תוצאת חיפוש

נערה בת 16 פנתה עקב התפתחות הדרגתית של כאב בכף רגל מספר ימים לאחר ריצת 2000 מטר. ניסיון טיפול שמרני במשככי כאבים במינון גבוה ומנוחה לא הועיל. בדיקת תהודה מגנטית (MRI) של כף הרגל הדגימה קרע ודמם תוך מדורי של שריר ה- Abductor Hallucis. תחת הרדמה בוצעה מדידת לחץ תוך מדורי, 130 ממ"כ, והשוואה לרגל הבריאה, לחץ של 10 ממ"כ. הנערה טופלה בפסציוטומיה מיידית של המדור. לאחר הניתוח חל שיפור מידי במצבה, ולא נזקקה לאנלגטיקה ושבה בהדרגה לפעילות

תסמונת מדור בדרך כלל מופיעה על רקע אירוע חבלה, במקרים חריגים התסמונת יכולה להופיע מסיבה שונה, כגון בתר-מאמץ. עד כה לא תוארו פרשות חולים של תסמונת מדור בילדים על רקע קרע בשריר. מודעות וחשד קליני גבוה חשובים לאבחון חולים לא שגרתיים אלו והצלת תכולת המדור.

אנו מדווחים כאן על פרשת חולה נדירה זו וסקירת ספרות בנושא

ההכרה בילוד כמטופל על כל צרכיו וזכויותיו הופיעה מאוחר יחסית לתחומים אחרים ברפואה. בד בבד עם התפתחות תחום הניאונטולוגיה המודרנית בארץ והקמת יחידות לטיפול מיוחד בילוד, החל תהליך של ארגון צוותים מיומנים וסטנדרטיזציה בשיטות הטיפול, תוך יצירה שפה משותפת, שיטות עבודה, וסנכרון של עבודת הצוותים. חשיבות התמיכה שיקבל ילוד במצוקה לאחר לידתו – בדקה הראשונה, ועל פי הצורך במשך השעה הראשונה לחייו, "שעת הזהב" – מודגשת בכל הדרכה של צוותים המטפלים בילודים ובפגים בלידה. תמצית העקרונות מועברים היום בקורסים מבוססי סימולציה של צוותים רב-תחומיים ברוב בתי החולים בישראל, כפי שמפורטים בהמלצות של הארגונים המובילים בתחום ומוסכמים במסגרת ארגון-העל ה-International Liaison Committee for Resuscitation (ILCOR). מאמר זה עוסק בתהליכים שאפשרו את ההגעה להישגים הקיימים היום, ומתווה את המטרות לעתיד המערך המופקד על המשך שיפור התנאים, הביצועים והתוצאות של החייאת הילוד במצוקה לאחר הלידה בישראל

הארכה בתוחלת החיים יצרה עלייה בתת-אוכלוסיות פגיעות של מבוגרים עם תחלואים חשוכי מרפא, מוגבלות וסבל תקופות ממושכות יותר עד למוות. למרות שעלייה בגיל וריבוי תחלואה כרוכים בפחות רפואה מבוססת עובדות (EBM) וירידה ביחס תועלת/נזק חיובי לתרופות, דווקא עולה מספר הרופאים/מומחים ונהלי טיפול המיושמים ביותר מבוגרים. התוצאה: טיפול תרופתי בלתי הולם וריבוי תרופות (IMUP) שהיקף ועצמת נזקיהם ברמה הרפואית, סיעודית, כלכלית וחברתית מחייבים הגדרתם כמגיפה היאטרוגנית הראשונה בהיסטוריה. מגוון עכבות פוגם בניסיונות לשבירת מעגל הקסמים השלילי של IMUP באמצעות הפסקת תרופות מבוקרת/מפוכחת (הת"מ, De-prescribing): מיתוס פסיכולוגי אמוציונלי כי "לכול מחלה תרופה" והרופא הטוב נמדד בכישוריו לרשום את התרופה הנכונה למחלה. קיים תסכול כשמטופל יוצא ללא מרשם ולכן, המלצה להת"מ תיתפש אוטומטית כשלילית ומסוכנת. רופאים מצדם מעולם לא הודרכו כיצד להפסיק תרופות, הגישה צורכת זמן ומאמץ להסברים. בנוסף, מגוון פחדים באווירת רפואה מתגוננת: פחד מתביעה משפטית, מהממונים, מהחולה ומשפחתו, ולחץ לבצע כול הנהלים להשגת "מדדי איכות" למרות שבקשיש יישומם עלול לגרום נזק יותר מתועלת.

