תוצאת חיפוש

סקירת על-שמע (ultrasound) שינתה באופן מהותי את רפואת הנשים על מגוון תחומיה. בדיקת דימות בלתי פולשנית על בסיס השימוש בקרני-אור ברמת הרקמה והתא הבודד התפתח במספר תחומי רפואה ועשוי לשמש כלי חשוב גם ברפואת נשים. זוהי טכנולוגיה בלתי פולשנית המאפשרת ניטור תהליכים פיזיולוגיים, פתולוגיים, או תגובות לטיפול.   

בסקירה זו, מתוארת תכנית מחקר המתבססת על שימוש בקרני-אור/לייזר ומתמקדת בתסמיני ״גיל המעבר –  חדלון הווסת (Genitourinary Syndrome of Menopause - GSM). זוהי ״טומוגרפיה אופטית קוהרנטית״ (Optical Coherent Tomography - OCT)  המבוססת על פיזור גלי אור בתחום האינפרה-אדום (Infrared, IR) בשכבות שטחיות אשר בעזרתה ניתן להפיק תמונות באיכות גבוהה של רקמות ביולוגיות. אפשרות זו חשובה במיוחד באברי גוף בהם אין אפשרות להפיק דגימה פולשנית (ביופסיה), כמו רשתית העין, או באזורים בהם פציעה חוזרת של הרקמה אינה מוצדקת מבחינה רפואית או אתית, כמו נרתיק האישה. בסדרת מחקרים הנסקרת כאן נמצא שתמונות המתקבלות בגישה אופטית, בלתי פולשנית, ממחישות את מראה שכבות הנרתיק, הרירית והתת-רירית (Lamina Propria). מידע זה ממחיש תהליכים פיזיולוגיים בקבוצות גיל שונות, תוך התמקדות בתסמיני גיל המעבר ותוצאות הטיפול בהם.

קרני לייזר באורכי גל 1.3 ו-1.7 µm המופקות במערכת OCT מתאימות לדימות דופן הנרתיק עם יתרונות בין אורך גל אחד לשני בחדות התמונה בעומק השכבות. מערכת אופטית זו שולבה במתמר נרתיקי המיועד לטיפול בקרן מפוצלת של לייזר דו-תחמוצת הפחמן ( (Fractional-Pixel CO₂ laser. במחקרים, אלה הוכחה היתכנות ליכולת הפרדה ואבחנה בין עובי רירית הנרתיק בין נשים לפני או אחרי חדלון הווסת, ובנשים שסובלות מתסמיני GSM.

שדרוג המערכת להפקת רצף תמונות בדו- ותלת-ממד מאפשר תיעוד שינויים בדחיסות רשת כלי הדם בתת-הרירית. טכנולוגיה המוגדרת OCT-Angiography. תוצאות מחקרים אלה מספקות לראשונה מידע על שינויים במבנה דופן הנרתיק, והן תאמו את השיפור הקליני שנאסף במקביל באמצעות שאלונים סובייקטיביים המקובלים למעקב בתופעות אלה.  

מערכת זו מאפשרת בדיקת גמישות הנרתיק ונבחנת כיום בנשים הסובלות מ-GSM בהן נערכת השוואה בין טיפולי לייזר לבין טיפול באסטרוגן מקומי וקבוצת ביקורת ללא כל טיפול. כמוכן, נבדקת יעילותה גם בניטור תהליכים פתולוגיים ב-Vulvar Lichen Sclerosus ויעילות הטיפול בה. 

הטיפול באינטנסיביות נמוכה הכולל מתן של  Venetoclaxלמטופלים עם ליקמיה מיאלואידית חדה (אקוטית) (AML), הביא לפריצת דרך במטופלים שאינם יכולים לקבל כימותרפיה אינטנסיבית. המשלב הטיפולי של תרופה זו ביחד עם Hypomethylating Agent HMA)) הביא לתוצאות טובות ולרעילות טיפול נמוכה, אך עדיין קיימת סכנה להשפעות לוואי כולל פגיעה בשורות הדם (Pancytopenia) והתפתחות של תסמונת פירוק השאת TLS)).

