תוצאת חיפוש

רקע: מחלות כליה מונוגניות (שמקורן בגן אחד) הן כשליש ממקרי מחלות הכליה הכרוניות בילדים. אבחון גנטי מאפשר הבנה מעמיקה של  מחלה, התאמת גישות טיפוליות חדשניות, הערכת התקדמות המחלה לאורך החיים, זיהוי מעורבות רב מערכתית ואיתור בני משפחה בסיכון.  באוכלוסיות המאופיינות בריבוי נישואי קרובים, שכיחות מחלות מונוגניות גבוהה, והאבחון הגנטי מאפשר התאמת בדיקות סקר ממוקדות לזיהוי מוקדם, לאיתור נשאים ולמניעת מחלות גנטיות במשפחות בסיכון.

מטרות: לתאר את תהליך הקמת המרפאה הנפרוגנטית במרכז הרפואי סורוקה, ואת שיעור האבחון והמגוון הגנטי של המטופלים שאובחנו במרפאה זו במהלך חמש שנות פעילות.

שיטות: המרפאה פועלת משנת 2019 במסגרת שיתוף פעולה בין המכון הגנטי והמרפאה הנפרולוגית לילדים במרכז הרפואי  סורוקה. מופנים אליה ילדים עם חשד קליני למחלת כליה מונוגנית. לאחר ייעוץ ראשוני משותף, מותאמת תכנית בירור אבחנתי בהתאם לממצאים הקליניים והמשפחתיים: קריוטיפ, שבב ציטוגנטי, פנלים ייעודיים או ריצוף כלל אקסומי (Whole Exome Sequencing - WES). במקרים מורכבים ללא אבחנה במסגרת הבדיקות המקובלות אם קיים חשד גבוה למחלת כליה גנטית, מופנים המטופלים לבירור בשיטות מתקדמות במסגרת מחקר. התוצאות נמסרות להורים במסגרת ייעוץ גנטי, לצד המלצות מותאמות אישית למטופל ולמשפחתו. המרפאה פועלת במודל רב-תחומי תוך תיאום הדוק בין הצוותים הרפואיים ומעקב קליני מתמשך.

תוצאות: החל משנת 2019, סך הכול 145 מטופלים עם מחלת כליה  עברו ייעוץ נפרוגנטי, מהם 50 אחאים מ-20 משפחות גרעיניות. מרבית המטופלים היו זכרים (58.6%) וממוצא בדואי (80%). נישואי קרובים  מדרגה ראשונה או שנייה דווחו בקרב 41% מהמשפחות. אבחון מולקולרי בוצע  ב-89 מהמטופלים (61.4%),  מתוכם נמצאה אבחנה מולקולרית פתוגנית/סביר שפתוגנית ב-76.4%  ההסתמנויות הקליניות העיקריות כללו טובולופתיות (23.4%), מחלת כליה כיסתית (ציסטית ציסטית/ריסנית  (20.7%)  (ciliopathy), אבני כליה/הסתיידויות (19.3%) ומומים מולדים בכליה  ודרכי השתן (Congenital Anomalies of Kidney and Urinary Tract – CAKUT) (13.1%). זוהו שלושה וריאנטים חדשים בגנים  C1GALT1C1, PKHD1, ו- REN במסגרת מחקר.

מסקנות: הקמה והפעלה של מרפאה נפרוגנטית ייעודית באוכלוסייה עם שיעור גבוה של נישואי קרובים הביאה לשיעור אבחון של 76.4% בקרב מטופלים עם חשד למחלת כליה מונוגנית. אבחון זה איפשר התאמת טיפול מיטבי ותכנון משפחתי מושכל. ממצאים אלו מדגישים את החשיבות ביישום מודל דומה גם בקרב אוכלוסיות דומות בילדים ומבוגרים, בהן ריבוי מחלות כליה גנטיות.

רקע: C-Reactive Protein (CRP) הוא מדד דלקתי שנמצא בשימוש הולך וגובר במעקב ובטיפול בחולים עם אלח דם (Sepsis). השימוש העיקרי במדד זה הוא ככלי אבחנתי, ופחות כמדד פרוגנוסטי, אולם ישנו שימוש נרחב וגובר ב-CRP לניטור סדרתי בחולים עם אלח דם עם בקטרמיה על מנת לוודא תגובה לטיפול. אין הרבה עדויות שתומכות בגישה זו.

