תוצאת חיפוש

ישראל שטראוס^1,2, אליעזר שנקלובסקי³

¹המרכז לבריאות הנפש באר יעקב, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³רב קהילת נופי אביב בית שמש ואב בית דין לדיני ממונות בית שמש

לא מכבר הלך לעולמו אחד מחשובי הפוסקים בענייני רפואה בכל הזמנים, הרב אליעזר יהודה וולדנברג, שנודע בציבור בשם החיבה "ציץ אליעזר" על שם חיבור הילכתי מונומנטלי שחיבר תחת שם זה. הוא היה רב מוביל, שופט בבית המשפט הרבני העליון בירושלים וסמכות בכירה בהלכה הרפואית. בנוסף, הוא כיהן כרב של המרכז הרפואי "שערי צדק" בירושלים במשך שנים רבות בטרם נפטר. גוף העבודה החשוב ביותר שלו, ה"ציץ אליעזר", הוא קובץ של שאלות בתחום ההלכה הרפואית, שרבים החשיבו כאחד מההישגים הגדולים ביותר של לימוד ההלכה במאה ה-20. למרות שכתב בכל תחומי ההלכה ובתחום ההלכה הרפואית בפרט, הוא ידוע ביותר בשל פסיקותיו בנוגע לאחריות הרופא, פוריות, הפלות, עישון, רפואה בשבת, השתלות איברים, ניתוחים פלסטיים וקביעת מוות. בעוד שכמה מהחלטותיו בנוגע לנושאים רפואיים היו שנויות במחלוקת, הן שיקפו למידה מעמיקה  ורגישות רבה, וכובדו הן על ידי מומחים באתיקה והן על ידי אנשי הכמורה. בשנת 1976 הוא קיבל את פרס ישראל, הכבוד הגדול ביותר של האומה, על ספרות התורה. גדולתו הייתה ביכולתו לגשר בין קצוות, ולזכות בכבוד מהעולמות של הרפואה המודרנית וההלכה היהודית. רבות מהחלטותיו נחשבות היום כשגרתיות וכהליכים סטנדרדיים לפעולה, אך כל אחת מהן, בעת שהגדיר אותן, נחשבה לחדשנית ומקורית. הן הקהילה הרפואית והן ההלכתית ירגישו בחסרונו.

גדליה פז¹, חיים יעבץ¹, מיכל מרגלית¹, תמר חבלין-שוורץ², עמי עמית²

¹המכון לחקר הפוריות ויחידת ²IVF בית החולים ליולדות ליס, מרכז רפואי תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אי פוריות בלתי מוסברת (אפב”מ)¹ (Unexplained infertility) היא תיסמונת המאובחנת מעת לעת. הגדרת הזוג כלוקה בתיסמונת נעשית בעקבות בירור פוריות ולאחר שלילת גורמים אטיולוגיים ידועים לאי פוריות. בשנים האחרונות הטיפול המקובל באפב”מ הוא השראת ביוץ עודף בשילוב עם הזרעות לתוך הרחם. אם טיפול זה אינו מועיל, מבוצעת הפריה חוץ גופית. טיפולים אלה הגדילו את שיעור הזוגות שהצליחו להרות לאחר הטיפול וצימצם את היקף התופעה.

בשנים האחרונות אובחנו זוגות עם תיסמונת אפב”מ כשהסיבה לחוסר הפוריות נבעה מתיפקוד לקוי של ה- Zona pellucida  (ZP). במאמר שפורסם בשנת 2004 [18] דווח לראשונה על זוג שהוגדר כלוקה בתיסמונת ה-אפב”מ, ובהמשך התברר כי לביציות האישה ZP פגומה שלא איפשרה את הפרייתן. כריתת  תאי הקומולוס גרמה להתפרקות הביצית. טיפול עדין בביציות והזרעה בשיטת ה-ICSI הביאו להפריות מוצלחות. שני מחזורי טיפול בהם הושרשו עוברים היו מוצלחים: הם הובילו להולדת שתי בנות עם התפתחות תקינה.

