים ונוער, המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח תקווה

חמש השנים הראשונות לחיים, 'הגיל הרך', מתאפיינות בתהליך דינאמי של התפתחות והבשלה של מערכת העצבים המרכזית. תהליך זה גורם לשינויים מתמידים בצירים הקוגניטיבי, המוטורי, השפתי, התחושתי, הפסיכולוגי והחברתי. זוהי תקופה של גמישות מבנית ותפקודית של המוח (Neuroplasticity), אשר מאפשרת השפעות מכריעות של הסביבה על ההתבטאות הגנטית. מאותה סיבה, קיימת גם פגיעות משמעותית (Vulnerability), ולכן עשויות להיות השלכות חמורות מבחינה נוירו-התפתחותית לנזקים ולחסכים בתקופת הילדות המוקדמת.  

בעשור האחרון, תחום הפסיכיאטריה של הגיל הרך מתפתח ומבשיל באופן מואץ. אומנם קיים עדיין פחות מידע בנוגע לקבוצת גיל זו לעומת ילדים גדולים יותר ומתבגרים, אך אנו עדים לתקופה של הרחבה והעמקה ניכרות בתחומי האפידמיולוגיה, הסיווג, האבחון והטיפול בתחלואה הפסיכיאטרית בילדות המוקדמת. חשיבות תחום זה נובעת מהמשמעות של נוכחות הפרעות מוקדמות בהתפתחות הנוירופסיכולוגית. מחקרים רטרוספקטיביים באוכלוסיית מבוגרים מעלים פעם אחר פעם, שחלק ניכר מההפרעות הפסיכיאטריות שהם לקו או לוקים בהן החלו בילדות. הפרעות אלה עלולות להיות כרוניות, והן בעלות השפעות ארוכות טווח לתפקוד ולמבנה האישיות.

מנקודת מבט התפתחותית, גוברת המודעות לחשיבותה של היווצרות עצמי אינטגרטיבי ומגובש, על בסיס חוויות התקשרות מותאמת, חוויות של מסוגלות, של יצירתיות ושל שלמות בילדות המוקדמת. חוויות מגנות אלה מאפשרות התפתחות של תחושות ביטחון, אמון, חיוניות, דימוי עצמי חיוני, ויסות רגשות, יכולות ליצור קשרים בין-אישיים יציבים ומספקים, ורמת תפקוד התואמת את הפוטנציאל. מבנה פסיכולוגי מסוג זה נמצא כבעל תנגודת לחלות בהפרעות פסיכיאטריות (Resilience).

המטרות במאמר הנוכחי הן לסקור את הספרות העדכנית בנושא, להצביע על כיווני מחקר לעתיד בישראל ולהביע את עמדותינו בסוגיות הנתונות במחלוקת.

שמואל שטיינלאוף^1,3, אייל מלצר^1,3, אייל לשם^1,3, פמלה רנדי-וגנר,^3,2 אלי שוורץ^1,3

1המרכז לרפואת מטיילים ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, 2המחלקה לאפידמיולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, 3הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: מספר הנוסעים מישראל היוצאים לחו"ל בכלל ולמדינות המתפתחות בפרט, גדל והולך עם השנים, אך למרות מספרם הגדול של הנוסעים למדינות המתפתחות, לא תוארו עד היום מאפייניהם הדמוגרפיים.

מטרות: נערך מחקר מבוסס אוכלוסייה ראשון שנועד לבחון לעומק את הנתונים הדמוגרפיים ומאפייני נסיעה של הנוסע הישראלי לאורך השנים.

שיטות: נתונים דמוגרפיים נאספו על כלל אוכלוסיית הנוסעים שפנו למרפאת המטיילים של המרכז הרפואי שיבא. נתונים אודות הנסיעה המתוכננת (משך הנסיעה המתוכננת, יעדים ומטרת הנסיעה) נאספו מתוך מדגם אקראי של נוסעים שפנו למרפאה בין השנים 2007-1999. 

