האישפוז והטיפול בכפייה במירפאה מייחדים את מקצוע הפסיכיאטרייה ממקצועות הרפואה האחרים. כעשרים אחוזים מהחולים המאושפזים בבתי-חולים פסיכיאטריים מאושפזים על פי הוראה לאישפוז כפוי (המסלול האזרחי) ועוד כ- 5% על פי צו של בית-המשפט (המסלול הפלילי).

לאוכלוסיית הלהט"ב¹ (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, דו-מיניים( צרכים בריאותיים מיוחדים ושונים מהצרכים של האוכלוסייה ההטרוסקסואלית. למרות חלקה המשמעותי של אוכלוסייה זו באוכלוסיית המטופלים, הרופאים כמעט שאינם מקבלים הכשרה מתאימה, והצרכים הרפואיים המיוחדים של אוכלוסייה זו לרוב אינם מקבלים מענה הולם.

_____________________________________________________

¹ הלהט"ב – לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, דו-מיניים.

גברים הומוסקסואליים ונשים לסביות עלולים ללקות בדיכאון, באובדנות, בשתיינות, במחלות סרטן מסוימות ובתחלואת לב בשכיחות גבוהה מאשר אוכלוסיית ההטרוסקסואלים. בנוסף הם נמצאים בסיכון גבוה להיות קורבנות לאלימות עקב נטייתם המינית. גורם הסיכון הבריאותי המשמעותי ביותר של אוכלוסיית הלהט"ב הוא כפי הנראה הימנעות מטיפול רפואי ובדיקות רפואה מונעת, עקב חשש מדעות קדומות של הצוות הרפואי. צעירים מאוכלוסיית הלהט"ב חשופים במיוחד ללחצים פנימיים וחיצוניים, הגורמים לשיעור גבוה של צריכת סמים, אובדנות וסיכון להפוך לחסרי בית. ואילו אוכלוסיית הגברים והנשים ההומוסקסואליים הבוגרת, אשר בדרך-כלל התפיסה העצמית שלהם היא יותר חיובית, לוקים יותר בהחמרה במצב הבריאותי וחשים בדידות.

הרופאים יכולים לשפר את הטיפול הרפואי באוכלוסיית הלהט"ב ומשפחותיהם על-ידי גישה לא הומופובית כלפי מטופלים אילו, אבחנה בין התנהגות מינית לזהות מינית, תקשורת נקייה מהנחות לגבי מיניות, ומודעות להשפעת גישתם על השיפוט הקליני שלהם.

מעטים המחקרים שנערכו לגבי הדרכים הטובות ביותר להעניק לסטודנטים לרפואה ולרופאים הכשרה מתאימה לטיפול מיטבי באוכלוסיית הלהט"ב, וההמלצה כיום היא לבצע הטמעה (אינטגרציה) של הנושא לאורך כל תוכנית הלימודים של הפקולטות לרפואה.

במאמר זה נסקרת הסיפרות המקצועית בכל הנוגע לצורכי הבריאות של אוכלוסיית ההומוסקסואלים, מועלות דרכים לשיפור הטיפול באוכלוסייה זאת, ומומלץ על הוראת הנושא במיסגרת החינוך הרפואי.
 

דוד אלישע, אלכסנדר גרינשפון

שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות

נושא הרפורמה הביטוחית בבריאות הנפש נמצא בדיון מאז 1990, עת פורסם דו"ח ועדת נתניהו ובו המלצות להעברת האחריות הביטוחית על שירותי בריאות הנפש לקופות-החולים. עם התקדמות המהלכים ליישום הרפורמה הביטוחית הופיעו פירסומים המבטאים חששות לכך שהרפורמה תפגע בזמינות, בנגישות ובאיכות השירותים לאוכלוסיית הפונים, ובעיקר לאלה מהם הלוקים במחלת נפש. עיקר האיום מיוחס למערכות הטיפול המבוקר בבריאות הנפש1 (Managed behavioral healthcare) (טמב"נ) שיופעלו על-ידי הקופות המבטחות כחלק ממאמציהן לעמוד ביעדי עלות ורווח.