בפרשת החולה במאמרנו הנוכחי, מדווח על מטופל עם AML שניוני שעבר התמרה מליקמיה מיאלומונוציטית כרונית (CMML), שלאחר תחילת טיפול ראשוני בתרופות אלו פיתח תסמונת TLS באופן חמור מאוד, כולל הזדקקות לטיפול בדיאליזה. עם זאת, הטיפול הופסק לאחר יום אחד בלבד ובבדיקות חוזרות נמצא כי המטופל בהפוגה מלאה וממושכת ממחלת ה-AML.  

זהו מקרה ייחודי של הופעת TLS קליני חמור במטופל תחת משלב טיפולי זה . יתרה מכך, תגובה ממושכת ועמוקה לאחר טיפול חלקי בלבד של יום בודד כמו במקרה זה היא ייחודית, ואין למיטב ידיעתנו דיווחים דומים בספרות.

רקע: רפואה משלבת במתאר אונקולוגי  (Integrative oncology) מקובלת כיום במספר רב של מרכזים אונקולוגיים בישראל ובעולם, לעתים בזיקה לטיפול מקל (palliative care).

מטרות: הכרות עם מתאר טיפולי משותף לצוות גינקו-אונקולוגי, טיפול מקל ואונקולוגיה משלבת. 

שיטות: על בסיס תפיסת מחקר נרטיבית (Narrative-based medicine) נותחה פרשת חולה המשקפת נקודות מבט של שלושה אנשי צוות שטיפלו במטופלת עם סרטן מתקדם.

תוצאות: ו', אישה בשנות החמישים לחייה, חלתה בסרטן השחלה. הצוות המטפל ליווה את ו' במשך כשנתיים מרגע גילוי המחלה ועד מותה. הטיפול מוצג מנקודת מבטם של מטפלת ברפואה משלבת העובדת ביחידה הגינקו-אונקולוגית, הגינקו-אונקולוג והאח המומחה בטיפול מקל.  שלוש נקודות המבט מתייחסות ליעדי הטיפול של האונקולוגיה המשלבת בהתייחס לאיכות מתווכת המאפשרת להתמודד עם אתגרים טיפוליים, לרבות בסוף החיים. 

מסקנות: מתווה קליני משותף לרופא-מנתח ומטפלים בטיפול מקל ומשלב, עשוי לקדם תקשורת עם מטופלת המביעה זיקה לתפיסת בריאות המאתגרת את הצוות הרפואי והסיעודי. ממשק זה עשוי ליצור אגבור (סינרגיה) של תהליך הטיפול על בסיס הגדרה של יעדי הטיפול במשותף עם המטופלת.

בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', המוקדש לאורולוגיה, מובאים מאמרי מחקר מקוריים ומאמרי סקירה, המשקפים את ההתפתחויות והחידושים העדכניים בתחום הטיפול האורולוגי בישראל ובעולם. האתגרים האורולוגיים המתרחבים כיום נוגעים לקביעת גישות טיפול חדשניות ומבוססות ראיות, המתאימות לצרכי המטופל הייחודיים ולמרכיבי הסיכון בהתפתחות מחלות אורולוגיות. הללו מאפשרות מתן הסבר והשגת הידע הנכון של המטופלים ובני משפחתם לגבי המחלה, הסיכון, הטיפול והמעקב המומלץ. קידום מודלים של קבלת החלטות משותפות בנוגע למהלך הטיפול ותכנון התערבויות כירורגיות מותאמות אישית משפר את תוצאות הטיפול ואת חוויית המטופל ובני משפחתו. הגיליון סוקר מגוון רחב של נושאים אורולוגיים, החל מהטיפול בהגדלה שפירה של הערמונית, דרך חידושים באבחון וטיפול בגידולים אורולוגיים, התפתחויות בתחום האנדו-אורולוגיה, ועד לפתרונות חדשניים בתחום שיקום ושחזור דרכי השתן. מאמרים אלו משקפים את העשייה הענפה בתחום הקליני ובתחום המחקר באורולוגיה בישראל, ומספקים תמונה עדכנית של מגמות לעתיד והתפתחויות טכנולוגיות הצפויות להשפיע על הטיפול האורולוגי בשנים הבאות.

