תוצאת חיפוש

נדב דוידוביץ¹, חגי לוין^1,2, שמואל רשפון^3,4

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ²עוף בריאות הצבא, חיל הרפואה, צה"ל, ³לשכת הבריאות המחוזית, מחוז חיפה, ⁴בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה

בתאריך ה-15 במאי 2008 התקיים כנס בנושא "חשיבה מחודשת על משפט ואתיקה של בריאות הציבור". בריאות הציבור היא דיסציפלינה בעלת גישה של אוכלוסייה, המתמקדת במניעת תחלואה ובקידום בריאות, ועיקר פעילותה בקרב בריאים. לעומת זאת, הרפואה הקלינית נוקטת בגישה פרטנית, ועיקר פעילותה בקרב חולים. מספר אירועים בולטים בעולם, כדוגמת התפרצות מחלת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), התפרצות מחלת ה-SARS, אסונות טבע, השפעת ההתחממות הגלובלית על בריאות הציבור, התפרצות שפעת העופות וההיערכות לפנדמיה של שפעת – כל אלה העלו לפני השטח שאלות אתיות ומשפטיות מורכבות. במקביל, ובהשפעת שינויים אלו, חלה רפורמה במשפט של בריאות הציבור במקומות שונים בעולם. ייחודיות תחום בריאות הציבור והשינויים שקרו בתחום בעשורים האחרונים, מחייבים חשיבה מחודשת על העקרונות האתיים והמשפטיים של בריאות הציבור, כתחום העומד בפני עצמו, אשר משלים את האתיקה והמשפט של הרפואה הקלינית.

יהושע שמר^1,2,3, איתן ישראלי⁴

¹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר ואוניברסיטת תל-אביב, ²מכון גרטנר לחקר האפידמיולוגיה ושירותי הבריאות, ³אסותא מרכזיים, ⁴מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

הופעתה של מחלת השפעת החדשה עקב זיהום בנגיף A/H1N1, מהווה אתגר מקצועי רפואי וארגוני מהמעלה הראשונה לעולם כולו. ההתמודדות עם המחלה מחייבת פעולות מניעה רבות, היערכות, תגובה ואף שיקום. נדרשים שיתוף פעולה בינלאומי ובין אזורי, ותיאום רציף בין רשויות הבריאות, מוסדות רפואה בקהילה, בתי חולים, ארגוני הצלה תמיכה וסיוע. התפשטות המחלה למצב של פנדמיה תצריך ניהול, שליטה, פיקוח ותירום ברמה הלאומית הגבוהה ביותר.

טלי מיתקי¹, גיורא פילר²

¹המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז רפואי העמק, מחוז צפון, ²מעבדת השינה, בית חולים מאייר (הקריה הרפואית לבריאות האדם רמב"ם), והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

רקע: תִסמונת דום נשימה בשינה (תדנ"ש)1 שכיחה הן במבוגרים והן בילדים (בקרב ילדים השיעור הוא 2%-3%). לתִסמונת זו השפעה רבה על התִפקוד היומיומי והתפתחות הילד. במחקרים שנערכו בקרב מבוגרים התגלה, כי קיים קשר ישיר בין שינה על הגב לבין חומרת תדנ"ש. בקרב ילדים נערכו מחקרים ספורים בנושא שהיו חלוקים במסקנותיהם.

מטרות: המטרה במחקר הנוכחי הייתה להמשיך לחקור ולבסס את הקשר בין תנוחת השינה בילדים  לבין חומרת תדנ"ש.

שיטות: קבוצת המחקר כללה 25 ילדים שנחשדו קלינית כלוקים בתסמונת דום נשימה בשינה ואשר הופנו לבדיקה במעבדת השינה של הטכניון לצורך אישוש אבחנה זו. מהלך העבודה כלל מעקב לילי אחר שנתם של הילדים תוך מעקב צמוד אחר התנוחות השונות של הילד. עיבוד הנתונים כלל השוואה בין הנתונים השונים של חומרת הפרעת הנשימה של הילדים בכל שלב שינה ובכל תנוחת שינה בנפרד. ניתוח התוצאות נעשה באמצעות תבחין T מזווג לזוגות.