בסקירה זו יש התייחסות למחקרי הערכה עדכניים בתחום הטיפול המבוקר בבריאות הנפש בארצות הברית, עם התמקדות בסוגיות הנוגעות לטיפול האמבולטורי בלוקים במחלת נפש ולפסיכותרפיה במירפאה. מעיון במימצאים עולה, כי המפתח להצלחת מערכות של טיפול מבוקר היא אסטרטגיה של שינוי פרדיגמה היוצרת זיקה הדדית בין הניהול הכלכלי והניהול המקצועי, וחותרת לחולל שינויים בשיטות המימון ובתמריצי ספקים, באירגון השירותים והערכתם, ובאופן שבו אנשי המקצוע קובעים הנחיות קליניות. יש גם התייחסות בסקירה זו למחקרים עדכניים הנוגעים לפסיכותרפיה במירפאה התומכים ביעילותה, והמגדירים דפוסי שימוש ומגמות. בסיום המאמר נדונות השלכות המימצאים שנסקרו ליישום הרפורמה הביטוחית בתחום בריאות הנפש

(ברה"נ)2 בישראל.

זהר מור^{1, 3}, דניאל שם טוב^{1, 3}, גליה הילדסהימר², אלכס לבנטל³

¹המח' לשחפת ואיידס, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ²הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, ³שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

היחס הציבורי לתיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (להלן איידס) חורג מזה השמור למחלות אחרות, והביטוי לכך הוא פחד מופרז מהמחלה, מהחולים ומנשאי הנגיף. למרות ההתקדמות הטכנולוגית, עדין חסרה הלימה בין אמצעי הטיפול לבין הקבלה החברתית של החולים. בהיעדר הסכמה ציבורית ביחס להתמודדות עם המחלה, מועצמות בעיות אתיות ומשפטיות.

במאמר הנוכחי נדונים האחריות האישית של נשא נגיף הכשל החיסוני הנרכש (להלן נשא HIV) למניעת הדבקת בני-זוגו למין והיקף החובה המוטלת על הרשויות לצימצום מעגל ההדבקה.

זיהוי הנשאים מאפשר התחלת טיפול בשלב מוקדם והדרכתם לנקיטת אמצעי הגנה למנוע הדבקות נוספות. אולם, נשא HIV הכומס את הסוד הרפואי אודות מצבו משותפיו למין מציב אתגר בפני המערכת הרפואית. במאמר מפורטת מערכת ההגנות המשפטיות שעליה נשען נשא HIV סרבן, הכוללת את דיני הגנת הפרטיות, כבוד האדם וחירותו וזכויות החולה. עוד נבחן במאמר כיצד נשמר האינטרס של השמירה על בריאות הציבור בפני הדבקות נוספות.

צוות רפואי, המתרשם שנשא HIV מתרשל בנקיטת הצעדים הנחוצים למניעת הדבקה, רשאי להפנות את המקרה להכרעת ועדת אתיקה, המוסמכת לאשר את יידועם של אלו העלולים להידבק.

ראוי להסתמך על עיקרון המידתיות ולבחון את מהות היחסים המיניים בין בני-הזוג: יחסים מזדמנים מחייבים גילוי אחריות, גם אם ברמה שונה, משני הצדדים; לעומת זאת, ביחסי-מין המתקיימים באופן מונוגמי וקבוע, האחריות למניעת הדבקה מוטלת על נשא ה-HIV, לנוכח החשש שללא הגילוי של הנשא לגבי מצבו הרפואי, עלול השותף הבריא להיחשף לנגיף, תוך ניצול לרעה של האמון הקיים. במקרה האחרון, קיימת הצדקה אתית להפר את זכותו לסודיות רפואית של נשא ה-HIV  וליידע את בן-זוגו בדבר אפשרות חשיפתו לנגיף. עוד מומחש במאמר, כיצד ההקפדה היתירה על זכויות נשאי HIV מקדמת את אינטרס הגנת בריאות הציבור במניעת התפשטות מחלת האיידס.

