תוצאת חיפוש

רונית אנדוולט¹, יהודית צמיר², דנית שחר³, דרורית סירקיס⁴, יעקב מנצ'ל⁵

¹דיאטנית, האגף הרפואי, מכבי שירותי בריות, ²יחידת הסקרים, מכבי שירותי בריאות, ³דיאטנית, המרכז הבינלאומי לבריאות ותזונה על-שם דניאל אברהם, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ⁴דיאטנית, מחוז ת"א, מכבי שירותי בריאות, ⁵יועץ גריאטרי, האגף הרפואי, מכבי שירותי בריאות

אוכלוסיית העולם מזדקנת; שיעור הקשישים (בני 65 שנה ומעלה) בישראל עמד בנובמבר 1999 על 10% והוא צפוי לעלות. במכבי שירותי בריאות שיעור הקשישים קטן יותר ועומד על 6%. קשישים רבים נמצאים בסיכון לתת-תזונה בשל מחלות חדות וכרוניות או בשל בעיות גופניות ונפשיות. המטרות במחקר זה היו לבחון את צריכתם התזונתית של קשישים החיים בתל-אביב ורשומים במכבי שירותי-בריאות, להשוות צריכה זו עם ההמלצות הבינלאומיות ולהעריך את הקשר בין צריכה תזונתית לבין פנייה לשירותי בריאות.

נבחרה דגימה אקראית של בני 70 ומעלה בקרב חברי מכבי באזור תל-אביב. הנכללים במחקר נשאלו לגבי צריכתם התזונתית טלפונית או פנים אל פנים, באמצעות שאלון. כמו-כן נאספו משתני אורח-חיים, מצב בריאות ופנייה לשירותי הבריאות הראשוניות בוצעו על-ידי סוקרים, עובדי יחידת הסקרים של מכבי שירותי-בריאות.

נכללו במחקר 158 קשישים. נמצא כי 8% מאוכלוסיית הקשישים בתל-אביב צורכים פחות מ-800 קלוריות ביום, וכי 33% מהאוכלוסיה צורכים מתחת ל-1,200 קלוריות ביום. כמות כזו של קלוריות אינה מאפשרת צריכה מספקת של ויטמינים, מינרלים ויסודות קורט. למעלה מ-40% מהמרואיינים לוקים במחלה כרונית כלשהי ול- 19% בעיות שיניים. מרבית הנשאלים (70%) נוהגים לבקר בתדירות גבוהה יחסית אצל רופא המשפחה (לפחות פעם בחודש), 71% ביקרו אצל רופא מומחה אחד לפחות בששת החודשים האחרונים ו- 12% ביקרו אצל דיאטן. למעלה מ- 90% מהנשאלים אוכלים שלוש ארוחות ביום ומעל 50% עוסקים בפעילות גופנית באופן קבוע. נמצא כי מספר הביקורים אצל רופא המשפחה היה ביחס הפוך ומשמעותי סטטיסטית לצריכת הקלוריות. יחס דומה לא נמצא לגבי ביקור אצל רופאים מומחים.

תוצאות סקר זה מדגימות צריכת קלוריות פחותה מהמומלץ בקרב למעלה מ- 30% מהמרואיינים. נראה כי נדרשת הגברת מודעות האוכלוסייה הקשישה לחשיבות התזונה הנצרכת והשפעתה על איכות חייהם. לנוכח נתונים אלו, נראה כי יש מקום לערוך מחקר מקיף יותר וארצי על אוכלוסיית גיל זאת, ולאמוד ביתר פירוט את היקף הבעיה.

זאב שנקמן¹ שי שורר², איטה ליטמנוביץ² מיכאל גוטרמכר³ אילן ארז³ רוברט ידייקין¹, נפתלי פרויד³

¹המחלקות להרדמה וטיפול נמרץ כללי, ²ילודים ותינוקות, ³וניתוחי ילדים, בי"ח מאיר כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

המטרה במאמר זה היא לדווח על אילחוש של חוט-השידרה (אח"ש) (spinal anesthesia) בפגים ובפגים-לשעבר, בהדגשת ההיבטים הטכניים של הפעולה, המכשלות האפשריות והניסיון שצברו המחברים במהלך עבודתם.