תוצאות: בין התאריכים 31.12.2007-1.1.1999 פנו 42,771 מטיילים למרפאה במרכז לרפואת מטיילים ומחלות טרופיות שבמרכז הרפואי שיבא, תל השומר. הגיל הממוצע היה 30.8 ±13.4 שנים. מכלל המטיילים, 54% היו גברים. שיעור הנשים עלה מ-42% בשנת 1999 ל-49% בשנת 2006. מספר הפונים למרפאה עלה בכל שנות המחקר, למעט בשנת 2003 (במקביל להתפרצות מחלת הסארס).

תרמילאים לאחר שירות צבאי (בני 25-20) היוו רק 43% מכלל המטיילים. ילדים (< 18 שנה) וקשישים (> 60 שנה) היוו 4.4% ו-4.6% מכלל הפונים, בהתאמה. הרוב (55%) טיילו באסיה, והיתר באמריקה הלטינית (27%) ובאפריקה (13%). נצפתה שונות גדולה ביעדי הנסיעה בתקופת מחקר, וראויה לציון הירידה החדה במספר הנוסעים לאפריקה לאחר הפיגוע במומבסה, קניה, בנובמבר 2002. משך נסיעה חציוני גדל בתקופת המחקר מ-30 ל-45 יום בין השנים 2004-1999 ו-2007-2005, בהתאמה.

רוב הנוסעים (87%) נסעו לצורך טיול, 6% בענייני עסקים ו-7% בשליחות המדינה.

מסקנות: בהשוואה לנתונים בספרות המקצועית, אוכלוסיית המטיילים הישראלית נעשתה מגוונת יותר (יותר נשים, ילדים וקשישים מקרב הנוסעים), ויעדי הטיול הפכו אף הם מגוונים יותר. עם זאת, התפרצויות של מחלות זיהומיות ופיגועי טרור גרמו לירידה חולפת במספר המטיילים.
 

שלום בן שימול, רון דגן, נגה גבעון-לביא, יעקב בר זיו, דוד גרינברג

היחידה למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

רקע: זיהומים בדרכי הנשימה מהווים גורם עיקרי לתחלואה ולתמותה בילדים מתחת לגיל 5 שנים. אוכלוסיית הילדים בנגב, המטופלת רובה ככולה במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, כוללת יהודים ובדואים, הנבדלים בסגנון החיים ובתנאים החברתיים-כלכליים שלהם, כאשר האוכלוסייה הבדואית חיה ברמה חברתית-כלכלית נמוכה יותר ובצפיפות יתר.

המטרה במחקר: השוואת הנתונים האפידמיולוגים והקליניים בין ילדים בדואים לילדים יהודים, שחלו בדלקת ריאות שנרכשה בקהילה וטופלו במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה.

שיטות מחקר: בין התאריכים: 4.11.2001 – 31.12.2007 נסקרו כל צילומי בית החזה שבוצעו בילדים מתחת לגיל 5 שנים שהגיעו לחדר מיון ילדים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. אוכלוסיית המחקר כללה את כל הילדים שעברו צילום בית החזה, ושבו אובחנה דלקת ריאות.  נבדקו נתונים דמוגרפים וקליניים, ונקבעו שיעורי אשפוז ותמותה. נלקחו תרביות דם ומשטפים מחלל לוע האף לאפיון המחוללים של דלקת הריאות.

תוצאות: מתוך 38,045 צילומי רנטגן של בית החזה שבוצעו בתקופת המחקר, אובחנה דלקת ריאות ב- 5,965 ילדים (15.7%). הסיכון המצטבר להגיע לחדר מיון ילדים לפני גיל 5 שנים עם דלקת ריאות שנרכשה בקהילה בילדים באזור הנגב היה 8.3% בילדים בדואים ו-5.4% בילדים יהודים (p<0.01), והסיכון המצטבר לאשפוז לפני גיל 5 שנים בקרב ילדים בדואים בשל דלקת ריאות שנרכשה בקהילה היה 5.8% לעומת 2.2% בילדים יהודים (p<0.01). הילדים הבדואים היו צעירים יותר (43.5% מתחת לגיל שנה לעומת 23.7%, p<0.01). שיעורי נשימה מהירה (טכיפנאה), היפוקסמיה ותמותה (71.9% לעומת 61%, 31.7% לעומת 18.6% ו-3% לעומת 0.3% בהתאמה, p<0.01), היו גבוהים יותר בילדים בדואים לעומת ילדים יהודים.

