• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        אוקטובר 2004
        בן בורסי, נדיר ארבר

        בן בורסי, נדיר ארבר

         

        היח' למניעת סרטן, מרכז רפואי סוראסקי אוניברסיטת תל-אביב 


        שאתות של המעי הדק נדירות ביותר. הן מהוות כ-2.4% מכלל שאתות המעי - שיעור נמוך בהתחשב בשיטחו הנרחב של המעי הדק, ובקירבתו האנטומית לכרכשת ולקיבה, ששכיחות השאתות בהן גבוהה הרבה יותר. עם זאת, קיימים קווי דימיון מרובים בין שאת זו לבין שאתות הכרכשת. לפיכך, קיים עניין רב בהבנת המנגנונים המגנים על המעי הדק וכיצד פגיעה בהם גורמת להתמרה ממארת. בין גורמי-הסיכון למחלה זו ניתן למנות מחלות דלקתיות של המעי הדק, תיסמונות גנטיות ואורח-חיים (צריכת אלכוהול, עישון, ותזונה עשירה בשומן

        וחלבון מן החי). עקב התסמינים הלא-אופייניים, נדירותה של המחלה והקושי בדימות המעי הדק, חולף זמן רב עד לקביעת האבחנה. טיפול הבחירה המאפשר החלמה מלאה, בדומה לשאר שאתות מערכת העיכול, הוא כריתת השאת בניתוח.

         

        יוני 2004
        אלימלך דויטש, אילן חברון

        אלימלך דויטש, אילן חברון

         

        המח' לאף-אוזן-גרון, בית-החולים  ביקור חולים, ירושלים

         

        דלקת גתות אלרגית פטרתית ((Allergic fungal sinusitis (דגא"פ) היא מחלה כרונית, טבה ((Benign ובלתי חודרנית של גתות הפנים (Sinuses), הקשורה לתגובה של רגישות-יתר לאנטיגן פטרתי. המחלה מאובחנת ב-4%-7% מכלל המנותחים שנותחו בגתות עקב דלקת גתות כרונית.

        ייחודה של המחלה הוא בהימצאות ריר אלרגי, המכיל אאוזינזפילים ופטריות, וברמות IgE גבוהות בנסיוב של חולים אטופיים. הטיפול במחלה כרוך בניתוח אנדוסקופי של הגתות, ובמקביל בטיפול טרום-ובתר-ניתוחי ארוך-טווח במתן סטרואידים מערכתיים ומקומיים.

        בין השנים 1996-2002 טופלו במחלקתנו 16 חולים שאובחנו כלוקים בדגא"פ. במאמר הנוכחי מובאים מאפייני המחלה, אמות-המידה לאיבחונה, שיטות הטיפול ותוצאות המעקב הרב-שנתי ב-11 חולים שטופלו במחלקתנו.

        נובמבר 2003
        בנימין פיורה, אלכס רבינוביץ ומחמוד חליחל

        בנימין פיורה1, אלכס רבינוביץ1, מחמוד חליחל2

         

        1היח לגינקולוגיה-אונקולוגית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, 2המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

         

        אנזימי המטריקס-מטלופרוטאינאזות (אממ"פ) הם משפחת אנזימים פרוטאוליטיים המפרקים חלבוני משתית חוץ-תאית וקרומית בסיסית. פעילותם הפרוטאוליטית תלויה בקשירה למתכת אבץ ומווסתת על-ידי מעכבים טבעיים ברקמות, פירוק חלבוני משתית חוץ-תאית וקרומית בסיסית על-ידי אממ"פ הוא מנגנון עיקרי המאפשר פולשנות, התפשטות והתקדמות של שאת בתוך רקמות סמוכות, שליחת גרורות ויצירת כלי-דם חדשים. חקר האממ"פ ומעכביהם ברקמות בשאתות ממאירות מעורר עניין רב, עקב יכולתם להיות סמנים להתנהגות ביולוגית, לסייע בקביעת הפרוגנוזה, והאפשרות הגלומה בהם