ליקוי במבנה ה- ZP פוגע ביכולת להרות בתנאים טבעיים, בשל היקשרות לא מוצלחת של הזרעונים ל-ZP. זה האחרון מהווה תנאי הכרחי להפריית ביציות וליצירת עוברים מוצלחים. שיטת ה-IVF-ICSI מאפשרת לעקוף מיכשול זה ולהשיג הפריות אף בביציות עם ZP פגומה. במחקר שנערך כעת במכון לחקר הפוריות נבדק האם הפגיעה ב-ZP נובעת מפגיעה בגנים המקודדים את יצירת הגליקופרוטאינים המרכיבים את ה-ZP.

_______________________________________

¹ אפב"מ – אי פוריות בלתי מוסברת.

רונה איגר¹, שמעון רייף², אילה ירון², יורם בויאנובר³

¹מרכז שניידר לרפואת ילדים, ²מרכז רפואי סוראסקי, בית-חולים דנה לילדים, ³מרכז רפואי שיבא, בית-חולים לילדים על שם לילי ספרא

* עבודה זו בוצעה במיסגרת עבודת הגמר לתואר D.M בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל- אביב

הזנה דרך צינורות הממוקמים במעי יעילה כתמיכה תזונתית בחולים חסרי יכולת לאכול, אך עם מערכת עיכול  תקינה. עד שנת 1980, ניתוח היה הגישה המקובלת להכנסת גסטרוסטום. לעומת זאת, בשני העשורים האחרונים – מאז הופיעה שיטת הגסטרוסטומיה האנדוסקופית המילעורית ה-Percutaneous Endoscopic Gastrostomy (PEG) – היא החלה להפוך בהדרגה לשיטה הנפוצה יותר.

העבודה נועדה לבדוק את ההוריות לביצוע השיטה בילדים, גילאי הילדים המטופלים, אופן הביצוע והתוצאות, ובכך לבחון את יעילות השיטה בילדים.

הנתונים נאספו באופן רטרוספקטיבי על פי מידע שנמצא בתיקים, כולל בדיקת רופא, ובנוסף מילוי שאלון על ידי ההורים. נסקרו בעבודה 52 ילדים שעברו פעולת במרכז הרפואי סוראסקי ובבית החולים לילדים על שם אדמונד ולילי ספרא במרכז הרפואי שיבא. נסקרו פרטי הילדים (כולל גיל, מוצא ומין), מהלך הפעולה, ההוריות לביצוע, המבצעים, מקום הביצוע, הסיבוכים ויעילות השיטה – כל זאת על פי הערכת ההורים ועל פי משקל הילד. בנוסף, נבדקו סוג ההרדמה שניתנה לילד, האנטיביוטיקה, מספר הילדים שבהם ה- PEG נותר קבוע, סוג התזונה, מספר הכישלונות בהחדרת הצינור ומספר הילדים שעברו פונדופליקציה.

הגיל הממוצע עמד על 5.4 שנים. בקרב 96% מהילדים עברה הפעולה בהצלחה. ההוריות השכיחות ביותר לביצועה  היו הפרעה בשיגשוג (35%) וליקוי נירולוגי (31%). בקרב 56% מהילדים הוכנס הגסטרוסטום על ידי גסטרואנטרולוגים בלבד. כאשר המבצעים היו גסטרואנטרולוגים בלבד, נרשמו שיעורי סיבוכים נמוכים לעומת גסטרואנטרולוג ומנתח (20.8% לעומת 52.6%, בהתאמה). בקרב 57% מהילדים לא נרשמו סיבוכים. כאשר הופיעו סיבוכים הוגדרו רובם כקלים (כאבי בטן, בחילות והקאות, החזר קיבה-ושט).

לסיכום, על פי תוצאות עבודה זו נמצא, כיPEG  מהווה שיטה עם רמת פולשניות נמוכה ביותר, הכרוכה בשיעור נמוך של סיבוכים קשים ומהווה דרך חשובה ביותר למתן מזון לילדים הזקוקים להזנה ישירות למערכת העיכול.