מסקנות: פניות לחדר מיון ילדים בשל דלקת ריאות הנרכשת בקהילה בילדים מתחת לגיל 5 שנים שכיחות הן בקרב ילדים יהודים והן בקרב ילדים בדואים, אך שכיחות יותר בילדים בדואים. החולים הבדואים היו צעירים יותר, הראו מהלך קליני חמור יותר, ושיעורי התחלואה, האשפוז והתמותה היו אצלם גבוהים יותר מאשר בקרב החולים היהודים. שיפור בתנאי המחיה, בתפיסת חומרת המחלה על ידי ההורים וחיסון האוכלוסייה כנגד מחוללים נשימתיים, דוגמת הפנימוקוקוס ונגיף השפעת, עשויים להביא לצמצום הפערים בין אוכלוסיות היהודים והבדואים בנגב.

סרטן האשך הוא מחלה ממאירה השכיחה בגברים בין הגילאים 15-35 שנה. בשנים האחרונות פורסמו מימצאים המצביעים על עלייה בתחלואה במקומות שונים בעולם. מגמה זו אינה אחידה בין מדינות שונות, כמו גם בפילוח שונה באוכלוסיות של אותן המדינות.

המטרות במאמר היו איפיון שינויי התחלואה בסרטן האשך במדינת ישראל.

נבדקו נתונים של אזרחי מדינת ישראל שאובחנו כלוקים בסרטן ראשוני של האשך בין השנים 1992-2002. מקור הנתונים היה מאגר המידע של רישום הסרטן הלאומי במשרד הבריאות. על נתוני שנת 2002 בוצעה הצלבה ואימות נתונים מול הגורמים המדווחים למשרד הבריאות, שהם בתי-החולים והמעבדות הפתולוגיות הפרטיות בישראל. חישובי תחלואה נעשו ל-100,000 תושבים עם תיקנון לגיל. בוצע ניתוח נתוני דת, גיל, ארץ לידה, מקום מגורים, גורמי-סיכון, היסטולוגיה ושינויי תחלואה במחלה לאורך השנים.

בשנים שנבדקו אובחנו 983 חולים חדשים של סרטן האשך. באוכלוסייה היהודית שיעור התחלואה המתוקנן הוכפל מ-2.16 חולים חדשים ל- 100,000 תושבים בתחילת התקופה עד ל- 4.23/100,000 בסופה. בקרב ערביי ישראל עלה השיעור מ-0.2 ל- 1.89 לכל 100,000 גברים. הודגמו הבדלים בתחלואה במחלה בהתפלגות לפי מקום לידה, כאשר בילידי מדינות אסיה ואפריקה העלייה הייתה הבולטת ביותר. בבדיקת ההתפלגות לפי אזורים שונים במדינת ישראל הודגם, כי עלייה בשיעור התחלואה בצפון הנגב (באר-שבע וסביבותיה) היא החדה ביותר. נמצא שינוי בגיל איבחון המחלה: בעוד שבתחילה זו אובחנה לרוב בין הגילאים 30-34 שנה, הרי שבסיומה ירד הגיל הממוצע ל-25-29 שנה. בבדיקת ההתפלגות ההיסטולוגית הודגם, כי הגורם העיקרי לעלייה של 86.2% בשיעור התחלואה הוא Germ cell tumor. 

לסיכום, שיעור התחלואה בסרטן האשך במדינת ישראל נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות. מגמה זו אינה אחידה בחתכים שונים של האוכלוסייה. ניצפתה ירידה בגיל היארעות המחלה. מימצאי המחקר תואמים לאלה מרוב מדינות אירופה וצפון אמריקה. בשלב זה טרם ניתן הסבר לתופעה.
 