        לפיתוח תרופות מעכבות אממ"פ לצורך טיפול בשאתות ממאירות, מתוצאות מחקרים שנערכו עד כה באממ"פ ומעכביהם ברקמות בשאתות ממאירות של אברי-המין הנקביים, ניתן לסכם כדלקמן:

        1) ביטוי-יתר של הג'לטינזות
        MMP-2  ו- MMP-9 בסרטן השחלה וסרטן צוואר הרחם כרוך בפולשנות, בהתפשטות, בשליחת גרורות ובפרוגנוזה גרועה; 

        2)
        MMP-7 בסרטן רירית-הרחם הוא האממ"פ העיקרי הכרוך בפולשנות, בשליחת גרורות ובפרוגנוזה גרועה;

        3) בשאתות טרו-פולשניות של צוואר-הרחם יכולה בדיקת
        MMP-2 לסייע בזיהוי שאתות מסוג CIN I  ו- CIN II, המצויות בסיכון גבוה לעלייה בדרגת החומרה;

        4) ביטוי-יתר של
        MMP-13 בסרטן תא-קשקש של העריה כרוך בפולשנות, בשליחת גרורות ובפרוגנוזה גרועה. יתכן שתרופות מעכבות אממ"פ תתרומנה לשיפור הטיפול בשאתות ממאירות שבהן כרוך ביטוי-יתר של אממ"פ בפרוגנוזה גרועה.

        אוקטובר 2003
        אברהם שטינברג

        אברהם שטינברג

         

        המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי שערי צדק והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים

         

        מאז ומעולם היתה הגישה והיחס לחולה הנוטה למות, המכונה 'חולה במצב סופני', אחת הבעיות המוסריות הבולטות ביותר בתחום הרפואה. ואכן, בשנים האחרונות הפכה בעיה זו לאחת הדילמות המוסריות, ההלכתיות, המשפטיות והחברתיות הקשות והנדונות ביותר ברפואה המודרנית, והיא מעוררת ויכוחים סוערים בכל חלקי הציבור בישראל ובעולם. הבעיות הללו אינן קשות רק מבחינה עיונית ורעיונית, אלא גם מבחינה מעשית – אישית וציבורית. הדילמות ביחס לחולה הנוטה למות נוגעות באופן אישי וישיר כמעט לכל אדם, בין אם הדבר נוגע להחלטות בסוף חייו-הוא ובין אם בסוף חייהם של מי מיקיריו.

        ספטמבר 2003
        דן מירון, פאטמה שינאווי, רחל מינס, עידית אבישי, יוסף שריד ומנחם רתם

        דן מירון1,  פאטמה שינאווי2, רחל מינס2, עידית אבישי2, יוסף שריד3, מנחם רתם4

         

         1המח' לרפואת ילדים א', מרכז רפואי העמק עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, 2הנהלת מחוז הצפון של שירותי בריאות כללית,  3מכון שריד לסטטיסטיקה, 4המרפאה לאלרגיה ואימונוליה, מרכז רפואי העמק עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה והפקולטה ללימודי המשך ברפואה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

         

        פגיעות כתוצאה מתאונות בית הן מהסיבות השכיחות לתחלואה ותמותה בילדים, ופעילות מונעת נמצאה יעילה בהפחתת פגיעות אלה. המטרות במחקר היו לבדוק את שיעור היארעות תאונות הבית השכיחות בילדים המתרחשות בקהילה, לאפיין גורמי סיכון להיפגעות ולהגדיר יעדים לפעילות מונעת.