הקדמה: הגדלה טבה (שפירה) של הערמונית (BPH) שכיחה בגברים מעל גיל 50 שנים וגורם עיקרי להפרעות חסימתיות בדרכי השתן. במקרים של כישלון טיפול תרופתי או הוריית נגד לכך, יש לשקול ניתוח. במחקר זה נבדקה חלופה ניתוחית: תסחיף יזום של עורקי הערמונית, במטרה לבחון את יעילותו בגמילה מצנתר שופכה (צנתר שופכתי) קבוע.

שיטות: במחקר רטרוספקטיבי זה, נאספו נתונים אודות מטופלים שעברו תסחיף יזום של עורקי הערמונית במוסדנו בתקופה שבין אוגוסט 2018 לנובמבר 2023 כטיפול לגמילה מצנתר שופכה קבוע במטופלים עם אצירת שתן עמידה או הוריית נגד מוחלטת לניסיון גמילה מצנתר. נאספו נתונים דמוגרפיים וקליניים אודות המטופלים. משך המעקב הממוצע לאחר הפרוצדורה היה 6.82 חודשים (סטיית תקן של 9.5 חודשים). לציין כי הפרוצדורה בוצעה על ידי אותו רופא מטפל בכל החולים.

 תוצאות: סך הכול 115 מטופלים עברו את ההליך בתקופה שנבדקה. מהם 29 מטופלים עברו את הפרוצדורה בהוריה של גמילה מצנתר השופכה. גילם הממוצע היה 73.4 שנים (סטיית תקן – 10.19). נפח הערמונית הממוצע  היה 167.44 גרם (סטיית תקן – 85.4). לרובם, 62% הייתה תחלואה נלווית משמעותית ודירוג הASA שלהם היה 3-4.

לאחר תסחוף 28 מטופלים (97%) הצליחו להיגמל בהצלחה מצנתר השופכה. השפעות הלוואי שנצפו לאחר ההליך היו ברובן היו קלות (5 מטופלים, 17%) בדירוג Clavien-Dindo  1 עד 2, וחלפו עצמונית. השפעות לוואי חמורות יותר נצפו בשני מטופלים וכללו נמק חלקי של עטרת הפין ואי ספיקת כליות, כל אחת במטופל אחד. שתי התופעות חלפו לחלוטין במהלך המעקב. מטופל בקבוצת המחקר המשיך טיפול בחוסמי אלפא אחרי הפעולה.

דיון ומסקנות: הליך של תסחיף יזום עורקי הערמונית הוא פתרון טוב לגמילה מצנתר שופכה במטופלים עם תחלואה נלווית משמעותית. להליך זה סיכויי הצלחה גבוהים בגמילה מצנתר ותופעות לוואי קלות שברובן  וחולפות.

הקדמה: ניתוחים להטיית מערכת השתן עם או ללא כריתה של שלפוחית השתן, מהווים את המוצא האחרון לאחר מיצוי כלל קווי הטיפול השמרניים והניתוחיים הידועים, במספר מצבים טבים (שפירים) המובילים לפגיעה קשה בתפקוד מערכת השתן התחתונה. מטרתנו הייתה להציג את ניסיון רב השנים במוסדינו עם דגש על בטיחות הפעולה.

שיטות: נאספו נתונים דמוגרפיים, קליניים וניתוחיים של מטופלים שעברו ניתוח להטיית שתן, עם או ללא כריתת שלפוחית השתן, בהוריה טבה. הסיבוכים הבתר-ניתוחיים נבחנו וסווגו לסיבוכים קצרי (<30 ימים) וארוכי (>30 ימים) טווח.