מטרה: קביעת היעילות של מדידות CRP סדרתיות כחלק מהמעקב והטיפול בחולים עם אלח דם.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי שכלל שתי קבוצות חולים: האחת ב-2015 (קבוצה א') והשנייה ב-2018 (קבוצה ב'), כל אחת מהן כללה 200 חולים רציפים שאובחנו עם אלח דם שמלווה בבקטרמיה. במחקר זה נבדקו התוצאים הבאים: הטיפול האנטיביוטי, משך האשפוז והתמותה בבית החולים.

תוצאות: הנתונים הדמוגרפיים והקליניים הבסיסיים של שתי הקבוצות היו דומים. בקבוצה א', בדיקת CRP אחת בוצעה רק ב-5% מהחולים, ואילו בקבוצה ב', בדיקות CRP נלקחו ב-95% מהחולים עם ממוצע של 5.7 בדיקות לחולה. שכיחות טיפול אמפירי מתאים (על פי תוצאות רגישויות החיידק שנתקבלו בהמשך) עלה מ-72% בקבוצה א' ל-75% בקבוצה ב' (לא משמעותי סטטיסטית). משך הטיפול האנטיביוטי לא היה שונה בין הקבוצות (10±8 ימים). שיעור התמותה בבית החולים ירד מ-38.5% בקבוצה א' ל-30.5% בקבוצה ב' (לא משמעותי סטטיסטית), כמו גם שעור התמותה בשבוע הראשון לאחר אבחון אלח דם, מ-17.5% ל-14%, בהתאמה (גם כן, לא משמעותי סטטיסטית).

מסקנה: לא נמצא הבדל משמעותי בין הקבוצות עם אלח דם שמלווה בבקטרמיה בשנת 2015 ו-2018: לא בטיפול ולא בתוצאי האשפוז למרות ריבוי בדיקות CRP שנלקחו בקבוצה האחרונה. לעת עתה אין תמיכה מדעית לבדיקות סדרתיות של CRP כחלק מהמעקב בחולים עם אלח דם.

הקדמה: מגפת הקורונה גורמת, בנוסף למחלה ריאות קשה, לסיבוכים רבים הקשורים לאשפוז ממושך בטיפול נמרץ ולהנשמה, ולפגיעות נוירומוסקולריות. המחקר לגבי התוצאות התפקודיות של תוכניות שיקום בשל תחלואה זו מועט ביותר.   

מטרות: לבחון אלו מאפיינים בקבלה לשיקום תורמים למצב התפקודי ארוך הטווח של חולי קורונה שטופלו בתוכנית שיקום ייעודית ארוכת טווח.

שיטות מחקר: במחקר נכללו 61 מחלימים מקורונה שטופלו במסגרת תוכנית שיקום ייעודית. הנבדקים עברו הערכות תפקודיות וקוגניטיביות, מילאו שאלוני דיווח עצמי וחלקם עברו בדיקות הולכה עצבית.

תוצאות המחקר: כל המדדים המוטוריים והתפקודיים השתפרו באופן משמעותי במהלך השיקום. נמצא מתאם חיובי בין מדדי חומרת המחלה החדה לבין רמה תפקודית בקבלה לשיקום ומשך שיקום ארוך יותר, אך לא לרמה  התפקודית בשחרור. מבחינה נפשית,  נמצא כי דווקא מטופלים שסבלו ממחלה חדה (אקוטית) קלה יותר, דיווחו על יותר תסמינים נפשיים ועל ירידה קוגניטיבית חמורה יותר. בנוסף רמות חרדה גבוהות וכן ליקויים קוגניטיביים וניהוליים בתחילת השיקום היו במתאם עם תפקוד קוגניטיבי ירוד יותר בשחרור משיקום. נמצא מתאם חיובי בין הולכה עצבית פתולוגית של העצבים המדיאני והטיביאלי לבין חומרת מחלה חדה קשה יותר ותפקוד מוטורי נמוך יותר בשחרור.