השיטות היעילות ביותר להת"מ מתבססות על גישת "השמת החולה במרכז", וברובן הוכחה הצלחה כזו או אחרת בהקטנת המספר הכולל של התרופות. במחקר מישראל הוכח שהפסקת תרופות משמעותית שיפרה לאורך שנים שביעות רצון ומדדים קליניים כולל מצב תפקודי, נפשי, קוגניטיבי. כבכול מגיפה הפתרונות הם ברמה גלובלית: הוקם ארגון בינלאומי (IGRIMUP) המתאם מלחמה בעכבות, מקדם אמצעי ריפוי באמצעי הת"מ משופרים ויוזם מניעה – הגברת מודעות וחינוך מוקדם לרופאים וגורמי בריאות אחרים ולציבור הרחב. זוהי מטרה מובילה בסדר עדיפות מערכות בריאות: A triple win-win - שיפור איכות חיים בעשרות שנים אחרונות לחיים ובמקביל, הקטנת נזק כלכלי מעלויות תרופות הנרשמות בידי רופאים רבים, וגם מאשפוזים מיותרים כתוצאה מתרופות

הקדמה: שכיחות הליך שחזור שד ישיר בשלב אחד עם משתל סיליקון עלתה משמעותית בשנים האחרונות כתוצאה מהתקדמות הטכניקה הכירורגית ועלייה בשיעור כריתות השד המניעתיות. שילוב Acellular dermal matrix (ADM) מאפשר להרחיב את ההוריות לביצוע ההליך והפך שכיח בקרב מרכזים רבים, אך עלול להוביל לעלייה בשיעור הסיבוכים הבתר-ניתוחיים.

מטרות: במאמר זה נציג את ניסיוננו בשחזור שד ישיר בשלב אחד עם משתל סיליקון וכיסוי מוסקלו-פציאלי, ללא שימוש ביריעת ADM.

שיטות מחקר: בתקופה שבין 2015 עד 2018 בוצע איסוף מידע פרוספקטיבי לגבי מטופלות אשר עברו כריתת שד ושחזור מידי במוסדנו. במאמר הנוכחי נכללו מטופלות אשר עברו שחזור שד ישיר עם משתל סיליקון וכיסוי מוסקלו-פציאלי, ללא שימוש ב-ADM. איסוף המידע כלל נתונים דמוגרפיים, אונקולוגיים וכירורגיים כולל סיבוכים בתר-ניתוחיים. הסיבוכים חולקו למינורים ומג'ורים כמקובל. בוצע תיעוד של הצורך בשחזור אסתטי.

תוצאות: 20 מטופלות (25 שדיים) עברו שחזור שד ישיר עם משתל סיליקון וכיס מוסקלו-פציאלי. שיעור הסיבוכים הכללי עמד על 24% (6 שדיים), מתוכם ב-5 שדיים (20%) הופיעו סיבוכים מינוריים שכללו התכווצות קופסית קלה, הפרעה בריפוי פצע, איסכמיה במתלה העור וזיהום שטחי. סיבוך מג'ורי התרחש במטופלת אחת (4%), אשר סבלה מהתכווצות קופסית דרגה 4 אשר בגינה בוצעה התערבות כירורגית. ל- 36% מהמטופלות הוצע ניתוח משלים לשיפור תוצאה אסתטית, אך רק 16% בחרו לעבור אותו.

דיון ומסקנות: שחזור שד ישיר בשלב אחד עם משתל סיליקון וכיס מוסקלו-פציאלי משלב יתרונות הדומים לשימוש ב-ADM אך ללא החסרונות הנלווים לו. שיטה זו מהווה אופציה אטרקטיבית לשחזור שד בשלב אחד עם תוצאות אסטטיות מצוינות ושיעור סיבוכים נמוך. על ידי הקפדה על בחירת מטופלות מתאימה ניתן יהיה לצמצם את שיעור הסיבוכים אף יותר

ההיארעות המדווחת של זיהומים סביב שתלי סיליקון בניתוחי שדיים קוסמטיים נעה בין 1.1% ל-2.5% ועד לשיעור של 20% בשחזורי שדיים. המחוללים העיקריים של זיהומים אלו הם סטפילוקוקוס אפידרמידיס וסטפליקוקוס זהוב שמקורם בפלורה הטבעית של העור. זיהומים במיקובקטריה שאינה מחוללת שחפת (non Tuberculous Mycobacterium) ובמיוחד מיקובקטריום פורטואיטום (Mycobacterium Fortuitum) אינם שכיחים, אך נמצאים במגמת עלייה.