אליעוז חפר, ליזה רובין, אירנה וולוביק, שמואל רשפון

משרד הבריאות – לישכת הבריאות המחוזית חיפה, החוג למינהל מערכות בריאות, מכללת עמק יזרעאל, אוניברסיטתClark, המכללה לישראל, בית-הספר לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה.

במאמר הנוכחי מדווח על מגמות התחלואה במחלות המועברות ביחסי-מין במחוז חיפה בשנים 2001-2004 לפי נפה, מין, גיל ולאום.

לשם כך עובדו נתונים מתוך דיווחים פרטניים הנדרשים על-פי החוק למשרד הבריאות אודות חולים במחלות זיבה, כלמידיה, עגבת, נשאי HIV וחולי איידס, מרופאי הקהילה וממעבדות בתי-החולים וקופות-החולים במחוז חיפה. נתוני המכנה לחישוב השיעורים הסגוליים הם נתוני הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה. השוואות רב-שנתיות התבססו על דוחות אפידמיולוגיים קודמים של לישכת הבריאות המחוזית.

בשנת 2004 דווח על 74 חולים במחלת מין מכלמידיה טרכומטיס במחוז חיפה (שיעור של 8.8 למאה אלף), 71 מהם מנפת חיפה : קרי 13.4 למאה אלף בנפה זו. בנפת חדרה דווח רק על 3 חולים (1.0 למאה אלף). חמישים-ושבעה חולי זיבה (6.8 למאה אלף) דווחו ללשכת הבריאות המחוזית, מתוכם 42 בנפת חיפה (7.9 למאה אלף) ו- 15 בנפת חדרה (4.8 למאה אלף). בשנה זו  דווח  רק  על 6 חולי עגבת ראשונית ושניונית (שיעור היארעות של 0.7 למאה אלף תושבים):  3 מנפת חיפה ו- 3 מנפת חדרה. בשנת 2004 דווח על 30  נשאי HIV חדשים ועל 2 חולי איידס חדשים (שיעור של 3.8 למאה אלף): 23 מנפת חיפה (שיעור של 4.3 למאה אלף) ו- 7 מנפת חדרה (שיעור 2.2 למאה אלף).  מרבית החולים במחלות המין הם גברים יהודים  (פי 2-3 יותר מאשר נשים ופי 2-3 יותר מאשר ערבים), ושיעורי התחלואה הגבוהים ביותר היו בקרב בני 25-44 שנה. בכל המחלות, למעט כלמידיה, הייתה נטייה לירידה בשיעורי התחלואה בארבע השנים 2001 -2004.

לסיכום, המדדים המשקפים ביותר את ההתנהגות המינית כיום הם שיעורי זיבה ועגבת ראשונית. במדדים אלה חלה ירידה בשנים 2001-2004. גם בשיעור נשאי HIV החדשים המדווחים במחוז חלה ירידה. בעוד שבעבר הייתה זיבה מחלת המין השכיחה ביותר במחוז, הרי שהחל משנת 2004 זיהום בכלמידיה הוא מחלת המין השכיחה ביותר. ייתכן שהירידה נגרמה עקב צימצום שירותי המין בתשלום. העלייה בשיעורי הכלמידיה מיוחסת בעיקר לשיפור שיטות האיבחון של מחלה זו.

ולרי בילנקו¹, נטליה בילנקו^2,3, אילנה הרמן-בהם⁴, דן עטר¹, שרלי רוזן², שמעון ויצמן²

¹המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה,² המח' לאפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³לשכת הבריאות באר-שבע, משרד הבריאות, ⁴מח' פנימית ג' ויח' לסוכרת, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

* המחקר הוצג כהרצאה בעל פה בכנס שנתי של אגודה הישראלית לרגל סוכרתית ואגודה הישראלית של סוכרת ב-16 לדצמבר, 2004, כפר מכבייה, רמת-גן, ישראל.

קטיעת רגל היא סיבוך שכיח של מחלת סוכרת, בעיקר כתוצאה מפצעים וזיהומים. המטרות במחקר הנוכחי היו לבדוק מגמות היארעות של קטיעות רגל בקרב חולי סוכרת בנגב, לדווח על המאפיינים הקליניים של חולים שעברו קטיעת רגל בסורוקה ולבדוק שיעור תמותה בעקבות קטיעת רגל במהלך האישפוז.

