תוצאת חיפוש

מיכאל שראל¹,   עפר חומסקי ¹, דליה שכטר²

¹שירותי בריאות כללית מחוז דן, פתח תקווה, ²המכון לרפואת שינה ועייפות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

רקע: תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה (Obstructive Sleep Apnea Syndrome) שכיחה בקרב האוכלוסייה הבוגרת. שיעור של 5% מהמבוגרים לוקים בתסמונת זו, אשר שכיחותה עולה עם הגיל. שיטת הטיפול היעילה והנפוצה ביותר כיום לתסמונת דום נשימה חסימתי בשינה היא על ידי שימוש במכשיר המזרים אוויר בלחץ חיובי באמצעות מסיכה CPAP – Continuous Positive Air Pressure)).

מטרה: המטרה במחקר זה הייתה לעקוב  אחר הרגלי ההיענות לטיפול במכשיר ה-CPAP  בקרב  קבוצת חולים עם תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה, אשר הומלץ להם טיפול זה.

שיטות: נערך מחקר פרוספקטיבי, בתשאול טלפוני לאורך ארבע שנים, בקרב 371 מטופלים שאובחנו בבדיקה במעבדת שינה כלוקים בתסמונת דום נשימה בשינה, לאחר שקיבלו המלצה של רופא המעבדה לטיפול במכשיר ה-CPAP אשר נקנה והותאם עבורם.

תוצאות: בתום השנה הראשונה, כשליש (34%, 126) טופלו במכשיר באופן קבוע, שליש (% 32.3, 120) לא טופלו בו כלל, וכשליש (33.7%, 125) טופלו בו לסירוגין. מספר המטופלים הקבועים במכשיר ה-CPAP עלה בין השנה הראשונה לשנייה מ-126 (34%) ל-163 (44%) p<0.07)) על חשבון המטופלים לסירוגין. קבוצת הלא מטופלים גדלה מ-120 (32.3%) נבדקים בשנה הראשונה ובכל שנה בהמשך עד ל-221 (59.6%) בשנה הרביעית (p<0.02). לעומת זאת, נצפתה ירידה משמעותית במספרם של המטופלים לסירוגין מהשנה הראשונה מ-125 (33.7%) עד ל-18 (4.8%) בלבד בשנה הרביעית (p>0.005). מרבית המטופלים היו גברים (92.9%). ממוצע הגיל בקבוצת המטופלים בקביעות במכשיר ה-CPAP היה גבוה יותר 59.6 (+11) מאשר ממוצע הגיל בקבוצת הלא מטופלים 55.9 (+10.3) ומממוצע הגיל של קבוצת המטופלים לסירוגין 58.9 (+12.6) (0.064p=). פרט לכך, לא נמצאו הבדלים סטטיסטיים משמעותיים בנתונים דמוגרפיים ואישיים אחרים או בשיעורי התחלואה הנלווית בין המטופלים בשלוש קבוצות הנבדקים. קבוצת המטופלים בקביעות במכשיר CPAP היו עם ניקוד גבוה יותר בשאלון הישנוניות ESS ועם רמת ריווי חמצן מינימאלית (% 90 >) בדם בשינה,  שהייתה נמוכה יותר לעומת הנבדקים שלא טופלו במכשיר ולעומת הנבדקים בקבוצת המטופלים לסירוגין ( p=0.019 ו-p=0.03, בהתאמה).

מסקנות:  בתום ארבע שנות מעקב, כשני שלישים מקרב המטופלים עם תסמונת דום נשימה חסימתית בשינה לא טופלו כלל במכשיר ה-CPAP. ההסתברות לפנייה לטיפול זה עלתה ככל שגילו של הגבר המטופל היה גבוה יותר, ככל שמידת הישנוניות הסובייקטיבית היומית (על פי ESS) הייתה גבוהה יותר וככול שרמת ריווי החמצן בדם הייתה נמוכה יותר. לנוכח המימצאים במחקר ועקב העלויות הגבוהות של הטיפול, יש מקום לשקול מיון קפדני יותר של המטופלים טרם מתן ההמלצה לקנייה ולטיפול במכשיר ה-CPAP, וכן לשקול פתרונות חלופיים לאילו שהטיפול במכשיר אינו מתאים להם או המסרבים לטיפול בו. בנוסף, מימצאי המחקר מחזקים את הטענות כי נדרשים מעקב, תמיכה ומעורבות מערכתית מיידיים עם התחלת הטיפול ולאורך כל שנות הטיפול במכשיר.