דיון ומסקנות: שיקום ארוך טווח משפר את תפקודם של חולי קורונה, בעיקר במטופלים שסבלו ממחלה חדה וקשה, שהשיגו שיפור תפקודי משמעותי בדומה לזה של מטופלים שסבלו ממחלה חדה קלה יותר, כל עוד קיבלו משך שיקום מספק. כמו כן, המחקר מלמד על הדגש שיש לתת על  מאפיינים בכניסה לשיקום המשפיעים על תוצאות השיקום הכוללים דיווח על כאב וחרדה, ליקויים קוגניטיביים וממצאים אלקטרו-פיזיולוגיים. 

לסיכום: המחקר מדגיש את הצורך בתוכנית שיקום רב צוותית לחולי קורונה, תוך שימת דגש על מאפיינים נפשיים, ליקויים קוגניטיביים וממצאים אלקטרופיזיולוגיים. 

הקדמה: תורם כליה חי עובר ניתוח לכריתת כליה לצורך התרומה, וכתוצאה בלתי נמנעת מכך חלה ירידה בתפקוד הכליות שלו. למרות שלתורמי כליה יש סיכון גבוה יותר לפתח אי ספיקת כליות סופנית, הסיכון המוחלט לכך הוא נמוך.

מטרות המחקר: להעמיק את ההבנה של השינוי בתפקוד הכליה לאחר תרומת כליה, והגורמים הקשורים לכך.

שיטות מחקר: זהו מחקר תצפית רטרוספקטיבי שנערך במרכז הרפואי סוראסקי-תל אביב באיכילוב. אוכלוסיית המחקר כוללת את כל תורמי הכליה שעברו ניתוח בין ינואר 2000 ועד יוני 2019, והיו עם ביקור אחד לפחות כעבור שנה. תפקוד הכליה לפני ואחרי התרומה נמדד כ estimated Glomerular Filtration Rate (eGFR) מתוקנן לשטח גוף.

תוצאות: נכללו במחקר 365 תורמי כליה, עם תקופת מעקב ממוצעת של 7.9 ± 6.1  שנים. איש מהתורמים לא הגיע ל eGFR  < 30 מ"ל לדקה. ל-74.3% היה eGFR > 60 מ"ל לדקה בסוף תקופת המעקב.

גיל מבוגר יותר, תפקוד כליה נמוך יותר בעת התרומה, ומין (זכר) נמצאו כקשורים באופן משמעותי לתפקוד כליה ירוד (eGFR מתחת ל-60 מ"ל לדקה למ"ר) ולשיעור ירידה גדול יותר של eGFR לאחר התרומה. בנוסף נמצאה עלייה של לחץ הדם (הסיסטולי והדיאסטולי) ושל הפרשת האלבומין בשתן לאחר התרומה, אך לא היה לכל אלו קשר משמעותי לתפקוד הכליה לאחר תרומת הכליה.    

סיכום: הפרוגנוזה לאחר תרומת כליה היא טובה. צפויה ירידה של כרבע מתפקוד הכליה הבסיסי לאחר התרומה, ירידה זו קשורה בגיל מתקדם, מין ותפקוד כליה בסיסי. יש להתחשב בכך בהערכת מועמדים לתרומת כליה, במיוחד לנוכח הסיכון של תורמים  להיות במצב של אי ספיקת כליות סופנית – הגם שסיכון זה נמוך. לא ברור האם לתפקוד הכליה הירוד יש השלכות לטווח הארוך, כפי שיש באוכלוסייה הכללית עם תפקוד כליה דומה, ומחקרים נוספים נדרשים על מנת לבחון סוגיה זו.

מלריה פלציפרום היא מחלה זיהומית השכיחה בעיקר באזורים טרופיים באפריקה אשר מתחת-לסהרה. המחלה נגרמת על ידי טפיל הפלסמודיום, שהוא טפיל תוך-תאי בתאי הדם האדומים. הטיפול העיקרי במחלה זו מבוסס על ארטמיסינין, ונחשב יעיל ובטוח. אך בחלק מהחולים, טיפול זה יכול לגרום לתמס דם המופיע מספר שבועות אחר הטיפול ומתבטא באנמיה משמעותית. רוב המקרים שפורסמו היו בעיקר לאחר טיפול בארטמיסינין בתוך הווריד. בפרשת החולה במאמרנו, אנו מדווחים על מטופל שלקה במלריה פלציפרום, אשר פיתח תמס דם ואנמיה משמעותית בעקבות טיפול פומי בארטמיסינין.

