תוצאת חיפוש

יוחנן בן-בסט

מכון ברוקדייל, תוכנית לחקר מדיניות בריאות,ירושלים

קיים פער בין הצריכה של שירותי בריאות לבין זמינותם המוגבלת. פער זה מחייב לפעמים מניעה מכוונת מחולה של התערבות רפואית שעלותה גבוהה, גם אם זו נחשבת מועילה. מכאן הדילמה הכרוכה במחויבות הכפולה של הרופא: לחולה מחד-גיסא ולחלוקה הוגנת של משאבי בריאות מאידך-גיסא. ברשימה זו נסקרים חלק מהקשיים הכרוכים במחויבות כפולה זו.

חלוקה הוגנת של משאבי בריאות מושתתת על שלושה עקרונות: מחויבות לכל החולים, שפירושה מעבר מאתיקה המעוגנת בפרט לאתיקה המעוגנת בכלל; שיוויוניות, המחייבת יחס שווה לכל העומדים בהגדרה נתונה; ותועלתיות המבססת את חלוקת המשאבים על מידת התועלת הצפויה מהם. הקושי ביישום העקרונות האלה נובע מעמימותם ומנורמות שנויות במחלוקת שהשתרשו בעשייה הקלינית. דוגמות לנורמות כאלה הן השילוב בין שירות ציבורי לבין פרקטיקה פרטית; תמריצים לרופאים לחסוך בעלויות; והשיווק של התערבויות קליניות שטרם הוכחה יעילותן.

הדרכים שהוצעו בספרות הרפואית להתמודדות עם חלק מהקשיים האלה כוללות עידוד הרופא לכבד את האוטונומיה של החולה על-ידי בירור העדפותיו ומתן מידע על מה שהחולה זקוק ועל מה שהוא זכאי; הסתייעות בהנחיות קליניות (clinical guidelines) סגוליות (specific) והימנעות מתמריצים כלליים לחיסכון; ושמירה על ערוץ לעירעור על החלטות רפואיות. ניתן לשפר את הגינות החלוקה של המשאבים הרפואיים גם על-ידי הימנעות מפרקטיקה פרטית במוסדות הרפואה הציבורית והגברת המודעות לכך שגם הרופאים עלולים לקפח בצורה בלתי מודעת חולים מהשכבות החלשות של האוכלוסייה.

רותי ספיר-פיצ'חדזה, איתן בלומנטל

המח' לרפואת עיניים, בית החולים האוניברסיטאי הדסה עין כרם, ירושלים

ברקית כרונית פתוחת-זווית היא מהסיבות השכיחות ביותר לעיוורון. גורם הסיכון החשוב ביותר למחלה זו הוא לחץ תוך-עיני מוגבר. כיום נהוג להתחיל בטיפול תרופתי להפחתת הלחץ התוך-עיני 'כערך המטרה', במטרה להאט את הנזק לעצב הראייה. עד העשור האחרון ניתנו כטיפול תרופות ממשפחת חוסמי ביתא, אגוניסטים אדרנרגיים ופארא-סימפטומימטיים במתן מקומי וחוסמי carbonic anhydrase במתן בדרך פומית. בשנים האחרונות נוספו תרופות חדשות לטיפול מקומי ממשפחת ה-  carbonic anhydrase inhibitors ועוד. תרופות אלו מאופיינות בפחות השפעות-לוואי מערכתיות, ויעילותן בהפחתת הלחץ התוך-עיני רבה. אין עדיין קונצנזוס חדש לגבי תרופת הבחירה לטיפול ההתחלתי בברקית, ולכן עדיין רווחת הגישה המסורתית, שבה נהוג להתחיל בטיפול מקומי בחוסמי ביתא כקו טיפול ראשון. המטרה בסקירה זו היא להביא לידיעת ציבור הרופאים על התרופות החדשות לטיפול בברקית.

אבי עורי (1,2), קטיה סלוצקי (1), אבי לזרי (1), יפה לרמן (1,2), ולדימיר צ'יסטיק (1)

(1) מרכז רפואי רעות, תל אביב, (2) הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אונ' ת"א

מדווח במאמר זה על גבר שנחבל בראשו מפגיעת מוט ברזל. בעקבות הפגיעה נגרם לחולה שיתוק בגפיים התחתונים(paraplegia) שמקורו במוח. שיתוק בגפיים התחתונים הנגרם מחבלה קהה הוא נדיר ביותר. התיסמונת מופיעה בדרך-כלל עקב מנינגיומה של ה-falx cerebri או מפגיעה חודרת טראומטית של קליעים או רסיסים באזורים שבין המיספרות, קרי בגת הפארה-סגיטלית הארוכה או בשני אזורי Rolando. בדרך-כלל החולים מתאוששים היטב נירולוגית ותיפקודית, כפי שניצפה בפרשת החולה המדווח במאמר זה.