אופיואידים הם אבני פינה בטיפול בכאב ממקור ממאיר ובשנים האחרונות גם בכאב ממקור שאינו ממאיר. מידת צריכת המורפין של כל מדינה מהווה על-פי אירגון הבריאות העולמי סמן חשוב לאיכות הטיפול בשיכוך הכאב. בקרב כמחצית ממדינות העולם קיימת צריכה נמוכה ואף אפסית של מורפין.

המטרה במאמר הייתה לבחון את השינוי במגמות צריכת אופיואידים בקרב מבוטחי שירותי בריאות כללית (שבכ"ל)¹ במשך חמש שנים (2000-2004) בישראל.

לשם כך הופקו ממאגרי המידע המחשביים של שבכ”ל נתוני ניפוק של תכשירי האופיואידים המאושרים לטיפול רפואי במדינת ישראל בין השנים 2000-2004. הופקו גם נתונים דמוגרפיים של החולה ונתונים על תחלואה (כאב ממקור ממאיר או כאב כרוני שאינו ממקור ממאיר).  בניתוח הנתונים נעשה תרגום לשווה ערך מינון מורפין הניטל בדרך פומית (Oral morphine equivalents), על-מנת שניתן יהיה להשוות את צריכת האופיואידים של התכשירים השונים (הידרומורפון, מטאדון, פנטניל, אוקסיקודון).

בין השנים 2000 ו- 2004 נמצאה עלייה של 68% בסך מ"ג המורפין שנצרך בשנה (מ- 56.4 ק"ג ל- 94.9 ק"ג) ובמ"ג מורפין לנפש (מ-15.7 ל-25.3 מ"ג). סך כמות מורפין למירשם עלתה מ-   834.2מ"ג ל- 892.9 מ"ג. מספר החולים שקיבלו מירשם לאופיואידים גדל פי 1.47 (מ- 18,551 ל- 27,302) כשבאותו זמן עליית מספר המבוטחים הייתה קטנה יותר משמעותית (בכ-4% בלבד). בבחינת מאפייני החולים לא נמצאו לאורך השנים הבדלים משמעותיים במין ובגיל של מקבלי האופיואידים. בהשוואת צריכת האופיואידים בין חולים עם כאב  ממקור ממאיר לחולים עם כאב כרוני שאינו ממאיר, נמצא כי בשנת 2004, חולים עם כאב ממקור ממאיר צרכו מינון הגבוה פי 2.74 לחולה לעומת חולים עם כאב ממקור שאינו ממאיר (6110.8 מול 2225.6 מ"ג/חולה בשנה).

לסיכום, מהנתונים ניצפתה מגמת עלייה בטיפול באופיואידים בשבכ”ל בישראל. עלייה זו מהווה סמן לשיפור הטיפול בשיכוך כאב על-פי מדדי אירגון הבריאות העולמי.

______________________________

¹ שבכ"ל – שירותי בריאות כללית.
 

הנשמה מלאכותית היא הטכנולוגיה הנפוצה ביותר בחולים במצב קריטי ביחידות לטיפול נמרץ. בישראל חולים רבים מונשמים גם במחלקות אישפוז רגילות. אחת הבעיות הנפוצות בחולים מונשמים היא ההשפעה של מיגבלת זרימת נשיפה (אקספירטורית), המובילה לכליאת אוויר שיוצרת לחץ חיובי בסוף הנשיפה (לח"ע), לפני תחילת השאיפה הבאה. מצב זה שכיח בחולים עם מחלות חסימתיות כמו גנחת (Asthma), מחלת ריאות שמחסימה כרונית, אך גם במצבים חדים כמו אי-ספיקת נשימה חדה (ARDS).

