אלון שרים, מריו ביינר, בעז וייס, דניאל זיידמן

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

החיידק סטרפטוקוק מקבוצה B (סק"ב), הוא מאכלס של מערכת העיכול, המין והשתן במבוגרים.

שיעור הנשאות בנשים הרות מוערך ב- 20% לערך. מחצית מהילודים לנשים עם המחולל יהפכו לנשאים, אך לא בהכרח יחלו. מחלה מוקדמת הנגרמת על-ידי המחולל ביילוד במהלך שבעת ימי חייו הראשונים, היא מחלה קשה התוקפת כ-0.5 מכל 1,000 ילודים, ומלווה בשיעורי תחלואה ותמותה משמעותיים.

הדרך למנוע את המחלה ביילוד היא מתן טיפול אנטיביוטי מונע ליולדות במהלך הלידה. קיימות שתי גישות לבחירת היולדות המתאימות לטיפול אנטיביוטי מונע: 1) טיפול בנשים נבחרות עם גורמי-סיכון להדבקת הילוד במחולל במהלך הלידה. 2) התקנת תרבית משולבת מהלדן ומהחלחולת בשלהי ההריון, ומתן טיפול אנטיביוטי מונע בזמן הלידה רק ליולדות עם צמיחת המחולל בתרבית. הבנת האפידמיולוגיה של המחולל ובחינת תוצאות מחקרים שנערכה בהם השוואה בין יעילות שתי הגישות, מבהירות את הרקע למחלוקת באשר לגישות השונות. בהתאם, פורסמו לאחרונה הנחיות חדשות מאת רשויות הבריאות בארה"ב, המרכז לבקרת מחלות (CDC) והאגודה האמריקאית למיילדות וגינקולוגיה (ACOG), על הבחירה של שיטת המניעה העדיפה. נראה כי נדרש עתה צורך בדיון מחודש לגבי ההנחיות המקובלות בישראל.

א' פז, י' פוטסמן,

היח' למחלות זיהומיות, המרכז הרפואי בני-ציון, חיפה, והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

רקע: נשיכות בעלי חיים, בעיקר של כלבים או של חתולים אינן אירוע נדיר, וקיים סיכון גבוה להתפתות זיהום באזור הפגיעה. החיידק הנפוץ ביותר בזיהום זה הוא Pasteurella multosida פסטורלה מולטוסידה להלן פ"מ.

מטרות: איפיון קליני של 10 חולים שאושפזו במרכז הרפואי בני-ציון ואשר אותרה אצלם פ"מ שמקורותיה שונים.

שיטות: סריקת מחשב המעבדה המיקרוביולוגית לבידוד פ"מ ביחס לתקופה שבין ינואר 1994 ויוני  2003, וכן בדיקה פרטנית של תיקי החולים.

תוצאות: בעשור האחרון אושפזו במרכז הרפואי "בני ציון" עקב נשיכה, 108 חולים (שיעור מיקרי האישפוז: 3.4/10,000), וב-10 מהם בודדה פ"מ. ב-5 מהחולים תועדה פגיעה מחתול, ב-3 – נשיכת כלב, ולגבי 2 לא היה מידע מדויק ביחס למקור הפגיעה. הגיל הממוצע בקבוצה היה 50.8 שנים (SD+20.5). 8 מהם היו גברים. הניפגעים הגיעו למיון 5.7 ימים בממוצע לאחר שניפגעו, וחלפו 4.4 ימים נוספים בממוצע מתירבות החיידק ועד לזיהויו הסופי. 3 חולים לקו באלח-דם, ב-6 בודד החיידק מפצע/מורסה וב-1 - ממיפרק. 6 מהחולים נזקקו להטריה ומשך האישפוז הממוצע התארך לכדי 11.7 ימים. החולים לא טופלו בתרופה אנטיביוטית למניעת זיהום לאחר הנשיכה.