אסף טוקר^2,1, חיים ראובני^2,1, צבי פרי¹, יריב דורון¹

¹אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המח’ לניהול מערכות בריאות, ²המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, חטיבת הילדים

המטרות במחקר הנוכחי היו הערכת ידע של סטודנטים לרפואה והצורך שלהם בקבלת מידע אודות עלויות של בדיקות מעבדה, הליכי דימות וטיפולים. זהו מחקר חתך רוחב, שנערך בתחילת שנת הלימודים תשס"ה. המחקר נערך באמצעות שאלון אנונימי למילוי עצמי שהופץ ונאסף בקרב כל הסטודנטים בין השנים א’-ו’ בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מילאו את השאלון 269 סטודנטים (היענות של 70%). בממוצע, פחות מ- 10% מהסטודנטים העריכו נכון (בטווח טעות של עד 10% מהעלות האמיתית) את העלויות של בדיקות מעבדה, הליכי דימות וטיפולים שכיחים, 69.5% מהסטודנטים לא קיבלו במהלך לימודיהם מידע אודות העלויות, 81.4% מהסטודנטים הביעו עניין בקבלת מידע שכזה, ו- 66.2% סבורים כי ידיעת העלויות עשויה להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות הקליניות שלהם בעתיד.

לסיכום, מתוצאות המחקר עולה, כי: 1) אין התאמה של תוכנית הלימודים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון לצורך של הסטודנטים להתמודדות עם מידע אודות עלויות של בדיקות מעבדה וטיפולים רפואיים; 2) בעידן שבו החלטות קליניות מבוססות גם על מאפייני עלות-תועלת, היכולת להתמודד עם מידע כזה תסייע לרופאים לעתיד לנצל באופן מושכל את המשאבים המוגבלים של מערכת הבריאות; 3) מומלץ לכלול בתוכנית הלימודים של הפקולטות לרפואה בישראל הוראה המשלבת קבלת החלטת קליניות על בסיס של איכות ועלות.

זהר מור¹, דניאל שם טוב¹, נירית פסח², דורית ניצן-קלוסקי^{4, 3}

¹המח' לשחפת ואיידס, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ²השירות הארצי לעבודה סוציאלית, משרד הבריאות, ³שירות המזון והתזונה, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ⁴הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

מספר הנשים שהן נשאיות של נגיף הכשל החיסוני הנרכש, ה-HIV, נמצא במגמת עלייה. הסיכון להעברת הנגיף לילוד נע בין 15%-40% במדינות המתפתחות ובין 15%-25% במדינות המערב. בישראל חיים כיום 90 ילדים עד גיל 12 שנה כשהם נשאי הנגיף, ובין השנים 2001-2003 נולדו בישראל בממוצע 29 ילדים בשנה לאמהות נשאיות.

טיפול משולב כנגד נגיף ה-HIV במהלך ההריון והלידה, הכולל לפחותZidovudine  (AZT, ZDV)  והמשך טיפול דומה בילוד למשך 6 שבועות, מצמצם את הסיכון להעברה האנכית פי שלושה. הימנעות מהנקה והזנת הילוד בתרכובות מזון לילדים (תמ"לים) מפחיתה את אפשרות העברת הנגיף לכדי 1%-2% מכלל ילודים אלו.

נמצא, כי ככל שמועד ההדבקה של האם סמוך ללידה, כך עולה הסיכון להעברה אנכית של הנגיף, ונאמד ב-3.2 ל-100 שנות יילוד. נגיף הכשל החיסוני הנרכש, הנמצא בחלב האם, עלול לחדור מבעד רירית מערכת העיכול של הילוד ומשם לדמו. הסבירות לכך עולה בעת זיהום מערכת העיכול, נוכחות נגעי עור על-גבי השד, ובהתאם לכמות הנגיף בנוזל התוך והחוץ-תאי של האם. נמצא כי שליש מהילודים היונקים רכשו את הנגיף לאחר מועד לידתם.

