תוצאת חיפוש

כרמית צור, קרני גינזבורג, ירון יגיל, יואב צ'פמן, מרגלית דרורי ועמוס קורצ'ין

שיטות טיפול שלא זכו להוכחת יעילותן במבחן מדעי, נפוצות בחברה המערבית לצידן של שיטות המבוססות על תוצאות מחקר רפואי מודרני. במאמר הנוכחי מוצגים מימצאיו של מחקר שנבחנו בו דפוסי הפנייה של 37 חולי טרשת נפוצה לרפואה החלופית (alternative healer). מבין 37 נחקרים, 17 פנו לרפואה חלופית. בהשוואה לחולים שלא פנו לרפואה חלופית, מתאפיינים הפונים לרפואה חלופית בתמיכה משפחתית נרחבת יותר בשעת מחלתם, בשביעות-רצון פחותה מן הקשר שלהם עם הרופא המסורתי ובצורך להיות פעילים בהתמודדות עם מחלתם. בדיון במאמר זה נבחנת הפנייה לרפואה החלופית כביטוי להתמודדות עם מחלה מתקדמת חשוכת-מרפא וכשלב להשלמה עם קיומה.

איתן מור

השתלת כבד מתורם חי של חלק מהאונה השמאלית היא שיטת ניתוח, שפותחה כדי לענות על הצורך במציאת שתלי כבד שיתאימו בגודלם להשתלה בילדים. בניסיון הרב שנרכש בהשתלת אונות כבד בילדים בעשור האחרון והתוצאות הטובות שהושגו, הביאו לאחרונה להרחבת היישום של שיטה דומה, שבה מושתלת האונה הימנית ש הכבד מתורם חי במבוגרים.

השתלה זו מתאימה במיוחד לחולים הלוקים בצמקת הכבד (cirrhosis) שאינם מצויים בדרגת סיכון גבוהה ועשויים להמתין זמן ממושך להשתלה מן המת. לדוגמה, חולים הלוקים במחלות כולסטטיות וחולי צמקת עם שאת הכבד מסוג הפאטומה. עם זאת יש לזכור, כי התורמים הם אנשים בריאים, הנוטלים על עצמם סיכון משמעותי בהסכימם לניתוח, מאחר שכריתת האונה הימנית באדם בריא לצורך השתלה היא ניתוח נרחב יותר מכריתת חלק מאונת הכבד השמאלית. ניתוח זה כרוך בסיכון לתחלואה של כ-5%. בעיקר בשל דמם במהלך הניתוח או דלף לאחריו, והסיכון לתמותה מוערך בשיעור של 0.2%-0.5%.

ניסיון נרחב בביצוע מיגוון כריתות והשתלות אונות כבד בילדים הוא תנאי מוקדם לביצוע השתלה מן החי במבוגרים. כמו-כן, קביעת הוריות ברורות לבחירת התורמים והמושתלים יפחיתו את הסיכון לסיבוכים ולתמותה, ויצדיקו את הרחבת היישום של שיטה זו.

אריה נמט, רונית נשר, יהושע אלמוג ואהוד אסיה

מובאת בזאת פרשת חולה בברקית (glaucoma) סגורת-זווית חדה ובו-זמנית בשתי העיניים, באישה בת 64. הבקית משנית לטיפול תרופתי בדרך פומית בטופירמאט (topiramate). החולה הופיעה עם תלונות של כאבי-ראש, טישטוש ראייה ותחושת נימלול (paresthesia) היקפית, ואובחנה כלוקה בברקית סגורת-זווית דו-עינית. הוחל טיפול מקומי בטיפות, טיפול מערכתי וטיפול לייזר לקשתית, תוך איזון הלחץ התוך-עיני. אולם בבדיקת על-שמע למיקטע הקדמי של העין הודגמו לשכות שנותרו רדודות מאוד, מלוות בהפרדות עטרה-דמית (cilio-chorodial) היקפיות. לנוכח ההנחה, כי מנגנון ההתהוות של ברקית סגורת-זווית דו-צדדית בפרשת חולה זו שונה ממנגנון חסימת האישון, ומקורו למעשה בגורם חיצוני, הופסק הטיפול בטופירמאט, והוחל בטיפול במרחיבי אישון וסטרואידים. עם הפסקת התרופה, חל בהדרגה שיפור בחדות הראייה, הלשכות הקדמיות העמיקו ובצקת הדמית נספגה. המנגנון המשוער בפרשת חולה זו להתף סגירת זווית חדה דו-צדדית בו זמנית, משני לגורם תרופתי, הוא דליפת נוזלים בתת-דמית, בצקת, היפרדות הדמית ודחיקת הקשתית לפני, הגורמת לרידוד הלישכה ולחסימת מערכת הניקוז בזווית העין.