נבדק המהלך הסב-ניצוחי בכל הפגים והפגים-לשעבר (גיל מתחילת ההריון ['גיל מתוקן'] הצעיר מ-60 שבועות) שנותחו במוסדנו תחת אח"ש משך 35 חודשים. הדיקור המותני התבצע בחולה יושב בין החוליות L4-5 או L5-S1. הוזרקו טטרקאין או בופיווקאין היפרבריים במינון 1 מ"ג/ק"ג עם אדרנלין. החולים הוחזקו בתנוחת reverse-trendelenburg במשך 2-3 דקות, ולאחר מכן במצב מאוזן.

שישים ושיבעה פגים ופגים-לשעבר נותחו באח"ש. שישים-וחמישה נותחו לתיקון בקע במיפשעה ו-2 לפילורומיוטומה. גיל ההריון היה 3.6+30.1 שבועות, 'הגיל המתוקן' בעת הניתוח היה 3.4+42.9 שבועות, והמשקל היה 1,165+3,234 ג'. שלושים-ושניים מהתינוקות לקו במחלות נוספות, כולל מצב חולני במוח (8 תינוקות), מומי לב (12), מחלות ריאות (15) ומימצאים בכליות או בדרכי השתן (8). בשישים-ושניים מהפגים היה האילחוש מוצלח ללא תוספת חומרי-אילחוש. שלושה פגים נזקקו לתוספת N2O ושניים להרדמה כללית, אך חסימה תנועתית (מוטורית) ותחושתית (סנסורית) בתר-ניתוחית (post-operative) אובחנה בכל הפגים. במהלך הניתוח ניצפו היפוקסמיה קצרה בשני פגים, דום-נשימה בשניים ובראדיקרדיה באחד. הפגים שלקו בדום-נשימה והיפוקסמיה טופלו בהצלחה באמצעות הנשמה במסכה והאטת קצב-הלב שלא הגיבה לגירוי ידני הגיבה לאטרופין. לאחר הניתוח ניצפו דום נשימה קצר עם היפוקסמיה (1) והיפוקסמיה בלבד (1), שחלפו בעקבות מתן חמצן עם או ללא גירוי ידני קל. בראדיקרדיה קצרה שחלפה ללא טיפול ניצפתה בשלושה חולים. שיעור הסיבוכים מתאים למדווח בספרות הרפואית.

ההצלחה של אח"ש תלויה בתשומת לב מירבית להערכה קדם-ניתוחית, מנח בעת ההזרקה ולאחריה, מינון גבוה-יחסית של חומר-אילחוש וניטור בעת הניתוח ולאחריו.

מונה ינקוביץ-כידון וזאב הנדזל

השפעות-לוואי מתרופות (הל"מ) הן תופעה נפוצה בקרב חולים מאושפזים ואמבולטוריים כאחד. תגובות אלרגיות לתרופות מהוות רק חלק קטן מהל"מ, והן מתאפיינות במעורבות של תגובה אימונולוגית בחולה מרוגש, המדגימה סגוליות, ייחודיות וזכרון, כך שניתן להדגימה בחשיפה נשנית. האיבחון הקליני של תגובות אלו מוגבל כיום בגלל מספר גורמים. במרבים האירועים לא ידוע הקובע האנטיגני הגורם לתגובה, והמנגנון החיסוני המעורב אינו ברור או שקיימת מעורבות של מספר מנגנונים בו-זמנית. זיהוי של תקופות על-ידי המערכת החיסונית מתרחש בחלק גדול ממערכי הטיפול השיגרתיים, ללא קשר לנוכחות קלינית של תגובות אלרגיות לתרופות אלו. כמו-כן, מדד הזהב (gold standard) המקובל, תבחין התגר, הוא פעולה מסורבלת ולעתים ביצועו מסכן את חיי החולה.