כִּפְיוֹן (מחלת האפילפסיה) הוא מחלה שכיחה הקיימת בכ-1% מהאוכלוסייה, ילדים ומבוגרים כאחד. היא מאופיינת בהתקפים חוזרים ובלתי צפויים של פעילות חשמלית לא תקינה במוח. כשליש מהמטופלים מפתחים עמידות לטיפול התרופתי וחווים התקפי כפיון חוזרים חרף טיפול מיטבי. ההתקפים החוזרים במטופלים אלו מובילים לרוב לירידה קוגניטיבית, לשינוי התנהגותי, לפגיעה קשה באיכות החיים, ולסיכון מוגבר לחבלה ותמותה. לכן, האיגוד הבינ"ל לכִּפְיוֹן  ממליץ על הפניית מטופלים אלו למרכזי כִּפְיוֹן  ייעודיים לצורך הערכה לקראת ניתוח כִּפְיוֹן.

כל מטופל המופנה למרכז עובר הערכה לצורך אפיון וזיהוי סוג הכִּפְיוֹן, ומיקום מוקד הכפיון. ההערכה כוללת בדיקת נוירולוג מומחה לכִּפְיוֹן , וידיאו EEG ו-MRI של המוח. במידת הצורך, מתבצעות בדיקות נוספות על מנת להשלים את הבירור. במטופלים שבהם מוקד הכפיון אינו מוגדר דיו על ידי בדיקות אלו, מבוצע ניטור חודרני על ידי הכנסת אלקטרודות למוח למספר ימים. בסיום ההערכה מתקיים דיון בפורום רב מקצועי, שבו מתגבשת ההמלצה על סוג הניתוח המתאים למטופל.

הקדמה: דמם תוך-שבלולי הוא סיבה נדירה לירידת שמיעה תחושתית-עצבית פתאומית המלווה במגוון תסמינים. במטופלים אלו, נצפה לראות בדימות תהודה מגנטית (MRI) (magnetic resonance imaging) אות מוגבר בתוך המבוך ברצף T1 ללא חומר ניגוד וב-FLAIR (fluid-attenuated inversion recovery).

מטרות: הצגת מטופלת עם דמם תוך-שבלולי תחת טיפול בנוגדי קרישה אשר גרם לירידת שמיעה תחושתית-עצבית פתאומית מלווה בסחרחורת סיבובית.

שיטות מחקר: פרשת חולה וסקירת ספרות.

תוצאות: מטופלת בת 85 שנים, מטופלת בנוגדי קרישה, הסתמנה עם ירידת שמיעה תחושתית-עצבית באוזן ימין מלווה בטנטון וסחרחורת סיבובית. בבדיקה הגופנית הודגמה אוטוסקופיה תקינה דו-צידית, בבדיקת קולן, וובר לצד שמאל וניד אופקי ספונטני לשמאל. בדיקת T1-weighted MRI הדגימה סיגנל גבוה בתוך השבלול.

מסקנות: בדיקת MRI הכרחית לשלילת מגוון סיבות לירידת שמיעה תחושתית-עצבית פתאומית; ביניהן גידולים טבים (bening) או ממאירים, מלפורמציות, טראומה ועוד. דמם תוך-שבלולי הוא ממצא נדיר, עם זאת יש להביא אטיולוגיה זו בחשבון במטופלים הנוטלים תרופות נוגדות קרישה.

הקדמה: במגפת שיתוק הילדים (פוליומיאליטיס) בשנות החמישים של המאה העשרים חלו בישראל יותר מ-7,000 איש שבמשך השנים גילו יכולות התמודדות והשתלבו במעגל העבודה. בשנים האחרונות הם מפתחים החמרה ניכרת במצבם התפקודי על רקע הזדקנות מואצת וכן בשל הופעת תסמונת פוסט-פוליו.

מטרות: מחקר חתך חוזר לקביעת מאפיינים תפקודיים, תעסוקתיים ונפשיים של חולי שיתוק הילדים בירושלים בהשוואה למחקר קודם לפני 10 שנים.

שיטות מחקר: נתונים דמוגרפים, תעסוקתיים, סוציאליים ותפקודיים של נפגעי שיתוק ילדים יהודים וערבים בירושלים נאספו על ידי העברת שאלון ייחודי. חומרת תסמיני שיתוק ילדים נבדקה על פי מדד IPPS, תסמינים פסיכולוגיים נבדקו על פי  מדד GHQ, מדד התקווה ומדד שביעות רצון מהחיים.