תוצאות: במחקר נבדקו 16 בנים ו-9 בנות, בגיל ממוצע של 5.5 שנים (טווח 2-12 שנים), בחומרות שונות של דום נשימה בשינה, ברובם בדרגה בינונית-קשה (בממוצע14.7±12.3  הפסקות נשימה לשעה). במרבית הילדים היה ייצוג של כל תנוחות השינה במשך ליל הבדיקה, אך לא נמצא קשר מובהק סטטיסטית בין תנוחות השינה השונות לחומרת תִסמונת דום הנשימה בשינה בילדים שנבדקו, לא בשנת חלום ולא בשאר שלבי השינה. 

מסקנות: להערכת מחברי מאמר זה, היעדר השפעת תנוחה בילדים עם תִסמונת דום נשימה בדרגה בינונית-קשה נובע ממיקום החסימה, שהוא במרבית הילדים בגובה האדנואידים ו/או השקדיים, בניגוד למבוגרים, שאצלם מרבית החסימות מתרחשות מאחורי הלשון או החיך הרך. 

איל שחר, איתן סקפה

המכון לגסטרואנטרולוגיה, למחלות כבד ולתזונה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

דלקת לבלב חדה (דל”ח)* היא מחלה המתאפיינת בכאב עז ברום ובמרכז הבטן, ובעלייה ברמת אנזימי הלבלב בדם. הגורמים השכיחים לדל”ח הם אבני מרה וצריכת אלכוהול: למעלה מ-75% מהלוקים בדל”ח במדינות המערב. דל”ח כתוצאה מנטילת תרופות היא סיבה נדירה לדל”ח: 2% לערך מכלל הלוקים במחלה זו.

דווח על למעלה מ-100 תרופות הגורמות לדל”ח, אך קיים קושי באִבחון דל”ח מנטילת תרופות. יש לשלול את הסיבות השכיחות יותר לדל”ח, ובראשן אבני מרה, צריכת אלכוהול, התערבויות רפואיות והפרעות בחילוף החומרים (עודף טריגלצרידים או סידן בדם). לאחר מכן יש לבדוק חולים הנוטלים תרופות לאורך הטיפול, טרם הופעת המחלה. 

מאחר שרוב הדיווחים על דל”ח כתוצאה מנטילת תרופות הם אקראיים ומבוססים על פרשות חולים מועטות, נעשו ניסיונות לתיקוף המידע המצטבר בסִפרות הרפואית. ניסיונות אלו התבססו על איסוף כלל המידע שפורסם בסִפרות הרפואית ומתן דירוג לסבירות שהתרופה היא הגורמת לדל”ח על פי שלושה משתנים: הראשון, מספר הדיווחים על אירוע דל”ח כתוצאה מנטילת תרופה, השני, האם דווח על הישנות דל”ח לאחר חשיפה נשנית לתרופה, השלישי, האם קיים משך זמן קבוע בין נטילת התרופה להופעת דל”ח.

בסקירה הנוכחית מדווח על שני ניסיונות כאלו ומפורטות התרופות שנמצאו כגורמות דל”ח בסבירות גבוהה. כמו כן מדווח על מנגנוני השפעות הלוואי מתרופות בכלל ומדל”ח הנגרם מתרופות בפרט. 

המטרה בסקירה זו היא להעלות את המודעות של הקהילייה הרפואית לדל”ח כתוצאה מנטילת תרופות, ולהגביר את סף החשד לאיתור ואִבחון מחלה זו. לגבי חולה שאובחן עם דל”ח ללא סיבה ברורה, מומלץ לבדוק את התרופות שנטל החולה בעבר או כאלה שהוא נוטל בהווה. אם אכן נמצאת תרופה כזו העשויה לגרום בסבירות גבוהה לדל”ח, יש לנסות ולמצוא לה תרופה חלופית.
 