ורד בלוש-קליינמן (1, 4), מיכאל פוירובסקי (2, 4), דני קורן (3), מיכאל שניידמן (4), אברהם ויצמן (5), דן שניט (1)

(1) בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב, (2) הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, (3) החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה, (4) המרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, (5) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

היענות (adherence) לטיפול התרופתי בתכשירים נוגדי- פסיכוזה מהווה בסיס לטיפול הכוללני הפסיכו-חברתי-שיקומי בתסמיני מחלת הסכיזופרניה. מימצאי מחקרים מעידים על כך, שלתופעת ההיענות לטיפול התרופתי השלכות רבות-משמעות עבור מהלך המחלה והפרוגנוזה. אולם למרות זאת, כ-50% מחולי הסכיזופרניה מגלים חוסר היענות לטיפול.

במאמר הנוכחי נסקרת סוגיית ההיענות של חולי סכיזופרניה לטיפול התרופתי והגורמים המשפיעים על היענות

או אי-היענות לטיפול, תוך שימת-דגש על ארבע קבוצות גורמים: גורמי מחלה, גורמים הקשורים לחולה, גורמי טיפול וגורמים סביבתיים. בנוסף יוצג דגם האמונות הבריאותיות, המשמש אחת המסגרות התיאורטיות להבנת התופעה ותידונה שיטות ההתערבות לשיפור ההיענות לטיפול.

איתן מלמד, אלון גלזברג

חיל הרפואה, צה"ל

פגיעת קור שאינה גורמת לקפיאה (פקשג"ק) מתהווה בשל חשיפה ללחות וקור מעל לנקודת הקפיאה, ואופיינית לחיילים המבצעים פעילות שהייה ממושכת ללא תזוזה. הפתוגנזה כוללת נזק לאנדותל, עימדון-דם וחסימת כלי-דם בעור. בתחילה הגף קר, חיוור וחסר תחושה. כעבור 48-24 שעות מופיעה היפרמיה המלווה בכאב עז, בתחושת שריפה, באודם, ולעתים בשלפוחיות ובהתכייבות. הטיפול בפקשג"ק מעורר תיסכול הן בקרב רופאים צבאיים והן בקרב מפקדים, שבמקרים רבים אינם מודעים לחומרתה ולהשלכותיה העתידיות, בשל מיעוט סימנים חיצוניים. בסקירה זו ננסה להבהיר, מתוך הפרסומים בספרות הרפואית הקיימת, את הטרמינולוגיה הרווחת, הפתוגנזה, ההסתמנות הקלינית וצעדי מנע אפשריים.

שלמה וינקר, ששון נקר, ניר עמיר, אלכס לוסטמן, מיכאל וינגרטן

המח' לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין, פתח-תקוה והחוג לרפואת משפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המשותף לתחומים השונים של הרפואה המשלימה הוא היעדר הכרה, חלקית או מלאה, של הרפואה המימסדית. לכן, בחינת העמדות כלפי הרפואה המשלימה כמיקשה אחת יכולה להטעות.

המטרה בעבודה זו היא לבדוק את הידע והעמדות של רופאי-משפחה אודות תחומי הרפואה המשלימה השכיחים ביותר בישראל.

באוכלוסיית המחקר נכללו רופאי-משפחה במגוון מסגרות של לימודי המשך בישראל. הרופאים נתבקשו להשיב על שאלון אנונימי קצר המורכב משמונה שאלות רב-ברירה לבדיקת ידע ועמדות אודות אקופונקטורה, הומיאופתיה, שיאצו ורפלקסולוגיה.

השתתפו במחקר זה 130 רופאים (שיעור היענות של 91%). הכשרה מעמיקה באחד התחומים היתה נדירה (3%-7%); רמת הידע בכל התחומים היתה נמוכה מאוד; 58% שגו בתשובותיהם על כל השאלות, והתוצאה הטובה ביותר היתה 5 תשובות נכונות מתוך 8. מרבית הרופאים ראו את הרפואה המשלימה כלגיטימית וראויה להתקיים לצידה של הרפואה המסורתית. כשישים אחוזים דיווחו כי הם מפנים ביוזמתם חולים לקבלת טיפול בתחומים שונים של הרפואה החלופית, וכ-30% ראו אפשרות לשלב תחומים מסויימים ברפואה המשלימה עם הרפואה המסורתית.