מקורן של מרבית האמהות החיות עם הנגיף היולדות בישראל במדינות אנדמיות למחלה. מאחר שההנקה היא החלופה הנבחרת בחברות מסורתיות, הרי שהעדפת ההזנה בתמ"לים על-פני הנקה היא ייחודית במקרה זה, ונשקלת מול הוויתור על הסגולות התזונתיות הייחודיות בחלב האם. ראוי שההמלצה לתת תמ"ל תשולב בטיפול כולל באם, ותלווה בהדרכה, מעקב רפואי אחרי הילוד ואימו, טיפול בתרופות בתרופות והתערבות פסיכו-חברתית במידת הצורך. יתירה מזו, המעקב אחר התינוק עשוי לחזק גם את הקשר בין מרכז האיידס לבין האם ולשאר בני המשפחה.

שלמה משה

המירפאות התעסוקתיות, מכבי שירותי בריאות, מחוז המרכז, מחוז השפלה

בכנס זה נדון נושא תחלואת ריאות על רקע תעסוקתי, בכנס השתתפו כ-500 מומחים מרחבי העולם. הנושאים העיקריים שנידונו בכנס היו הפנימוקוניוזות עם התמקדות בחשיפה לסיליקה ואסבסט, גנחת תעסוקתית – אפידמיולוגיה, איבחון ומניעה וסרטן ריאות תעסוקתי.

יעל קשת

החוג לסוציולוגיה, מיכללה אקדמית גליל מערבי, החוג למינהל מערכות בריאות מיכללת עמק יזרעאל, החוג לסיעוד, אוניברסיטת חיפה

כיום נראה שהדרך הנכונה לנהל מדיניות בריאות היא לבססה על ראיות ממחקרים בהתאם לגישת רפואה מבוססת ראיות (EBM). בעשורים האחרונים נערכו בישראל מספר ניסיונות לתכנן מדיניות בריאות ביחס לרפואה המשלימה והחלופית (אלטרנטיבית), שהפנייה אליה גוברת והולכת. המשימה להגיע להסכמה באשר לדרכי הכרה ברפואה החלופית והמשלימה ולפיקוח על העיסוק בה, קשה וממושכת, בגלל פער בולט בין השאיפה לבסס את מדיניות הבריאות על ראיות תקפות ממחקרים לבין הקשיים בהשגת ראיות כאלו. למרות שנערך מחקר רב במהלך העשורים האחרונים לבחינת השפעות טיפולים בשיטות הרפואה החלופית והמשלימה, שמטרתו לענות על השאלה: "האם זה עובד?", רק מיעוט המחקר נערך כניסוי אקראי מבוקר וכפול-סמיות, ורובו נערך בעיצובים שונים הנחשבים למפיקים ראיות שעליהן קשה יותר להסתמך. הסיבות לכך רבות והמשפיעות ביותר נובעות ממהותה של רפואה זו ומהגישה ההוליסטית המונחת בבסיסה, גישה המעוררת שאלה האם ניסוי קליני מעוצב בהקפדה הוא כלי מתאים לחקר השפעות טיפוליה. אולם למרות הקשיים לא יהא זה מוסרי לחמוק מהחלטות ולא לנסח מדיניות בריאות בטענה שחסר מידע תקף דיו. יש הטוענים שניתן להתייחס גם למחקרים שעוצמת העדות שלהם נמוכה יותר. התרומה של ראיות ממחקר רפואי צריכה להיות מובנת בהקשר רחב ומורכב שבו לוקחים חלק שיפוט וערכים, הבנה של סיכויים סבירים וסובלנות למצבים של אי-ודאות. רפואה מבוססת ראיות מהווה עזרה להחלטה ולא "סם-כל".  