ירידה בשליטה בסוגר פי-הטבעת יכולה לגרום לפגיעה ניכרת באיכות-החיים ולמבוכה ניכרת. פגיעה ביכולת השליטה שכיחה יותר בנשים בגיל המבוגר ויכולה לפגוע בשיעור ניכר מאוכלוסייה זו, אולם חלק ניכר מהלוקים בקושי בשליטה ביציאה אינם פונים לטיפול, אם מחמת המבוכה ואם מחוסר ידיעה על אפשרויות הטיפול. בירור טרם הטיפול נועד להעריך את המיבנה האנטומי והתיפקוד הפיזיולוגי של ריצפת האגן, החלחולת ופי-הטבעת, ולעמוד על מידת חומרת הפגיעה בשליטה ומידת ההשפעה על איכות חיי המטופל. הערכה טרום-טיפולית נכונה היא הבסיס לבחירה של אפשרות הטיפול הנכונה והתאמתה לכל מטופל.

במצבים של אי-נקיטה קלה עד בינונית ניתן לטפל באמצעים לא פולשניים, כגון התאמת תזונה ומשוב ביולוגי (ביופידבק). קשת הטיפולים הפולשניים כוללת טיפולים קלים יחסית, כגון הזרקת חומרים מעבים לשריר הסוגר הפנימי או עיבויו באמצעות אנרגיית חום, ועד לניתוחים לשיחזור סוגר פי-הטבעת באמצעות מתלה שריר גרציליס או תותב מלאכותי סביב פי-הטבעת. סקירה זו נועדה להציג את אפשרויות הטיפול באי-נקיטה בסוגר פי-הטבעת, תוך שימת דגש על שיטות טיפול חדשניות המרחיבות את אופק הטיפול בחולים אלו.
 

פיתוח החיסון כנגד ארבעת זני נגיף הפפילומה באדם, 6, 11, 16 ו- 18, הגורמים לנגעים שונים ובייחוד לסרטן צוואר-הרחם, נתפס כפריצת דרך מדעית, ואושר על-ידי מינהל המזון והתרופות בארצות הברית ((FDA והמרכז לבקרת מחלות בארצות הברית (CDC).

קיימים מעל 100 זנים של נגיף הפפילומה באדם, מתוכם כ-35 מזהמים את אזור פי-הטבעת-אברי-המין (Ano-genital). המחלה המשמעותית הקשורה לנגיף הפפילומה באדם היא סרטן צוואר-הרחם – הסיבה המובילה לתמותה מסרטן בנשים במדינות המתפתחות. כ-490,000 נשים חולות בסרטן צוואר-הרחם כל שנה בעולם ו-230,000 נשים נפטרות כל שנה עקב מחלה זו. החיסון נגד נגיף הפפילומה באדם כולל חלקיק דמוי נגיף, ללא החומר הגנטי שהיה עלול לגרום להשתנות ממארת.

בסקירה הנוכחית מדווח כיצד גורם נגיף הפפילומה באדם להתפתחות סרטן צוואר-הרחם וכיצד פותח החיסון. תוצאות מחקרים גדולים שבהם נבדק החיסון מעידות על כך שהוא נסבל היטב, מביא לרמת נוגדנים גבוהה, ומונע רכישת זיהום מתמשך בנגיף הפפילומה באדם והמחלות הקשורות לו בצוואר-הרחם, העריה והלדן.  אך עם זאת התעוררו מספר שאלות, כמו באיזה גיל רצוי לחסן, האם ניתן לחסן מי שכבר נדבקו בנגיף, כמה זמן נמשכת ההגנה המוקנית ממתן החיסון והאם הוא יעיל במי שמערכת החיסון שלה מדוכאת.

נמצא, כי היעילות הגבוהה של החיסון הארבע-ערכי כנגד נגיף הפפילומה באדם מזנים 6, 11, 16 ו- 18 מושגת במתן לנערות לפני תחילת קיום יחסי-מין, אך קיים ערך לחיסון גם בגיל מאוחר יותר. חשיפה קודמת לנגיף אינה מהווה הוריית-נגד למתן החיסון הארבע-ערכי ואין צורך לבדוק אם אומנם אירעה. לאחר הכנסת החיסון יהיה צורך להמשיך במדיניות סקר צוואר-הרחם למשך מספר שנים נוספות.
 