רוברטו איינבינדר¹, מיכל שני^2,1, רינה רוזנברג^2,1, ששון נקר^2,1, שלמה וינקר^2,1

¹המח' לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית מחוז המרכז, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שיעור חיסוני השפעת בקרב אוכלוסיות בסיכון גבוה ירד בשנת 2006 לאחר צבר של פטירות שיוחסו בתחילה לחיסוני השפעת. המטרה הייתה ללמוד מהי השפעת האירועים על מידת ההמלצה של רופאי המשפחה למטופליהם להתחסן.

שאלון אנונימי חולק לרופאי משפחה לאחר עונת חיסוני השפעת בשנת 2006. השאלון כלל שאלות לגבי מידת ההמלצה על החיסון לאוכלוסיות שונות, והאם הרופא עצמו ובני-משפחתו התחסנו.

מאה-עשרים-ושניים רופאים מילאו את השאלון: 74.5% סברו כי קיימת אפשרות קלושה לקשר בין האירועים או שאין קשר כלל בין התמותה והחיסון. למרות זאת ניצפתה ירידה מובהקת בשיעור הרופאים שהמליצו על חיסוני השפעת לקשישים (32.3% לעומת 57.4% P<0.05) ולחולים במצב כרוני (39.0% לעומת 64.8% P<0.05). לא ניצפה שינוי בשיעור הרופאים המתחסנים או בשיעור החיסון של בני-משפחה של רופאים. בניתוח רב-משתנים לא נמצא קשר בין מאפייני הרופא לשינוי בעמדותיו לחיסוני השפעת.

לסיכום, רופאי משפחה חששו יותר להמליץ על חיסוני השפעת בעקבות האירועים, וייתכן כי נתון זה מסביר חלק מהירידה בשיעור המטופלים שהתחסנו כנגד שפעת. לדעתנו, על משרד הבריאות להשקיע מאמצים במתן מידע והמלצות ברורות לצוותים הרפואיים מעבר למאמצים הכללים המושקעים במתן מידע לכלל האוכלוסייה.

אמנון קירו^4,2,1, גרי רובינסון¹, יוסף לקס^4,1, זהר מור², נעמי ורסנו³, אלה מנדלסון³, זיוה אמיתי²

שירותי בריאות כללית-מחוז ת"א¹, לשכת הבריאות המחוזית תל-אביב, משרד הבריאות², המעבדה המרכזית לנגיפים, משרד הבריאות, מרכז רפואי שיבא³, IPROS⁴

לנוכח שיעורי תחלואה גבוהים בקרב ילדים בעונת החורף, IPROS*כימת ואיפיין את תחלואת החורף בילדים, תוך שימת דגש על תחלואת השפעת באמצעות סקר קליני, נגיפי וכלכלי.

שאלות המחקר: הסקר הקליני: אומדן שיעור תחלואת החורף בילדים לסוגיה השונים, כלל התחלואה, תחלואה של דרכי הנשימה העליונות (דדנ"ע)¹ ותחלואה דמוית שפעת (להלן תד"ש)²; הסקר הנגיפי: נאמד השיעור של חולי שפעת בקרב חולי תד"ש במידגם; הסקר האפידמיולוגי-כלכלי: תיאור התפרצות המחלה בתוך המשפחה, נאמד הנזק הכלכלי בעקבות מחלת ילד בשפעת? מהו הנזק הכלכלי הנובע משפעת בילדים? בנוסף חושבו נתוני התחלואה והנטל הכלכלי ברמה ארצית ובדיקה האם חיסון כלל אוכלוסיית הילדים נגד שפעת הוא בעל עלות-תועלת (Cost benefit).