תוצאות: נבדקו 145 חולי שיתוק ילדים, הגיל הממוצע היה 0.±866.4 לעומת 57.8±12.8 שנים במחקר הקודם. 75.9% מן הנכללים היו יהודים ו-28.3% עדיין עבדו בהשוואה ל-75% ו-37.3% במחקר הקודם, בהתאמה. לגבי כל החולים נמצאה עליה בחומרת תסמיני שיתוק ילדים על פי מדד IPPS וכן ירידה ברמת תפקודי ADL, אך לא נמצאה החמרה מבחינה נפשית במדד GHQ. מצבם הנפשי והתעסוקתי ושל חולי שיתוק ילדים הערבים גרוע מזה של מקביליהם היהודים.

מסקנות: תסמיני מחלת שיתוק ילדים מחמירים עם השנים ונמצאים במתאם עם הירידה בתפקוד היום יומי. מבחינה נפשית נראה שלחולי שיתוק ילדים יש עמידות למרות מצבם הגופני המחמיר, ושעבודה היא מקור חשוב של עמידות ויכולת התמודדות.

דיון: למחלת שיתוק הילדים השפעה משמעותית על מצבם הגופני והתפקודי של החולים גם לאחר שנים רבות. המחלה גורמת לתופעות של הזדקנות מוקדמת אצל החולים, ולפיכך קיימת חשיבות רבה לקידום תכניות שיקום ייחודיות למניעת התדרדרות תפקודית כולל התאמת סביבת העבודה בצורה מרבית ליכולותיהם.

סיכום: נפגעי שיתוק ילדים סובלים מירידה תפקודית ונפשית הקשורות לחומרת מחלתם שהולכת ומחמירה עם השנים

רקע: מדי שנה פונים למחלקות הרפואה הדחופה (מלר"ד) בארה"ב כשני מיליון נפגעים מבעלי חיים המהווים 0.5%-1.5% מביקורי המלר"ד. בשיעור של כ-25% מהפניות הנפגעים הם ילדים. באנגליה ובמדינות מערב אירופה שיעורי הפנייה למלר"ד על רקע פגיעה מבעלי חיים הינם דומים. במחקר חד-מרכזי בישראל נמצא כי אחוז ביקורי הילדים המלר"ד עבור פגיעות מבעלי חיים עומד על כ-2.1%. בית החולים האוניברסיטאי סורוקה הוא מרכז על יחיד לטראומה בנגב, המשרת אוכלוסייה של מעל ל-1,250,000 איש, והוא כמרכז רפואי מטפל בכ- 175,000 פניות מלר"ד מדי שנה, שמתוכם כ- 27% הן פניות ילדים. האוכלוסייה המטופלת מגוונות מבחינת מוצא ומצב חברתי-כלכלי, וכוללת אוכלוסייה יהודית עירונית בעיקרה וערבית-בדואית, המתגוררת בכפרים מוכרים וכפרים לא מוכרים (הפזורה הבדואית). לנוכח זאת, במחקר הנוכחי ניסינו לעמוד על פגיעות בעלי חיים בילדים, תוך שימת דגש על היפגעות מעקיצות עקרבים, שהן רעה חולה נפוצה באזורנו.

שיטות: נסקרו רטרוספקטיבית הרשומות הרפואיות של כלל הילדים בני 17-0 שנים בתקופה מחקר של 18 חודשים – מתחילת ינואר 2009 עד סוף יוני 2010 – לזיהוי ילדים אשר פנו או הופנו למלר"ד ילדים/מבוגרים של בית החולים סורוקה על רקע פגיעת בעלי חיים. נאספו נתונים דמוגרפיים, מאפייני ההיפגעות, זמני ההיארעות והפנייה לטיפול, ונתונים לגבי מהלך ההערכה והטיפול במלר"ד ובאשפוז. הנתונים הוקלדו ועובדו באמצעות תוכנות Microsoft Excel 2007 ו-SPSS 23.0 for Windows.