עליזה צ'רנצקי, אורית סופר, קרול רפאל ויהושע בן-ישראל

אנמיה היא בעיה קלינית שכיחה באוכלוסיית הקשישים. הסיבות לאנמיה בקבוצת גיל זו, והקשר בין אנמיה למצב השכלי והתיפקודי אינן ברורות דיין. המטרה במחקר הנוכחי היא לבדוק את שכיחות האנמיה וסיבותיה בקרב האוכלוסייה הגריאטרית-מוסדית, וכן לבדוק אם קיים מיתאם בין נוכחותה לבין המצב התזונתי, הקוגניטיבי והתיפקודי.

נכללו במחקר 481 תושבים של מוסד גריאטרי בגילי 8.7+-81.4 שנים, אשר נבחרו באופן אקראי. מקרב הנכללים במחקר 46 היו עצמאיים, 162 תשושים ו-273 סיעודיים. נתוני בדיקות נלקחו מגיליונות התושבים ונקבעה נוסחת תאי-דם. בנבדקים עם אנמיה נערכו בדיקות נוספות לגילוי ערכי כימיים. בכולם בוצעו הערכה תיפקודית ומבחנים קוגניטיביים.

באוכלוסיית המחקר נמצאה שכיחות גבוהה של אנמיה (33.4%). בכמחצית מהנבדקים אובחנה אנמיה קלה. האבחנות השכיחות ביותר שנקבעו היו אנמיה של מחלה כרונית (65.6%) ואנמיה הנובעת מאי-ספיקת כליות כרונית (13.2%). חסר בברזל, בוויטמין B12 או בחומצה פולית כסיבות עיקריות לאנמיה נמצאו רק כ-6 מהנבדקים (4%), וב-24 נבדקים (15.9%) לא ניתן היה לקבוע את הסיבה לאנמיה. נמצא מיתאם חיובי חזק בין שכיחות האנמיה לירידה במצב התיפקודי, אולם לא נמצא קשר בין אנמיה למצב התזונתי או הקוגנטיבי.

לסיכום, אנמיה בקשישים השוהים במוסד גריאטרי מקורה בעיקר במחלות אחרות. נדרשים מחקרים נוספים כדי לקבוע אם מצב תיפקודי ירוד כשלעצמו מהווה גורם-סיכון לאנמיה.

מרים גאל-דור, חיה לוי, יוסף אלידן ואילן ארד

נודעת חשיבות רבה לאיתור מוקדם של ליקויי שמיעה בתינוקות, על מנת לשפר את סיכויי שיקומם בעתיד. בשנים האחרונות פותחו ברחבי העולם שיטות סינון שמיעה לילודים. בדיקת סינון שמיעה לילודים באמצעות רישום הפלט האקוסטי החלה בבית-החולים הדסה עין-כרם באוקטובר 1999, ובמסגרת עובר כל ילוד בדיקת סינון טרם שיחרורו מבית-החולים. במקרה של אי-תקינות הבדיקה נשלח התינוק למעקב במכון לאודיולוגיה והפרעות בתקשורת, ובהתאם לתוצאות מבוצע איבחון אודיולוגי מלא.