שיטות: סקר קליני: מחקר חתך רב שבועי בעונת השפעת 1997-1998 בקרב 9,300 ילדים בתל-אביב; סקר נגיפי: מידגם שבועי של משטחים לשפעת מילדים חולי תד"ש; סקר אפידמיולוגי וכלכלי: ראיון טלפוני לאומדן התחלואה והנטל הכלכלי במשפחה. בהמשך נערך חישוב נתוני התחלואה והנטל הכלכלי ברמה ארצית.  תוצאות: סקר קליני: נמצא כי כ-38% מאוכלוסיית המידגם חלו בתד"ש במהלך העונה. ילדי הגן ובתי-הספר חלו בשיעור גבוה יותר בקבוצה זו. ההערכה בחישוב הארצי היא, כי 848,000 מתוך 2,000,000 ילדים בישראל חלו בתד"ש. מחלה זו שכיחה בגילאי 3-15 שנים (83% מהילדים חולי התד"ש במידגם). מנגד, דדנ"ע שכיחה בקבוצת גילאי 0-2 שנים (27.4% מכלל ילדי המידגם דדנ"ע).

סקר נגיפי: מתוך 180 דגימות מתוקננות, נמצא כי 93 דגימות (51%) בודדו נגיפי שפעת. מהחישוב עלה, כי 2,046 (22%) מתוך 9,300 ילדי אוכלוסיית המחקר חלו בשפעת. אנו מעריכים כי בשנה זו בישראל חלו בשפעת כ-440,000 ילדים.

סקר כלכלי: ב-49 מתוך 52 (90%) משפחות הילדים החולים, היה זה הילד שחלה ראשון והדביק את שאר בני-המשפחה. בסך-הכל חלו 66% מבני המשפחה. עלות מחלת הילד מוערכת ב-300 ₪, ולפיכך הנטל הכלכלי הארצי בגין המחלה בקרב ילדים מגיע לעלות של 132 מיליון ₪. 

לסיכום, תד"ש שכיחה בילדים יותר מאשר במבוגרים. קבוצת הגיל השכיחה היא בגילאי 15-3 שנים, וכוללת את ילדי הגן ובתי-הספר. שיעור הילדים חולי השפעת המאובחנים הוא 22% וגבוה באופן מובהק משיעור התחלואה הכללי באוכלוסייה. הילדים הם הראשונים מבני הבית שחלו וגרמו למגיפה משפחתית. בניתוח עלות-תועלת יש הצדקה לחיסון אוכלוסיית הילדים, בעיקר בגילאי הגן ובית-הספר,הן בגלל היקף התחלואה והן בגלל שאוכלוסייה זו מדביקה את המשפחה וגורמת לנטל כלכלי משמעותי.

אמנון קירו, זהר מור

לשכת הבריאות המחוזית ת"א, משרד הבריאות

שפעת היא מחלה נגיפית עונתית של דרכי-נשימה, הגורמת לתחלואה רחבת היקף ובעלת פוטנציאל מגפתי. ערכי ה-R0, האומדים את מספר העלולים להידבר מכל חולה, הם בין 1.5-3. שיעורי התחלואה והסיכון לתמותה גבוהים יותר בקרב קבוצות הסיכון, הכוללות מבוגרים מעל גיל 65 שנה וחולים במחלות כרוניות, שמצבם הבריאותי עלול להתערער כתוצאה מהזיהום.

לילי זובורובסקי^2,1, מאיה כלב-לנדוי², משה לוסקי^5,3,1, מונה בועז⁴, דני געתון^5,3,1

¹מכון מור, בני-ברק, ²מח' עיניים, בית-חולים וולפסון, חולון, ³מערך עיניים, בית-חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, ⁴המח' לאפידמיולוגיה, בית-חולים וולפסון, חולון, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שדה ראייה מחשבי הוא בדיקה פסיכו-פיזית המחייבת שיתוף-פעולה והבנה מהנבדק. אוכלוסיות מהגרים אשר אינן דוברות את השפה המקומית עשויות להדגים ביצוע ירוד של הבדיקה, והדבר נבדק במחקר הנוכחי.