        הסקר היה פרוספקטיבי והתנהל במהלך שנת 2000 ב-36 מירפאות עירוניות (לא כולל מירפאות עירוניות במיגזר הלא-יהודי) וכפריות של שירותי בריאות כללית במחוז הצפון, שטופלו בהן באותה שנה כ-62,000 ילדים בגילאי 0-18 שנה - כ-55% מכלל הילדים ביישובים אלה. בסקר נכללו כל  הילדים שהופנו למירפאה עקב פגיעה (לא כולל תאונות דרכים). מהורי כל ילד נלקחו פרטי האירוע, וכן נתונים דמוגרפיים וחברתיים-כלכליים באמצעות שאלון מפורט. הניתוח הסטטיסטי נערך באמצעות תבחיניChi square  להשוואה בין קבוצות שונות באוכלוסייה ותסוגה (regression) לוגיסטית לניבוי גורמי-הסיכון לסוג התאונה.

        סך-הכל נכללו בסקר 2,086 ילדים (שיעור פגיעה של 2.3%). מכלל הילדים 61.5% ו-38.5% היו מהמיגזר הלא-יהודי והיהודי, בהתאמה, ושיעורי הפגיעה במיגזרים אלה היו 4.2% ו-2.2% בהתאמה, 66.5% מהנפגעים היו בנים (p<0.01).הפגיעות השכיחות היו נפילות, מכות, כוויות וחתכים (43%, 23%, 15%, ו-13%, בהתאמה). הפגיעות התרחשו באופן שווה בבית או בסביבתו, במוסד חינוכי או במקום אחר (31%, 37%, ו-32%, בהתאמה). שבעים-ושמונה אחוזים (78%) ו-49% מהפגיעות בילדים במיגזר היהודי והלא יהודי בהתאמה, התרחשו בבית או בסביבתוp<0.001) ). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הסיכון לנפילה מחוץ לבית היה גבוה במיגזר הלא-יהודי בילדים שגילם מעל 3 שנים, הסיכון לפגיעה מסוג כווייה בבית היה גבוה יותר במיגזר הלא-יהודי בבנות שגילן מתחת ל-3 שנים, והסיכון למכה מחוץ לבית היה גבוה יותר במיגזר היהודי בגילאים שמעל 3 שנים.

        לסיכום, תוצאות עבודה זו מספקות מסד נתונים ברמת הקהילה, המאפשר לכוון את פעילות המניעה בקרב ההורים. על-מנת שהפעילות המונעת תהיה יעילה ובעלת השפעה משמעותית, יש להתרכז בקבוצות הסיכון שהוגדרו על-פי תוצאות המחקר.

        יוני 2003
        קובי סתיו, אמנון זיסמן, דן ליבוביץ, יהודית זנדבנק ואריה לינדנר

        קובי סתיו(1), אמנון זיסמן(1), דן ליבוביץ(1), יהודית זנדבנק(2), אריה לינדנר(1)

         

        המח' לאורולוגיה(1), המכון לפתולוגיה(2), מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

         

        דלקת חדה ביותרת-האשך (דחב"ה)(1) (acute epididymitis) מתאפיינת בכאב ובנפיחות הנמשכים פחות מ-6 שבועות. דלקת כרונית של יותרת-האשך מוגדרת ככאב ונפיחות של יותרת-האשך לתקופה הארוכה מ-3 חודשים. ברוב החולים דחב"ה היא חד-צדדית. בגברים פעילים מינית מתחת לגיל 35 שבה מלווה דחב"ה בדרך-כלל בדלקת השופכה, וזו נגרמת במרביתם על-ידי Chiamydia trachomatis ו-Neisseria gonorrhoeae. בגברים מבוגרים, בילדים או לאחר פעולות חודרניות בדרכי-השתן, נגרמת דחב"ה מחיידקים גראם-שליליים. לעתים נגרמת דחב"ה עקב זיהום רב-מערכתי או מאיבר אחר. לדוגמה, בחולי שחפת הריאות הן מקור שכיח לזיהום. באבחנה המבדלת של דחב"ה שאת ותסביב האשך (testicular torsion). ההערכה הראשונית של חולה עם acute scrotum כוללת אנאמנזה רפואית בדיקה גופנית ובדיקות מעבדה. לעתים, בעיקר בילדים קטנים, לא ניתן לאבחן את הסיבה שגרמה ל-acute scortum. לכן, יש להיעזר בבדיקות כדוגמת על-שמע דופלר וסריקת האשכים. בילדים עם דחב"ה קיימת שכיחות גבוהה של מומים מלידה בדרכי המין והשתן. הטיפול בדחב"ה הוא טיפול תומך ואנטיביוטי. סיבוכים של דחב"ה הם נדירים. בסקירה זו נדון בהיבטים השונים של המחלה, סיבוכים ודרכי הטיפול בדלקת יותרת-האשך.

