תוצאת חיפוש

שתי מטופלות בנות 72 ו-36 שנים, שעברו התערבות נוירוכירורגית תוך שימוש סב-ניתוחי בחומרים המוסטטיים, הסתמנו עם החמרה קלינית. בבדיקת דימות הודגמו בשני החולים קולקציות נוזליות שהעלו חשד למורסה. לנוכח ההסתמנות הקלינית  והממצאים בבדיקות הדימות, עברו המטופלות התערבויות חוזרות דחופות שבהן נמצאו קולקציות סטריליות עם בצקת המוח סביבן, ובאחד המקרים נוצרה רקמה גרנולומטוטית במיטת הניתוח. בשתי פרשות החולות לא הייתה עדות מאקרוסקופית או מעבדתית לתהליך זיהומי.

הפרעת דחק חדה מופיעה לאחר חשיפה לאירוע מסכן חיים ונמשכת בין שלושה ימים לחודש ימים, במאמר זה נסקרו גישות טיפוליות להפרעה זו. המידע שנאסף עד כה לא הדגים יעילות של טיפול תרופתי במניעת התפתחות של הפרעה בתר חבלתית (PTSD), ועל כן אין המלצה למתן טיפול תרופתי כטיפול שבשגרה בהפרעה זו. הטיפול התרופתי היחיד שהוכח כבעל יעילות מניעתית הוא טיפול בכאב, הניתן כאשר הפרעת הדחק החדה מלווה גם בפציעה גופנית כואבת. כאשר נדרש טיפול בתסמיני חרדה, מומלץ להפעיל שיקול דעת, לצמצם טיפול הרגעתי בשלבים ראשוניים ולהשתמש בו באופן מוגבל בזמן. הטיפול המרכזי כקו ראשון הוא קוגניטיבי התנהגותי ממוקד טראומה וכולל מרכיבים פסיכו-חינוכיים, הבנייה קוגניטיבית וחשיפה.

בצבאות בעולם מקובל ליישם גישה טיפולית המאופיינת בעקרונות של קרבה למקום הלחימה, מיידיות במתן המענה הטיפולי והדגשת הציפיה לחזור לתפקוד (קמ"ץ). למרות שמדובר בטיפול רווח, ההמלצה היא שלא לטפל בדבריפינג פסיכולוגי. כותבי המאמר ממליצים על בניית מערכי מחקר שיאפשרו מחקר איכותי בשטח זה, ועל הכשרת מטפלים בתחום הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי ממוקד הטראומה כחלק מהיערכות לאירועים בסדרי גודל של אסון לאומי.

הקדמה: לא מעט עבודות נכתבו על השלכות השבי על מצבם ותפקודם של פדויי השבי. עבודות אלה יכולות לתרום להבנת המאפיינים הייחודיים של השבי והאופן הנכון לסייע לחוזרים מהשבי להתמודד עם השלכותיו.  אולם רוב המחקרים על שבויים נכתבו אודות חיילים, ומעט מאוד ידוע על אזרחים חטופים. מטרת המחקר הנוכחי היא להבין עם אילו קשיים התמודדו אלה שחזרו מהשבי ואילו אסטרטגיות להתמודדות עם הקשיים שימשו אותם. ידע כזה עשוי לרמוז על סיכויי ההסתגלות עם החזרה מהשבי.

שיטה: בסקירה הנוכחית, ביקשנו ללמוד על האתגרים שעימם התמודדו האזרחים שנחטפו על רקע אירועי טרור במהלך תקופת השבי, ועל האופן שבו התמודדו עם אתגרי השבי. לצורך הבחינה, צפינו ב-17 ראיונות שנערכו עם אזרחים שחזרו משבי החמאס בעסקה ההומניטרית הראשונה על ידי עיתונאים מנוסים, אשר שודרו בערוצי הטלוויזיה המרכזיים בין התאריכים 11.12.2024 ל-4.1.2024.