ילודים בקבוצת סיכון גבוה ללקויי שמיעה מוזמנים למעקב, גם אם הרישום בבדיקה הראשונית היה תקין. התוצאות הראשוניות של 8,982 ילודים שנבדקו מאוקטובר 1999 עד ספטמבר 2001 הראו, כי ב-93.5% מהילדים פורשה הבדיקה כתקינה, ב-4.2% התקבל רישום חד-צדדי בלבד ורק ב-2.2% מהילדים לא התקבל רישום דו-צדדי. מתוך התינוקות שהוזמנו למעקב, שיעור השבים למעקב היה נמוך ביותר בתחילה, אך השתפר בהמשך בעקבות מכתבים ושיחות טלפון. תוצאות המעקב מראות כי אותרו שישה תינוקות לקויי שמיעה מתחת לגיל 3 חודשים, מתוכם ארבעה השייכים לקבוצת סיכון גבוה. הרושם המתקבל הוא, כי מערך סינון השמיעה לילודים באמצעות רישום הפלט האקוסטי הוא יעיל ומתאים לאיתור מוקדם של לקויי-שמיעה. יחד-עם-זאת ראוי לשקול את כדאיות הפעלת הסינון בהתחשב בעלותו.

עמי ברק, אמיר טרן, שרגא מייבלום, דניאל אמסלם וירון הר-שי

שיחזור האפרכסת למומים מלידה של האוזן, בעיקר למיקרוטיה, עבר תהפוכות רבות בארבעת העשורים האחרונים. ניצול מפגש סחוסי הצלעות על-מנת ליצור תבנית סחוסית לשיחזור האפרכסת הוא עיקרון שהנחה את רוב המנתחים הפלסטיים בעולם. שיחזור האפרכסת בוצע במשך שנים רבות במספר שלבים, בדרך כלל על-פי שיטתו של ברט ברנט. אולם בשנים האחרונות, בניסיון לצמצם את מספר שלבי השיחזור, החלו מבוצעים ניתוחים אלה בשני שלבים בלבד, על-פי שיטתם של סאטורו נגאטה ו-פרנסואה פירמין.

בשלב הראשון מתבצעת קצירת הסחוסים, גילופם וחיבורם לתבנית תלת-מימדית, הכנסת התבנית לכיס בתת-עור באזור המיועד לשיחזור האפרכסת וניוד התנוך. בשלב השני, המתבצע חצי שנה לאחר מכן, מונפת האוזן למצב תלת-מימדי, תוך הסתייעות במיקטע סחוס, בחיתולית רקתית-פריאטלית ובשתל עור.

מובאת במאמר זה סקירה של שיטות הניתוח לשיחזור אפרכסת בחולים עם מיקרוטיה, פיתוחן של שיטות אלו במהלך העשורים האחרונים וניסיון המחברים בסיבוכים הנגרמים מניתוחי שיחזור אלו בילדים.

גליה גולן, יעל לצר ואורנה צישינסקי

בשלושת העשורים האחרונים מדווח על עלייה מתמדת בשכיחות הפרעות אכילה בחברה המערבית. התסמונות העיקריות הן אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעות אכילה לא סגוליות נוספות. הפרעות אלו כרוכות בתחלואה מרובה ובסיבוכים רפואיים מסכני-חיים. מבין התסמינים הרבים בולטת שכיחות התלונות על הפרעות שינה. במחקרים רבים נבדקו הפרעות שינה בקרב הלוקים בהפרעות-אכילה, ננקטו מספר שיטות מדידה: רישום שינה פוליסומנוגרפי במעבדה, רישום שינה אמבולטורי באמצעות אקטיגרף ושאלוני דיווח עצמי. במאמר זה נסקרו מרבית המחקרים שנבדקו בהם דפוסי שינה בקרב הלוקים באנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעת איכלה בולמוסית. כמו-כן הובאו דפוסי השינה של תיסמונת האכילה הלילית, המוכרת כמישלב של הפרעת איכלה ושינה.