מחלקת עיניים, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה

מטרה: לדווח על אירוע נדיר של בצקת אידיופתית בראש עצב הראייה המלווה בתפליטים קשים במרכז המקולה.

מפרשת החולה: גבר בן 49 שנים פנה למחלקתנו בשל טשטוש ראייה בעינו השמאלית, לאחר שעשור קודם לכן נפגע בעינו  הימנית בצורה דומה. הודגמה בצקת בראש עצב הראייה ובשלב מאוחר יותר גם במרכז הרשתית. עם שלבי נסיגת הבצקת  נצפו תפליטים עדינים בצורת כוכב סביב המקולה. בתום שישה חודשים, חדות הראייה של המטופל חזרה להיות תקינה, אולם נותרה שארית נזק קל בשדה הראייה  התחתון.

לסיכום: דווח על מגוון אטיולוגיות למצב נדיר מסוג זה, אך בפרשת החולה הנדון לא הצלחנו למצוא סיבה ברורה למחלה זו, ולכן  הכותרת המתאימה  ביותר היא Leber's idiopathic stellate neuroretinitis.

ארתור שיוביץ, ולדימיר שליאכובר, עמוס כץ

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי ברזילי, אשקלון, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

ישיבה מהווה חלק מרכזי באורח החיים המודרני: בתעסוקה, בשעות הפנאי (צפייה בטלוויזיה, גלישה באינטרנט) ובנסיעות. במחקרים הודגם, כי מבוגרים מבלים בישיבה כחצי מפרק הזמן בעבודה ואף יותר. בדומה, במדינות המערב מבלים חלק ניכר משעות הפנאי בישיבה, לרוב מול הטלוויזיה או המחשב. למרות כל אלה, הנחיות בריאותיות המועברות לציבור כיום מתמקדות לרוב בהגברת הפעילות הגופנית עם התייחסות מעטה בלבד, אם בכלל, להפחתת פרק זמן הישיבה. בשנים האחרונות מצטברות והולכות עדויות מדעיות הקושרות בין משך זמן הישיבה (ללא קשר לפעילות הגופנית) למשקל עודף, דפוסי אכילה לא בריאים, התפתחות סוכרת מסוג 2, ומחלות לב וכלי דם. התפרסמו דיווחים אשר העלו קשר בין משך הישיבה לתמותה מכל הסיבות בכלל ולתמותה קרדיווסקולרית בפרט. מעבר לכך, לאחרונה דווח כי הפסקות תכופות של פעילויות ממושכות הכרוכות בישיבה עשויות להקטין את הסיכון הכרוך בפעילויות אלה ואת החשיפה של הנבדקים לתחלואה קרדיווסקולרית. בעבודה זו, מטרותינו הן לסקור את הקשר שבין פרק הזמן המועבר בישיבה, על צורותיה העיקריות (תעסוקתית, פנאי, נסיעות ועוד), לגורמי סיכון ותחלואה ותמותה קרדיווסקולרית, ואת ההסברים הפתופיזיולוגיים המוצעים במטרה להסביר קשר זה.

שלום בן שימול¹,  אורלי שגיא², אלי שוורץ³, דוד גרינברג¹

¹היחידה למחלות זיהומיות בילדים, ²המעבדה לפרזיטולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

שושנת יריחו (לישמניאזיס בעור), הנגרמת בעיקר על ידי הטפיל לישמניה מג'ורית (רבא)  (Leishmania major), היא מחלה אנדמית בדרום ישראל, המתאפיינת בנגעים בעור.

הטיפול  במחלה כולל לרוב טיפול במשחה לעור בלבד, אך שכיחים כישלון טיפולי והיווצרות צלקות באזורי הנגעים.