המחקר נערך בישראל, שבה העברית היא השפה השלטת. בקבוצת המחקר נכללו 49 חולים שאינם דוברי עברית. בקבוצת הבקרה נכללו 173 חולים דוברי עברית שהותאמו בגיל ומין לקבוצת המחקר. הבדיקות בוצעו במשך חודשיים ועל-ידי אותה קבוצת טכנאים. השווינו בין הקבוצות במספר מדדים: מדד אמינות קליני, שיעור איבודי פיקסציה וניקוד נזק בשדה הראייה. מדד האמינות וניקוד הנזק בשדה הראייה עלו באמינות ירודה או בנזק גדול יותר. כל דוברי העברית קיבלו אותן הנחיות לביצוע הבדיקה על-ידי טכנאי שדה ראייה. החולים שאינם דוברי עברית הונחו על-ידי טכנאי (N=34) או גורם לא מקצועי (מלווה) (N=15).

הגיל הממוצע של כל הקבוצה היה 69.7+/-13.1. הגיל הממוצע של קבוצת המחקר היה 67.1+/-18.0. בקבוצת המחקר דיברו החולים 7 שפות זרות שונות. מדדי האמינות, שיעור איבודי הפיקסציה וניקוד הנזק בשדה הראייה היו דומים בין קבוצת דוברי העברית לקבוצת דוברי השפות הזרות. בתת-הקבוצה של דוברי שפה זרה שהונחו על-ידי גורם לא מקצועי הודגמו מדדי אמינות גרועים יותר וניקוד נזק בשדה גבוה יותר.

לסיכום, מתן הנחיות מדויק ונאות הכרחי לקבלת תוצאות איכותיות בבדיקת שדה ראייה. במחקר הודגם, כי מהגרים עוברים את בדיקת שדה הראייה בצורה טובה לאחר שקיבלו הנחיות מקצועיות בשפתם.

אלדר כרמל¹, ריקי טייטלבאום-סויד², ללה מיגירוב¹, מינקה הילדסהיימר², יונה קרוננברג¹

המח' לרפואת אף אוזן וגרון וניתוחי ראש צוואר¹ והמכון להפרעות שמיעה ודיבור², מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שתל שבלול הוא טיפול מקובל לשיקום שמיעה במטופלים עם ליקוי שמיעה תחושתי עצבי דו-צדדי בדרגה חמורה עד עמוקה. בשנים האחרונות פורסם מספר גדל והולך של מחקרים המצביעים על יתרונות בהשתלה דו-צדדית לעומת חד-צדדית.

במאמר זה מדווח על 15 מושתלים, ילדים ומבוגרים, אשר עברו ניתוח שתל שבלול דו-צדדי. תוצאות מבחני תפיסת הדיבור מצביעים על תועלת לשמיעה בהשתלה דו-צדדית לעומת חד-צדדית, בעיקר במבחני תפיסת דיבור על רקע רעש.

ענת אחירון, אלון קלרון

המרכז לטרשת נפוצה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מערכת העצבים המרכזית מאופיינת בתכונה של פלסטיות עצבית (Neuronal plasticity), המתבטאת ביכולת של נירון בודד או קבוצת נירונים לעבור שינויים תיפקודיים ומבניים החשובים לתהליכי למידה ולתהליכי שיקום לאחר נזק במוח. בסקירה הנוכחית אנו מתמקדים ביכולת של פעילות גופנית להשפיע ברמה המולקולתית על תהליכי פלסטיות עצבית, כגון עלייה בביטוי חלבונים הקשורים לגדילה עצבית או שינויים במבנים נירוניים במיתאם לשיפור תיפקודי מכוון מטרה. נמצא, כי רמת הגורם הנירוטרופי BDFN) Brain Derived Neurotrophic Factor) היא קריטית לאירגון מחדש של הקשרים העצביים ונמצאת בקשר ישיר למידת הפעילות הגופנית המתבצעת. על-סמך מחקרים בעשור האחרון, שבהם נבדקו השפעות פעילות גופנית על שיקום מערכת העצבים המרכזית, אין ספק כי פעילות גופנית היא כלי שיקומי חשוב ויעיל, הן במצב הבריא והן כחלק בלתי נפרד מתהליך השיקום בעקבות נזק עצבי מרכזי. הוכח, כי פעילות גופנית משפיעה על פלסטיות נירונית ועל היערכות עצבית מחודשת, המותאמת לשינויים סביבתיים שנגרמו עקב פגיעה במוח או כחלק מתהליכי הזדקנות.

