• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        מאי 2022
        פסח שוורצמן, עמ' 274-276

        מערכות בריאות הציבור עברו מהתמודדות במחלות מדבקות ותמותה לאחר אירועים חדים (acute),  להתמודדות במחלות שאינן מדבקות (noncommunicable disease) ותמותה לאחר התמודדות ארוכה עם מחלה כרונית. כך נולד הצורך בגישה חדשה (פליאטיבית) הבאה להגדיר מחדש את תחומי ההתמודדות של בריאות הציבור,  כך שטיפול פליאטיבי יהווה חלק אינטגרלי של מערכת הבריאות. טיפול פליאטיבי הוא גישה טיפולית המדגישה את שפור איכות החיים של חולים ובני משפחתם המתמודדים עם מחלות כרוניות, מורכבות חמורות המגבילות את התפקוד ואת תוחלת החיים. כל זאת על ידי מניעה, זיהוי מוקדם, הערכה וטיפול בסבל גופני, נפשי ורוחני, תוך התחשבות בהעדפותיו הטיפוליות ובערכיו של החולה ומשפחתו. גישה זו אינה במקום השגת היעד לריפוי או לעיכוב התקדמות המחלה, אשר ניתן ליישמם במקביל להענקת טיפול פליאטיבי.

        נתן ר' קאהן, דן אנדרי ויטמן, פסח שוורצמן, עמ' 277-281

        הקדמה: האגודה האמריקאית לאונקולוגיה קלינית הגדירה מתן כימותרפיה ללא בסיס ראייתי כאחת מתוך עשר הדוגמאות הנפוצות ביותר לטיפול חסר תוחלת, וזיהתה כימותרפיה בחודש האחרון לחיים כמדד איכות לטיפול אונקולוגי.

        מטרות: להעריך את הכימותרפיה ואת שיעור הפנייה לשירותי הבריאות, ולשירותים פליאטיביים בפרט, במהלך השנה האחרונה לחיים, בקרב חולי הסרטן בארגון בריאות ישראלי.

        שיטות מחקר: נערך מחקר חתך בקרב חברי לאומית שירותי בריאות (לאומית) אשר נפטרו מסרטן בשנים 2013-2009. הנתונים מתוך מאגר המידע של לאומית שירותי בריאות כללו: אבחנה, תרופות מטרה שנרשמו, צריכת שירותי בריאות ומידע דמוגרפי. המטופלים סווגו לקבוצות לפי מועד קבלת הטיפול נוגד הסרטן האחרון לפני המוות. הקבוצות הושוו לגבי נתונים דמוגרפיים, תחלואה, צריכת שירותי בריאות וקבלת טיפולים פליאטיביים בחצי השנה שלפני המוות.

        תוצאות: המחקר כלל 2,617 חולי סרטן שקיבלו כימותרפיה בשנה האחרונה לחייהם. מתוכם, 18.8% קיבלו כימותרפיה ב-14-0 ימים לפני המוות. השיעור הנמוך ביותר של מטופלים שקיבלו טיפול פליאטיבי היו אלו שקיבלו טיפול כימותרפיה אחרון 14-0 ימים לפני המוות (15.8%), והשיעור הגבוה ביותר היה בקרב המטופלים שקיבלו טיפול כימותרפיה אחרון יותר מ-180 ימים לפני המוות ((31.9%: P<0.0001. מטופלים שקיבלו כימותרפיה 14-0ימים לפני המוות זכו פחות לקבל טיפול פליאטיבי (16.1%). שיעור זה עלה בהדרגה ככל שעבר יותר זמן מהכימותרפיה האחרונה עד המוות והגיע ל-28.9% בקבוצה של 180-91 ימים (P<0.0001).

        מסקנות: הישרדות וסבירות קבלת טיפול פליאטיבי בסוף החיים קשורות באופן שלילי לסבירות לקבלת כימותרפיה.

        דיון וסיכום: יש להשקיע מאמצים בהעלאת המודעות בקרב אונקולוגים לכך שטיפול אגרסיבי במהלך שבועות החיים האחרונים עלול להיות חסר תוחלת.

        איריס פריד, רונית וינטראוב, סיגלית ברטוב, עמ' 311-315

        הקדמה: ששירות לטיפול תומך (פליאטיבי) עוסק באיזון תסמינים גופנים, נפשיים, חברתיים ורוחניים של חולים עם מחלות מסכנות חיים. טיפול תומך הוכר כמרכיב חיוני בטיפול אך זמינותו לילדים חולים ומשפחותיהם בארץ מוגבלת.