אמביזום,  liposomal Amphotericin B (Ambisome®), היא תרופה מאושרת לטיפול במחלת לישמניאזיס מערכתית (ויסצראלית), אך לעיתים נדירות בלבד היא ניתנת כטיפול בלישמניאזיס בעור.

מובא להלן דיווח על חולה בת 12 חודשים עם נגעים מרובים בעור הפנים, שאובחנה כחולה בלישמניאזיס בעור. הורי החולה סירבו לטיפול מקומי במשחה, כיוון שחששו מכישלון הטיפול ומהיווצרות צלקות בפנים.

החולה טופלה במתן לתוך הווריד של שש מנות Liposomal Amphotericin B והחלימה ממחלתה, ללא סיבוכים נוספים. בהערכת מעבדה לאחר הטיפול, שכללה הסתכלות ישירה במיקרוסקופ, לקיחת תרבית וביצוע Polymerase chain reaction, לא נמצאה עדות למחלה שארית.

אנו סבורים כי יש לשקול מתן של Liposomal Amphotericin B לחולים עם לישמניאזיס בעור, בעיקר אם מעורבים נגעים מרובים בפנים.

ברוך ויינשלבוים¹, מרדכי ר' קרמר^1,2

¹המכון למחלות ריאה – מרכז רפואי רבין, קמפוס בלינסון, פתח תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מחבר מכותב: מרדכי ר' קרמר, המכון למחלות ריאה מרכז רפואי רבין, קמפוס בלינסון, פתח תקווה

המסרים הנלמדים מהמאמר:

לייפת ריאות אידיופתית (IPF) פוגעת משמעותית בכושר המאמץ, התפקוד היומיומי ואיכות החיים של החולה.

קיימות עדויות ממחקרים על יעילות שיקום הריאות בקרב חולי לייפת ריאות אידיופתית, עם שיפור בכושר המאמץ והתפקוד, הפחתת התסמינים ושיפור איכות החיים.

בדומה למחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD), יש לבנות קווים מנחים לשיקום הריאות בחולי לייפת ריאות .

לייפת ריאות אידיופתית (Idiopathic Pulmonary Fibrosis-IPF) היא המחלה השכיחה ביותר מתוך קבוצת המחלות האינטרסטיציאליות (Interstitial Lung Disease – ILD), המאופיינת בקוצר נשימה במאמץ, במצבי חסר חמצוני ובכושר גופני ירוד. הפתופיזיולוגיה של המחלה מדגימה מגבלה מיצירה בנפחי הריאות ופגיעה בשחלוף הגזים.
מרבית ההוכחות על תועלות שיקום הריאות מקורן בחולי ריאה עם חסימה כרונית  (COPD). יחד עם זאת, בשנים האחרונות עולות העדויות על בטיחות ויעילות שיקום הריאות בחולי לייפת ריאות אידיופתית. נמצא, כי אימון גופני בתוכנית שיקום ריאות מעלה את קיבולת המאמץ התפקודית, מפחית קוצר נשימה ומשפר איכות חיים בקרב חולים אלה.  אף על פי כן, טרם פורסמו הנחיות וקווים מנחים לשיקום הריאות בחולי לייפת ריאות אידיופתית. במאמר זה אנו סוקרים את העדויות הקיימות בספרות המדעית לגבי תועלות שיקום הריאות בקרב חולי לייפת ריאות אידיופתית, וקוראים להמשך חקר תוכניות ההתערבות של שיקום הריאות בעבודות גדולות ומבוקרות, לשם הבנת המנגנונים וייסוד הנחיות וקווים מנחים לחולים אלו.

שלום בן שימול, דוד גרינברג

היחידה למחלות זיהומיות בילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

הפקולטה למדדי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

טפיל האכינוקוקוס הוא תולעת סרט (צסטודה), הגורמת למחלה זואונוטית. הטפיל מועבר לאדם בעקבות אכילת מזון הנגוע בביצי התולעת, המופרשות בצואת כלבים.