בנימין זילברמן

מירפאת הריון בסיכון גבוה, המרכז לבריאות האישה, קופת חולים מאוחדת, מרכז רפואי בית מאי, חיפה

במחקרים נמצאו שיעורי תמותה גבוהים בילודים וֵסַב-לֵדתית, בלידות המתרחשות בלילה, בסופי שבוע ובמועדי חופשה. סיבות שהועלו הן עייפות, כוח אדם מועט, צוות רפואי שאינו מיומן ופיקוח רופף על ידי רופאים בכירים.

חשיבות רבה נודעת לפטירות הנגרמות עקב תשניק הילוד, בהיותה מדד לאיכות הטיפול סביב מועד הלידה. אירועים סביב הלידה מהווים בחלקם תוצאה של מצב העובר במהלך כל ההריון. לא נמצאו עדויות חד משמעיות לריכוז אירועים קשים או אוכלוסייה בסיכון בלילה, בסופי שבוע ובחופשות.

בעבודות שנערכו לגבי השפעת ההפחתה של שעות עבודה של מתמחים, לא הודגם שיפור משמעותי באיכות הטיפול הרפואי. יש לשקול בזהירות שינוי זמני המישמרת כדי לא לפגוע במחזור שינה-ערות היומי.

נודעת חשיבות לרציפות הטיפול הרפואי, ובמחקרים בנושא הודגמה עדיפות לאיכות הטיפול הניתן על ידי צוות עייף המכיר את החולים על פני צוות רענן שאינו מודע לכל בעיות החולים.

נודעת חשיבות לתיכנון מדוקדק של שעות פעילות, ליתר השגחה של צוות רפואי בכיר ומיומן, ולנוכחות רצופה של ניאונטולוג במוסד הרפואי. החוקרים ממליצים המשך בירור גורמים המשפיעים על תוצאות הלידה. 

פעילות גופנית יכולה לתרום למצב הגופני של כל אדם, והיא חשובה אף יותר במטופלים פסיכיאטריים המנהלים אורח-חיים לא בריא ונוטלים תרופות המגבירות את הסיכון להופעת תיסמונת חילוף-החומרים. במאמר זה מובאות תוצאות המחקר בנושא היעילות של פעילות גופנית בהפרעות פסיכיאטריות שונות, גם מהיבט פיזיולוגי רפואי וגם מהיבטים פסיכולוגיים. מוצע להגביר המעורבות של רופאים ואנשי בריאות הנפש בתיחקור ובעידוד מטופלים לפעילות גופנית סדירה.

מחלת ריאות חסימתית כרונית היא מחלה נפוצה עם נטייה להתפשטות בעולם. מבחינה פיזיולוגית, במחלת ריאות חסימתית כרונית נגרמת הפרעה באיוורור ובחילופי גזים בריאות. בבדיקות מעבדה יכולה לחול עלייה בדו-תחמוצת הפחמן עם ירידה הדרגתית בערכי החמצן וה- pH בדם העורקי, וכתוצאה מכך חלה עלייה במקטעי שטח מת פיזיולוגי.

חולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית מהווים חלק גדול מהחולים המונשמים ביחידה לטיפול נמרץ. על-מנת לנבא את משך ההנשמה עלה הרעיון לבדוק את היחס בין מקטע שטח מת פיזיולוגי למשך ההנשמה ולהתבסס עליו כמדד פרוגנוסטי.

נכללו במחקר 49 חולים מונשמים על רקע החמרה במחלת ריאות חסימתית כרונית. מכל החולים נלקחו בהתקבלותם דגימות דם לגזים בדם העורקי, נבדק PECO2 באמצעות מכשיר Datex S/5 ובהמשך חושב מקטע של שטח מת פיזיולוגי – Dead space fraction  על-פי המשוואה על-שם Bohr. העיבוד הסטטיסטי של הנתונים נעשה באמצעות תוכנת ה- SPSS-11.