לא נמצאו הבדלים משמעותיים בגישה של הרופאים לתחומים השונים. ידע נרחב יותר ברפואה משלימה היה קשור בעמדות חיוביות יותר (p<0.05) ובנטייה להפנות יותר חולים ביוזמת הרופא למטפל ברפואה משלימה (p<0.1, לא משמעותי).

לסיכום, עמדות רופאי-המשפחה כלפי תחומי הרפואה המשלימה השכיחים בישראל הן חיוביות. קיים קשר בין העמדות כלפי הרפואה המשלימה לבין הידע בתחום זה. יש מקום לשקול בחיוב את העמקת הידע של הרופא בנושא.

משה פרנקל, ערן בן אריה

היח' לרפואה משלימה ומסורתית, המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה והגליל המערבי, חיפה

על-פי מימצאי מחקרים עדכניים, מחצית מחולי הסרטן מעוניינים במישלב אמצעים נוספים בטיפולם, בעיקר בתחום הרפואה המשלימה. תוספי תזונה הם אחד האמצעים השכיחים שאותם נוטלים חולי הסרטן כהשלמה לטיפול המקובל במחלה.

תוספים אלו ניטלים באופן עצמאי על-ידי המטופל או נקבעים על-ידי רופאים ומטפלים מתחום הרפואה המשלימה.

נטילת תוספי תזונה אלו מעלה שאלות רבות לגבי יעילותם ובטיחותם של תוצאים אלו, ומהי דרך הנטילה המתאימה. במאמר זה מועלות שאלות לגבי מישלב תוספי תזונה אלו עם הטיפול בחולי הסרטן, תוך הבאת עדויות מדעיות ראשוניות על פיטואסטרוגנים ותה ירוק.

המטרה בסקירה זו היא להביא מידע מדעי בנושא זה. אומנם מידע זה אינו מושלם, אולם לעתים ניתן באמצעותו לתת ייעוץ מושכל למטופלים הלוקים במחלת הסרטן, בעיקר אלו המביעים התעניינות פעילה ומבקשים לשלב תוספי תזונה כאמצעי טיפולי נוסף במחלתם. ייעוץ מושכל שכזה יכול לשפר את איכות הטיפול ויעילותו מחד-גיסא, ולמנוע השפעה בלתי-רצויה העלולה להיגרם בעקבות מישלב טיפולי שאינו מתאים, מאידך-גיסא, יתרה מכך, ייעוץ זה יכול להוות בסיס לשיפור התקשורת רופא-חולה.

אורי גבעון

מודיעין

כנס ה-EMCPDM (Eastern Mediterranean Cerebral Palsy and Develomental Medicine) התקיים באיסטנבול, טורקיה, בין התאריכים 15-17 באפריל 2002.

המטרות בכנס, שאורגן על-ידי נציגים למספר מדינות, כולל טורקיה, ארמניה, לבנון, ישראל והרשות הפלסטינית, היו ליצור שפה משותפת בין רופאים לבעלי מקצועות אחרים המטפלים בילדים נכים במזרח-התיכון, לקיים קורס מקיף בטיפול בילדים נכים, לדון בבעיות ייחודיות לאזור ולהציע פתרונות מתאימים לתנאים הסביבתיים והחברתיים שלו.

כרמית צור, קרני גינזבורג, ירון יגיל, יואב צ'פמן, מרגלית דרורי ועמוס קורצ'ין

שיטות טיפול שלא זכו להוכחת יעילותן במבחן מדעי, נפוצות בחברה המערבית לצידן של שיטות המבוססות על תוצאות מחקר רפואי מודרני. במאמר הנוכחי מוצגים מימצאיו של מחקר שנבחנו בו דפוסי הפנייה של 37 חולי טרשת נפוצה לרפואה החלופית (alternative healer). מבין 37 נחקרים, 17 פנו לרפואה חלופית. בהשוואה לחולים שלא פנו לרפואה חלופית, מתאפיינים הפונים לרפואה חלופית בתמיכה משפחתית נרחבת יותר בשעת מחלתם, בשביעות-רצון פחותה מן הקשר שלהם עם הרופא המסורתי ובצורך להיות פעילים בהתמודדות עם מחלתם. בדיון במאמר זה נבחנת הפנייה לרפואה החלופית כביטוי להתמודדות עם מחלה מתקדמת חשוכת-מרפא וכשלב להשלמה עם קיומה.