        דחב"ה מתאפיינת בכאב ונפיחות של יותרת-האשך ונמשכת פחות מ-6 שבועות. דלקת כרונית ביותרת-האשך מתאפיינת בכאב ממושך מעבר ל-3 חודשים, ולעתים אינה מלווה בנפיחות. היארעות המחלה היא 1:1000 גברים בשנה, בעיקר בגילאי 19 עד 40 שנה. מעורבות דו-צדדית קיימת ב-10% מהחולים. במרבית החולים הגורם הוא חיידקי, אך קיימים גם גורמים שאינם זיהומיים. דחב"ה היא הסיבה השכיחה ביותר ל-acute scortum במבוגרים, ושניה בשכיחות בילדים, לאחר תסביב האשך (testicular torsion). המחלה נדירה ביותר בילדים מתחת לגיל 6 שנים.

        אפריל 2003
        מנחם בן-חיים, צילה צבס, ירון מינץ, דני רוזין, ברק בר-זכאי, מחמוד נטור, דוד אולחובסקי, עמרם אילון ומשה שבתאי

        מנחם בן-חיים, צילה צבס (1), ירון מינץ, דני רוזין, ברק בר-זכאי, מחמוד נטור, דוד אולחובסקי (2), עמרם אילון, משה שבתאי

         

        המח' לכירורגיה ב' והשתלות, המכון לרפואה גרעינית (1), המח' לרפואה פנימית א' (2), מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

         

        הגישה המסורתית לניתוח חולים עם יתר-פעילות של בלוטת יותרת-התריס כתוצאה מאדנומה יחידה, כללה חקירה שיטתית ודו-צדדית של הצוואר, תוך ניסיון לזהות ארבע בלוטות יותרת-התריס ולכרות את הבלוטה המוגדלת. בשנים האחרונות, בעקבות השיפור ביכולת המיקום הקדם-ניתוחי של אדנומה בבלוטת יותרת-התריס (אי"ת) בעל-שמע או בסריקה ופיתוח שיטה לניטור תוך-ניתוחי של רמת הורמון יותרת-התריס (הי"ת), דווח על מספר גישות ממוקדות זעיר-פולשניות לכריתת אי"ת. להלן ניסיוננו ב-100 החולים הראשונים.

        האבחנה נקבעה על-פי רמת סידן, רמה מוגברת של הי"ת, וכן על-פי זיהוי ומיקום קדם-ניתוחי של הבלוטה החשודה כאי"ת בבדיקות סריקה (TC-99M-MIB) ועל-שמע. בבוקר הניתוח בוצעה סריקה נשנית וסומן על-פני העור המיקום המשוער. בהרדמה כללית, דרך חתך מוגבל (< 2 ס"מ), זוהתה ונכרתה הבלוטה החשודה בלבד. בוצע זיהוי ריקמת יותרת-תריס באמצעות חתך קפוא.

        מיולי 1999 עד אוגוסט 2001 בוצעו בגישה שתוארה 100 ניתוחים ב-97 חולים (64 נשים, 33 גברים, גיל ממוצע 14+-56, טווח 19-88 שנה). החולים לקו ברמות מוגברות של סידן והי"ת (ממוצעים: 0.8+-11.5 מ"ג/ד"ל, 90+-149 פיקוג'/מ"ל, בהתאמה. בשלושה חולים בוצע ניתוח נישנה לאחר כישלון ניתוח קודם במוסד אחר, ובשלושה נוספים לאחר כישלון ניתוח קודם בשיטה זו במוסדנו (חולים אלה נכללים למעשה פעמיים).