הוכללו במחקר כל החולים שעברו קטיעת רגל לא טראומתית בבית-החולים סורוקה בין השנים 1996-1999. קובץ אישפוזים, רשימת קטיעות של חדר ניתוח ומירפאות-חוץ של בית-החולים סורוקה עבור תקופת המחקר נסקרו לאבחנה של סוכרת וקטיעה לא טראומתית על-פי ICD-9. עבור כל חולה שענה לשני מדדים )קביעת אבחנה של סוכרת וקטיעה לא טראומתית( הוצאו התיקים הרפואיים של האישפוז ונאספו נתונים לגבי מאפיינים סוציו-דמוגרפיים, קליניים וטיפוליים.

במהלך השנים 1996-1999 אותרו 250 חולים אשר עברו בסך הכול 411 קטיעות גף עקב מחלת סוכרת )ממוצע 1.6 לחולה(. אומדן שיעור ההיארעות השנתי של קטיעות בתקופת המחקר עמד על 5 ל-1,000 חולי סוכרת; 27.3 ל-100,000 באוכלוסייה הכללית ו-45 ל-100,000 באוכלוסייה מעל גיל 18 שנה. הגיל הממוצע בקרב הנחקרים היה 68 שנה (+סטיית-תקן 11.4). סוג הניתוח השכיח ביותר הן בגברים והן בנשים היה קטיעה מתחת לברך – BKA (Below Knee Amputation). שיעור תמותת חולים באישפוז היה 14%. המשתנים הקשורים באופן עצמאי ומובהק לתמותה באישפוז הקטיעה היו לחץ-דם סיסטולי, ליקוציטים ורמת קריאטינין בנסיוב בעת האישפוז.

לסיכום, היקף קטיעות רגל חולה סוכרת בנגב דומה לזה שבמדינות מפותחות בעולם. לשם הורדת שיעור קטיעת רגל ושיעור תמותה בקרב חולי סוכרת יש צורך בתיכנון, הפעלה והערכה מתמשכת של תוכניות התערבות, תוך שימת דגש על חינוך אוכלוסיית החולים וזיהוי מוקדם של גורמי-סיכון.

אליעוז חפר

לשכת הבריאות המחוזית, חיפה, החוג למינהל מערכות בריאות, מיכללת עמק יזרעאל, אוניברסיטתNew England, המיכללה לישראל

כאשר מפורסמים מחקרים מדעיים יש לשקול גורמים שונים המשפיעים על תוצאותיהם. גורמים אלו מסווגים לקבוצת הסברים לא סיבתיים וסיבתיים, שאינם בהכרח אלו שהחוקרים מייחסים להם את תוצאותיהם. בחירת ההסבר הסיבתי הסביר ביותר לתוצאות המחקר נעשית לפי כלל "התער של אוקאם", אולם אין די בכך לסיבתיות. במקרים רבים הציבור והתקשורת נוטים לפרש מיידית קשר מובהק סטטיסטית כהוכחת סיבתיות, אולם קיימים מספר מדדים הקרויים על-שם Bradford Hill, אשר הקשר האפידמיולוגי הוא רק אחד מהם. וככל שמתקיימים מהם יותר, יש חיזוק רב יותר לכך שגורם החשיפה הוא הסיבה לתוצאה.

לבסוף, קיים פער בין מחקר על גורם סיבתי ומדיניות בריאות. גם לאחר שהחשיפה נמצאה כגורם סיבתי סביר, קיימים תהליכים מתווכים המערבים כוחות במנהל ציבורי, מעורבות של מקבלי החלטות ופעילות פוליטית, עד שמימצאים אודות גורם סיבתי על תחלואה או על השפעות מזיקות של טיפול רפואי יחוללו שינוי במדיניות בריאות.