        מטרות: המאמר מתאר הקמה ותפקוד של מערך לטיפול תומך בילדים בבית החולים וילף-שערי צדק, המלווה את הילדים באשפוז ובבית לאורך זמן.

        שיטות: סיכום רטרוספקטיבי של נתונים מתוך מאגרי הנתונים של בית החולים

        תוצאות: הוקם מערך טיפול תומך רב מקצועי שהוא חלק מבית החולים לילדים, והוא מלווה את הילדים בכל המסגרות כולל אשפוז, קהילה ואשפוז בית, בהתאם לשלב המחלה. במהלך השנתיים האחרונות ליווה המערך 75 ילדים עם מחלות מסכנות חיים. הצוות המטפל כלל אנשי רפואה, סיעוד, צוותים פסיכו-סוציאליים, חינוך ורפואה משלימה. שלושים-ושניים (32) ילדים נפטרו, מתוכם 15 במסגרת אשפוז בית באחריות המערך. עשרה מהילדים שלוו באשפוז ביתי יצאו למסגרת זו כתחליף יחיד  לאשפוז ממושך בבית החולים. בנוסף עסק המערך בתמיכה בציוותי בית החולים לילדים. פעילות המערך מוסדרת במסגרת האשפוז, והיא עם התחייבויות מהקופה כאשר החולים אינם מאושפזים.

        מסקנות: מערך טיפול תומך מבוסס בית חולים לילדים עם מחלות מסכנות חיים עשוי להקל על המשפחה והצוותים. המשכיות טיפול במערך כזה מאפשרת יציאה מיטבית הביתה גם לילדים עם תסמינים קיצוניים.

        דיון: הטיפול בילדים בסוף חיים מחייב מעורבות של אנשי צוות רבים מתחומי הרפואה ומקצועות הרפואה השונים. במצבים רבים בשלב זה אין מנהל מקרה מרכזי, אין הובלה רפואית של ההכנה לקראת סוף החיים, ועומס רפואי ונפשי גדול נופל על כתפי ההורים. יצירת צוות אחד המאפשר הובלה רפואית כזו חיונית להורים ולכל הצוותים המטפלים.

        סיכום: הפעלת מערך טיפול תומך בילדים עם מחלות מסכנות חיים אפשרית במסגרת הציבורית ותורמת רבות לילדים, למשפחות ולמסגרות המטפלות.

        נועה בן עמי, פסח שוורצמן, עמ' 316-321

        הקדמה: שיחות מוקדמות בנוגע למטרות טיפוליות בחולים עם סרטן מתקדם נמצאו קשורות לקבלת טיפול פחות אגרסיבי לקראת סוף החיים ולאיכות חיים טובה יותר בסמוך למוות. על אף זאת, שיחות אלו בין אונקולוגים למטופליהם לא תמיד מתקיימות.

        מטרות: בחינת גישתם של אונקולוגים בישראל בנוגע לשיחות סוף חיים והנחיות רפואיות מקדימות וזיהוי חסמים המקשים עליהם לדון בנושאים אלו עם מטופליהם.

        שיטות מחקר: במחקר נכללו רופאים אונקולוגים מבתי חולים בישראל אשר נתבקשו למלא שאלון במטרה להעריך חסמים לשיחות סוף חיים בין רופאים למטופלים. כלי המחקר ניבנה על בסיס שאלון מחקר קנדי שנבדק בקרב רופאים בבתי חולים בקנדה והותאם למחקרנו, המשתתפים התבקשו לדרג את חשיבות החסמים השונים.

        תוצאות: השאלונים מולאו על ידי 84 רופאים. מרבית המשיבים (97%) סברו כי חשוב לנהל שיחות בנוגע למטרות הטיפול עם המטופלים ו-67% סברו כי חשוב להחתים את המטופל על טפסי הנחיות רפואיות מקדימות. המשתתפים דירגו את קבוצת החסמים הקשורים למטופל ולמשפחתו כחסמים המשמעותיים ביותר. מתוכם, החשובים ביותר היו קושי של המטופל וקושי של משפחתו לקבל את הפרוגנוזה הקשה של המטופל, אלו דורגו כחשובים על ידי 90% ו-78% מהמשתתפים, בהתאמה. בנוסף, קושי של המטופל להבין את המגבלות והסיבוכים בטיפול מאריך חיים דורג על ידי 81% מהמשיבים כמחסום חשוב. חסמים הקשורים לרופא המטפל ולמערכת הרפואית דורגו כחשובים פחות, אך מתוכם, מחסור בזמן והרצון לשמור על תקוות המטופל קיבלו גם הם ציון גבוה יחסית, 80% ו-74%, בהתאמה.