יצחק (צחי) בן ציון, אשר שיבר

המירפאה לטיפול מיני, המחלקה לפסיכיאטריה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה לנגב

אירוע לב איסכמי ומחלת לב, מהווים תפנית דרמתית בחייו של כל אדם, המביאה לתחלואה גופנית ונפשית שאינן קלות, לא לאדם הלוקה במחלה, לא לסביבתו ואף לא לחברה כולה.

למרות העלאת המודעות למניעה ראשונית, שניונית ושלישונית, והתפתחות מואצת של אמצעי איבחון וטיפול מתקדמים, עדיין מופיעות מחלות הלב וכלי-הדם במקום החמישי והשישי ברשימת נטל המחלות של אירגון הבריאות העולמי. ההערכה היא כי בשנת 2020 מחלת הלב הכלילית תטפס ותתפוס את המקום הראשון בגרימת נכות בעולם.

גילה ברונר

המרכז לרפואה מינית, מח' אורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

במאמרן של ברוריה מנור וחנה זוהר, המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מתמקדות המחברות בקשיים המיניים של נשים הלוקות בסרטן השד ומצביעות על צורכי מידע בקרב נשים עם חדילת-אורח מוקדמת בעקבות הטיפול במחלתן. המאמר מתפרסם בתקופה שבה המחקר על איבחון וטיפול בבעיות בתיפקוד המיני של האישה זוכה לעניין מוגבר.

אפרים יאול  

מחלקה גריאטרית לסיעוד מורכב, בית-החולים על-שם שרה הרצוג, גבעת שאול, ירושלים, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים 

הפגיעה בחושים אינה תופעה שולית כלל באוכלוסייה המבוגרת, ולעיתים מהווה גורם עיקרי לירידה תיפקודית ולאיבוד העצמאות עד כדי הגעה למצב של חסך חושי. עקב השלכות הגיל חלים שינויים התלויים בגיל (פיזיולוגיים – Age related) בשמיעה ובראייה. גם בקרב המרכיבים משקפיים לראייה מקרוב, נמצא כי בשליש מהם עדיין קיימת בעיה בקריאה, כי בין המתקשים בשמיעה רק 9% מרכיבים מכשיר שמיעה, כי 3% נוספים מרכיבים מכשיר כזה, אך הוא אינו מופעל, וכי ל- 88% הנותרים אין כלל מכשיר למרות הקושי בשמיעה. מעטים מהנזקקים לכך אכן מסתייעים באבזרי ראייה מתאימים, ושיעור אף נמוך יותר מנסה להתאים עזרי שמע ולהתמיד בכך, למרות יכולתם הגדולה לשפר את התיפקוד ואיכות-החיים. 

מצב עגום זה הוא נחלתם של קשישים רבים שהפגיעה בחושים גורמת להרחקתם מהחברה הסובבת, להגברת תחושת הבדידות, ולהחמרה בהשפעות החברתיות והנפשיות השליליות. הפגיעה החושית מתווספת לפגיעות תיפקודיות קיימות, מוסיפה נכות ומורידה את איכות-החיים של הקשישים.

שכיחותן הגבוהה של בעיות ראייה ושמיעה, ופוטנציאל הסיכון הקיים מחד-גיסא, והיכולת לשפר ולרפא מאידך-גיסא – כל אלה מחייבים את התגייסותם של רופא המשפחה, הרופא במחלקה פנימית, הרופא הגריאטרי וכל רופא המטפל באוכלוסייה המבוגרת לגלות ערנות, ולהפנותם להערכה וטיפול בהתאם. תוכניות סינון קהילתיות עשויות אף הן לסייע באיתור ליקויים בחושים, ובהפניית המטופלים דרך המערכת הרפואית להערכה וטיפול. 