בשנים האחרונות חל שינוי בדפוס הפעילות הגופנית בילדים. מחד-גיסא, רוב הילדים עוסקים כיום פחות בפעילות גופנית, עובדה המובילה לעלייה ניכרת בשכיחות ההשמנה וסיבוכיה, ומאידך-גיסא חלה עלייה בהשתתפות ילדים ובני-נוער בספורט תחרותי מאורגן. במקביל חלה עלייה ניכרת במספר הילדים הפונים להערכה וטיפול דחופים עקב תחלואה הקשורה לספורט. פגיעות הקשורות לספורט מהוות כשליש מכלל הפגיעות בילדים. בין הפגיעות השכיחות נמנות חבלות ראש, עמוד-שידרה של הצוואר וחבלות בבית-החזה. בנוסף, העיסוק בפעילות גופנית עלול להביא לידי ביטוי תחלואת לב שבמקרים נדירים עלולה לגרום למוות או לנכות. מצבים אחרים העלולים לסכן ילדים העוסקים בפעילות גופנית קשורים להתפתחות נזקי חום או תופעות אלרגיות קשות. בסקירה זו נדונים דרכי האיבחון, הטיפול, ודרכי מניעה אפשריות של מצבים דחופים אלה.

לאחרונה זוהה אנזים הומולוגי לאנזים המהפך אנגיוטנסין (ACE), ACE2, שאינו רגיש למעכבי ACE. 2ACE  נמצא במכרסמים ובבני-אדם, ומבוטא בעיקר בכלי-הדם, בלב ובכליות. הפעילות הקטליטית של 2ACE מתבטאת בהסרת חומצה אמינית בודדת מהקצה הקרבוקסילי של פפטידים, ובמערכת הרנין אנגיוטנסין אלדוסטרון (RAAS) הוא אחראי לפירוק של אנגיוטנסין I (AngI) ואנגיוטנסין II (AngII) ל-Ang1-9 ו-Ang1-7, בהתאמה. בעוד ש-ACE אחראי ליצירת AngII, שהוא מכווץ כלי-דם, הרי ש- 2ACE גורם לפירוק AngII תוך יצירת 1-7Ang, שהוא בעל פעילות הפוכה. לפיכך, ACE2 יכול להוות משקל-נגד ל- ACE באיזון מכווצי ומרחיבי כלי-הדם כמו גם בתיפקוד הלב והכליות. מקומו וחשיבותו של ACE2 בפיזיולוגיה התקינה ובמצבים פתולוגיים אינם ברורים דיים ונלמדים כעת.

הפרעה מדומה באמצעות מתווך נותרת אחת מההפרעות הפחות מוכרות והשנויות במחלוקת בפסיכיאטרייה. בסקירה הנוכחית ההתייחסות היא לגישה העדכנית להפרעה, לשכיחותה, לגורמי-הסיכון, לתהליך האיבחון, לאיפיוניה הייחודיים, לדרכי הטיפול ולהתמודדות.

פגיעה בשופכן כתוצאה מטראומה היא מצב נדיר. הגורם לפגיעה זו הוא על-פי-רוב חבלה חודרת ולא קהה. רוב הפגיעות בשופכן כתוצאה מחבלה קהה דווחו בסיפרות בפרשות חולים. פגיעה בשופכן בשני הצדדים בו-זמנית כתוצאה מחבלה קהה היא נדירה במיוחד.

בחשד לפגיעה בדרכי-השתן בפצוע היציב המודינמית יש להסתייע באמצעי הדימות לצורך איבחון ודירוג הפגיעה. בדיקת טומוגרפיה מחשבית עם הזרקת חומר-ניגוד כולל סקירה מאוחרת היא אמצעי הדימות היישומי. אם בדיקה זו אינה זמינה, אזי בדיקת פיאלוגרפיה לתוך-הווריד מהווה חלופה טובה. אם שתי הבדיקות הללו אינן איבחוניות ועדיין קיים חשד גבוה לפגיעה בשופכן, יש לבצע פיאלוגרפיה אחורית (רטרוגרדית).