ממצאים ודיון: בניתוח תמטי אינדוקטיבי זוהו שתי תמות עיקריות: הראשונה, הקשיים בשבי. תמה זו כללה התמודדות עם חוסר ודאות, יחסי תלות, תנאי בידוד ושעמום. התמה השנייה כללה אסטרטגיות התמודדות עם הקשיים שתוארו על ידי השבים, כגון תקווה, החזרת שליטה, בניית ודאות ועוד.

מהדיון בממצאים ניתן ללמוד על שימוש במנגנוני התמודדות טבעיים וגיוס אסטרטגיות התמודדות ממוקדות בבעיה או ממוקדות ברגש, בהתאם לסיטואציה, והניסיון לגייס משאבים פנימיים תוך ניסיון להבין את המצב, לפרש אותו, להפחית את הלחץ הרגשי ולפעול אל מול המצב המאיים בצורה יעילה או באופן שיאפשר לשרוד אותו.

מגבלות: נקודת התורפה המרכזית של המחקר היא העובדה שהוא נסמך על חומר שנלקח מראיונות ששודרו בתוכניות טלוויזיה על ידי אנשי תקשורת עם השבים. יחד עם זאת, באופן שבו נאספו הנתונים ונותחו, חולצו התמות והאסטרטגיות שהיו משותפות במרבית הראיונות. ייחודו של המחקר הנוכחי היא העובדה שהוא כולל אזרחים, בטווח גילאים רחב, אשר מטבע הדברים לא הוכנו מעולם לאפשרות ליפול בשבי.

לסיכום: לנוכח החשיבות שבחקר התמודדות החטופים במהלך השבי והסקת מסקנות על אופן התמודדותם לאחר השבי, התאמת טיפול וליווי הולמים ובניית מערך שיקום מתאים, נדרש מחקר מקצועי מקיף.

קליטת החוזרים מהשבי מידי הצלב האדום על ידי גורמי רפואה וברה"ן עד להעברתם לצוות הרפואי בבתי החולים ולמפגש עם המשפחות, מציב אתגר מכריע עבור השבים והקולטים כאחד. זמן הקליטה מציב את השבים במצב חשוף ופגיע, במרחב ביניים שבין השבי וההשתלבות המחודשת במציאות החזרה לישראל. תחושות האימה מפני הטרור, חוסר האונים וסכנת החיים שנלוו לחטיפה ולשהייה בשבי עשויים להתפתח למצבים הקשורים להישרדות והסתגלות לתנאי השבי, לרבות אסטרטגיות מצילות חיים. בנוסף, השבי מאופיין במערכות יחסים אסימטריות ומעוותות. לעיוותים אלה, שנרכשו בשבי באין ברירה, יכולות להיות השלכות ארוכות טווח על מערכות היחסים בעתיד ועל תהליך ההסתגלות לחיים עם השיבה לארץ.

יתרה מכך, העובדה שהמציאות שסבבה את השבים הייתה כרוכה באובדן ובפגיעות ביקרים להם או באחרים ששהו עימם בזמן החטיפה או במהלך השהות בשבי, מוסיפה למורכבות השחרור והחזרה, ולנחיצות בהתייחסות מקצועית רגישה ומותאמת במיוחד מצד המערכת המקצועית. התגובות הצפויות בזמן הקליטה יכולות להיות מגוונות ולנוע בין שמחה ואופוריה לעצב, תחושת זרות, חרדה וניתוק. זמן הקליטה הראשוני עשוי לתת חלון הזדמנויות שבמהלכו ניתן לבצע התערבויות, על מנת להשיג תגובות מסתגלות יעילות עם החזרה לישראל.

המטרות במאמרנו הנוכחי הן לדווח על ההכנות שנעשו בפרק זמן קצר יחסית לקליטת השבים, ועל פיתוח הפרוטוקול לקליטה ראשונית שלהם, במטרה לתת מענה מיטבי לצורכיהם. הפרוטוקול העומד במרכזו של מאמר זה, גובש ביחידה לתגובות קרב, תוך התחשבות בצורכי השבים והתגובות הצפויות, ותוך יישום עקרונות מקצועיים מרכזיים, לרבות הערכה נפשית ראשונית, חיבור למשאבים אישיים, משפחתיים וקהילתיים, וחיבור לצוות הרפואי, להמשך טיפול במרכזים הרפואיים.  