סוגי מיקובקטריה שאינה מחוללת שחפת הם אורגניזמים סביבתיים, לרוב לא פתוגניים, אך יכולים לגרום למנעד רחב של מחלות, כולל זיהומי עור ורקמות רכות. מתוך המיקובקטריה שאינם מחוללי שחפת, מיקובקטריום פורטואיטום הוא מחולל דומיננטי לזיהום פצע לאחר ניתוחים ובעיקר בניתוחים הכוללים שימוש בחומרים לא אורגניים, כגון רשתות, שתלי סיליקון וצנתר לדיאליזה צפקית. לרוב זהו זיהום מאוחר בפצע, עם מהלך איטי ותרביות עקרות שאינו מגיב לטיפול אנטיביוטי שגרתי.

רוב המיקובקטריה שאינם מחוללי שחפת ניתנים לבידוד בקלות מהסביבה כולל מהאדמה וממים, לרבות מי ברז ומי בריכות. קיימות עדויות לכך שההדבקה קשורה בנוכחות החיידק במאגרי מים ובקיום מנגנוני הגנה המאפשרים עמידות כנגד נהלי החיטוי המקובלים.

במאמר הנוכחי, מובאת פרשת חולה, אישה צעירה ובריאה, לאחר הרמת שדיים משולבת בהחדרת שתלי סיליקון, אשר פיתחה זיהום חד צדדי סביב שתל הסיליקון. נתאר את ניסיון ההנצלה של השתל ואת הדילמה המתמשכת - האם להוציא את השתל או אם לאו. יוצגו הממצאים המעבדתיים והמאקרוסקופיים של זיהום זה.

כמו כן מובאת סקירת ספרות מקיפה של זיהומים במיקובקטריום פורטואיטום בהיבטים הקליני, המעבדתי והמיקרוביולוגי. אנו מדווחים גם על אמצעי האבחון המתקדמים ובחשיבות נטילה נכונה של הדגימה.

מודעות למחולל מיוחד זה חשובה לאבחון מוקדם, לטיפול הולם, למניעת סיכונים, סיבוכים ועלויות מיותרות, ולמניעת נזק אסתטי.

קיימים אתגרים בלימוד והוראה של מקצוע ההרדמה, המתחילים כבר בהערכת הכישורים הנדרשים למרדים. יש חשיבות במדידת שני היבטים נפרדים של ביצוע איכותי בניהול משברים בהרדמה: התאמת פעולות טכניות נדרשות, ופתירת בעיות של משברים בניהול ההרדמה. התגברות על משברים דורשת פעילות הבנתית (קוגניטיבית) לא טכנית מורכבת. כישורים לא טכניים יכולים להיות מחולקים שתי תת קבוצות עיקריות: (1) כישורים הקשורים להבנה הכרתית – כמו לקיחת החלטות, תכנון, אסטרטגיה, ניהול סיכונים, הבנת המצב; (2) כישורים חברתיים ובין אישיים עם הבנה רגשית – כמו עבודת צוות, תקשורת, ויכולת הנהגה.

הערכת יכולות לא טכניות יכולה להיות מאד בעייתית להשגה בשיטות ההוראה וההערכה המקובלות והישנות. המועצה לרישוי של הבוגרים בחינוך ברפואה (ה-ACGME) בארה"ב, מיסדה לאחרונה גישה חדשה של "אבני דרך" בחינוך. גישה זו דורשת מתוכניות ההוראה לקבוע את הערכת יכולת רפואית והתקדמות בלימוד הרפואה, וברפואה פנימית בפרט. ארגז הכלים המומלץ של ה-ACGME כולל וממליץ על שימוש בהדמיה (סימולציה) רפואית כשיטה היעילה ביותר להערכת יכולת מסודרת של נותני טיפול רפואי. תסריטי הדמיה צריכים ויכולים לכוון לבדיקת ומציאת חסרים ביכולות הטכניות וגם ביכולות הלא טכניות (=קוגניטיביות) הקשורים להבנה הכרתית של המרדים.