בסיום המאמר מובאים מנגנוני שינה-ועירות האופייניים לכל תסמונת בנפרד, ונדונו לנוכח ההבדלים ביניהם לבין אוכלוסיית הבקרה. הועלו מספר הסברים אפשריים לפערים שנצפו בין הדיווחים הסובייקטיביים לבין אלה האובייקטיביים שהודגמו בבדקיות השינה. בדיון הועלו מספר אפשרויות להסברת המימצאים והוצגו כיווני מחקר אפשריים לעתיד.

טוני כראם, אהרון הופמן, ענאן עבאסי וזייד עבאסי

האלדוסטרון, הורמון האחראי על משק המלח ביונקים, התגלה בשנת 1952 על-ידי  Simpson ו- Tate. מאז בוצעו מחקרים רבים להבהרת מנגנוני פעילות הורמון סטרואידי זה, והשפעותיו הפיסיולוגיות היוו מוקד התעניינות לחוקרים רבים. פיתוח שיטות חדישות בביולוגיה מולקולתית הביא מחד-גיסא לזיהוי הגנים המעורבים בתיווך ההשפעות הביולוגיות של האלדוסטרון והבנת פעילותן, ומאידך-גיסא לגילוי שפגמים בגנים אלו מביאים להתהוות מחלות גנטיות המלוות בהפרעה בלחץ-הדם ובמאזן הנוזלים והמלחים בגוף. במחצית השניה של העשור האחרון קיבלה ההתעניינות בנושא האלדוסטרון תאוצה מחודשת, זאת לנוכח המימצאים הרבים המעידים שהורמון זה מעורב בפתוגנזה של אי-ספיקת לב, ושחסימתו מביאה לירידה משמעותית בשיעור התחלואה והתמותה בלוקים במחלה זו.

בסקירה זו מסוכמים המימצאים העיקריים הנוגעים לפיסיולוגיה והפתופיסיולוגיה של אלדוסטרון, תוך הדגשת ההתפתחויות האחרונות בכל נוגע להבנת השפעותיו ביולוגיות וזיקתו לליקויים בתיפקוד הלב.

שרה כרמל

אי-התאמתו של הטיפול הרפואי המקובל לחולים הלוקים במחלות סופניות או במוגבלויות קשות הפך בימינו לאחת הבעיות החברתיות הקשות במדינות המפותחות. סוגים שונים של המתת חסד אומצו כפתרונות לבעיות שנוצרו, החל במניעת טיפול והפסקת טיפול וכלה בגרימת מוות מכוונת. אולם רוב הפתרונות עדיין מעוררים דילמות מוסריות ומקצועיות, וכן שאלות כלכליות ומדיניות הגורמות למחלוקות.

מבוכה חברתית זו והחרדה של הציבור מפני הטיפול הרפואי בסוף החיים משתקפות בסקירה זו, שמודגמים בה פערים משמעותיים בין עמדות והתנהגות הרופאים להעדפות הציבור ביחס לטיפול רפואי בסוף החיים. העדפות הציבור ביחס לטיפול הרפואי בסוף החיים יציבות יחסית לאורך זמן. עם זאת, ניתן לצפות במגמת עלייה בנכונות הציבור והרופאים לקבל פתרונות של המתת חסד סבילה או פעילה (מיתת חסד והמתת חסד, בהתאמה). לנוכח המחלוקת הקיימת סביב חלק מהפתרונות הללו בקרב הרופאים, והדיווחים על רצון הציבור להשתתף בקבלת החלטות ביחס לטיפול הרפואי בסוף החיים, מומלץ להגביר את התקשורת הפתוחה בין הרופאים לחולים ובני משפחותיהם, ואת מידת השיתוף ביניהם בקבלת החלטות רפואיות בסוף החיים. כמו-כן מומלץ לקדם את פיתוחן של שיטות טיפול כוללניות בחולים קשים, שתבטחנה איכות-חיים סבירה גם בסוף החיים, ולשפר את הכשרתם של המטפלים המקצועיים בחולים הנוטים למות ובחולים כרוניים. סביר להניח שפיתוח פתרונות רפואיים מספקים לטיפול בחולים בסוף החיים ימנעו מהחבר בישראל להיגרר לוויכוח על המתת חסד, וכי הדיון הציבורי בסוגיות אלו יוביל להסכמות חברתיות ברורות, כגון דחייה של המתת חסד וקבלת מיתת חסד, ובכלל זה לפיתוח אפשרויות חוקיות להבטחת השליטה בטיפול הרפואי בסוף החיים עבור חולים המעוניינים בכך.