נושא היריון כתוצאה מאונס בעת שבי אויב הוא אירוע קשה להכלה והתמודדות בקרב הקורבנות משפחותיהם והצוות הרפואי, ומעורר בקרב רופאים שאלות אתיות וקליניות מורכבות. הספרות בנושא דלה. נשים שנכנסו להיריון כתוצאה מאונס בשבי בהיסטוריה הקרובה, במיוחד נשים יזידיות בשבי דעאש, סבלו ממגוון בעיות נפשיות כגון הפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD) בשכיחות גבוהה מאוד, תסמונות חרדה, דיכאון,  הפרעה דיסוציאטיבית קשה, הפרעה סומטופורמית והפרעות בתפקוד המיני. השכלה גבוהה והיעדר תחלואה נפשית קודמת ניבאו צמיחה בתר חבלתית (פוסט טראומטית) טובה יותר.

חשובה ביותר הכנה של הצוותים המטפלים לכל תרחיש, כולל תרחישים שאינם כוללים הפסקת היריון אוטומטית מסיבה רגשית או דתית. יש חשיבות עצומה של כבוד להחלטת הקורבן ללא פטרנליזם או הנחה מוקדמת כלשהי של הצוות הרפואי, אך גם לסיוע בקבלת החלטה. יחד עם זאת, המעבר מחוסר אוטונומיה מוחלט (שבי) לחופש החלטה מוחלט לגבי סיום היריון עלול להיות מבלבל, ונדרשת גם עמדה מייעצת של הצוות במקרה שהנפגעת מתקשה להחליט.

השאלה מה אנו יודעים על טיפול בחיילים שבויי מלחמה ובאזרחים חטופים רלוונטית היום יותר מתמיד. ביום ה-7 באוקטובר 2023, עבור 239 ישראלים, המעבר מאדם עצמאי ואוטונומי לשבוי, היה מעבר חד, ברוטלי שקטע את רצף חייהם. לקיחת שבויים בעת הזו כוללת, בנוסף לחיילים, גם אזרחים חטופים ותיקים, גברים, נשים, מתבגרים, ילדים ופעוטות. הידע הקיים אודות טיפול באוכלוסיות מגוונות כאלה ובכמות הזו, מועט. מכאן האתגר הגדול של כלל גורמי הטיפול עם חזרת השבויים הביתה. על מנת להבין עם אילו מרכיבים יש להתמודד בתהליך ההסתגלות וההתערבות הפסיכולוגית, עם החזרה מהשבי, יש לנסות ולהתחקות אחר המאפיינים הייחודיים של שבי.

התפשטות מגפות ומוות המוני בעקבותיהן, מוכרים משחר האנושות. כך לדוגמה, מגפת הטיפוס, אבעבועות שחורות ומגפת הדבר. בתחילת המאה הקודמת התפרצה השפעת הספרדית ובסוף שנות ה-60 מגפת האיידס (HIV). מאז תחילת המאה הנוכחית, מספר מגפות התפרצו והתפשטו באזורים שונים בעולם. נגיף ה-SARS (Severe Acute Respiratory Syndrome), שפעת העופות ושפעת החזירים. בשנת 2014, התפרץ נגיף האבולה (Ebola virus disease) ובשנת 2015 התפרץ נגיף הזיקה (Zika virus) והיו מגפות נוספות. מגפות מחוללות טלטלה ויש להן השלכות בכל תחומי החיים. כל מגיפה בתורה גובה מחיר במספרים בלתי נתפשים של אבדות בנפש. מגפת האיידס, לדוגמה, קטלה עד כה על פי אומדנים שונים כ-30 מיליון בני אדם.