דניאל גוטליב, מיה גולדשטיין, ארנה מאיר, מריאה קפניס, שולמית חוולס ושי בריל

אירוע מוחי (stroke) הוא הגורם העיקרי לנכות קבועה באוכלוסייה המבוגרת, ומדי שנה זקוקים אלפי חולים שלקו באירוע מוחי לשיקום כדי שיוכלו לשוב לביתם. הדרך המקובלת ביותר לספק שיקום לחולים ששרדו אירוע מוחי ונפגעו באופן בינוני עד קשה היא אישפוז שיקומי. האישפוז השיקומי, ביחד עם האישפוז הראשוני והמשך הטיפול, הם המרכיבים העיקריים בהוצאות הגדולות הנדרשות לטיפול בחולים אלו. מאחר שניתן לפתח חלופות לאישפוז השיקומי, חשוב להערכיך על-פני תקופה ממושכת את הכדאיות של הקצאת המשאבים לשיטת שיקום זו בהשוואה לשיטות אחרות.

המטרה במחקר היתה לבדוק את סוגי שירותי הבריאות והיקף צריכתם במהלך השנה הראשונה לאחר אירוע מוחי של מחלימים שעברו אישפוז שיקומי.

שיטות המחקר כללו מעקב פוספקטיבי שנכללו בו 75 חולים עוקבים שלקו באירוע מוחי, נותרו עם נכות בינונית והתקבלו לניסיון שיקומי במחלקה ייעודית. במעקב נבדקו שירותי הבריאות שנצרכו במהלך השנה לאחר האירוע המוחי, מצבם הרפואי של החולים ומידת הצלחתם לשוב לתיפקוד עצמאי.

האישפוז השיקומי, שנמשך כ-50 יום, החלב בשלב מוקדם יחסית והשיב לחולים רמת עצמאות בסיסית טובה. במהלך השנה חזרו כמחצית מהחולים לאישפוז, ותרמו לכך באורח ניכר הגורמים הקשורים באירוע המוחי. רק חלק מהחולים נמצאו במעקב מסודר במירפאות הקהילה, ומרביתם לקו בתיפקוד יומי מתקדם מוגבל ובדיכאון.

מתוצאות המחקר הוסק כי יש הצדקה בהשקעה הראשונית באישפוז שיקומי, המכין את החולים להמשך שיקומם במסגרת הבית. יש צורך בשיפור הרצף הטיפול ובשיכלול אמצעי המעקב, על-מנת לעמוד על הצרכים הרפואיים והפסיכו-חברתיים של המחלימים מאירוע מוחי החוזרים לתפקד במסגרת הקהילה.

אבי בלייך

תפילה לשלומו של חולה מקובלת מזה עידן ועידנים בקרב המאמינים בדתות השונות. נמצאו לכך איזכורים לא מעטים, לדוגמה "ויתפלל אברהם אל האלוהים וריפא אלוהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו" (בראשית כ', פסוק י"ז). בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות, דף ל"ד, עמוד ב') מסופר על רבי חנינה בן-דוסא, שהתפלל מרחוק לשלום בנו החולה של רבן גמליאל. חומו של הבן הקודח ירד בדיוק בזמן התפילה, והוא הבריא.

האמונה בדבר סגולתה של התפילה לאל להביא מזור לחולה היא נחלתם של המאמינים בדתות השונות, ובכך אין רבותא. מספרם של המאמינים בכוחה זה של התפילה רב מן הסתם מאלו המחפשים הוכחה מדעית ליעילותו של הגורם המרפא, ובדרך-כלל אין הראשונים נזקקים להוכחה זו לשם קיום אמונתם.