        מסקנות: אונקולוגים דירגו חסמים הקשורים למטופל ולמשפחתו כחשובים ביותר לדיון בנושא סוף חיים. גם מחסור בזמן ורצון לשמור על התקווה נמצאו כמחסומים חשובים יחסית.

        דיון: דרושה עבודה נוספת כדי להעריך גם את תפיסתו של המטופל והעדפותיו, ולפתח דרכים להתמודדות עם המחסומים.

        רתם תלם, יעל אוריון, רון צ'ליק, אורלי ברק, עמ' 322-326

        הקדמה: טיפול פליאטיבי מוגדר כגישה טיפולית המיועדת לחולים הסובלים ממחלות מסכנות חיים שמטרתה לבצע הערכה קפדנית של סימפטומים וסבל ולבנות תכנית טיפולית, מבוססת מטרות, להתמודדות עם סבלם של חולים בני משפחותיהם ולשפר את איכות חייהם ככל האפשר. טיפול פליאטיבי הוגדר לחולים במחלות פרוגרסיביות מסכנות חיים, הן אונקולוגיות והן לא אונקולוגיות. במחלות לא אונקולוגיות יש חסר בכל הנוגע לזיהוי, ברור העדפות ומתן טיפול פליאטיבי לאורך המחלה ובסוף החיים. בין השאר ישנו חסר במערכות ייעודיות למתן מענה כזה בחולים לא אונקולוגים. רוב הפטירות בישראל מתרחשות בבתי החולים, על כן יש טעם בבניה של המענה הפליאטיבי במוסדות אלו. כמו כן, רוב הפטירות באוכלוסייה זו הן צפויות מראש ומגיעות לאחר תהליך התדרדרות, צעדים פליאטיביים חשובים הם זיהוי חולה בסוף החיים, בירור העדפות טיפול רפואיות ומתן מענה תסמיני ורגשי הולם להם ולבני משפחותיהם. בינואר 2018 הוקמה יחידת אשפוז פליאטיבי במחלקה פנימית גריאטרית במרכז הרפואי סוראסקי, תל אביב. היחידה מטפלת בחולים אונקולוגים ולא אונקולוגים הזקוקים לטיפול פליאטיבי.

        מטרות: להציג את הניסיון מצטבר שרכשנו בעת טיפול בחולים הסובלים ממחלות לא אונקולוגיות במצב סופני שנפטרו במחלקה תחת טיפול פליאטיבי

        שיטות: מחקר רטרוספקטיבי של כל החולים שנפטרו במחלקה פנימית גריאטרית בתאריכים 1.1.2018 עד 31.7.2020

        תוצאות: בתאריכים 1.1.2018-31.7.2020 אושפזו במחלקה פנימית גריאטרית 2,335 חולים. מתוך החולים שאושפזו נפטרו באשפוז 371 חולים (16%). 257 חולים נפטרו תחת טיפול פליאטיבי ממחלות אונקולוגיות, 8 חולים נפטרו באופן לא צפוי, ו- 106 חולים נפטרו תחת טיפול פליאטיבי ממחלות לא אונקולוגיות. חולים שנפטרו ממחלות לא אונקולוגיות היו מבוגרים יותר, אושפזו לזמן קצר יותר (9.6 ימים לעומת 10.5), סיעודיים יותר. סיבת המוות השכיחה היתה זיהומים (48%), בראשם דלקת ראות. רוב החלטות סוף החיים בוצעו באשפוז באמצעות אדם קרוב.

        סיכום ודיון: חולים הסובלים ממחלות לא אונקולוגיות מהווים נתח משמעותי מהחולים הזקוקים לטיפול פליאטיבי. עם זאת, יש בזיהוי הצרכים הפליאטיביים שלהם, קביעת הפרוגנוזה שלהם ולאור זאת מציאת מסגרת טיפול מתאימה. הצגנו דוגמה למסגרת כזו במסגרת מחלקה פנימית גריאטרית מותאמת לטיפול פליאטיבי.

        יוני 2002
        שרה כרמל

        שרה כרמל

         

        אי-התאמתו של הטיפול הרפואי המקובל לחולים הלוקים במחלות סופניות או במוגבלויות קשות הפך בימינו לאחת הבעיות החברתיות הקשות במדינות המפותחות. סוגים שונים של המתת חסד אומצו כפתרונות לבעיות שנוצרו, החל במניעת טיפול והפסקת טיפול וכלה בגרימת מוות מכוונת. אולם רוב הפתרונות עדיין מעוררים דילמות מוסריות ומקצועיות, וכן שאלות כלכליות ומדיניות הגורמות למחלוקות.