אליעוז חפר

לשכת הבריאות המחוזית, חיפה, החוג למינהל מערכות בריאות, מיכללת עמק יזרעאל, אוניברסיטתNew England, המיכללה לישראל

כאשר מפורסמים מחקרים מדעיים יש לשקול גורמים שונים המשפיעים על תוצאותיהם. גורמים אלו מסווגים לקבוצת הסברים לא סיבתיים וסיבתיים, שאינם בהכרח אלו שהחוקרים מייחסים להם את תוצאותיהם. בחירת ההסבר הסיבתי הסביר ביותר לתוצאות המחקר נעשית לפי כלל "התער של אוקאם", אולם אין די בכך לסיבתיות. במקרים רבים הציבור והתקשורת נוטים לפרש מיידית קשר מובהק סטטיסטית כהוכחת סיבתיות, אולם קיימים מספר מדדים הקרויים על-שם Bradford Hill, אשר הקשר האפידמיולוגי הוא רק אחד מהם. וככל שמתקיימים מהם יותר, יש חיזוק רב יותר לכך שגורם החשיפה הוא הסיבה לתוצאה.

לבסוף, קיים פער בין מחקר על גורם סיבתי ומדיניות בריאות. גם לאחר שהחשיפה נמצאה כגורם סיבתי סביר, קיימים תהליכים מתווכים המערבים כוחות במנהל ציבורי, מעורבות של מקבלי החלטות ופעילות פוליטית, עד שמימצאים אודות גורם סיבתי על תחלואה או על השפעות מזיקות של טיפול רפואי יחוללו שינוי במדיניות בריאות.

כהמחשה לפער הזה יוצגו שלוש דוגמאות של מחקרים שתוצאותיהם היו מבוססות. הראשון על הנזקים הבריאותיים של התרופה "Vioxx" = Rofecoxib, השני אודות נזקי הטיפול ההורמוני החלופי לנשים בגיל חדילת-אורח, והשלישי אודות נזקי הקרינה מטלפונים ניידים. לעומת התוצאות המובהקות סטטיסטית, מדיניות הבריאות בכל אחד ממצבים אלו שונה ומובהקת פחות. מדיניות בריאות אינה מבוססת רק על מספרים ותוצאות כמותיות, אלא על שיקולים נרחבים ומורכבים הרבה יותר.

זוהר יהלום, שגב שני

משרד עורכי-דין, המח' למינהל מערכות בריאות, המיכללה האקדמית עמק יזרעאל, יאנסן-סילאג ישראל, המח' לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון

מתן מירשם לחולים, דהיינו מתן הוראה בכתב על טיפול במטופלים, הוא אחת מסמכויותיו המרכזיות של הרופא. בסעיף 1 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, שמוגדר בו מהו "עיסוק ברפואה", המיוחד אך ורק לרופאים מורשים, נימנה מתן המירשם כאחד מהעיסוקים המיוחדים לרופאים, לצד בדיקתם, אביחונם וריפויים של חולים ופצועים. בניגוד לסמכויות רפואיות אחרות, בכל הנוגע למתן מירשם, מעולם לא ניתנה הכרה חוקית (במיסגרת מה שמכונה כ"פעולות חריגות" על-פי סעיף 59 לפקודת הרופאים), לאפשרות של מתן מירשם בידי אנשי צוות רפואי שאינם רופאים. בהיבט המעשי, אין ספק שמתן מירשמים הוא מהפעולות השכיחות ביותר בעבודתם היומיומית של חלק ניכר מציבור הרופאים. במדינת ישראל, כבמרבית מדינות העולם, מרבית התרופות הזמינות, ובתחומי רפואה מסוימים, כל התרופות הזמינות, הן תרופות מירשם, דהיינו תרופות שניפוקן למטופלים מחייב קיום מירשם. הסדרי מימון שונים, ובראשם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, העניקו מעמד מיוחד למירשמי רופא גם ביחס לתרופות שאינן תרופות מירשם, ואף ביחס למוצרים שאינם תרופות כלל. הסדרים אלה מגבירים עוד יותר מתן מירשמים. על-פי הערכות קופות-החולים, מספר המירשמים בישראל עומד על למעלה מ-50 מיליון בשנה, ומכאן שבממוצע כל רופא רושם מספר אלפי מירשמים בשנה! העלייה הגוברת והולכת בצריכת תרופות, בצירוף ה"מונופול" שמוקנה לרופאים במתן מירשמים מכוח החוק, מחייב חלק ניכר מציבור הרופאים להקדיש זמן רב ברישום מירשמים ובפעולות נילוות.