המחלה שכיחה באוכלוסייה הבדואית בדרום ישראל. באדם – מאכסן ביניים של התולעת – מתפתחת לאורך שנים מחלה כיסתית (ציסטית), בעיקר של הכבד והריאות. האבחון מצריך רמת מודעות גבוהה, ממצאים רדיוגרפיים אופייניים ותבחין סרולוגי סגולי, שעשוי להיות מפורש כשלילי, בעיקר כאשר המחלה פעילה מחוץ לכבד.

מובא להלן דיווח על חולה שאושפזה עקב מחלת חום, שיעול וכאבים בבית החזה. צילום בית החזה פורש כחיובי לדלקת ריאות חיידקית, ובעקבות זאת הוחל בטיפול אמפירי בצפטריאקסון ובאזיטרומיצין. מאחר שמצב החולה לא השתפר, הורחב הבירור ונמצאה עדות למחלה כיסתית אכינוקוקית של הריאות, חרף סרולוגיה שפורשה כשלילית לאכינוקוקוס גרנולוזוס. החולה החלימה לאחר ניתוח לכריתת הכיסה וטיפול באלבנדזול.

מחלה כיסתית אכינוקוקית של הריאות צריכה להיכלל באבחנה המבדלת של מחלת חום ושיעול – המסתמנת כדלקת ריאות שנרכשה בקהילה – כאשר חולה באזור אנדמי אינו מגיב כצפוי לטיפול האנטיביוטי האמפירי וכאשר ממצאי הרדיוגרפיה מחשידים לכך. על הרופא המטפל לכלול מחלה אכינוקוקית באבחנה המבדלת באוכלוסיות שבהן המחלה שכיחה, גם כאשר הסרולוגיה מפורשת כשלילית. 

תמנע נפתלי

המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, בית חולים מאיר כפר סבא

הקנביס מוכר לאנושות מזה אלפי שנים כצמח בעל השפעות מיטיבות כמו שיכוך כאבים, הרגעה, מניעת שלשול, הורדת חום וריפוי כיבים. השימוש הרפואי בצמח היה נפוץ למדי עד שנת 1937. בשנה זו נחקק בארצות הברית החוק המגדיר קנביס כסם ואוסר את השימוש בו. מאז מוגדר הקנביס סם מסוכן ברוב מדינות העולם וכן על פי אמנות האו"ם. 

נטע דורי, תמר גרין

¹מחלקת נוער, המרכז לבריאות הנפש, באר יעקב, נס ציונה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

השפעת לוואי ידועה ומוכחת של התרופות נוגדות פסיכוזה מהדור החדש (האטיפיות) היא עלייה משמעותית במשקל. אולם מלבד העלייה במשקל, התרופות האטיפיות גורמות גם להתפתחות התסמונת המטבולית, המתבטאת במגוון שינויים הנובעים מחילוף החומרים, הכוללים עלייה בהיקף המותניים, שינויים במאזן השומנים והגלוקוזה, ובחלק מהחולים גם חלה עלייה בלחץ הדם.

בשנים האחרונות, עולה שיעור הטיפול בתרופות האטיפיות בקרב ילדים ומתבגרים. עלייה זו נובעת בעיקר משכיחות נמוכה יותר של השפעות לוואי חוץ פירמידיות לעומת התרופות מהדור הישן (טיפיות), אך גם עקב עלייה בשכיחות אבחון מחלות כגון סכיזופרניה והפרעה דו קוטבית באוכלוסייה זו. כמו כן, מתן מינונים נמוכים של תרופות אטיפיות מקובל כיום לטיפול בהפרעות התנהגות באוכלוסיות ילדים שונות.

הגדרת התסמונת המטבולית בקרב אוכלוסיית הילדים והמתבגרים שאובה מההגדרה במבוגרים, אך אינה מקובלת על כל רופאי הילדים. עיקר הקושי מתרכז בהגדרת הערכים הנורמאליים של גובה ומשקל בשלבי הגדילה השונים. השלכותיה ארוכות הטווח של התסמונת המטבולית המתפתחת בילדים ובמתבגרים אינן ברורות דיין, ולא ידוע מהן אפשרויות הטיפול והמניעה היעילות ביותר.