כישורים לקויים וחסרים הקשורים להבנה הכרתית – יובילו בהכרח לשגיאות הבנה אצל המרדים או המתמחה בהרדמה. אין להמעיט בחשיבות ההבנה כיצד לתקן שגיאות הבנה במסגרת תכניות התמחות כלשהי. שגיאות הבנה כאלה תמיד יהיו מקור לאיתור חיפוש ותיקון, כיוון שהן עלולות להוביל לקביעת אבחנה מוטעית או החלטה על טיפול רפואי לקוי, חסר, או פשוט מוטעה. לדעתנו, המחנכים בהרדמה צריכים להציב מטרות למידה או תכנית לימודים, שיהיו מאוזנות ומכוונות לטיפול בחסרים של הכישורים הנלמדים שהתגלו במתמחים. חסרים אלו יכללו את כל שגיאות ההבנה, שגיאות חשיבה עצמית הקשורות לתהליכי ההבנה המתרחשים במוח, במטרה לפעול להסרת עיוותים, העדפות, ודעות קדומות שעלולים להתגלות או התגלו בתוכנית הלימוד וההתמחות.

שיתוף תסריטי הדמיה יכול לספק נקודות מבט הניתנות להשוואה בהקשר להערכת מתמחים מתוכניות התמחות שונות בהרדמה  – וכן גם סיכוי להתאמה אוניברסלית (כלל עולמית) של תסריטים שהורכבו במסגרות שונות, תוך למידת לקחים או סיכול שגיאות שהופקו במסגרות אחרות. תקשורת ושיתוף פעולה בין מרכזים רפואיים בשימוש בתוכניות ההדמיה (כולל שיתוף ותיקוף תסריטים) חשובים מאוד לעתיד טכנולוגיה זו של הערכה, ולדעתנו גם לעתיד המקצוע בכלל.

לסיכום, הערכת ביצועים ויכולות מהסוג הבנתי או טכני תוך שימוש באמצעי ההדמיה, יכולה לעזור בזיהוי חוזק או חולשה של מערכת החינוך בהרדמה, להדריך ולקדם שינויים בתוכנית התמחות, בעיקר בהקשר לחסרים במילוי משימות הדורשות עיבוד נתונים בדרגה הגבוהה ביותר במקצוע. חסרים כאלה חייבים להיות מטופלים כראוי בכל תוכנית התמחות ראויה לשמה בהרדמה.

מחלות לב וכלי דם (קרדיווסקולריות), המלוות לעיתים קרובות במחלות רקע רבות, הן סיבת התמותה הראשונה בעולם. אי היענות לתוכניות שיקום לב, שהן מרכיב מרכזי במניעה שניונית, היא אחת הסיבות לכישלון באיזון גורמי סיכון ושינוי אורחות. גורמי סיכון מובילים לאירועים חוזרים, לאשפוזים מיותרים ולתמותה. אמצעים טכנולוגיים הם בעלי פוטנציאל גדול לשיפור שירותי הבריאות. בשנים האחרונות חלה מגמת עלייה בצריכת אמצעים טכנולוגיים לצורך בריאות. שיקום לב בבית ("של"ב") באמצעות טכנולוגיה הוא חלק ממגמה כללית של הרפואה המערבית ליישם את גישת "המטופל במרכז" במסגרת שירותי הבריאות. בשנה האחרונה אישר משרד הבריאות בישראל תוכנית של"ב בסל הבריאות לחולים בדרגת סיכון נמוכה. בהתאם לחוזר מנהל משרד הבריאות, מאז חודש נובמבר 2018 פועלת תוכנית של"ב במרכז הרפואי שיבא-תל השומר. התוכנית משלבת טכנולוגיה חדשנית לצד טיפול רב-מקצועי. יישום התוכנית הלכה למעשה מאפשר למידה על האופן שבו ניתן להטמיע את המודל הטיפולי בתוכניות נוספות לניהול מחלות כרוניות, לרבות שיקום או אשפוז בבית, תוך שמירה על בטיחות המטופל ועל אבטחת המידע הרפואי. מטרת המאמר הנוכחי היא לסקר את תוכנית של"ב הראשונה בישראל, את מרכיביה, את יתרונותיה ואת אתגריה, וכן להציג את המודל הטיפולי, את כשירותו לניהול מחלה רב-מקצועי ואת הגברת ההיענות לטיפול.