תוצאות: זוהו 729 פניות של ילדים למלר"ד שנפגעו מבעלי חיים, שהיוו כ-1% מסך פניות הילדים למלר"ד בתקופת המחקר. עשרים-ושישה תיקים הושמטו מאחר שלא ענו על קריטריוני ההכללה במחקר. מתוך 703 הפניות שנותרו, 66.1% מהנפגעים היו בנים, שיא ההיפגעות היה בקבוצת הגיל 8-6 שנים (26%). 44.1% התגוררו ביישוב יהודי, 31.2% ביישוב ערבי-בדואי לא מוכר ו- 24% ביישוב ערבי-בדואי מוכר. בשתי צורות ההתיישבות הבדואית הפגיעות השכיחות היו נשיכת כלב n=166, (23.60%), עקיצת עקרב צהוב n=163 (23.2%) ועקיצת עקרב שחור n=44,( 6.25%). תשעים-ושבעה מהילדים אושפזו (13.8%), מתוכם 44 אושפזו במחלקה לטיפול נמרץ, כאשר 84.1% מאלו שאושפזו בטיפול נמרץ הם על רקע פגיעת עקרב צהוב. קבוצת הגיל 2-5 שנים הייתה השכיחה בקרב המתאשפזים והיוותה 32%.

דיון ומסקנות: פגיעות ילדים מבעלי-חיים מהוות גורם שכיח לפנייה למלר"ד ואף לאשפוז. שיעור גבוה יחסית מהאשפוזים היה ביחידה לטיפול נמרץ. גורם הפגיעה השכיח ביותר היה נשיכת כלב, אך עקיצות עקרב צהוב הביאו למרבית האשפוזים, בפרט בטיפול נמרץ ילדים. שכיחות ההיפגעות מעקרב צהוב הייתה גבוהה באופן משמעותי באוכלוסייה הערבית-הבדואית, ועוד יותר באלו המתגוררים בישובים בלתי מוכרים. ילדים מהאוכלוסייה הערבית-בדואית היוו 84.7% מסך מקרי ההיפגעות מעקרב צהוב. היפגעות מבעלי חיים היא בעיה בריאותית קשה באוכלוסייה הערבית-בדואית ובכפרים הלא מוכרים בפרט ויש מקום לתת דגש למניעה של פציעות אלו בקרב מגזר מוחלש זה.

רקע: כל בוגרי הפקולטה לרפואה נדרשים לעבור שנת סטאז' בטרם יקבלו רישיון לעסוק ברפואה. על פי מדדים אובייקטיביים וסובייקטיביים שמדווחים על ידי הסטז'רים, ניתן להבחין בשוני משמעותי בין המחלקות ובתי החולים השונים. שוני זה תלוי גם במוסד שבו למד הסטז'ר את לימודי הרפואה.

מטרה: לתאר שלוש התערבויות לשיפור איכות שנת הסטאז'.

שיטות: ראשית, כל הסטז'רים שלמדו בחו"ל ללא קשר לשפת האם נדרשו לעבור ריאיון (בטרם תחילת הסטאז'), שבמהלכו הציגו בפני שני רופאים בכירים חולה שאותו ראיינו כשעה קודם לכן. הסטז'ר נדרש להפגין ידע סביר בדיבור, קריאה וכתיבה בשפה העברית, בדגש על מונחים רפואיים בסיסיים. שנית, ביום הראשון של הסטאז' במחלקות הפנימיות, השתתפו הסטז'רים באוריינטציה בנושאים שונים, כולל קליניים ומנהלתיים. שלישית, בסוף הסבב במחלקות הפנימיות השתתפו הסטז'רים במפגש אינטראקטיבי שנועד להקנות כלים לבחירת הקריירה העתידית ברפואה.