        בתשעים-ושלושה חולים נמצאה בסריקה אדנומה ונכרתה (משקל ממוצע 600 מ"ג, טווח 100-4,900). זמן הניתוח הממוצע, כולל ביצוע חתך קפוא, היה 39+-66 דקות. החולים שוחררו באותו יום או למחרת, רמת הסידן בשיחרור היתה 0.9+-9 מ"ג/ד"ל ובדיקות המעקב פורשו כתקינות. בשני חולים היו תוצאות הסריקה חיוביות כזובות, אך נמצאה ונכרתה אי"ת על-פי המיקום בעל-שמע ובהצלחה (סך-הכל שיעור הצלחת הניתוח הראשוני היה 95%). בשלושה חולים נמצאה אי"ת בסריקה ונכרתה, אך במעקב חלה הישנות של הגברת רמת הסידן. החולים נותחו בשנית לאחר סריקה ובדיקת על-שמע נוספות, ובגישה ממוקדת עקב גילוי אדנומה נוספת (N=2), או עברו חקירת צוואר דו-צדדית עקב שיגשוג (היפרפלזיה) של שלוש הבלוטות הנותרות (N=1). בשני חולים לא נמצאה ריקמת יותרת-התריס בניתוח. בחולים אלה ניצפה תיקון של רמת הסידן לאחר הניתוח (N=1), או שבוצע מיקום וניתוח ממוקד נישנה שהצליח (N=1). לא נרשמו סיבוכים סב-ניתוחיים משמעותיים.

        לסיכום, הגישה הממוקדת בהנחיית סריקה היא בטוחה ויעילה במרבית החולים. כישלון יתכן עקב איבחון שגוי, שיגשוג רב-בלוטי לעומת אי"ת (1%), אדנומה נוספת (2%) או תואות סריקה חיוביות כזובות בשל הפרעות אחרות בבלוטת-התריס (2%). ניתן לטפל בחולים אלה ביעילות ובבטיחות בניתוח ממוקד נוסף.

        מרץ 2003
        משה פיינסוד

        משה פיינסוד

         

        החטיבה למדעי הנירולוגיה הקלינית, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

         

        ד"ר ל' פוחובסקי, מראשוני המנתחים בארץ-ישראל, ניתח וטיפל בשנת 1913 בשומר שנורה ולקה בעקבות זאת בפגיעה משיקה ובדמומת (hematoma) תוך-מוחית. לאחר הניתוח המוצלח הופיעה המיאנופיה חולפת עם חזיונות-שווא חזותיים (visual hallucinations) שנגרמו בחציו הנגדי של המוח (המיספרה). פרשת חולה זה, שפורסמה בשנת 1914, היא המאמר העברי הראשון שמדווח בו על פגיעה נירוכירורגית. הן הטיפול בניתוח והן איכות הדיון בהסתמנות הקלינית, שהיא נדירה כשלעצמה, מעידים על כך שהרופאים באותה עת לא נפלו ברמתם המקצועית מעמיתיהם בחו"ל, וכי הם דנו בתחומם עם שליטה בידע עיוני עדכני בבעיות הנירואופתלמולוגיות שהעסיקו את חוקרי המוח דאז.