תוצאות: 23 מטופלים [48% נשים, גיל חציוני 60 שנים (67-44)] עברו הטיית שתן בהוריה טבה. שמונה (35%) ושישה (26%) מטופלים, עברו הטיית שתן בלבד וכריתת שלפוחית ללא הטריגון בהתאמה. ההוריות העיקריות לניתוח היו שלפוחית לא תפקודית בעקבות, טיפולים אונקולוגיים (39%), שלפוחית ניורוגנית (17%), ודלקת משתית שלפוחית השתן עמידה (13%). סיבוכים בתר-ניתוחיים תועדו ב-60% מהמטופלים, כאשר 87% מתוכם היו סיבוכים בדרגה נמוכה (Clavien-Dindo≤2). שני מטופלים סבלו מסיבוכים מאוחרים, ואחד מהם נפטר שלושה חודשים לאחר הניתוח בעקבות הלם אלחי (Septic shock). לא תועדו סיבוכים או צורך בניתוח נוסף לכריתת השלפוחית במטופלים שעברו הטיית שתן בלבד.

מסקנות: ניתוח הטיית שתן, עם או בלי כריתת שלפוחית השתן, היא פתרון יעיל ובטוח בהוריה טבה. הניתוח משפר את איכות החיים וההתמודדות של מטופלים עם שלפוחית שתן שאינה מתפקדת, ועל אף הסיבוכים הניתוחיים האפשריים, יש לשקול את ביצועו כמוצא אחרון במקרים שבהם הטיפולים השמרניים האחרים כשלו. נדרשים מחקרים נוספים עם מדגמים גדולים יותר כדי לאשש את הממצאים.

הגדלה טבה של הערמונית (Benign Prostate Hyperplasia – BPH) נפוצה מאוד באוכלוסיית הגברים מעל גיל 50 שנים. רוב הסובלים מ-BPH מציגים תסמינים של הפרעה בהטלת השתן (LUTS) בדרגות חומרה שונות. ניתוח הוא נדבך חשוב ומרכזי בטיפול בהפרעות בדרכי השתן התחתונות הנגרמות מ-BPH. שנים רבות הניתוח הנפוץ ביותר לערמוניות עד 80 סמ"ק היה TURP ומעל נפח זה היה מקובל לבצע ניתוח פתוח –RPP/SPP. בשנים האחרונות התפתחו מספר שיטות זעיר-פולשניות לטיפול ב-BPH. בבחירת הטיפול המתאים יש להביא בחשבון מספר גורמים, וביניהם גודל הערמונית, מצב רפואי של המטופל, תפקוד מיני, ניסיון המנתח ועוד.

בסקירה זו, בדקנו חמש גישות ניתוחיות זעיר-פולשניות שהתפתחו בשנים האחרונות, תוך מתן דגש על חסרונות ויתרונות ייחודיים לכל גישה, שהן כלים חשובים הנמצאים בידי האורולוג המטפל, לצד הניתוחים המסורתיים. סקירה זו נועדה  לתת תמונה רחבה יותר ומענה יותר מדויק ומותאם אישית לכל מטופל. מגוון השיטות מתאים לעידן רפואה מותאמת אישית ומאפשר לאורולוג המנתח להתאים  טיפול באופן אינדיבידואלי לכל מטופל.

מקובל להתייחס לשני תתי סוגים של סרטן שלפוחית השתן: סרטן שלפוחית חודר לשריר השלפוחית (MIBC) לעומת כזה שאינו חודר שריר (NMIBC). הטיפול בסרטן שאינו חודר שריר כולל כריתת שאת (Tumor) דרך השופכה ושטיפות לשלפוחית השתן בתכשירים כימותרפיים או בתכשיר BCG – שמטרתם לצמצם את הסיכון להתקדמות המחלה ולהישנותה. ההערכה היא, כי בשיעור של 30%-50% מהחולים טיפול זה נכשל והם יסבלו מהישנות המחלה או מהתקדמותה. בשל כך, הצפי הוא שחולים אלו ייאלצו לעבור כריתה רדיקלית של שלפוחית השתן, שהיא קו הטיפול הבא.