הקדמה: השימוש בקנביס רפואי הפך להיות יותר ויותר שכיח בקרב מטופלים במצבים רפואיים שונים, כולל מצבי כאב כרוני. בעבודה זו, אנו מסכמים את מאפייני השימוש ב קנביס רפואי בקרב חולי דאבת.

שיטות: חולים עם אבחנה של דאבת אשר מטופלים בקנביס רפואי ברישיון, ונמצאים במעקב בבית חולים לניאדו בנתניה, בית חולים נצרת בנצרת, ובמעקב המחבר הראשון בקופות החולים השונות, נשאלו טלפונית אודות נתונים דמוגרפיים, משך התסמינים והאבחנה של דאבת, משך השימוש בקנביס רפואי, כמות חודשית מסופקת, מספר השימושים היומיים, מספר הזנים היומיים, מספר זנים שנוסו קודם, צורות אספקת הקנביס הרפואי, צורות השימוש בקנביס רפואי, איחור בקבלת הקנביס הרפואי, הופעת תופעות גמילה בזמן האיחור בקבלת ה קנביס הרפואי, ידיעת שמות הזנים הנוכחיים ותכולת הtrans-Δ⁹-tetrahydrocannabinol (THC) (-)- ו- (CBD) Cannabidiol, דומיננטיות של אנדיקא או סאטיבא בזנים, תרופות לדאבת כרגע ואלה שהופסקו/הופחת מינונן לאחר התחלת טיפול בקנביס רפואי, חברות מגדלות מספקות, השפעה של שימוש בקנביס רפואי על פרמטרים קליניים כדוגמת כאב, שינה, חרדות, דיכאון, ריכוז ומשקל. כמו כן, נאספו נתונים על עבודה בתקופת השימוש בקנביס, בילויים, נהיגה, אפשרות מתן  קנביס לאחרים, עמדה לגבי הרפורמה בקנביס, השפעות לוואי של  קנביס ושאלות נוספות.

תוצאות: מאה-ואחד (101) מטופלים השלימו את המחקר. שיעור של 73% מהנכללים במחקר היו נשים וממוצע הגיל היה 45±118 שנים. ממוצע משך התסמינים והאבחנה של דאבת היה 8.39±6 ו 3.9±4.96 שנים, בהתאמה, ממוצע משך הטיפול בקנביס רפואי היה 15.3±12.6 חודשים וממוצע צריכת  קנביס חודשית היה 28.6±10.2 גרם. שיעור של 54% עישנו קנביס טהור בלבד, 18% השתמשו באידוי בלבד ושלושה מטופלים בשמן בלבד, השאר (26%) השתמשו בשילובים שונים. ממוצע מספר שימושים מינימאלי ליום 4.11±2.9 ומקסימאלי 7.9±5.6. ממוצע מספר זנים לשימוש יומי היה 2.11±1.0 וממוצע מספר הזנים שנוסו כולל הנוכחיים היה .2±6.7 למטופל. שיעור של 47% מהמטופלים הפסיק לגמרי כל טיפול אחר כנגד דאבת ו-51% מהמטופלים הפחיתו מהטיפול הקודם. מטופל אחד בלבד הפסיק טיפול בקנביס רפואי. בעלת מספר הלקוחות הגדול ביותר הייתה חברת "תיקון עולם" והזן המשומש ביותר היה "אלאסקא" לבוקר ו"ארז" לערב. ממוצע השיפור בכאב ובשינה היה כ-77% בקרב המטופלים. שיעור של 36% מהמטופלים דיווחו על עלייה במשקל בעת שימוש ב קנביס רפואי לעומת 16 שדיווחו על ירידה במשקל. שיעור של 51% דיווחו על יותר בילויים מחוץ לבית, 97% לא היו מוכנים לתת לאחרים מה קנביס שלהם. כל המטופלים המליצו על  קנביס רפואי לבן משפחה שפיתח דאבת קשה. שיעור של 61% היו נגד הרפורמה ורק 11% היו בעד. כרבע מהמטופלים דיווחו על השפעות לוואי קלות, ומטופלת אחת פיתחה התקף פסיכוטי תחת מינון גבוה של  קנביס.