        דני רוזין, אורית פורטנוי, אנפיסה סטניבסקי, ברק בר-זכאי, רזית ינקו-ארזי, יוסף קוריאנסקי, משה שבתאי ועמרם אילון

        דני רוזין (1), אורית פורטנוי (2), אנפיסה סטניבסקי (3), ברק בר-זכאי (1), רזית ינקו-ארזי (1), יוסף קוריאנסקי (1), משה שבתאי (1), עמרם אילון (1)

         

        המח' לכירורגיה כללית והשתלות (1), המח' לדימות (2) והמח' לרפואה פנימית ו' (3), מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        ההסתייעות בלאפרוסקופיה כטיפול במחלות בחלל הבטן המצריכות התערבות דחופה, ובכלל זה חסימות מעיים, גדלה והולכת בהתמדה. אבן מרה החודרת למעי דרך נצור בין המרירה לתריסריון היא גורם שאינו שכיח לחסימת מעי. מצב זה מחייב ניתוח להוצאת האבן החוסמת מהמעי. לעתים במישלב עם כריתת המרירה. בעבר כבר דווח על הגישה לאפרוסקופית לטיפול בבעיה זו, וזו בוצעה לרוב במישלב עם חתך מוגבל בבטן לצורך הטיפול במעי. במאמר זה מדווח על פרשת חולה שעבר ניתוח זה בגישה לאפרוסקופית מלאה.

        גיל מאייר, מיכאל מילרד ועופר נתיב

        גיל מאייר, מיכאל מילרד, עופר נתיב

         

        המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי בני-ציון

         

        מובאת בזאת סקירה עדכנית של ההוריות, השיטות והתוצאות של ניתוחים משמרי ריקמת כליה כטיפול בנגעים טמומים (solid) של הכליות. לשם כך נאספו נתונים ממאמרים מהספרות הרפואית בנושא, תוך הסתייעות במאגר המידע Medline.

        מהנתונים שנאספו עלה, כי שכיחות ההסתייעות בניתוחים משמרי ריקמת כליה כטיפול בנגעים טמומים בכליות נמצאת במגמת עלייה. שיעור ההצלחה הטכנית גבוה ביותר, ושיעור התחלואה והתמותה מהניתוחים נמוך. שיעור ההישרדות בחולים הלוקים בסרטן הכליה ללא שאת לאחר ניתוח משמר ריקמת כליה דומה לזה שלאחר כריתה נרחבת (radical) של הכליה, בעיקר אם השאת בשלב התפשטות נמוך. השיעור המדווח של מחלה רב-מוקדית הוא 15%, והוא תלוי בממדי השאת, בהיסטולוגיה שלה ובשלב התפשטותה. הסיכון למחלה רב-מוקדית פוחת (פחות מ-5%) אם קוטר השאת קטן מ-4 ס"מ. מומלץ לשקול הסתייעות בשיטות זעיר-פולשניות להרס השאת או לכריתתה בחולים נבחרים, ויש להמתין לשיפור שיטות הניתוח ולקבלת תוצאות מעקב ארוך-טווח.

        לסיכום, ניתוח משמר ריקמת כליה מהווה אמצעי טיפול יעיל בחולים עם חשיבות מיוחדת בשימור תיפקוד הכליה. על-פי המידע שנצבר רואים המחברים יתרון מבחינת תיפקוד הכליה המושג על-ידי שימור ריקמת כליה תקינה, מבלי לפגוע בשליטה על השאת.

        פברואר 2003
        אריה בלשר, בועז שגיא, יגאל ברייטמן, צ'רלס לוין, משה גרייף

        אריה בלשר, בועז שגיא, יגאל ברייטמן, צ'רלס לוין, משה גרייף

        המכון לדימות והמח' לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

         

        בקעים פנימיים הם סיבה לא שכיחה לחסימת המעי הדק. בקעים סב-תריסריוניים (para-duodenal) נחשבו עד לאחרונה לסוג השכיח ביותר. במרבית החולים מופעים בקעים אלה בצד שמאל של הבטן וגורמים לתיסמונת התלויה בחומרת החסימה במעיים. בדרך כלל לוקים החולים באירועים נשנים של כאבי-בטן המלווים בבחילה ובהקאה. בשל האפשרות לשינוק (strangulation) של תוכן הבקע, בקעים פנימיים הם מסוכנים ויכולים להסתיים במוות, במיוחד כשהאיבחון מתאחר. במאמר זה מדווח על חולה עם בקע סב-תריסריוני שאובחן באמצעות בדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT) לפני שנותח. נסקרים התיסמונת הקלינית ומאפייני דימות של בקעים אלה.