חולה אחד אומנם טופל בתרופה אנטיביוטית אבל מסוג בלתי מתאים.

מסקנות: נשיכה או ליקוק של חתול או כלב, עלולים להתפתח לאלח-דם או לזיהום קשה בריקמה/ות. מן הנתונים שהצגנו ניתן ללמוד על חשיבותו של טיפול מונע באמצעות תרופה אנטיביוטית, במיוחד לחולי סכרת ולחולי צמקת הכבד.

רונן רובינשטיין, גבריאל ובר, חיים ביטרמן

המח' לרפואה פנימית א' והיח' למחלות זיהומיות, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

לנוכח היישום הגובר והולך של טיפולים מדכאי מערכת-החיסון, תיתכן עלייה בשיעור החולים הלוקים בדלקת-ריאות עקב זיהום ב-Pneumocystis Carinii, ההנחיות למנע, איבחון וטיפול במחלה זו מבוססות בעיקר על מידע רב שהצטבר בעקבות טיפול בחולים עם תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS) (תכח"נ). עם זאת, המודעות והמידע אודות מאפייני המחלה והטיפול בה בחולים ללא תכח"נ פחותים בהרבה. ככלל, המחלה מופיעה בחולים עם מחלות בהן קיים דיכוי חיסוני (לדוגמה, מחלות ממאירות של מערכת הדם) ובחולים המקבלים טיפול לדיכוי חיסוני, בעיקר חולים המטופלים בסטרואידים, קצב התקדמות המחלה מהיר יותר מאשר בחולי תכח"נ, ושכיחה הימצאותם של זיהומים צולבים נוספים – בעיקר מנגיף הציטומגלו ומשמרי הקנדידה. משך הטיפול המומלץ מעט קצר יותר מאשר בחולי תכח"נ, והסבילות לטיפול טובה יותר. למרות קיום טיפול יעיל, שיעור התמותה ממחלה זו עדיין גבוה, והוא מחייב מודעות גבוהה של הצוות הרפואי ועף התחלת טיפול מהירה, עוד בטרם נקבעה אבחנה סופית.

אלי שוורץ

מחלת המלריה מוגרה בישראל כבר לפני כ-50 שנה. למרות זאת מספר החולים במלריה נמצא במגמת עלייה עקב "יבוא המלריה" על-ידי נוסעים החוזרים ממדינות אנדמיות. מלריה היא מחלה שניתן למנוע, לטפל בלוקים בה ולהביא להבראתם המלאה. למרות זאת, בכל שנה מדווח על חולים במלריה קשה הנפטרים ממחלתם. רוב החולים במלריה הם נוסעים שלא נטלו טיפול מונע, ומכאן הנטייה להאשימם במחלתם הקשה. אולם יש להזכיר כי סיבוכי המלריה ושיעור התמותה עולים ככל שהאיבחון והטיפול מתעכבים. מכאן שקיימות שלוש חוליות בשרשרת זו: החולה שלא נטל טיפל מונע למלריה, הרופא המטפל שלא חשד שהמטופל שלו, שחזר מטיול במדינה אנדמית, עשוי להיות חולה במלריה, ומערכת בתי-החולים, שברובם אינם מחזיקים תכשירים לטיפול נגד מלריה – עובדה המאריכה את זמן ההמתנה לטיפול.

לכן יש לפעול בכל שלושת המעגלים שצוינו לעיל: תחילה במעגל המצומצם והנגיש ביותר, קרי מעגל בתי-החולים. במעגל ראשון זה יש לחייב החזקה קבועה של תכשירים נוגדי-מלריה. המעגל הרחב יותר, השני במספר, הוא מעגל הרופאים – עליהם להגביר מודעותם למחלת המלריה. המעגל השלישי הוא מעגל הנוסעים - יש להמשיך לתדרך אותם לגבי הצורך בנטילת טיפול מונע מלריה קודם לנסיעתם לאזורים אנדמיים למחלה.