עם זאת אנו עדים, במיוחד בשנים האחרונות, לניסיונות לחקור באופן אמפירי את תרומתה של התפילה מרחוק (intercessory prayer) בריפוי מחלות שונות. חשיפה בולטת של הנושא לקורא במדינות המערב ניתנה בשנת 1998 בעיתון הנפוץ Time. במאמר דווח על ניסיון קליני שנוהל ביחידה לקרדיולוגיה במרכז רפואי בארה"ב. החולים סווגו אקראית לשתי קבוצות, וחלקם זכו לתפילות מרחוק לבריאותם על-ידי מתפללים מאמונות שונות, ביניהם נזירים בודהיסטים בנפאל, מתפללים נוצרים בבולטימור ובמיסורי, ומתפללים יהודיים בכותל המערבי בירושלים. המטרה שהוגדרה במחקר היתה לבדוק אם לתפילה מרחוק הנעשית על-ידי זרים יש השפעה חיובית על המהלך והתוצאות הרפואיות של המחלה. ואכן נמצא, כי תוצאות הטיפול היו טובות יותר באופן ניכר בקרב חולים שזכו לתפילה מרחוק לשלומם.

שומרון בן-חורין ונורית זקס

מדווח במאמר זה על פרשת חולה בת 54 שנה, שאובחנה בשנת 2001 כלוקה בהישנות אחור-ציפקית של קארצינומת הכרכשת ואושפזה עקב חום וצמרמורת.

בירור מקיף שעברה לא העלה מקור זיהומי, תרביות דם מרובות היו עקרות והתסמינים חלפו כעבור יומיים ממועד התקבלותה. במהלך אישפוזה התברר, כי התסמינים החלו כשעה לאחר שטופלה בזריקה של תכשיר  neytumurin לתוך הווריד על ידי מטפל ברפואה חלופית. תכשיר זה ניתן כחלק משיטת טיפול המכונה טיפול תאי, הדוגלת במתן תמצית פפטידים ממספר איברים שמקורם בחיות-משק, ובכלל זה מבלוטת יותרת-המוח, גזע המוח ועוד.

בפרשת חולה זו מודגם הסיכון הטמון בשיטות טיפול פולשניות של רפואה חלופית שאינן נתונות לפיקוח הולם של רשויות הבריאות.

שאול מ' שאשא

תנאי החיים הירודים בגטאות, התחלואה הרבה, בעיקר מחלות זיהומיות הן בצורתן האנדמית והן בהתפרצויות מגפתיות, הרעב על ביטויו השונים ושיעור התמותה הגבוה – כל אלה חייבו הקמתה של מערכת רפואית שתוכל להתמודד עם המאפיינים הסביבתיים הקשים, למנוע מגפות ומחלות, לטפל בחולים ולשמור על בריאות תושבי הגטאות.

לשם איפיון מערכת הבריאות נלמדה ההתארגנות הרפואית במספר גטאות. מיבנה זה מתואר במאמר הנוכחי, אף שייתכן כי אין הוא תואם במדויק למצב בכל הגטאות.

האירגון הרפואי בגטאות התבסס על קיום מחלקת בריאות (מחלקה סניטרית) במועצה היהודית של הגטו (היודנראט), מספר בתי-חולים, מירפאות, נקודות עזרה ראשונה ורופאים בפלוגות העבודה. מיבנה המערכת במספר גטאות ותיפקודה, בעיקר במניעת מגפות, שיפור תנאי החיים וחינוך הציבור לבריאות, מדווחים בקצרה במאמר זה. נוסף על כך מדווח על המחקר הרפואי שבוצע בגטאות, עם שימת דגש על חקר "מחלת הרעב" בגטו ועל הניסיון ההרואי של הקמת בית-ספר לרפואה במחתרת בתוך גטו ורשה.

שאול מ' שאשא ושאול ג' מצרי

בין המאות ה-12 עד ה-16 היו רוב האוניברסיטאות באירופה בפיקוחו של האפיפיור ונמנעו מקבלת יהודים. מיוחדת במינה היתה האוניברסיטה בפדובה, שהוקמה ב-1222 בלא אישור האפיפיור והיתה "אוניברסיטה אוניברסלית וחופשית", ששררה בה אווירה של סבלנות וסובלנו, פתיחות וחופש אקדמי. האוניברסיטה קיבלה לשורותיה גם יהודים, אשר הורשו להיבחן ולזכות בתואר אקדמי, הפקולטה לרפואה הוקמה בשנת 1250, ובמאה ה-14 הפכה לחלק מהאוניברסיטה לאומנויות ונחשבה לטובה באירופה. הפקולטה משכה אליה סטודנטים מכל העולם, ביניהם צעירים יהודים רבים מכל חלקי אירופה.