תוצאות: ראשית, במהלך שלוש השנים הראשונות, 101 סטז'רים שלמדו בחו"ל עברו את המבחן בעברית, מהם 89 (88%) עברו בפעם הראשונה, השאר עברו את המבחן בפעם השנייה או השלישית כעבור 3-1 חודשים שבמהלכם נדרשו לשפר את כישורי השפה העברית שלהם. מתוך 31 הנשים, 30 (97%) עברו בפעם הראשונה, בהשוואה ל-59 מתוך 70 הגברים (84%) ( .(p=0.065עשרים-ושבעה מתוך 28 הסטז'רים היהודים (96%) עברו את המבחן בפעם הראשונה בהשוואה ל-62 מתוך 73 (85%) הסטז'רים הלא יהודים (p=0.99). הרופאים במחלקה הפנימית שעבדו עם הסטז'רים דיווחו על שיפור משמעותי ביכולתם של בוגרי חו"ל להשתתף בכל הפעילויות מהיום הראשון במחלקה. שנית, בסיומו של יום האוריינטציה, 137 סטז'רים מילאו משוב שהכיל התייחסות ל-12 נושאים שונים; רמת ההסכמה עם נושאים אלו סומנה על Likert scale שנע בין 1 (נמוך) ל-5 (גבוה מאוד). הציונים נעו בין 4.2±0.1 ל-4.7±0.6. רמת הסכמה גבוהה ורמת הסכמה גבוהה מאוד לנושאים השונים נעה בין 79% ל-96%. שלישית, 96 סטז'רים מילאו משוב לאחר שהשתתפו בדיון האינטראקטיבי לגבי הקריירה העתידית שלהם, בסיום הסבב במחלקות הפנימיות. המשוב כלל התייחסות לחמש שאלות על נושאים שהועברו במהלך הדיון. רמת ההסכמה עם נושאים אלו נעה בין 3.8±0.8 (בנוגע לשאלה "האם המפגש הרחיב את הבנתך לגבי האפשרויות והמגבלות בבחירת הכיוון בעתיד?") לבין 4.5±0.7 (בנוגע לשאלה "מה מידת החשיבות לקיום הסדנה?"). ניתוח לתת-קבוצות הראה שיש הבדלים משמעותיים בין סטז'רים לסטז'ריות (הסטז'רים סברו שהסדנה הייתה חשובה יותר מכפי שסברו כך הסטז'ריות, P<0.01) ובין בוגרי חו"ל לבוגרי הארץ (p <0.001).

מסקנה: מגוון התערבויות משפיעות באופן חיובי על האיכות והיעילות של שנת הסטאז' כפי שמדווח על ידי הסטז'רים עצמם.

הקדמה: טיפול בעירוי לתוך הווריד אינפליקסימאב, חלבון עם פעילות anti TNF-α, הניתן כטיפול במחלות המפרקים הדלקתיות ומחלות המעי הדלקתיות, יכול לגרום לאירוע של רגישות יתר לעירוי. מתן טיפול מקדים בסטרואידים לפני התחלת עירוי האינפליקסימאב עשוי למנוע את התגובה.

מטרות: המטרות היו: (1) להעריך את היארעות תגובתיות לעירוי במטופלי מחלות מעי דלקתיות ומטופלי מחלות ריאומטיות המטופלים באינפליקסימאב, עם או בלי מתן מקדים של סטרואידים, בהתאמה; (2) לבחון האם יש הפחתה של היארעות אירועי תגובתיות יתר לעירוי בקרב המטופלים עם טיפול מקדים.

שיטות מחקר: מחקר קוהורט רטרוספקטיבי שנערך בבית החולים סורוקה, הכולל 92 תיקי מטופלים. קבוצה א' כללה 70 מטופלים הלוקים במחלות ריאומטיות אשר טופלו באינפליקסימאב ללא טיפול מקדים. קבוצה ב כללה 22 מטופלים עם מחלות מעי דלקתיות אשר טופלו באינפליקסימאב לאחר טיפול מקדים בסטרואידים. הוערכו היארעות וחומרת תגובות התגובתיות לעירוי. הסטרואידים שניתנו כטיפול מקדים היו הידרוקורטיזון.

תוצאות: מצאנו כי היארעות תגובתיות לעירוי בקבוצה אשר קיבלה אינפליקסימאב ללא טיפול מקדים הייתה 26.1% (18/69), בעוד ההיארעות בקבוצה אשר קיבלה אינפליקסימאב עם טיפול מקדים הייתה 13.6% (3/22). התוצאות אינן משמעותיות מבחינה סטטיסטית, אך מייצגות מגמה. רוב התגובות התרחשו בטיפול השני ורובן היו בדרגת חומרה בינונית.

מסקנות: נראה כי קיימת מגמה לטובת יתרון לטיפול מקדים בהידרוקורטיזון לפני מתן עירוי אינפליקסימאב, במיוחד בהתחשב בהשלכות המזעריות שיש לטיפול כזה, במינון ובתדירות שנבדקו.