מאמצים רבים מושקעים במציאת ובחקר טיפולים חדשים על מנת להימנע מכריתת שלפוחית השתן, על סיבוכיה ותחלואיה. יחד עם זאת, גם לטיפולים אלו יש השפעות לוואי שונות המשפיעות על התגובה לטיפול ועל ההיענות לו. טיפולים שונים נבחנו בשנים האחרונות על מנת להימנע מכריתת שלפוחית השתן, אך הם בעלי יעילות והשפעות לוואי משתנות.

בסקירה זו, אנו מציגים את אפשרויות הטיפול המאושרות היום הכוללות טיפולי שטיפה חדשים לשלפוחית השתן בשילובי תכשירים כימותרפיים, כגון המשלב בין גימציטבין ודוסיטקסל, החדרת נגיפים מעוררי מערכת החיסון לשלפוחית השתן או תכשירים המשחררים כימותרפיה לאורך זמן לשלפוחית השתן, וכן גם טיפולים אימונולוגיים מערכתיים כגון פמברוליזומאב. בנוסף נדוף בסקירתנו זו ביתרונות ובחסרונות של הטיפולים השונים.

מדווח במאמרנו על פרשת חולה, בן 74 שנים, שבמהלך בירור של המטוריה גסה אובחן עם סעיף ענק בשלפוחית השתן ומסה הטרוגנית מתאדרת בתוך הסעיף – כפי שהודגם בבדיקות CTU ו-US ולבסוף אובחן כלוקה בקרצינומה אורותליאלית בציסטוסקופיה, המערבת חלק ניכר מדופן הסעיף.

מתן סטרואידים לתוך הווריד בהתקף חד של מחלת הכרסת

רקע: צילום בליעת בריום מתוזמן (TBS) הוא בדיקה אבחנתית פשוטה לא פולשנית להערכת התרוקנות הוושט מנוזלים. TBS תואר במקור להערכת תגובה לטיפול בחולי אכלזיה. מאז, השימוש בו התרחב, כולל הערכה של פרע בליעה (דיספגיה) בהפרעות תנועה אחרות של הוושט.

מטרה: לספק סקירה קלינית המסכמת את ההוריות העיקריות, הפרוטוקול, הפירוש והתפקיד המשלים של TBS באבחון הפרעות תנועה של הוושט.

שיטות: קבוצת עבודה של גסטרואנטרולוגים ורנטגנולוגים, המתמחים בנוירוגסטרואנטרולוגיה והפרעות תנועה, סקרה את הספרות הרפואית הרלוונטית על TBS. לאחר דיון והצבעה, נלקחו הסכמות לגבי התוויות, פרוטוקול ופירוש של TBS.

תוצאות: צילום בליעת בריום מתוזמן מספק מדידה אובייקטיבית של מעבר ושט קיבה (EGJ) ומידת התרוקנות הוושט. הוא כלי אבחוני שימושי באכלזיה, להערכת חומרת חסימת מוצא מעבר ושט קיבה (JOOEG) ותגובה לטיפל. TBS היא בדיקה משלימה למנומטריה ברזולוציה גבוהה(HRM)  ב-EGJOO תסמינית כדי לעזור בקביעת הצורך בטיפול. ל-TBS  עשוי להיות תפקיד גם בהערכת היעדר חוזק שריר והפרעות היפומוטיליות אחרות.   TBSמוסיפה נתונים אובייקטיביים על מידת התרוקנות הוושט שיכולים לסייע בקבלת החלטות כאשר HRM לא ברורה או אינה זמינה.

מסקנות: TBS היא בדיקה אבחנתית פשוטה לא פולשנית להערכת תפקוד לקוי של הוושט. באכלזיה ו-EGJOO,  בשילוב עם הערכה קלינית וממצאי מנומטריה, TBS מספקת נתונים חשובים נוספים ויכולה להנחות החלטות טיפול.