בסוף 2019 התפרץ בסין נגיף קורונה (COVID-19) והתפשט לרוב חלקי העולם. השלכות התפרצות הנגיף, משותפות למדינות רבות, בין היתר בשל חוסר הודאות לגבי אופן ההדבקה, אפשרויות הטיפול, היעדר חיסון ושיעורי תמותה גבוהים. מטבע הדברים, הגנה פיסית בעת הזו היא בראש סדר העדיפויות. אולם התמודדות עם ההשלכות על בריאות הנפש חשובה לא פחות, ועשויות להיות להן השלכות שליליות ארוכות טווח.

בינואר 2020 הכריז ארגון הבריאות העולמי (WHO) על מצב חירום בינלאומי עקב התפרצות של נגיף קורונה (COVID-19). במארס 2020 הכריז הארגון כי ניתן לאפיין את המגיפה כפנדמיה. בהמשך הכיר ארגון הבריאות העולמי בחשיבות מתן תמיכה לצוותים הרפואיים, מתוך הבנה שקבוצה זו נמצאת תחת עומס ולחץ מרובים.

מטרתו של המאמר הנוכחי היא לבחון את הספרות המקצועית העדכנית שנכתבה עד כה בנוגע להשלכות התפרצות מגפה זיהומית על המצב הנפשי של הצוות הרפואי. ספרות המחקר העדכני שפורסמה עד כה דלה. עם זאת, הספרות הקיימת מספקת עדויות להשלכות קצרות וארוכות טווח של מגפות מסוג זה על המצב הנפשי של הצוות הרפואי. חשיפה ישירה לחולים, סיכויי הידבקות, תפיסה סובייקטיבית שלילית של המצב הבריאותי ושהייה בסגר או בידוד – כל אלה הם גורמי סיכון לתסמינים נפשיים כגון: דיכאון, חרדה והפרעת דחק בתר חבלתית (פוסט טראומה). תחושת שליטה, בעיקר בהיבט אמצעי המיגון ואפשרויות ההדבקה, קבלה אלטרואיסטית של סיכונים הקשורים לעבודה, תמיכה חברתית, לכידות ביחידה הרפואית ותמיכת הממונים – כל אלה הם גורמי מגן.

פריצת דיסק מותני היא מצב רפואי שבו קיימת אי בהירות ביחס להגדרה הרדיולוגית והקלינית. מאמר זה נכתב בשיתופם של מנתחים ורדיולוג, העוסקים בתחום כבדרך שגרה. מטרתו: הבהרת מושגי יסוד במצב חולני זה, הגדרה נכונה שלהם, לדעת המחברים, ותיאור עברי מדויק ככל שניתן למושגים הלועזיים הרווחים בתחלואה זו. בנוסף, נעשה ניסיון ליצור אחידות בין הדיסציפלינות השונות העוסקות בתחום, כדי לקבוע שפה נכונה ובהירה ככל שניתן ועל מנת למנוע אי הבנות, בלבול או הטעיית הקוראים בנושא זה.

אסף שלף^1,2, מוטי משיח¹, אילנה שומכר², אופיר שיין^2,3, יהודה ברוך¹

¹המרכז לבריאות הנפש אברבנאל, בת ים והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²חיל הרפואה, צה"ל, ³המרכז הרפואי אסף הרופא

בשנים האחרונות עולה וגובר בישראל ובעולם השימוש בקנביס למטרות  רפואיות. רגולציה אודות  הגידול, השימוש, ההפצה והפיקוח על קנביס רפואי היא סוגיה שנדונה רבות לאחרונה במערכת  הרפואית, בכנסת ובתקשורת.

העלייה בביקוש לטיפול זה, הנחשב על פי מחקרים מרובים כיעיל ובטוח בהוריות מגוונות, גורמת לעיסוק רב בנושא מנגנוני האישור. בעולם קיימות מספר מדינות אשר הקימו מנגנוני רגולציה ושליטה בקנביס רפואי.