        יוחנן בן-בסט

        יוחנן בן-בסט

         

        מכון ברוקדייל, תוכנית לחקר מדיניות בריאות,ירושלים

         

        קיים פער בין הצריכה של שירותי בריאות לבין זמינותם המוגבלת. פער זה מחייב לפעמים מניעה מכוונת מחולה של התערבות רפואית שעלותה גבוהה, גם אם זו נחשבת מועילה. מכאן הדילמה הכרוכה במחויבות הכפולה של הרופא: לחולה מחד-גיסא ולחלוקה הוגנת של משאבי בריאות מאידך-גיסא. ברשימה זו נסקרים חלק מהקשיים הכרוכים במחויבות כפולה זו.

        חלוקה הוגנת של משאבי בריאות מושתתת על שלושה עקרונות: מחויבות לכל החולים, שפירושה מעבר מאתיקה המעוגנת בפרט לאתיקה המעוגנת בכלל; שיוויוניות, המחייבת יחס שווה לכל העומדים בהגדרה נתונה; ותועלתיות המבססת את חלוקת המשאבים על מידת התועלת הצפויה מהם. הקושי ביישום העקרונות האלה נובע מעמימותם ומנורמות שנויות במחלוקת שהשתרשו בעשייה הקלינית. דוגמות לנורמות כאלה הן השילוב בין שירות ציבורי לבין פרקטיקה פרטית; תמריצים לרופאים לחסוך בעלויות; והשיווק של התערבויות קליניות שטרם הוכחה יעילותן.

        הדרכים שהוצעו בספרות הרפואית להתמודדות עם חלק מהקשיים האלה כוללות עידוד הרופא לכבד את האוטונומיה של החולה על-ידי בירור העדפותיו ומתן מידע על מה שהחולה זקוק ועל מה שהוא זכאי; הסתייעות בהנחיות קליניות (clinical guidelines) סגוליות (specific) והימנעות מתמריצים כלליים לחיסכון; ושמירה על ערוץ לעירעור על החלטות רפואיות. ניתן לשפר את הגינות החלוקה של המשאבים הרפואיים גם על-ידי הימנעות מפרקטיקה פרטית במוסדות הרפואה הציבורית והגברת המודעות לכך שגם הרופאים עלולים לקפח בצורה בלתי מודעת חולים מהשכבות החלשות של האוכלוסייה.

        דורית נחמני, יובל מלמד, ענבל רובינשטיין ואבנר אליצור

        דורית נחמני1, יובל מלמד2, ענבל רובינשטיין1, אבנר אליצור2

         

        1הסניגוריה הציבורית, מחוז תל-אביב-מרכז, 2המרכז לבריאות הנפש יהודה אברבנאל, אוניברסיטת תל-אביב

         

        הסניגוריה הציבורית במחוז תל-אביב-מרכז החלה, במסגרת פרוייקט ניסויי, לייצג מטופלים המאושפזים מכוח צו בית-משפט בדיונים הנערכים בעניינם בוועדות פסיכיאטריות מחוזיות, כאמור בסעיף 28 לחוק טיפול בחולי-נפש, תשנ"א-1991, (להלן חוק טיפול בחולי-נפש).

        פרוייקט ניסויי זה נערך בבית-החולים אברבנאל החל מיום 1 בינואר 2000. לתחילתו של פרוייקט הייצוג בוועדות קדמו הכנות שכללו בין היתר תצפיות בעבודתן של כעשר ועדות פסיכיאטריות, מיפגשים עם בעלי תפקידים בבית-החולים ובמשרד הבריאות, וכן ימי עיון תיאורטיים ומעשיים שנדונה בהם סוגיית ייצוגם של מטופלים בוועדות.