ליאור כ"ץ, ברוך ברנר, אייל רובינשטוק, עומר אנקול, מנפרד גרין, אריאל הורביץ ומרים וינברגר

קדחת מערב הנילוס (West Nile fever) היא מחלה נגיפית המועברת לבני-אדם בעקבות עקיצת יתושים. בשנה שעברה ארעה התפרצות של מחלה זו במדינת ישראל, אשר גרמה לתחלואה רבה ואף לשיעור תמותה בלתי מבוטל. במאמר זה נסקרת הספרות הרפואית בנושא, תוך התמקדות במספר התפרצויות שארעו ברחבי העולם בשנים האחרונות, עם דגש על המצב בישראל, בסוף הסקירה מובאות המלצות לפרט, למערכת הבריאות ולקברניטי המדינה כיצד להתמודד בצורה יעילה עם התפרצויות של המחלה בעתיד.

יובל לביא, ירון חמני ואחינעם לב-שגיא

צניחת חצוצרה דרך גדם הלדן היא סיבוך נדיר של כריתת רחם, המסתמנת בהפרשה מהלדן, בכאבי-בטן, בתסמינים של דלקת באגן ובדימום בלתי-סדיר מהלדן. גורמי-הסיכון לצניחת החצוצרה בעקבות כריתת רחם הם זיהום במיטת הניתוח, דמומת (hematoma), השארת נקז וכישלון בריפוי החתך הניתוחי. האבחנה נקבעת לעתים קרובות בשלב מאוחר, בדרך כלל רק לאחר זיהוי של רקמת החצוצרה בבדיקה היסטופתולוגית. התיקון המומלץ הוא כריתה שלמה של החצוצרה אותה ניתן לבצע בגישה לדנית, בטנית או לאפארוסקופית.

מובאת במאמר זה פרשת חולה שאובחנה כלוקה בצניחת החצוצרה כשנה לאחר ניתוח לכריתת רחם בגישה לדנית, אשר טופלה בכריתת החצוצרה דרך חתך בגדם הלדן. כמו-כן מובאת סקירה של הספרות הרפואית בנושא.

איברהים מרעי, יוסי בורנשטיין ויהודה שינפלד

תפילה לשלומו של חולה היא תגובה מקובלת לחולי מימים עברו. בכל הדתות והאמונות בני-אדם מתפללים לשלום יקיריהם כאשר אלה לוקים במחלה, בתקווה שהתפילה תסייע להם להתגבר על מחלתם.

בחברות מסויימות תפילות נחשבות כטיפול הטוב ביותר, העולה לדעתם על הטיפול הרפואי השמרני. בני-אדם רבים מאמינים שהטיפול בתרופות מסייע רק בזכות התפילות שלהם. לכל דת ולכל קבוצה אתנית הצורה המקובלת שבה מתבצע טקס התפילה הטיפולי, אך הרעיון מאחורי אמונה זו משותף לכולן. על-פי הבודהיזם, לדוגמה, מהות קיום האדם היא הסבל, ומטרתו של האדם היא להשתחרר מסבל, לשחרר אחרים מסבל ולהשליט את הרוח על הגוף.