מסקירת הספרות המקצועית העדכנית עולה, כי ילדים ומתבגרים מועדים יותר ממבוגרים לפתח השפעות לוואי מטבוליות כתוצאה מהטיפול בתרופות האטיפיות. שינויים אלה מתרחשים גם תחת טיפול במינונים נמוכים הניתנים כטיפול בהפרעות התנהגות שונות. למרות זאת, שיעורי האבחון של הפרעות בחילוף החומרים נמוכים בקרב המטופלים המבוגרים, ונמוכים אף יותר בקרב ילדים ומתבגרים. מאחר שאוכלוסיה זו צפויה להיות מטופלת בתרופות אלו פרקי זמן ממושכים, נודעת חשיבות עליונה להכרת השפעות לוואי אלו, למניעתן ולטיפול בהן.

¹מחלקת הרדמה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

רקע: טיפול משולב בנוגדי טסיות דם (אספירין וקלופידוגרל) בהוריות שונות הפך נפוץ. הפסקת הטיפול טרם זמנו עלולה להסתיים בתחלואה ובתמותה. בחולים המועמדים לניתוח מופסק הטיפול בנוגדי טסיות דם, מחשש לדימום סב-ניתוחי, והם נמצאים בסיכון מוגבר בתקופה הסב-ניתוחית. לא בכל החולים מוצדק להפסיק את הטיפול בנוגדי טסיות דם לצורך ניתוח.

מטרה: ועדה רב תחומית שהוקמה במרכזנו למדה את הנושא וכתבה פרוטוקול מנחה שיוצג בעבודה זו. הפרוטוקול מדריך את הרופא המטפל להכנת החולה הפרטני המטופל בנוגדי טסיות-דם ומועמד לניתוח לפי השלבים הבאים: (1) ניתוח ההוריה לטיפול בנוגדי טסיות-דם (מחלת לב איסכמית, תומכן כלילי, מחלת כלי דם), ובחינת גורמי הסיכון לפקקת המתקיימים אצל החולה, (2) הערכת נפח הדמם הצפוי בניתוח המתוכנן, (3) לאחר שקלול הנתונים משלב (1) ומשלב (2) מתקבלת המלצה האם להפסיק את הטיפול בנוגדי טסיות דם, באיזו מידה ובאיזה תזמון לצורך ביצוע הניתוח, וכן מתי להחזיר את הטיפול לאחר הניתוח, או האם להמשיך ולנתח תוך כדי טיפול נוגד טסיות דם. קיימים גם מקרי קיצון שבהם ההוריה להמשך הטיפול בנוגדי טסיות דם היא חד משמעית, אך רמת הסיכון לפקקת בהפסקתם גבוהה (לדוגמה, חודשיים לאחר החדרת תומכן כלילי מפריש תרופה), ויחד עם זאת לא ניתן לבצע את הניתוח המתוכנן תחת טיפול נוגד טסיות דם או לדחותו עד לסיום הטיפול לפי ההוריה (לדוגמה, כריתת שאת במוח [Brain tumor]). במקרים אלו מופנה החולה לקבוצת מומחים ייעודית.

השלכות אפשריות: אנו מקווים, כי באיתור נכון של גורמי הסיכון של החולה לפקקת של התומכן מחד גיסא, והערכת הסיכון הניתוחי לדימום מאידך גיסא, על פי הפרוטוקול המוצע, ינוהל הטיפול הסב-ניתוחי בנוגדי טסיות דם באופן מיטבי, ויימנעו אירועי פקקת ו/או דימום ניתוחי.

עידית אוריון2,1, אורית בן אבי3,2

¹היחידה למחלות עור ומין, בית חולים קפלן, רחובות, ²המרפאה הפסיכו-דרמטולוגית, בית חולים קפלן, רחובות, ³השירות הפסיכולוגי, בית חולים קפלן, רחובות.