        התוצאות המפורטות ונפרשות בדו"ח זה ממחישות כי סיכוייו של מטופל בצו להשתחרר מאישפוז טובים יותר כשהוא מיוצג. סיכויים אלה אף גבוהים במיוחד כשקיים שיתוף-פעולה בין סניגורו של החולה לבין הרופא המטפל, כשנשקלים בצוותא הן ההיבטים הכרוכים בצורך במתן טיפול רפואי והן ההיבטים המשפטיים - כל זאת תוך שמירה על זכויותיו של המטופל, מהתוצאות מודגשת העובדה, כי שיתופו של הסניגור בהליך משפיע על סדרי עבודתה של הוועדה ועל החלטותיה, לרבות בחינת העובדות, שמיעת עדים, העלאת איכות הבדיקה הפסיכיאטרית, בחינת ההיבט המשפטי, דיון בשאלת המסוכנות ועוד.

        מהמשובים שהתקבלו נהיר, כי כל הצדדים המעורבים בהליך סבורים שייצוג המטופלים בידי הסניגור מביא להחלטות צודקות וראויות יותר בכל היבט ציבורי.

        מחברי מאמר זה ממליצים לאפשר את הרחבת הייצוג לכל המטופלים בצו בית-חולים במחוז מרכז, במתכונת דומה לפרוייקט הייצוג שנערך בבית-החולים אברבנאל שבמחוז תל-אביב, וכן לבתי-החולים האחרים בישראל.

        ינואר 2003
        כמאל יאסין, ישי לכטר, אלן סויסה, עירית חרמש, רמי אליקים

        כמאל יאסין, ישי לכטר, אלן סויסה, עירית חרמש, רמי אליקים

         

        המח' לגסטרואנטרולוגיה, בית-חולים רמב"ם והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

         

        מחלת הכרסת מסתמנת בצורות רבות ומגוונות. השכיחות של מחלת הכרסת גדולה ככל הנראה מזו המדווחת, וחולים במצב קל אינם מאובחנים תקופה ארוכה.

        המטרה בעבודה הנוכחית היתה לקבוע את שכיחות מחלת הכרסת במבוגרים המופנים לאנדוסקופיה באמצעות 'הקו הישיר', בשל כאב בחלק העליון של הבטן.

        נכללו במחקר 270 חולים עוקבים שהופנו לבדיקת אנדוסקופיה עקב כאב בחלק העליון של הבטן. שלוש דגימות הותקנו באופן שיגרתי מרירית המעי הדק. בחולים שבהם היתה השטחת סיסים בבדיקה ההיסטולוגית הותקנו דגימות לגילוי נוגדנים לאנדומיוזיום.

        נמצאה שכיחות גבוהה (1:23) של מחלת הכרסת בתושבי ישראל העוברים אנדוסקופיה עקב כאב בחלק העליון של הבטן מזו שדווחה בכלל האוכלוסייה (1:200-1:300(.

        יש לשקול התקנה שיגרתית של דגימות ריקמה מהמעי הדק בחולים העוברים אנדוסקופיה עקב כאב בלתי מוסבר בחלק העליון של הבטן.

        דצמבר 2002
        דורון רימר ויוסי רימר

        דורון רימר (1), יוסי רימר (2)

        (1) המח' לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, (2) המח' לפדיאטריה, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

         

        מקור שמותיהן של מחלות רבות השגורות בשפה הרפואית כיום נובע מפרשיות ותגליות מהעבר הרחוק והקרוב. במאמר זו מובאות מספר פרשיות הקשורות בשמותיהן של מחלות ובחוקרים שעזרו להסיר מעט מהמסתורין האופף מחלות ותחלואים אלו, כמו-כן, מובאות האטימולוגיה (etymology) של שמות מחלות אלו.
         

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303