ההקלה על הסבל יכולה להתבצע על-ידי תפילה מעומק הלב. בתפילה זו קוראים לעזרתה של 'ההוויה המוארת', כמו בודהה או פאדמאסאמבהווה, שבכוח ברכתם ניתן להחלים. למרות אמונתם של בני-האדם ביעילות התפילה, הקשר בין תפילות לרפואה לא נבדק באופן מדעי עד לאחרונה.

יששכר בן-דב

למרות הבנתנו את האופי הדלקתי של גנחת הסימפונות ולמרות שיפור הטיפול בפרט (בעיקר במתן תכשירי סטרואידים בשאיפה), דווח על גלי עלייה בשיעור התמותה מהמחלה גם במדינות המפותחות. במרבית הנפטרים היה מהלך מחלה ממושך ויציב לטיפול, אך חלקם נפטרו בסמוך לתחילת ההתקף לחולים שהיו על סף מוות ושרדו (גם לנפטרים) היו מאפיינים משותפים ומכאן התקווה כי מרבית מקרי המוות ניתנים למניעה), וביניהם מיעוט טיפול בסטרואידים, ריבוי טיפול במרחיבי-סימפונות, ריבוי ביקורים בחדרי-מיון, הפרעות פסיכיאטריות ותנודות יומיות גדולות בתיפקודי הריאות. אולם הסמן הייחודי יותר לניבוי סיכון לתמותה הוא אירוע על סף מוות בעבר. אין הצלחה רבה באיתור סמנים גנטיים לסיכון, ואולם הירידה בתיפקודי ריאות ביחס לריכוז התגר (מטילכולין) היא גבוהה, תחושת הנשמת בתגובה לגירוי נתון והתגובה הנשימתית להיפוקסיה הן נמוכות. שני המאפיינים האחרונים אינם רק סמנים, אלא ככל הנראה תורמים לקטלניות האירוע. כאשר מאותר חולה בסיכון מן הצורך להתאים טיפול מיטבי על-פי קווים מנחים, לשאוף לתיפקודי ריאה תקינים (כמקובל), וככל הנראה, אם כי גישה זו עדיין לא הוכחה, גם להגביר את הטיפול, וזאת למטרות נוספות הכוללות מיזעור התנודות היומיות בתיפקודי הריאות ואת יתר-התגובתיות של הסימפונות (מטרות שאינן מהוות קו מנחה ברור בחולה הרגיל).

יש לצייד את החולה במכשיר למדידת peak flow ולהדריך את החולה ומשפחתו בהעלאת מינון הסטרואידים בשאיפה, ליטול סטרואידים בדרך פומית, להזריק באופן עצמאי אפינפרין ולפנות לביקורת רפואית דחופה, כל אחד בנסיבות שיוגדרו היטב (רצוי בכתב) על-פי המהלך וערכי ה- peak flow. צורת טיפול זו מצריכה קשר הדוק בין המטופל לרופא, קשר שאינו תמיד בר-השגה בקבוצה זו.

אבי בלייך

תפילה לשלומו של חולה מקובלת מזה עידן ועידנים בקרב המאמינים בדתות השונות. נמצאו לכך איזכורים לא מעטים, לדוגמה "ויתפלל אברהם אל האלוהים וריפא אלוהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו" (בראשית כ', פסוק י"ז). בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות, דף ל"ד, עמוד ב') מסופר על רבי חנינה בן-דוסא, שהתפלל מרחוק לשלום בנו החולה של רבן גמליאל. חומו של הבן הקודח ירד בדיוק בזמן התפילה, והוא הבריא.

האמונה בדבר סגולתה של התפילה לאל להביא מזור לחולה היא נחלתם של המאמינים בדתות השונות, ובכך אין רבותא. מספרם של המאמינים בכוחה זה של התפילה רב מן הסתם מאלו המחפשים הוכחה מדעית ליעילותו של הגורם המרפא, ובדרך-כלל אין הראשונים נזקקים להוכחה זו לשם קיום אמונתם.