נמצא, כי החולים שנכללו במחקר היו מונשמים לפחות מ-5 עד 161 שעות (ממוצע 40±47). בנוסף למדדי המעבדה כמו גזים בדם העורקי, נמדד הערך של דו-תחמוצת הפחמן באוויר הנשאף וחושב הערך של DSF. ערכי ה- DSF שהתקבלו נעו בין 0.22 לבין 0.74 (ממוצע 0.119±0.489). לא נמצא קשר בין ה-DSF לזמן ההנשמה, מימצאים אלו אינם תורמים להערכת מצב החולים הללו או לניבוי הפרוגנוזה ותקופת ההנשמה.

לסיכום, מקטע של שטח מת פיזיולוגי (Dead space fraction) אינו יכול להוות מדד פרוגנוסטי למשך ההנשמה בחולים עם אי-ספיקת נשימה חדה על רקע החמרה במחלת ריאות חסימתית כרונית.
 

רוקסוליאנה אבדאח-בורטניאק¹, צבי ברנשטיין¹, רימון ניז'ם², דניאלה זלמן¹, יוליה שניידר¹, אברהם קוטן^3,1

¹המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ²המח' לאונקולוגיה, בית-החולים האיטלקי, חיפה, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה 

דדנות הזכר (גינקומסטיה) היא מצב טב (Benign) המתבטא בשיגשוג-יתר של המרכיב הבלוטני בריקמת השד.

דדנות עלולה להתהוות משנית לטיפול הורמוני ב-Bicalutamide הניתן בסרטן הערמונית.

לסיכום, המטרה בטיפול בדדנות היא הפחתת הסבל הנפשי ושיפור אסתטי. בטיפול בקרינה ניתן למנוע הופעת דדנות.

בנימין זילברמן

המרכז לבריאות האישה, קופת-חולים מאוחדת, חיפה

משך המירווח הבין-הריוני (מב"ה)1 הוא נושא חשוב, בהיותו משפיע על תוצאות ההריון, תחלואת ותמותת האם והעובר, ובעל השלכות כלכליות, דמוגרפיות וחברתיות. קיימת אי-אחידות בהגדרות  מב"ה, המשפיעה על התוצאות והמסקנות. בחלק גדול העבודות נמצא מירווח של 18-23 חודשים כמירווח הגורם לשיעור הסיבוכים בעובר ובאם הנמוך ביותר. בעבודות שנערכו במדינות  מתפתחות בעלות שיעור ילודה גבוה, ההמלצה היא למירווח שלא יקטן מ- 3 עד 5 שנים ממועד ההריון האחרון. מב"ה קצר משפיע בעיקר על שיעור לידות מוקדמות, משקל עוברים יחסית לשבוע ההריון ומשקלי הלידה. מב"ה קצר מעלה גם שיעור סיבוכים באם, ובעיקר שיעורי תמותה, דימומים בהריון, בעיות יתר-לחץ-דם בהריון ואנמיה. מועלים הסברים שונים לקשר בין מב"ה קצר וסיבוכים ובהם – חסר תזונתי של האם הנובע מזמן מילוי קצר של המאגרים התזונתיים, תחרות  בין הצאצאים על משאבים חומריים ונפשיים במשפחה, ודפוסי התנהגות נושאי סיכון כמו עישון ואלכוהול, השכיחים יותר באוכלוסיות אלה. מועלית גם אפשרות שמב"ה קצר אינו אלא סמן לאוכלוסייה בסיכון ואינו גורם-סיכון העומד בפני עצמו. הוצע עקום בצורת J שבו מדווח על קצוות המירווחים הבין-הריוניים כנושאי הסיכון הגבוה ביותר לסיבוכים באם ובעובר. לסיכום, נדרשות פעולות הסברה וחינוך להדגשת הקשר בין מב"ה לסיבוכי הריון, לאיתור אוכלוסיות בסיכון ולעריכת מחקרים נוספים לצורך הגדרה מיטבית של מב"ה.