מסקנות: קנביס רפואי יעיל מאוד כטיפול בדאבת, עם שיעורי נשירה כאפסיים מהטיפול עצמו. ממוצע הצריכה של  קנביס רפואי נמוך יחסית, פחות מגרם אחד ביום, ועיקר השימוש היה בעישון, עם שוני ניכר במספר השימושים ביום.  קנביס רפואי אפשר הפסקת טיפול לגמרי במחצית לערך המטופלים. כל המטופלים המליצו על  קנביס רפואי במקרה שבן משפחה יפתח דאבת קשה ורוב הנשאלים היו נגד הרפורמה ב קנביס. השפעות לוואי קלות נצפו ברבע לערך מהמטופלים, שלא גרמו להפסקת הטיפול.

בינואר 2020 הכריז ארגון הבריאות העולמי (WHO) על מצב חירום בינלאומי עקב התפרצות של נגיף קורונה (COVID-19). במארס 2020 הכריז הארגון כי ניתן לאפיין את המגיפה כפנדמיה. בהמשך הכיר ארגון הבריאות העולמי בחשיבות מתן תמיכה לצוותים הרפואיים, מתוך הבנה שקבוצה זו נמצאת תחת עומס ולחץ מרובים.

מטרתו של המאמר הנוכחי היא לבחון את הספרות המקצועית העדכנית שנכתבה עד כה בנוגע להשלכות התפרצות מגפה זיהומית על המצב הנפשי של הצוות הרפואי. ספרות המחקר העדכני שפורסמה עד כה דלה. עם זאת, הספרות הקיימת מספקת עדויות להשלכות קצרות וארוכות טווח של מגפות מסוג זה על המצב הנפשי של הצוות הרפואי. חשיפה ישירה לחולים, סיכויי הידבקות, תפיסה סובייקטיבית שלילית של המצב הבריאותי ושהייה בסגר או בידוד – כל אלה הם גורמי סיכון לתסמינים נפשיים כגון: דיכאון, חרדה והפרעת דחק בתר חבלתית (פוסט טראומה). תחושת שליטה, בעיקר בהיבט אמצעי המיגון ואפשרויות ההדבקה, קבלה אלטרואיסטית של סיכונים הקשורים לעבודה, תמיכה חברתית, לכידות ביחידה הרפואית ותמיכת הממונים – כל אלה הם גורמי מגן.

ההשוואה בין חינוך ורפואה מבוססת על הפילוסופיה של יאנוש קורצ'אק, שהיה רופא ילדים מצליח ומחנך מופלא.

הן המחנך והן הרופא מתמודדים עם מטלת האבחון מחד גיסא ועם מטלת הטיפול ו/או ההתערבות מאידך גיסא. האבחון הוא תהליך מתמשך, שמתבסס על בדיקות ועל הערכות שגרתיות קבועות. בשני המקרים התהליך מתבסס הן על נתונים אובייקטיביים והן על האינטואיציה של בעל המקצוע. שניהם יכולים לגלות במטופלים ובתלמידים תסמינים דו-משמעיים, שעלולים להוביל אותם למסקנות שגויות.

באשר לתפקיד הטיפולי, שניהם אמורים להיות מסוגלים להבחין בשינויים מזעריים, לבדוק את מקורם, ובמקרה של החמרה במצב, להחליט על צעדי טיפול חלופיים. אולם בעוד שברפואה אין צורך בטיפול לאחר ההחלמה, הרי שביחס לאוכלוסיית המחוננים נמשך הצורך בתיווך. יתרה מכך, בשני התחומים יש צורך בהדרכה ובהתערבות למניעת שגיאות או מחלות. בשני התחומים יש להשתמש בצורת טיפול או בהתערבות דיפרנציאלית שמתאימה למטופל, בהתבסס על ההנחה שלכל אדם יש פיזיולוגיה ואישיות ייחודיות. לבסוף, בשני התחומים מן הראוי לטפל בשיטה הוליסטית, שמתייחסת לאדם כשלמות, ולא להתמקד באפיון או בתסמין אחד בלבד.