פסיכו-דרמטולוגיה עוסקת  ביחסי הגומלין שבין העור והנפש, בכל הקשור בהיווצרות או בהתפתחות של חוליי עור שכיחים. נמצא, ש-40%-30% מהחולים במחלות עור  לוקים בבעיות פסיכולוגיות שונות כפי שהן מוגדרות ב-ICD-10, באופן המשפיע על חומרת מחלתם והתפתחותה, וכן על אורח חייהם ואיכותם. הטיפול במצבים רפואיים אלה מחייב גישה רב-תחומית, המשלבת את מיומנותם של רופא העור ואיש בריאות הנפש, העובדים בשיתוף פעולה לצורך זה. במאמר זה אנו מסכמות את פעילות השנה הראשונה של המרפאה הפסיכו-דרמטולוגית הראשונה בישראל מזה מספר עשורים, דרכי העבודה ומאפייני הפונים, ומציעות מסקנות ראשוניות. 

לירון שריקי¹, מירב וייזר¹*, יהודה פולק¹, תמר ל' וייס², אלברט א' ריזו³, ורדה גרוס-צור¹

¹המחלקה לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ²המחלקה לריפוי בעיסוק, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ³המחלקה לטכנולוגיות יצירתיות, בית הספר לגרונטולוגיה, אוניברסיטת דרום קליפורניה, לוס אנג'לס, קליפורניה

*כחלק מעבודת מדעי יסוד בהתמחות ברפואת ילדים.

מבחני ביצוע מתמשך (Continuous Performance Test-CPT) מהווים כלי מקובל באבחון הפרעת קשב וריכוז. מבחנים אלה מספקים מדידה אובייקטיבית כמותית של הקשיים המופיעים בהפרעה זו, אשר הקריטריונים לאבחונה סובייקטיביים. חסרונם טמון בכך שהם נעשים בסביבה בעלת תוקף אקולוגי נמוך – בחדר בדיקה שקט שאינו דומה לסביבת בית הספר. טכנולוגיית המציאות המדומה (Virtual reality) היא כלי המאפשר בקרה מדויקת של הופעת גירויים ושל הערכת תגובה בסביבה בעלת תוקף. המטרות המחקר היו כדלקמן: 1) בדיקת רגישות של מבחן ביצוע מתמשך המוטמע במערכת מציאות מדומה להשפעת הטיפול בתרופות המקובל להפרעת קשב, מתילפנידט, 2) הערכת החוויה של הנבדקים במערכת המציאות המדומה.

שיטות: עשרים בנים בגילאים 17-9 שנים עם הפרעת קשב וריכוז נבדקו בשלושה מבחנים שונים: מבחן ביצוע מתמשך מסוג TOVA Test of Variables of Attention)), מבחן ביצוע מתמשך מוטמע במערכת מציאות מדומה, ומבחן ביצוע מתמשך זהה ללא מערכת מציאות מדומה. הנבדקים עברו את המבחנים פעם נוספת כשעה לאחר נטילת מתילפנידט. עם תום האבחון מילאו הנבדקים שאלון משוב בנוגע לחווייתם במבחנים השונים. התוצאות נבדקו בניתוח שונות מרובה עם מדידות נשנות.

תוצאות: תחת השפעת מתילפנידט פחת מספר השגיאות של השמטה והוספה בכל שלושת המבחנים. על פי תוצאות שאלוני המשוב, מידת ההנאה הגדולה ביותר נחוותה במבחן הביצוע המתמשך במערכת מציאות מדומה.

מסקנות: מבחן ביצוע מתמשך במערכת מציאות מדומה הוא מבחן אמין ונוח ליישום, לצורך הערכה של מידת יעילות הטיפול במתילפנידט בקרב בנים עם הפרעת קשב וריכוז.

גיא רובין¹, מיכאל רייכל¹, מיכאל טנצמן¹, נמרוד רוזן^2,1

¹המחלקה לאורתופדיה, בית חולים העמק, עפולה, ²הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

רקע: איחוי חוליות מותניות נועד להפחית כאב ומוגבלות בחולים הסובלים מכאבי גב כרוניים. קיימות מספר שיטות ניתוח לביצוע קיבוע בין-חולייתי. קיבוע באמצעות PLIF stand alone מדווח בספרות הרפואית ותוצאותיו שנויות במחלוקת.

מטרה: להעריך את מידת האיחוי הבין חולייתי בגישת PLIF stand-alone (B-TWIN, Disc-O-Tech) על פי צילומי רנטגן.