בקרע חלקי בשופכן ניתן להחדיר תומכן לתוכו. בקרע מלא, ובחלק מהמקרים בדרגה III, הטיפול המומלץ הוא הטרייה (Debridement) וספטולציה של קצוות השופכן, החדרת תומכן לתוכו, תפירת השוליים עם תפרים נספגים בודדים וללא מתח, החדרת נקז סמוך לאזור ההשקה ובידוד האזור באמצעות אומנטום או קרום הצפק. צורת ההשקה תלויה בגובה הפגיעה בשופכן, בזמינות השופכן מהצד הנגדי ובמחלות נלוות.

בעת טיפול בפצוע טראומה, בין אם זוהי חבלה קהה ובין אם חבלה חודרת, יש לחשוד בפגיעה בשופכן. חוסר איבחון או טיפול לא הולם בקרע בשופכן יכולים לגרום לסיבוכים משמעותיים בעלי השלכות קצרות-וארוכות-טווח, מדמומת (Hematoma) קלה שחולפת ועד לקרע בשופכן שיתבטא במורסה, באלח-דם, בהיצרות, בהתכווצויות (Strictures), בחסימת הכיליה או באי-תיפקוד הכיליה.
 

הנושא של תנאי עבודה והשלכותיהם הבריאותיות הועלה בתקופה האחרונה על סדר היום הציבורי במדינת ישראל. דגש מיוחד הושם על עבודה הנעשית בעמידה במשך מספר שעות ביום. במאמר סקירה זה נדונים היבטים פיזיולוגיים ורפואיים של עבודה ממושכת בעמידה. בסיפרות נמצאו 19 מאמרים הדנים בהשפעה של עמידה ממושכת בעבודה לעומת ישיבה ממושכת. מרבית המאמרים מכוונים לכך שעמידה ממושכת בעבודה עלולה להביא לאי-ספיקת ורידים או להחמיר אי-ספיקת ורידים קיימת. קשר בין עמידה לאי-ספיקת ורידים נוטה יותר לאפיין נשים.

הטיפול המקובל בהידרוקן הראש הוא דלף חדרי ציפקי. פעולה זו גורמת לתחלואה גבוהה לאורך השנים. לכן, תוך חיפוש פיתרון חלופי, הוחל בשנים האחרונות בביצוע ניתוח נירואנדוסקופי של פיום ריצפת החדר השלישי כטיפול בחולים עם הידרוקן הראש על רקע חסימה. בפעולה זו מבוצע חור בריצפת החדר השלישי המשמש כמעקף של החסימה. ניתוח זה מספק פיתרון טוב יותר מהדלף הסטנדרדי, ללא השארת גוף זר ותוך איזון לחצים פיזיולוגי.

המטרות במחקר היו לסכם את ניסיוננו בביצוע פיום אנדוסקופי של ריצפת החדר השלישי בילדים עד גיל 18 שנה.

לשם כך בוצעה עבודה רטרוספקטיבית, הכוללת 112 פיומים כטיפול בהידרוקן הראש שמחסימה. בשמונים-ותשעה נכללים במחקר (קבוצה א') היה ההידרוקן הראש משני לחסימת האקוודוקט על-שם סילוויוס (חסימה ראשונית או משנית) וב-23 (קבוצה ב') היה ההידרוקן הראש משני לסיבות אחרות.

שבעים אחוזים מהילדים בקבוצה א' לא נזקקו לדלף לעומת 56% בקבוצה ב'. בעיבוד רב-משתנים של הסבירות להזדקקות לדלף בקבוצה א' נמצא, כי הגורם המנבא היחיד בעל מובהקות סטטיסטית היה גיל מתחת לשנתיים בזמן הפיום.

תמותה בעקבות הניתוח אירעה בשני ילדים (שניהם לקו במחלה ממאירה ומפושטת: ילד אחד נפטר ממחלה זו, ואילו הילד השני נפטר משנית לדמם תוך-חדרי שנגרם בזמן הניתוח). תחלואה בתר-ניתוחית אירעה ב-23% מהילדים (אך התחלואה ירדה בשנים האחרונות ל-8%). לא הייתה תחלואה קבועה.