עם זאת אנו עדים, במיוחד בשנים האחרונות, לניסיונות לחקור באופן אמפירי את תרומתה של התפילה מרחוק (intercessory prayer) בריפוי מחלות שונות. חשיפה בולטת של הנושא לקורא במדינות המערב ניתנה בשנת 1998 בעיתון הנפוץ Time. במאמר דווח על ניסיון קליני שנוהל ביחידה לקרדיולוגיה במרכז רפואי בארה"ב. החולים סווגו אקראית לשתי קבוצות, וחלקם זכו לתפילות מרחוק לבריאותם על-ידי מתפללים מאמונות שונות, ביניהם נזירים בודהיסטים בנפאל, מתפללים נוצרים בבולטימור ובמיסורי, ומתפללים יהודיים בכותל המערבי בירושלים. המטרה שהוגדרה במחקר היתה לבדוק אם לתפילה מרחוק הנעשית על-ידי זרים יש השפעה חיובית על המהלך והתוצאות הרפואיות של המחלה. ואכן נמצא, כי תוצאות הטיפול היו טובות יותר באופן ניכר בקרב חולים שזכו לתפילה מרחוק לשלומם.

דן נמט, גיורא גוטסמן, אבישלום פומרנץ, ולנטינה שנקר, דבר אופיר, ברוך וולך ויוסף עוזיאל

התהליך הדלקתי בצווארת (torticollis) מערב את שרירי הצוואר, הצבים ומעטפת מיפרקי החוליות, ומוביל להטיית הראש ולכאב בהנעת הצוואר. מרבית המקרים של צווארת חדה שאינה מפגיעה הם טבים, ואינם מחייבים התערבות רפואית, למעט טיפול מסייע נגד תסמיני המחלה. אולם בחלק מהילדים מהווה הצווארת הנרכשת סימן ראשוני למחלה קשה, המצריך בירור מעמיק ולעתים אף אישפוז.

המטרה במאמר זה היא לדווח על המאפיינים האפידמיולוגיים והקליניים של מחלת הצווארת, ועל הסיבות לצווארת נרכשת שאינה מפגיעה (non-traumatic) בקרב ילדים המאושפזים בבית-החולים מאיר.

למטרה זו נסרקו תיקיהם הרפואיים של 45 ילדים ובני-נוער, אשר אושפזו במהלך 10 שנים עקב צווארת נרכשת חדה שלא מפגיעה בבית-החולים מאיר.

במהלך 10 השנים שנסקרו אושפזו 45 ילדים (23 בנות ו-22 בנים) עקב צווארת נרכשת חדה שלא מפגיעה. הגיל הממוצע של החולים היה 6 שנים. כל החולים דיווחו על כאב עז בצוואר כתלונה עיקרית. תהליך זיהומי היה הגורם השכיח ביותר לאישפוז. שבעים-ושלושה אחוזים מהילדים אושפזו בעונת הסתיו-חורף. עשרים-ושישה ילדים עברו בדיקות דימות, וב-10 מהם (38%) הודגם מצב חולני שכלל מידה של תת-פריקה בחוליות הצוואר העליונות ובאזור המירווח הקדם-חולייתי.

הטיפול כלל משככי-כאב ואנטיביוטיקה בחולים עם חשד קליני לתהליך זיהומי חיידקי. חמישה-עשר ילדים טופלו במשיכת צוואר ושניים נזקקו לניתוח. משך האישפוז הממוצע היה 4.1 ימים, והיה קצר יותר במחלקת הילדים בהשוואה למלקות אף-אוזן-גרון ואורתופדיה.

לסיכום, נדרשת הערכה קלינית ודימותית לזיהוי הגורמים להתהוות צווארת חדה נרכשת שלא מפגיעה. זיהומים מקומיים של דרכי-הנשימה העליונות היו הסיבה השכיחה לצווארת. טיפול מסייע שמרני מוביל לרוב להחלמה תוך פרק זמן קצר.