במצב זה, ובהתחשב בעובדה שתיעוד ההוראה הרפואית בדרך של מירשם הוא בעיקרו פעולה רשמית-משפטית, ניתן היה לצפות כי תחום מתן המירשמים יוסדר באופן מפורט בחוק. כמו-כן, ניתן היה לצפות כי הוראות החוק הנוגעות למתן מירשמים תהיינה שגורות בפיו של כל רופא העוסק במתן מירשמים כדבר שבשיגרה. בחינה של המציאות הישראלית מעידה שלא כך הוא הדבר. הוראות החוק העוסקות במתן מירשמים הן מעטות, ונותנות מענה לחלק קטן מהשאלות המתעוררות כתוצאה מיישום נרחב של נוהל (פרקטיקה) זה. במקרים רבים, אין בנמצא תשובה ברורה לשאלות שהן בעלות השפעה ניכרת על מערכת הבריאות בישראל ועל גורלם של מטופלים. יתרה מכך, גם הוראות החוק הקיימות אינן מוכרות בהכרח לציבור הרופאים, ולא ברור באיזו מידה הן נאכפות.

לפיכך, המטרה במאמר זה היא לסקור את הוראות החוק העוסקות במירשם הרופא ולנתח את משמעותן, תוך עמידה על השאלות המעשיות המתעוררות לנוכח המצב החוקי הקיים, בהתחשב בנוהל הנהוג בישראל. עקב מורכבות הנושא, החלטנו לפצל מאמר זה לשני חלקים: בחלק הראשון נדונים היבטים משפטיים ורגולטוריים של מירשם רופא באופן כללי, בעוד שבחלק השני נדונים מירשמים מיוחדים – מירשמי מוסדות רפואיים, מירשמים לתרופות שאינן רשומות לפי תקנה 29 ומירשמים לסמים מסוכנים.

שמי קרסו (1), צור ארביב (2), ישי יריב (2), ארז און (1), יצחק אשכנזי (1), יחזקאל לוי (1)

(1) צה"ל, חיל הרפואה, (2) חברת Keys to Knowledge, שפיים

בשנת 2002 הוחלט באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל להקים תשתית לניהול הידע האירגוני, נבחרו מספר יחידות להנעת התהליך, ביניהן חיל הרפואה. בעבודה זו מובאות התובנות מתהליך בניית מנגנוני ניהול הידע בשירותי הרפואה בצה"ל כאירגון בריאות.

לשם כך נסקרו שירותי הרפואה בצה"ל, התהליכים המרכזיים בהם זוהו ומופו, והמשתתפים המרכזיים בתהליכים אלו רואיינו. על-פי ניתוח זה נבחר תהליך מרכזי להתמקדות בניהול הידע. אותרו בו פערי הידע המשמעותיים, ותוכנן מענה על-ידי שירותי ידע והמלצות תהליכיות ותרבותיות. במקביל נערכו מיפגשים עם גורמי ניהול ידע באירגוני בריאות בישראל, ונסרקו הסיפרות המקצועית והמידע הקיים באינטרנט.