יהודים אלו נתקלו בקשיים רבים בתחילת דרכם. רובם לא עמדו בדרישות הקדם ללימודים, ואף לא ידעו לטינית, שהיתה שפת ההוראה באוניברסיטה. הקהילה היהודית בפדובה נחלצה לעזרתם, ובעיקר רופאים בוגרי פדובה כמו שלמה קוניאן, שפתח בביתו מעין "מכינה קדם-אקדמית"; מכינה זו סייעה לתלמידים היהודים להתקבל ללימודי הרפואה, וסיפקה להם סביבה תומכת וידידותית לאורך כל שנות לימודיהם.

משנת 1409 עד שנת 1816 הוסמכו בפקולטה בפדובה 325 רופאים יהודים, ביניהם כאלה שזכו לפירסום ולתהילה כמו יוסף דל מדיגו, יוסף חמיץ, בנימין מוספיא, טוביה כהן ורבים אחרים. משפחות של רופאים בוגרי פדובה היו תופעה שכיחה, בעיקר בפולין.

מעבר לתרומתם כרופאים, נטלו רבים מבוגרי פדובה חלק פעיל ומרכזי בחיי קהילתם כרבנים, מנהיגי ציבור וראשי עם. לחלקם אף היה מעמד רם במדינותיהם כרופאי החצר של מלכים ונסיכים. בהיותם יוצאי אסכולה רפואית זהה, עם רקע חברתי ותרבותי דומה, שהיו נתונים בשנות לימודיהם בפדובה להשפעה בלתי-אמצעית של התרבות האירופית בעידן המודרני של הרנסנס, חשופים לתמורות החברתיות שחלו אז ושמרו על קשרים מקצועיים בינם לבין עצמם ועם עמיתיהם למקצוע הלא-יהודיים שנים רבות לאחר גמר לימודיהם – היוו בוגרים אלה קבוצה חברתית, אם כי לא תמיד במעמד רשמי, שהשפיעה רבות על התמורות החברתיות והתרבותיות שחלו ביהדות אירופה בעידן החדש, והיו ממבשריה של תנועת ההשכלה שפשטה באירופה, ובעיקר בגרמניה, בשלהי המאה השמונה-עשרה.

משה זוננבליק

האוטונומיה של החולה, קרי זכותו ליטול חלק בקבלת החלטות, מהווה עקרון בסיסי באתיקה הרפואית. הקושי בהפעלתו של עיקרון זה קיים בחולה שאינו בר-שיפוט. בסקר שבוצע בישראל נמצא, כי 50% בלבד מהצאצאים של חולים סופניים ידעו מהן העדפות ההורה במצב סופני לגבי טיפול תומך חיים, וגם אז לא מילאו אחר רצונו. פיתרון לכך ניתן למצוא בכתיבת הוראות רפואיות מקדימות (הר"מ). בארה"ב קיימת משנת 1991 דרישה בחוק, המחייבת מסודות רפואיים ליידע את החולים בעת אישפוזם לאפשרות של כתיבת הר"מ. מהניסיון בנושא בעשור האחרון בארה"ב עולה, כי הציבור הרחב והצוות הרפואי תומכים בכתיבתו של הר"מ, אך רק כ- 20% מהאוכלוסייה אכן מיישמים זאת. מין, גיל, רמת השכלה, מצב כלכלי ודרגת התחלואה נמצאו כגורמים משפיעים באופן ניכר על שיעור הכתיבה של הר"מ. חולים שכתבו הר"מ קיבלו טיפול רפואי פחות תוקפני ובעלות נמוכה יותר. כמו כן, נמצאה העדפה לכתיבת הר"מ ייחודיות. היתרונות בכתיבת הר"מ כוללים מניעת החשש של החולה מקבלת טיפול בלתי רצוי, מתן גיבוי מוסרי ומשפטי לרופא המטפל, מניעת ניגוד גישות תוך-משפחתי ו"מתיחת" האוטונומיה החולה לתקופה שבה לא יוכל להביע את דעתו. הסתייגויות מכתיבת הר"מ כוללות חשש מפגיעה ביחסי חולה-רופא, ומכך שלא ישקפו את רצונו העכשווי של החולה, ובעקבות זאת להוביל להחלטה על המתת חסד. מהניסיון שנלמד בארה"ב נראה, כי יש לצדד בכתיבת הר"מ גם בישראל, עולם תוך התייחסות לסוגיות מוסר דתיות ייחודיות, המשקפות את העקרונות היהודיים.