באמנת האו"ם משנת 1961 מוגדר כיצד יינתן טיפול רפואי חוקי בחומרים נרקוטיים, טיפול כזה מחייב שליטה ממשלתית מלאה במלאי החומרים הנרקוטיים ובכללם הקנביס, תוך הקמת מנגנון ממשלתי שיטפל ברישוי, פיקוח, בקרה, תיעוד ודיווח על היבול והשימוש. במדינה כמו הולנד, קיימת רגולציה מלאה בהתאם לדרישות האו"ם ומשרד לענייני קנביס, המאשר גידול, ייצור ושיווק.

קנביס רפואי מנופק בהולנד לפי מרשם על ידי רוקח כתרופה לכל דבר ועניין. בקנדה, הוקמה בלחץ החולים ולאחר מאבקים משפטיים רבים – אשר חלקם נמשכים – תוכנית ממשלתית פדראלית לרישוי קנביס רפואי. בארצות הברית מתאפיין נושא רישוי קנביס רפואי בפער בין התוכניות המקומיות של חלק מן המדינות השונות לבין הממשל הפדראלי, אשר הערים קשיים ורצה לבלום טיפול זה.

בישראל כיום, מנכ"ל משרד הבריאות ממנה נציג מטעמו, אשר מעניק היתרים לחולים לקבל טיפול בקנביס רפואי. מגדלי הקנביס אף הם מאושרים על ידי נציג משרד הבריאות. קנביס רפואי מחולק לבעלי היתרי טיפול ישירות על ידי המגדלים. מודל עבודה זה בעייתי, בהיעדר הפרדה בין המגדלים לחולים ובאי מענה לדרישות אמנת האו"ם.

במאמר סקירה זה מפורטים היתרונות והחסרונות של המודל הקיים, לצד הצעות נוספות למודלים של רגולציה ושליטה בקנביס רפואי.

הערות:

ד"ר יהודה ברוך הוא הממונה מטעם משרד הבריאות על פרויקט הקנביס הרפואי.

אחיו של ד"ר אופיר שיין הוא עו"ד בהתנדבות של חברת "תיקון עולם", העוסקת בגידול קנביס בישראל. ד"ר שיין לא עסק בכתיבת הפרק אודות המצב בישראל, אלא כתב הפרק אודות המדיניות בארצות הברית.

מוני בניפלא^1,2, אילן שלף³, ישראל מלמד², ולדימיר מרקין², רויטל בראלי², אבי כהן^1,2

¹היחידה לנירוכירורגיה ילדים, ²המחלקה לנירוכירורגיה, ³היחידה לנירורדיולוגיה, מרכז רפואי סורוקה 

והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

דמם תוך מוחי הוא ההתבטאות הקלינית הראשונית ב-80%-60% מהילדים עם מום עורק וריד (להלן מע"ו). בחלק מהילדים עלול הדמם לגרום ללחץ משמעותי עם אפקט מסה ובקיעה (הרניאציה) של רקמת מוח, אלה עלולים לגרום לפגיעה נירולוגית משמעותית עד כדי תרדמת ואף מוות של הילד החולה. למרות שלעיתים נדרשת התערבות ניתוחית דחופה לניקוז הדמם, הרי שלעיתים רחוקות ביותר המע"ו נכרת בשלב החד. ניתוח לכריתת המע"ו נדחה בדרך כלל לשלבים מאוחרים יותר – לאחר שהחולה מתאושש ועובר צנתור של כלי הדם במוח.