טראומה היא אירוע שכיח בחיים, ופגיעה מינית היא אחת הטראומות הנפוצות. ההשלכות של טראומה על הבריאות נרחבות, וקיים קשר בין חשיפה לאירועים טראומטיים בילדות לבין תחלואה ותמותה בהמשך החיים. טיפול מיודע טראומה הוא גישה המודעת לשכיחות הגבוהה של טראומה באוכלוסייה, מעריכה את השפעותיה על שורדים, מתייחסת לטראומה ומחזקת את הנפגעים במתן תמיכה מקצועית. צוותי רפואה פוגשים בשגרה אנשים רבים שחוו טראומה, אך פעמים רבות חסרי מיומנויות ובטחון באשר ליכולתם להעניק טיפול מיודע טראומה.

בסקירה זו מוצגת מורכבות מפגש הצוות הרפואי עם שורדי טראומה ומפורטת החשיבות של יישום טיפול מיודע טראומה באופן גורף במערכת הבריאות. מחקרים מרחבי העולם העלו כי צוותים רפואיים חשים חוסר בטחון ביכולתם ליישם טיפול מיודע טראומה. הוכח, כי קיום הכשרות ייעודיות בנושא טיפול מיודע טראומה משפר את הביטחון העצמי של אנשי צוות רפואי ואת תפקודם, כפי שעלה בעקבות סקרים בקרב אנשי צוות ומטופלים. 

מתקפת הטרור של ארגון חמאס וארגוני טרור נוספים ב-7.10.2023 (להלן השבעה באוקטובר) הפתיעה את מדינת ישראל. אזור הנגב המערבי, שבו התרחשה עיקר הפגיעה, חווה מספר עימותים בשנים האחרונות. לנוכח עובדה זו נבנו עבורו תוכניות חירום, לרבות למענה בתחומי בריאות הנפש.

כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה, תוכניות אלו כללו מתן מענה נפשי על ידי מרכזי החוסן האזוריים בשעת חירום. מספר גורמים הובילו לכך שבפועל לא הצליחו מרכזי החוסן לתת מענה מלא למפונים.

שירותי בריאות הנפש במדינת ישראל ערב תחילת הלחימה היו בחסר ניכר ובזמינות שאינה מיטבית. אירועי השבעה באוקטובר יצרו מציאות חדשה שבה לא ניתן היה עוד להתבסס על מרכזי החוסן, שנפגעו אף הם באירועים. המציאות בה עשרות אלפי אנשים נודדים לאזורים שונים בפיזור רחב הצריכה ממשרד הבריאות היערכות חירום שונה. ביום 13.10.2023 התקבלה החלטה אשר לפיה, המרכזים הרפואיים לבריאות הנפש ייתנו מענה בחלוקה מרחבית למשך ארבעה שבועות עד להתאוששות מרכזי החוסן או מתן מענה מתאים על ידי קופות החולים.

כל בית חולים ששותף במתן המענה קיבל גזרה אזורית, ובתי חולים שונים בחרו אסטרטגיות שונות למתן המענה, בהתאם לאוכלוסייה, לפיזור המפונים, לכוחות הקיימים בשטח וליכולות בית החולים. בית החולים מרחבים כולל בתוכו מערך אשפוז של למעלה מ-450 מיטות ומערך אמבולטורי של שמונה מרפאות וחמישה טיפולי יום. לבית החולים הוקצתה גזרת פעולה בערבה. התיחום הגיאוגרפיה היה מדרום ים המלח ועד לאילות (מרחק של כ-200 ק"מ). אוכלוסיית המפונים באזור עמדה על כ-6,000 איש.

בסקירה זו, מובאים בהרחבה האתגרים, ההיערכות והלקחים העולים מפריסת שירותי הטיפול עבור אוכלוסייה זו.