כהמחשה לפער הזה יוצגו שלוש דוגמאות של מחקרים שתוצאותיהם היו מבוססות. הראשון על הנזקים הבריאותיים של התרופה "Vioxx" = Rofecoxib, השני אודות נזקי הטיפול ההורמוני החלופי לנשים בגיל חדילת-אורח, והשלישי אודות נזקי הקרינה מטלפונים ניידים. לעומת התוצאות המובהקות סטטיסטית, מדיניות הבריאות בכל אחד ממצבים אלו שונה ומובהקת פחות. מדיניות בריאות אינה מבוססת רק על מספרים ותוצאות כמותיות, אלא על שיקולים נרחבים ומורכבים הרבה יותר.

דב ברינקר¹, רפאל כראל²

¹המח' לרפואה תעסוקתית, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²בית-הספר לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה

בעבודה זו נעשה ניסיון לקבוע את קצב הירידה השנתי הממוצע בכושר השמיעה בעובדים (גברים) החשופים לרעש מזיק בעבודתם. זאת בהשוואה עם עובדים שאינם חשופים לרעש תעסוקתי. נמצא שקצב הירידה השנתי הממוצע (בתדירויות 3000-4000 הרץ) הוא מעל דציבל אחד בשנה בעובדים החשופים ורק כחצי דציבל לשנה בעובדים שאינם חשופים.

מימצאי המחקר מצביעים על מספר מאפיינים בולטים הקשורים עם תופעת התהוותם של נזקי שמיעה מושרי רעש בעובדים החשופים בישראל ועם פיתוח גישה למיגון עובדים מפני נזקים אלו: 1) אמצעי הניטור, פיקוח, הדרכה ואכיפה המופעלים כיום אינם יעילים דיים כדי לעכב התהוות נזקי שמיעה בעובדים חשופים; 2) התקינה הקיימת מחייבת ביצוע בדיקות אודיומטריה שנתיות בעובדים חשופים. שגיאת המדידה הצפויה (בתנאי המדידה הנהוגים בהווה) גדולה מהשינוי הצפוי בין שתי בדיקות עוקבות. כלומר, מימצא זה מעמיד בספק היעילות והתועלת שבבדיקות פיקוח רפואי שנתיות כפי שהן נעשות כיום. זאת לעומת ביצוע בדיקות הניטור הללו רק אחת לשנתיים או שלוש.

יצחק שקד

היח' לכירורגיה של עמוד-השידרה, המח' לנירוכירורגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

מסיכום מאמרם של ש' משיח ו-מ' לוין, המפורסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', עולה שכיחות גבוהה של כאב גב תחתון בקרב בני-אדם עובדים, בעיקר אלה העוסקים בעבודה גופנית קשה, ושכיחות זו גבוהה יותר בעקבות מאמץ גופני נישנה, בעבודה הקשורה בהפעלת רטט ממושך על הגו, בעומסים חריגים המבוצעים בתנוחות מסויימות ועוד.

כן צוין על-ידי המחברים, כי תנאי העבודה וסוג העבודה, רמת ההשכלה וגומרים פסיכו-חברתיים שונים יכולים להגביר את הסיכון ללקות בכג"ת, ואלה גם משפיעים על מהלך המחלה, סיכויי ההחלמה והחזרה לתיפקוד תקין.

נדב דוידוביץ'¹, תמר שוחט², מיכאל דן³,

¹המח' לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ²לישכת הבריאות, מחוז תל-אביב, משרד הבריאות, ³היח' למחלות זיהומיות, בית-חולים וולפסון

מחלות המועברות ביחסי-מין מהוות אתגר כלל עולמי בתחום בריאות הציבור. על-פי הערכה של אירגון הבריאות העולמי, מידי שנה נדבקים בעולם כ-333 מיליון בני-אדם במחלות מין הניתנות לטיפול (לא כולל תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש [AIDS]), ושיעור התחלואה נמצא במגמת עלייה בייחוד בקרב אוכלוסיות בסיכון. בדומה למדינות אחרות בעולם, שיעור התחלואה במחלות אלו נמצא בישראל במגמת עלייה.