רקע: חולים הלוקים בסכיזופרניה מתאשפזים בתדירות גבוהה במחלקות הפנימיות ומשכי האשפוזים שלהם ארוכים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. טרם נבדק שיעור הפניות הנשנות לחדר המיון ודפוס האשפוזים הנשנים במחלקות הפנימיות בקרב הלוקים בסכיזופרניה.

מטרות: להשוות את שיעור האשפוזים הנשנים במחלקות הפנימיות ואת שיעור הפניות הנשנות לחדר מיון פנימי בין חולים הלוקים בסכיזופרניה לבין אוכלוסיה ללא תחלואה נפשית, וכן להרכיב פרופיל של חולים הלוקים בסכיזופרניה המאושפזים במחלקות הפנימיות: מדדים דמוגרפיים, תחלואה נלווית וסיבת האשפוז.

חולים ושיטות: בוצע מחקר עוקבה רטרוספקטיבי שכלל 275 חולים הלוקים בסכיזופרניה שהתאשפזו במחלקות פנימיות בבית חולים העמק בין השנים 2011-2001. נדגמה קבוצת בקרה שכללה 428 חולים ללא רקע פסיכיאטרי. עבור כל חולה נבדקו ממאגרי המחשוב של בית החולים מדדים דמוגרפיים, נתונים אודות האשפוז במחלקה הפנימית, פניות לחדרי מיון ותאריכי אשפוזים נשנים במחלקות הפנימיות. מגמת שיעורי האשפוזים הנשנים במהלך השנים נבחנה באמצעות Cochran-Armitage trend test.

תוצאות: בקבוצת הבקרה הייתה מגמה מובהקת של ירידה בשיעורי האשפוזים הנשנים (P=0.0002), בעוד שבקבוצת המחקר לא נצפתה מגמת שינוי בשיעורי האשפוזים הנשנים (P=0.2883) .שיעור הפניות לחדר מיון ללא אשפוז נמצא גבוה יותר בקרב קבוצת המחקר לעומת קבוצת הבקרה (41.09% לעומת 31.54%). שיעור האשפוזים הנשנים בטווח של שנה מהאשפוז הראשון בקרב לוקים בסכיזופרניה היה גבוה בהשוואה לקבוצת הבקרה (24.07% לעומת 34.55%, P=0.0026). לפי תבחין Log-rank נמצא כי הלוקים בסכיזופרניה מתאשפזים שוב מהר יותר בהשוואה לקבוצת הבקרה (P=0.0032).

מסקנות: יעילות המאמצים למנוע אשפוזים נשנים נמוכה יותר בלוקים בסכיזופרניה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. ייתכן ששינוי הגישה כלפי חולים הלוקים בסכיזופרניה ושיפור הממשק בין רפואת בית החולים לרפואת הקהילה יפחיתו אשפוזים נשנים של חולים הלוקים בסכיזופרניה במחלקות הפנימיות.

חבלת ראש מכוונת היא אחד הביטויים החדים של התעללות בילדים ואחת הסיבות המובילות לתמותת ילדים מתחת לגיל שנה עקב טראומה. שיעור ניכר מהשורדים סובלים מתחלואה קשה ומנכות משמעותית. אבחון התסמונת מאתגר במיוחד בשל הקושי בקבלת האנמנזה המתאימה, ובשל הממצאים שאינם ספציפיים בהסתמנות הקלינית ובבדיקה גופנית. בנוסף לכך, כמו בכל חשד להתעללות, אבחון מוטעה עלול להיות הרסני לילד ולבני משפחתו או למטפל בילד. יחד עם זאת, חשד לפגיעה מכוונת בילד העלולה לסכן את חייו מחייב התערבות דחופה. בשל כך נודעת חשיבות רבה לערנות הרופא המטפל, לעבודה בצוות רב מערכתי ולעירוב גורמים מתאימים בקהילה. נראה כי בתינוקות רבים, בכי הוא הגורם הראשוני המרמז על פגיעה בהם. לכן נודעת חשיבות עליונה בהשקעת משאבים להדרכת הורים ומטפלים להתמודדות עם בכי התינוק, ובאופן זה למנוע חבלת ראש מכוונת בתינוק.