שיטות: מינואר 2003 ועד דצמבר 2006 טופלו במחלקה לאורתופדיה, בית חולים העמק, עפולה, ארבעה-עשר חולים שסבלו מכאבי גב תחתון. הם עברו ניתוח לאיחוי בין חולייתי בגישת PLIF ללא תוספת של ברגים לרגלית החוליה. על מנת להעריך את מידת האיחוי, בוצעה השוואה בין צילומי עמוד שִדרה מותני בכיפוף וביישור. כישלון באיחוי הוגדר כהבדל של מעל 4 מעלות.

תוצאות: ארבעה-עשר חולים, חמישה גברים ותשעה נשים, בגיל ממוצע של 56 שנה (43-72 שנה), עברו 15 איחויים בין חולייתיים. בארבעה-עשר איחויים (93%) נמצא איחוי תקין של חוליות עמוד השִדרה. כמו כן, נמצאה נטייה לתוצאות טובות יותר בקבוצת הנשים לעומת קבוצת הגברים, ונטייה לתוצאות טובות יותר בקבוצת החולים עם היצרות חולייתית לעומת קבוצת החולים עם החלקה ניוונית וקבוצת החולים עם מחלת דיסק ניווני.

מסקנות: איחוי בין חולייתי מותני באמצעות PLIF ללא תוספת ברגים לרגלית, מהווה חלופה ניתוחית יעילה להשגת איחוי בין חולייתי בחולים הסובלים מכאבי גב תחתון. שיטה זו מאפשרת מחד-גיסא קיבוע קשיח מספיק ליצירת איחוי בין חולייתי, ומאידך-גיסא קיבוע גמיש דיו למניעת מחלה בגובה שכן. 

כרמל שלו

ייעוץ לאתיקה של בריאות ומחקר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב

אישה בשם נ', בת 93 שנה, אושפזה לצורך ניתוח של עצם הירך, ולאחר מכן הועברה לשיקום שהחזיר לה את יכולת ההליכה. עם תום השיקום חזרה להתגורר בדירתה, וכעבור זמן העלתה את נושא המוות תוך כדי שיחת חולין עם בתה, ר', כאשר היא מתכוונת להביע את רצונה לגבי טיפול רפואי בעתיד. הדבר הביך את ר', שהתקשתה לשוחח על כך, אבל לאחר ש-נ' הזכירה את הנושא פעם נוספת, היא פנתה למחברת מאמר זה לצורך התייעצות. בתום ההתייעצות חתמה נ' על ייפוי כוח רפואי. במאמר זה מדווח על התבניות של הנחיות רפואיות מקדימות וייפוי כוח רפואי מכוח חוק החולה הנוטה למות, התשס"ה-2005. נטען בו, כי תבניות אלו לוקות בהבניה רפואית-משפטית של רצון החולה, ואינן מתאימות לתהליך הפסיכו-חברתי של מתן הנחיות מקדימות. כמו כן, מתוארים במאמר טופס של ייפוי כוח רפואי לפי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, ו-"צוואה בחיים" של עמותת ליל"ך – למות ולחיות בכבוד. המטרה בתהליך ההתייעצות הייתה לאפשר ל-נ' להביע את רצונה בשפתה היא, ולאפשר תקשורת בינה לבין בתה ר' בנושא הרגיש של מותה הצפוי של האם. במאמר מוצע ליצור סביבה תומכת להידברות עם קרובים, תוך מודעות לקושי הרגשי של המחשבה והדיבור על המוות, אם הכוונה היא לברר מהם רצונות הקשיש בקשר לטיפול רפואי בסוף החיים.
 

ארנון אפק^1,2, אהובה מייליק*², זאב רוטשטיין¹

¹הנהלת המרכז הרפואי שיבא, ²היח' לתמיכה ניהולית, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

* שני המחברים הראשונים תרמו תרומה זהה למאמר.