המטרה במאמר הנוכחי היא להביא מידע מעודכן בנושא האפידמיולוגיה, האיבחון, הטיפול והמניעה בישראל של מחלות המועברות ביחסי-מין. לנוכח המידע על העלייה המשמעותית בישראל בשיעור התחלואה ממחלות המועברות ביחסי-מין, התקבלה החלטה במשרד הבריאות לפתוח לראשונה מירפאות המתמחות בטיפול במחלות אלו ובמניעתן, כמקובל במדינות רבות בעולם. לנוכח שיעורי התחלואה הגבוהים במיוחד במחוז תל-אביב ובמחוז חיפה, נפתחו בשנה שעברה שתי מירפאות בערים אלו, המתמחות בטיפול במחלות המועברות ביחסי-מין והמאוישות בצוות רב-מקצועי הכולל רופאי עור ומין, גינקולוגים, אפידמיולוגים, אחיות, עובדים סוציאליים ומקדמי בריאות.

בן בורסי, נדיר ארבר

היח' למניעת סרטן, מרכז רפואי סוראסקי אוניברסיטת תל-אביב 

שאתות של המעי הדק נדירות ביותר. הן מהוות כ-2.4% מכלל שאתות המעי - שיעור נמוך בהתחשב בשיטחו הנרחב של המעי הדק, ובקירבתו האנטומית לכרכשת ולקיבה, ששכיחות השאתות בהן גבוהה הרבה יותר. עם זאת, קיימים קווי דימיון מרובים בין שאת זו לבין שאתות הכרכשת. לפיכך, קיים עניין רב בהבנת המנגנונים המגנים על המעי הדק וכיצד פגיעה בהם גורמת להתמרה ממארת. בין גורמי-הסיכון למחלה זו ניתן למנות מחלות דלקתיות של המעי הדק, תיסמונות גנטיות ואורח-חיים (צריכת אלכוהול, עישון, ותזונה עשירה בשומן

וחלבון מן החי). עקב התסמינים הלא-אופייניים, נדירותה של המחלה והקושי בדימות המעי הדק, חולף זמן רב עד לקביעת האבחנה. טיפול הבחירה המאפשר החלמה מלאה, בדומה לשאר שאתות מערכת העיכול, הוא כריתת השאת בניתוח.

אלון שרים, מריו ביינר, בעז וייס, דניאל זיידמן

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

החיידק סטרפטוקוק מקבוצה B (סק"ב), הוא מאכלס של מערכת העיכול, המין והשתן במבוגרים.

שיעור הנשאות בנשים הרות מוערך ב- 20% לערך. מחצית מהילודים לנשים עם המחולל יהפכו לנשאים, אך לא בהכרח יחלו. מחלה מוקדמת הנגרמת על-ידי המחולל ביילוד במהלך שבעת ימי חייו הראשונים, היא מחלה קשה התוקפת כ-0.5 מכל 1,000 ילודים, ומלווה בשיעורי תחלואה ותמותה משמעותיים.

הדרך למנוע את המחלה ביילוד היא מתן טיפול אנטיביוטי מונע ליולדות במהלך הלידה. קיימות שתי גישות לבחירת היולדות המתאימות לטיפול אנטיביוטי מונע: 1) טיפול בנשים נבחרות עם גורמי-סיכון להדבקת הילוד במחולל במהלך הלידה. 2) התקנת תרבית משולבת מהלדן ומהחלחולת בשלהי ההריון, ומתן טיפול אנטיביוטי מונע בזמן הלידה רק ליולדות עם צמיחת המחולל בתרבית. הבנת האפידמיולוגיה של המחולל ובחינת תוצאות מחקרים שנערכה בהם השוואה בין יעילות שתי הגישות, מבהירות את הרקע למחלוקת באשר לגישות השונות. בהתאם, פורסמו לאחרונה הנחיות חדשות מאת רשויות הבריאות בארה"ב, המרכז לבקרת מחלות (CDC) והאגודה האמריקאית למיילדות וגינקולוגיה (ACOG), על הבחירה של שיטת המניעה העדיפה. נראה כי נדרש עתה צורך בדיון מחודש לגבי ההנחיות המקובלות בישראל.