השואה מייצגת אירוע מכונן גם בתולדות הרפואה. לראשונה בהיסטוריה, רופאים מילאו תפקיד בולט בפגיעה קטלנית בזכויות רפואיות, בהפרת חובה רפואית למטופלים, פגיעה באוטונומיה של מטופלים, בהליכים פולשניים מיותרים ומזיקים למטרות פוליטיות ובעוולה הנוראית מכל של המתת "חסד" בכפייה. רופאים סיפקו את הלגיטימיות, הידע והתנופה שאפשרו לתהליכים רצחניים אלו להתקיים במערכת יחסים סימביוטית עם הממסד הפוליטי בתקופה הנאצית. חיוני שרופאים כיום ובעתיד יהיו מודעים למה שהתרחש בתקופה זו. לשם כך אנו מתארים תוכנית רב-שנתית המביאה רופאים ישראלים למסע לימודי לאתרים רלוונטיים המייצגים את מעורבות הרופאים ושותפותם בפשעי התקופה הנאצית. מסעות חינוכיים אלו, בחסות ההסתדרות הרפואית, התקיימו במקור בפולין ולאחרונה התקיימו לסירוגין בגרמניה ובפולין. בהקשר של כל אתר במסלול מוצגים הפרקטיקות הרפואיות בתקופת הנאצים, וכן דיונים אתיים בנוגע למעלתם או שפלותם של רופאים שמילאו תפקיד במקומות אלה. בנוסף לביקורים מודרכים באתרים, ניתנים חומרי רקע והרצאות להשגת הבנה מקיפה יותר ומעמיקה יותר של הנושאים. דגש מושם על למידה מדוגמאות הרלוונטיות לרפואה המודרנית, ובכך לספק את העקרונות מהם יוכלו המשתתפים לצמוח כרופאים וגם כאינדיבידואלים בעלי מוסר, עקרונות, ורגישות רבה יותר. הסיור כולל טקסים רשמיים ומרגשים באתרי ההשמדה שבהם היו מעורבים רופאים באופן ישיר, וכן קבוצות מיקוד המאפשרות ביטוי רגשי וקטרזיס ואף מעודדות זאת. תפקידה הקריטי של הצמיחה האישית במהלך הסיור מודגש הן בפגישות לפני הסיור והן בפגישות שלאחר הסיור, המספקות את המעטפת הרגשית בשתי הקצוות. המשתתפים והצוות, וכן משוב מתועד לאורך השנים, מעידים על התועלת והערך העמוק של מסעות לימודים אלו המכוונות למידה וצמיחה.

בשני העשורים האחרונים קיים עניין גובר והולך בהכרה, בהבנה ובלקחי התנהלות הרופאים והרפואה בתקופת השואה. בתקופה בלתי נתפסת זו הגיעו לשיא שלא היה כמותו מעולם (ויש לקוות שגם לא יהיה יותר) הצד האפל והצד המואר של הרפואה: ההתנהגות הנפשעת של רופאים והרפואה הנאצית מחד גיסא, והתנהגות נאצלת ברוח שבועת הרופא של אחרים מאידך גיסא. בימינו, הולכת ומתחדדת ההבנה שהלמידה אודות עובדות אלו היא תשתית ייחודית ובעלת השפעה יוצאת דופן על העיצוב המקצועי של עובדי מקצועות הבריאות בהווה ולעתיד. במאמר שלפניכם נתאר בקצרה את הרקע ההיסטורי, את המקום שתופס התחום בשיח המקצועי – כנס מכונן שהתרחש בישראל בשנת 2017 ובו גם נוסחה ושולחה הצהרת הגליל –ה את הצפוי בשנים הקרובות ומחשבות לעתיד. בישראל, יש מקום מרכזי ליזמתו של פרופ' שאול שאשא בקיום כנס אודות הרפואה בשואה מזה 20 שנה, במרכז הרפואי לגליל בנהריה ומאמר זה מוקדש לו בהוקרה רבה.

בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21, התרחב מאוד המחקר אודות קורות הרפואה היהודית בשואה. נכתבו מחקרים על הפעילות הרפואית באזורי הכיבוש השונים, ובאופן בולט על הגטאות הגדולים והבינוניים בפולין, בליטא, בצ'כיה, ובמדינות נוספות כמו הולנד, הונגריה, גרמניה, ואף על פעילותם של רופאים יהודים במחנות. בתוך כך בולט היעדר המחקר על הרפואה והרופאים בקרב יהודי ברית המועצות באזורים שנכבשו על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות שהחלה ב 22 ביוני 1941.

מאמר זה מרחיב את היריעה ושופך אור על גורלם של 36 רופאים ומדענים יהודים חברי סגל המכון הרפואי בעיר סטוורופול שבצפון הקווקז בתקופת השואה. ביניהם פרופסורים בעלי שם, ומרצים בכל תחומי הרפואה ובתוכם כשליש נשים בעלות הישגים אקדמיים מצטיינים .

תיאור הדברים נשען על עבודות שנכתבו על ידי חוקרים מרוסיה וחלקם בני העיר סטוורופול , עדויות שנגבו מעדי ראייה על ידי הוועדה הממלכתית הסובייטית לחקירת פשעי הנאצים בשנים 1943-1945, זיכרונותיה של לודמילה שוורצמן, כלתו של פרופ' יעקב שוורצמן, שנימנה עם בכירי קבוצת הרופאים במכון הרפואי שנרצחו.

המאמר מתייחס לקורות יהודי הקווקז ואלפי הפליטים היהודים שחיפשו מקלט באזור, ומתמקד בתיאור השמדתם של יהודי העיר סטוורופול וגורלם האכזרי של עשרות חברי הסגל היהודי ובני משפחותיהם, שהיו לב ליבו של צוות המורים והחוקרים במכון לרפואה. הם נרצחו בירי ביערות שמחוץ לעיר ובמשאיות גז.

חקר קורות הסגל היהודי במכון הרפואי בסטרוופול מהווה לא רק הנצחה לרופאים ולמדענים היהודים, אלא גם פותח צוהר לפועלם של הרופאים היהודים בשטחי הכיבוש בברית המועצות– תחום מחקר חדש המצריך הרחבה והעמקה.

בין השנים 2005-2001, ניהלה ועידת התביעות את "קרן קורבנות הניסויים הרפואיים" מטעם הקרן הגרמנית "זיכרון, אחריות ועתיד". שיעור קטן מתובעי הקרן, שכולם היו קורבנות של ניסויי הפוריות שבוצעו בחלק ממחנות הריכוז הגרמנים, בעיקר באושוויץ-בירקנאו וברבנסברוק, ציינו בבקשותיהם כי ילדיהם נולדו עם נכויות גופניות או נפשיות שונות. הם ייחסו זאת לניסויים ההורמונליים והתרופתיים ולניסויי העיקור שבוצעו בהם.

עד כה לא נערך מחקר מקיף על היקפן של נכויות אלה אשר עלולות היו להיגרם לילדי הניצולים בשל הניסויים הללו. על מנת לגשר על פער זה, בחנה ועידת התביעות 1,363 בקשות שהוגשו לקרן קורבנות הניסויים הרפואיים, מתוכן 559 סווגו באופן ברור כניסויי פוריות.

מתוך 559 התביעות, כ-8% מהתובעים ציינו בטופס הבקשה כי ילדיהם נולדו עם נכויות, ממומים מולדים ועד לבעיות פוריות. שיעור זה גבוה משמעותית מהממוצע של ילודים באוכלוסייה הכללית עם נכויות העומד על 3%-2%. ניתן להניח כי שיעור התובעים עם ילדים הסובלים מנכויות אף גבוה יותר, כי מרבית קורבנות ניסויי העיקור נותרו עקרות כתוצאה מהניסויים. מרבית הקורבנות בני הדור השני הם ילדים של תובעים אשר נחשפו לניסויי עיקור שנחקרו לעומק, ובמיוחד לניסויי העיקור התוך-רחמי שביצע ד"ר קרל קלאוברג ולניסויי הסירוס בקרני רנטגן שביצע ד"ר הורסט שומאן. קבוצה נוספת של תובעות טענו, כי נחשפו לניסויים תרופתיים אשר גרמו לאל-וסת ולהשפעות ארוכות טווח בהמשך.