מדווח במאמר זה על שלושה ילדים (בגילאים 5 חודשים, 7 ו-9 שנים) שעברו חיתוך דחוף בגולגולת (קרניוטומיה) לצורך ניקוז קריש דם תוך מוחי וכריתת מע"ו במוח תוך מספר שעות ממועד הדימום. שלושת הילדים הגיעו לבית החולים עם ירידה במצב ההכרה וחסרים נירולוגיים משמעותיים, שנגרמו מהדימום התוך-מוחי. הילד בן חמשת החודשים אף לקה בהלם תת נפחי עקב כמות הדם הגדולה שאיבד. ההחמרה המהירה במצבם חייבה התערבות מיידית לצורך ניקוז הדמם במוח והפחתת הלחץ התוך גולגולתי. בנוסף, כבר בניתוח הדחוף ולנוכח הנסיבות שחייבו זאת,  נכרת המע"ו שדימם באופן פעיל בשיטות זעיר-ניתוחיות. לאחר מעקב שנמשך לפחות שנה, השתקמו שלושת הילדים באופן מלא, ובצנתור כלי הדם במוח הודגמה כריתה מלאה של המע"ו, ללא שארית.

על פי רוב, הטיפול השלם במע"ו אינו מתבצע בשלב החד של הדימום התוך מוחי, אלא נדחה לשלבים מאוחרים יותר – לאחר התאוששות הילד. האבחון והטיפול כוללים צנתור של עורקי המוח ובמידת האפשר סגירת כלי הדם המזינים את המוח, ולאחר מכן השלמת טיפול ברדיוכירורגיה או בניתוח המתבצע בשלב מאוחר יותר. במאמר זה, מדווח על שלושה ילדים שעברו כריתה דחופה של המע"ו עם התאוששות קלינית מלאה, נסקרת הגישה האבחונית והטיפולית המומלצת למומים מסוג זה, ומוצגים ההבדלים בין ניתוח דחוף לניתוח המתבצע בשלב מאוחר יותר.
 

Management of Nasal Meningoencephaloceles and Cerebrospinal Rhinorrhea

M. Puterman, A. Leiberman, I. Shelef*

E.N.T Department, Radiological Department* Soroka Medical Center, Beer-Sheva, Ben-Gurion University

CSF rhinorrhea constitutes a diagnostic challenge. If unrecognized or incompletely managed, it can result in devastating complications. The physician must e aware to this entity and it's management. The conventional neurosurgical management of meningoencephaloceles and cerebrospinal rhinorrhea has been by the intracranial approach.

Otolaryngologists have undertaken extracranial approaches for repair of these problems with fair results. In recent years, functional endoscopic sinus surgery has gained polularity and was advocated for the repair of nasal meningoencephaloceles and CSF fistulae. Between 1998 and 1999, five patients were operated by the senior author (M.P) by means of endoscopic sinus surgery.

High success rate and lower morbidity make this approach the treatment of choice. The perioperative use of fluoroscein allows us to locate precisely the defect and to confirm complete sealing of the leak.

We present our experience in managing 5 cases, 3 of which presented with meningoencephaloceles.

Ultrasonographic Imaging of Superior Sagittal Thrombosis

Ilan Shelef, Avi Cohen, Yehiel Barki

Depts. of Radiology and Neurosurgery, Soroka Medical Center and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Ultrasonographic findings of superior sagittal sinus thrombosis include dilated and hyperechoic sinus (direct imaging of the thrombus). No flow should be demonstrated by the various Doppler techniques. In the deeper sinuses, if the thrombus can not be visualized after a negative Doppler study, MR imaging is recommended. Recanalization and reflow can be demonstrated on follow-up study.

Necrotizing Soft Tissue Infection

E. Rath, I. Shelef, E. Avinoah, Y. Lichtman, O. Levy, D. Atar

Depts. of Orthopedics, Diagnostic Radiology and General Surgery C, Soroka Medical Center and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

The dramatic course of necrotizing soft tissue infection represents a medical emergency, since it is limb - and life-threatening. Most necrotizing soft tissue infections are caused by mixed aerobic and anaerobic Gram-negative and Gram-positive organisms. Most case have been reported in immunocompromised hosts after penetrating trauma or surgery. We describe a unique series of cases of necrotizing soft tissue infection. The mainstay of treatment is early and daily debridement of devitalized tissue and broad-spectrum antibiotics. Hyperbaric oxygen therapy should be considered.