לסיכום, פיום אנדוסקופי של ריצפת החדר השלישי הוא הטיפול המועדף בהידרוקן הראש משני לחסימת התעלה על-שם סילוויוס בילדים מעל גיל שנתיים. בתינוקות עד גיל שנתיים עם הידרוקן הראש שמחסימה, רק ניסיון העתיד יוכיח האם פיום עדיף על-פני התקנת דלף.
 

מערכת יחסים טובה בין מטופל לרופא היא מאושיות הרפואה הראשונית בעידן העכשווי. מצבים נדירים שבהם מופר האיזון העדין המתקיים בבסיס הוויה זו, יוצרים מציאות שבה לא רק למטופל זכות לממש את זכאותו לבחירת הרופא המטפל, אלא גם הרופא רשאי לאחר הליך הולם של מיצוי ניסיונות תקשורת ובחינה אירגונית מהותית משותפת, להינתק מהמטופל באופן יזום.

במאמר הנוכחי נדונות הסיבות למציאות מיוחדת זו ומובאות דרכי גישה מובנות להתמודדות עם הבעיה.

 

חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א 1991, "משקף גישה חדשנית, הבאה לידי ביטוי, בין היתר, באפשרות של מתן טיפול כפוי במירפאה במקום אישפוז בבית-החולים". החוק הישראלי מקנה לוועדה פסיכיאטרית מחוזית סמכויות לדון גם בעניינו של חולה המטופל מתוקף צו אישפוז או צו טיפול כפוי במירפאה. יחד-עם-זאת, שיעור ההתקבלות לאישפוז כפוי בצו בית-המשפט, מסך-הכל ההתקבלויות לאישפוז, מצוי במגמת עלייה מזה כעשור.

בתיקון תשס"ד לחוק, סע' 29א, מובהר, כי החולה רשאי להיות מיוצג בוועדה על ידי עורך-דין ומסדיר את דרכי המימוש של זכות זו. תיקון תשס"ד טרם יושם בכל המחוזות בישראל. הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות אינן נוטות להורות על המרת צו לאישפוז כפוי בצו לטיפול כפוי במירפאה, כמתאפשר מתכלית החוק, ועדיין אינן נשענות על אפשרות זו כשיטה להבטחת המשך החלמה או ליווי תהליך השיקום לאחר האישפוז הפסיכיאטרי מכוח צו. יתר-על-כן, צווי האישפוז אף אינם קצובים בזמן חרף פסיקה מחייבת. להערכתנו, במציאות של צווי אישפוז שאינם קצובים בזמן, ללא הפעלה מיטבית של ברירת המרת צו האישפוז בצו להמשך טיפול כפוי בקהילה, האמור לצמצם את משכי האישפוז ואף להקטין את שיעור האישפוז הנשנה, ובהיעדר מימוש מלא לחובת ייצוג לחולה בפני הוועדה, תכלית החוק, דהיינו, מדיניות טיפול תוך הגבלה למזער (Least restrictive environment), אינה מיושמת כהלכה. החולה מצוי לעיתים בחזקת נוכח-נפקד.

יש להגביר את המודעות לזכויות האדם החולה במערכת ולהקצות משאבים לשילוב טיפול עם שיקום בקהילה גם למטופלים על-פי צו, תוך הקפדה על מתן השירות במיסגרות המאפשרות אכיפת הטיפול ומעקב, להבטחת המשך ההחלמה והשיקום בקהילה. הפעלה יעילה של טיפול פסיכיאטרי כפוי בתנאי הגבלה למיזער, תימנע עלייה בשיעור הישנויות האישפוז ותקדם את הבטחת שלום הציבור. בהיעדר הקפדה על אכיפת המשך הטיפול בקהילה במידה הולמת לרמת הסיכון, אין לשלול עלייה ברמת הסיכון לפגיעה בשלום הציבור, בד בבד עם הפגיעה בזכויות החולה.