אִרגונים רפואיים מתמודדים כיום עם סביבה תחרותית, רוויה בטכנולוגיות חדשניות ובעלויות מתעצמות והולכות. היכולת של האִרגונים הרפואיים לשרוד, ואף להשתפר ולהתקדם, מחייבת אימוץ כללי ניהול שמקורם בעולם העִסקי תוך התאמתם לעולם הניהול הרפואי.

בעבודה זו בחרנו להציג שיטה לבקרה ניהולית באמצעות הערכת ביצועים כלכליים.  הבקרה הניהולית היא ההליך שבאמצעותו מבטיחים המנהלים ניהול יעיל של המשאבים לעמידה ביעדי האִרגון. היא מחייבת הגדרת מרכזי אחריות בבית החולים, קיום מערכות מידע ניהולי, תִּמחור הפעילות, הגדרת תקציב והערכת עלויות. תהליכים אלו מאפשרים קביעת תקציב וניתוח הסטיות בינו לבין ההוצאה בפועל. ניתוח הסטיות מאפשר חשיפה של סטיית היעילות שהיא המשמעותית מכולם. מנהלי האִרגון הרפואי בשיתוף מנהלי מרכזי האחריות יחדיו יכולים לנתח את פעילות תת-היחידות, להבין את משמעות ההחלטות הניהוליות, ולקדם את איכות הניהול והאִרגון הרפואי. המטרה בשיטת ניהול זו איננה חיסכון בהוצאות או בחינת העמידה ביעדים הכלכליים בלבד. זהו כלי המאפשר הכוונת העשייה האִרגונית לעבודה איכותית. החיסכון בהוצאות במקרה זה הוא רווח חשוב אך מִשני לצִמצום עלויות אי-האיכות.
 

רויטל גנדלמן-מרטון¹, מירי נויפלד²

¹המח' לנירולוגיה, בית-חולים אסף-הרופא, צריפין, ²יח' כיפיון ומכון ה- EEG, המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ההתקדמות במחקר הגנטי בכיפיון נוגעת לשני היבטים חשובים של המחלה: איתור אטיולוגיה גנטית והטיפול בתרופות. מבחינה גנטית, מבדילים בין מחלות כיפיון עם תורשה פשוטה ובין אלו עם תורשה מורכבת. מחלות כיפיון עם תורשה פשוטה, או תורשה מנדליאנית, מקיימות את חוקי התורשה של מנדל, שלפיהם גן אחד אחראי לתכונה מסוימת. במחלות כיפיון עם תורשה מורכבת מעורבים מספר גנים, וגם קיימת השפעה של גורמים סביבתיים. בשנים האחרונות התברר, כי מספר מחלות כיפיון אידיופתיות כלליות שייכות לקבוצת המחלות עם הפרעות בתעלות יוניות הקשורות למתח חשמלי או לליגנדים, כמו תעלת אשלגן, תעלת נתרן, תעלת כלור וקולטן GABA_A. תיסמונות כיפיון מוקדיות מיוחסות בעיקר לגורמים סביבתיים ופגיעות במוח, וגם כאן דווח על מספר תיסמונות עם תורשה מונוגנית. כארבעים עד חמישים אחוזים מהלוקים בכיפיון ממשיכים ללקות בכיפיון עמיד ובהשפעות-לוואי של הטיפול בתרופות. בנוסף לגורמים הסביבתיים המשפיעים על התגובה לתרופות נוגדות-הכיפיון, נודעת חשיבות לגורמים גנטיים שונים הקשורים לפרמקוקינטיקה ולפרמקודינמיקה של התרופות. הגישה הפרמקוגנטית לטיפול בתרופות עשויה בעתיד לאפשר זיהוי מוקדם של פוטנציאל להשפעות-לוואי או לאי-יעילות התרופה לפני התחלת הטיפול בהתבסס על הגנוטיפ של החולה, ותוכל להפחית את התחלואה הקשורה להתקפי כיפיון ולטיפול בתרופות. המידע הגנטי שהצטבר בשנים האחרונות בתחום הכיפיון טומן בחובו אפשרויות עתידיות חדשות באיבחון ובטיפול בלוקים במחלה זו, אך יש לבחון גם את ההשלכות המוסריות והחברתיות של מידע זה על החולים ובני-משפחותיהם.