שיעור של עד 5% מהלוקים במחלת הדגנת מאובחנים עם סרולוגיה שלילית לדגנת. למרות שהסיבה השכיחה ביותר להשטחת סיסים במעי הדק בנוכחות סרולוגיה שלילית לדגנת היא מחלת הדגנת עצמה (Seronegative celiac), יש סוגים נוספים של אבחנה מבדלת שיש לשלול כאשר נתקלים בנזק למעי הדק בנוכחות סרולוגיה שלילית לדגנת. הן מסווגות לחמש קבוצות שונות: מנגנונים אימוניים, גורמים זיהומיים, גורמים דלקתיים, גורמים המסנינים את דופן המעי הדק וסיבות איאטרוגניות.

בפרשת חולה זה, מדווח על גבר בן 39 שנים הלוקה באי ספיקת כליות סופנית על רקע לא ידוע ובאי ספיקת לבלב על רקע אירועים חוזרים של דלקת לבלב חדה אידיופטית. הוא מטופל בדיאליזה צפקית (פריטוניאלית) ומועמד להשתלה משולבת של לבלב וכליה. על מנת להפחית את רמת הזרחן הגבוהה בדם הנגרמת מאי ספיקת הכליות הסופנית, הוא מקבל מינון גבוה של לנתנום קרבונט – קושר זרחן שאינו מבוסס סידן ונחשב ליעיל ובטוח.

במסגרת בירור לירידה במשקל הוא עבר גסטרוסקופיה שמדגימה השטחה ודנודציה של הסיסים במעי הדק, ובביופסיה נמצאה עדות להצטברות של משקעי חומר זר בהיסטיוציטים ברירית.  בוצעה צביעת Von Kossa שהדגישה את החומר הזר שזוהה כלנתנום. בעקבות הממצאים הללו, הטיפול בלנתנום הופסק והוחלף לקושר זרחן אחר. גסטרוסקופיה חוזרת שבוצעה כשנה וחצי לאחר הפסקת הטיפול הדגימה רירית מעי דק תקינה בהסתכלות אנדוסקופית, וביופסיות של רירית התריסריון הצביעו על היסטולוגיה תקינה של הרירית.

פרשת חולה זה, מציגה אבחנה מבדלת פחות מוכרת להשטחת סיסים במעי הדק, אשר מאפיינת חולי דיאליזה המקבלים קושרי זרחן, ויכולה להשתייך לשתי קטגוריות: גורמים המסנינים את דופן המעי הדק וסיבות איאטרוגניות.

בנוסף, פרשת חולה זאת מדגישה את חשיבות התקשורת בין הנפרולוגים, הפתולוגים והגסטרואנטרולוגים המטפלים, כדי להבין איזה טיפול מקבל חולה הדיאליזה, בייחוד לנוכח העובדה שהסיבוכים לטווח רחוק של משקעי הלנתנום עדיין אינם ידועים.

מספר הרישיונות לקנביס רפואי בישראל גדל בהתמדה (120,000 לערך נכון לאוקטובר 2022 על פי פרסומי משרד הבריאות-יק"ר), ועבר את שיעור 1.5% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל. מוצרי קנביס רפואי זמינים כיום לשימוש בישראל בשתי צורות  עיקריות, תפרחת (לצריכה דרך עישון או אידוי) ותמצית (או בשמה המוכר יותר, שמן קנביס) במתן תת לשוני. נתוני משרד הבריאות באשר לכמות המרשמים לקנביס רפואי מלמדים על העדפה גדולה לתפרחת על פני התמצית – שמנים במתן תת לשוני – ויתרון זה של שיעור התפרחות מכלל מוצרי קנביס רפואי הנרשמים, גדל והולך במהלך השנים. נתונים נוספים  מלמדים כי חלקו של השמן מכלל  כמות הקנביס הנרכשת בפועל קטן אף יותר.

במאמר זה, נסקרים ההבדלים המרכזיים בין צריכת קנביס בשאיפה (עישון, אידוי) ובין צריכתו כשמן במתן תת לשוני, והשפעותיהם על איכות הטיפול. המסקנה היא, כי במרבית הטיפולים המאושרים היום יש להעדיף את השמנים, וכי הקהילה הרפואית ממלאת תפקיד חשוב בהכנסת השינוי הנדרש ובהדרכה של קהילת המטופלים.