        מבוכה חברתית זו והחרדה של הציבור מפני הטיפול הרפואי בסוף החיים משתקפות בסקירה זו, שמודגמים בה פערים משמעותיים בין עמדות והתנהגות הרופאים להעדפות הציבור ביחס לטיפול רפואי בסוף החיים. העדפות הציבור ביחס לטיפול הרפואי בסוף החיים יציבות יחסית לאורך זמן. עם זאת, ניתן לצפות במגמת עלייה בנכונות הציבור והרופאים לקבל פתרונות של המתת חסד סבילה או פעילה (מיתת חסד והמתת חסד, בהתאמה). לנוכח המחלוקת הקיימת סביב חלק מהפתרונות הללו בקרב הרופאים, והדיווחים על רצון הציבור להשתתף בקבלת החלטות ביחס לטיפול הרפואי בסוף החיים, מומלץ להגביר את התקשורת הפתוחה בין הרופאים לחולים ובני משפחותיהם, ואת מידת השיתוף ביניהם בקבלת החלטות רפואיות בסוף החיים. כמו-כן מומלץ לקדם את פיתוחן של שיטות טיפול כוללניות בחולים קשים, שתבטחנה איכות-חיים סבירה גם בסוף החיים, ולשפר את הכשרתם של המטפלים המקצועיים בחולים הנוטים למות ובחולים כרוניים. סביר להניח שפיתוח פתרונות רפואיים מספקים לטיפול בחולים בסוף החיים ימנעו מהחבר בישראל להיגרר לוויכוח על המתת חסד, וכי הדיון הציבורי בסוגיות אלו יוביל להסכמות חברתיות ברורות, כגון דחייה של המתת חסד וקבלת מיתת חסד, ובכלל זה לפיתוח אפשרויות חוקיות להבטחת השליטה בטיפול הרפואי בסוף החיים עבור חולים המעוניינים בכך.

        פברואר 2002
        משה זוננבליק

        משה זוננבליק

         

        האוטונומיה של החולה, קרי זכותו ליטול חלק בקבלת החלטות, מהווה עקרון בסיסי באתיקה הרפואית. הקושי בהפעלתו של עיקרון זה קיים בחולה שאינו בר-שיפוט. בסקר שבוצע בישראל נמצא, כי 50% בלבד מהצאצאים של חולים סופניים ידעו מהן העדפות ההורה במצב סופני לגבי טיפול תומך חיים, וגם אז לא מילאו אחר רצונו. פיתרון לכך ניתן למצוא בכתיבת הוראות רפואיות מקדימות (הר"מ). בארה"ב קיימת משנת 1991 דרישה בחוק, המחייבת מסודות רפואיים ליידע את החולים בעת אישפוזם לאפשרות של כתיבת הר"מ. מהניסיון בנושא בעשור האחרון בארה"ב עולה, כי הציבור הרחב והצוות הרפואי תומכים בכתיבתו של הר"מ, אך רק כ- 20% מהאוכלוסייה אכן מיישמים זאת. מין, גיל, רמת השכלה, מצב כלכלי ודרגת התחלואה נמצאו כגורמים משפיעים באופן ניכר על שיעור הכתיבה של הר"מ. חולים שכתבו הר"מ קיבלו טיפול רפואי פחות תוקפני ובעלות נמוכה יותר. כמו כן, נמצאה העדפה לכתיבת הר"מ ייחודיות. היתרונות בכתיבת הר"מ כוללים מניעת החשש של החולה מקבלת טיפול בלתי רצוי, מתן גיבוי מוסרי ומשפטי לרופא המטפל, מניעת ניגוד גישות תוך-משפחתי ו"מתיחת" האוטונומיה החולה לתקופה שבה לא יוכל להביע את דעתו. הסתייגויות מכתיבת הר"מ כוללות חשש מפגיעה ביחסי חולה-רופא, ומכך שלא ישקפו את רצונו העכשווי של החולה, ובעקבות זאת להוביל להחלטה על המתת חסד. מהניסיון שנלמד בארה"ב נראה, כי יש לצדד בכתיבת הר"מ גם בישראל, עולם תוך התייחסות לסוגיות מוסר דתיות ייחודיות, המשקפות את העקרונות היהודיים.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303