תוצאות המיפוי ותיכנון המענה

התקבלו במחקר תוצאות המיפוי ותיכנון המענה. באירגוני בריאות, מרבית ההחלטות בעלות משמעות קלינית, מינהלית ותקציבית מתקבלות במיפגש הרפואה. בסביבה המשתנה במהירות רבה, למטפל המקצועי יש פערי ידע רפואי-קליני ופערי ידע רפואי-מינהלי, המקנה דרכים ליישום החלטותיו במיסגרת האירגון. השאיפה למתן הטיפול הטוב והיעיל ביותר מחייבת צימצום פערים אלה. לפיכך, נקודת ההתערבות המיטבית היא במיפגש הרפואי, טרם קבלת ההחלטות. הידע הרפואי - הקליני והמינהלי - מגיע ממקורות שונים ובפורמטים מגוונים, קשה לאיחזור פשוט או מלא, אינו מוגש בצורה נוחה לקליטה ויישום, ואינו תמיד מעודכן.

המענה לניהול ידע אירגוני מיטבי במיפגש הרפואי יינתן במסגרת פורטל ידע אירגוני ויתבסס על שישה מרכיבים:

1) הסתייעות בקידוד אבחנות כרכיב תשתית: כמפתח לחיפוש ואיחזור בכלל שירותי הידע; 2) הוראות ועידכוני מדיניות רפואה אירגונית; 3) הוראות ועידכונים קליניים; 4) סל בריאות: ידע קליני ומינהלי; 5) ניהול איכות ברפואה: ניהול סיכונים, בקרת איכות רפואה והדרכה; 6) עמיתים, מומחים ומשוב: מנגנון לחיבור כלל העוסקים ברפואה ראשונית לידי קהילת ידע (תוך הקמת תת-קהילות ייחודיות בתוכה). אימוץ אסטרטגיה זו לניהול הידע מהווה פיתרון כולל המבטיח נגישות מלאה למידע שלם ועדכני וקישוריות מיטבית בין קובעי המדיניות ומיישמיה.

פיתרון זה יכול להביא לשיפור משמעותי באיכות הטיפול, להקטנת סיכונים ולניצול מיטבי של משאבי האירגון.

סוניה חביב¹, שמואל רשפון²^,³, ליזה רובין²,

¹לישכת הבריאות נפת כנרת, טבריה, ²לישכת הבריאות המחוזית, חיפה, ³אוניברסיטת חיפה

המטרה במחקרנו הייתה לבדוק את הקשר בין השכלת האם והלאום לבין שיעור מתן החיסונים, משקל לידה, אנמיה ומצב תזונתי בקרב תינוקות ילידי 1995 ופעוטות ילידי 1994, בנפת חיפה.

לשם כך, איסוף הנתונים אודות המדדים השונים נעשה בתחנות לבריאות המשפחה בנפת חיפה. סיווג האוכלוסייה לפי השכלת האם התבסס על חישוב ממוצע שנות ההשכלה של כל האימהות של הילודים המטופלים בתחנה.

מהתוצאות עלה, כי מעל מחצית מהערבים סווגו כבעלי רמת השכלת אם נמוכה, בעוד שרק 3% מהיהודים סווגו כך; לא נמצא קשר משמעותי בין שיעור כיסוי החיסונים לבין רמת השכלת אם או לאום; שיעור התינוקות שנולדו במשקל נמוך (קטן מ- 2,500 גרם) היה גבוה יותר בקרב יהודים מאשר בקרב ערבים; לא נמצא קשר מובהק בין רמת השכלת אם לבין משקל לידה; שיעור הילודים עם רמת המוגלובין נמוכה מ-11 ג' גבוה יותר בקרב ערבים (18%) מאשר בקרב היהודים (10.5%); לא נמצא קשר משמעותי בין רמת השכלת אם לבין שיעור הימצאות אנמיה.

לסיכום, בסקר זה נמצא קשר בין מדדי בריאות שונים, כמו משקל לידה, רמת המוגלובין וקודי תזונה לבין לאום, אך לא בינם לבין רמת ההשכלה של האם. כמו-כן נמצא, כי האוכלוסייה הערבית נמצאת בסיכון מוגבר לאנמיה. מכאן, שיש להשקיע בתוכניות לקידום וחינוך לבריאות בקרב אוכלוסייה זו במיוחד, לשיפור רמות ההמוגלובין.