בשנים האחרונות מושקע מאמץ ניכר לאימות ותיקנון של בדיקות איבחוניות בתחום זה, במעבדה ובחי. שיטות חדשות, כדוגמת בדיקת ה-CD63 על ממברנות של באזופילים משפעלים, מחליפות בהדרגה את השיטות הישנות, וקיים מאמץ מתמשך להגדרת הקובעים האנטיגניים המעורבים במיגוון תרופות רחב. בתחום של רגישות לאנטיביוטיקה מקבוצת הביתא-לקטאם, פרוטוקולים מובנים לבדיקת רגישות מיידית ומאוחרת נמצאים בתהליכי הטמעה. שאלון מובנה שפורסם על-ידי החברה האירופית לאלרגיה לתרופות (EDNA), מאפשר איסוף מידע שיטתי בזמן האירוע הקליני או בסמוך לו, ומקל במידה ניכרת על הבירור האימונולוגי הנדרש ועל תהליך האיבחון. בסקירה זו מסוכם המצב הקיים, ומובאות חלק מהאפשרויות בעתיד בתחום האיבחון של תגובות אלרגיות לתרופות.

בוריס נמץ, אליעזר ויצטום ומשה קוטלר

בסקירה זו מובא הפולמוס הסוער בנושא מעמדו ותוקפו הקליני של הזיכרון הטראומטי המשוחזר. קיימות שתי אסכולות של קלינאים וחוקרים בהתייחסות לזיכרונות משוחזרים הקשורים להתעללות בילדות. האסכולה הראשונה מאמינה באותנטיות של זיכרונות משוחזרים ללא תנאי. לעומתה, האסכולה השנייה, של אלה המתנגדים לאותנטיות הגורפת של זיכרונות כאלה, טוענת לקיומה של תיסמונת הזיכרון המדומה. אנשי אסכולה זו מגדירים אותה "כפסיכופתולוגיה קשה המתבטאת בזיכרונות מדומים על התעללות מינית שהתרחשה בילדות, וכמצב שבו זהותם האישית ויחסיהם הבין-אישיים של הלוקים בה מתרכזים סביב הזיכרונות על התעללות מינית וחוויה טראומטית בילדות, אף-על-פי שזיכרונות אלה אינם נתמכים בכל עדות אובייקטיבית".

בסקירה זו מובאות עמדות האסכולות השנויות במחלוקת, ונסקרת הספרות המחקרית והמשפטית העדכנית בנושא, ביחד עם המלצות למטפלים.

פביאנה סקלרובסקי-בנימינוב

מיימת היא הסיבוך השכיח ביותר בחולי צמקת הכבד (cirrhosis). נוכחות המיימת מהווה גורם סיכון לסיבוכים המעלים באופן ניכר את שיעור התמותה בחולים אלו. סיבוכים אלו כוללים צפקת חיידקית ראשונית ותסמונת כבד-כליות. חולי הצמקת הלוקים במיימת עוברים מספר שלבים, שבהם הופכת המיימת מכזו הרגישה למשתנים למיימת עמידה לטיפול, ולבסוף לתיסמונת הכבד-כליות. תיסמונת זו מהווה למעשה מצב סופני.

עד לשנים האחרונות הייתה הפתופיסיולוגיה של התהוות מיימת שנויה במחלוקת. כיום מקובלת ההשערה של הרחבת כלי-דם הקפיים כמנגנון המוביל להתהוות מיימת בלוקים ביתר-לחץ-דם שערי. תיאוריה זו מבוססת על כך שעלייה ברמת החומרים המרחיבים כלי-דם גורמת להרחבת כלי-דם מערכתית ולהיווצרות מחזור דם יתר-דינמי, עם שיפעול מנגנונים מצרי כלי-דם, הגורמים לפגיעה בתיפקוד הכליות. פגיעה זו גורמת לאגירת נתרן ומים – תהליך המוביל להתהוות מיימת.

חובב נחושתן ותמר פרץ

טמוקסיפן (tamoxifen) היא תרופה השייכת לתרופות ה-SERM (selective estrogen receptor modulator), דהיינו מודולטור ברירני (selective) של אסטרוגן בעל פעילות נוגדת ופרו-אסטרוגנית. היום זוהי התרופה הנפוצה ביותר לטיפול כנגד סרטן שד המשלח גרורות. כמו-כן ניתנת התרופה כטיפול משלים לאחר כריתה של השאת בשלב מוקדם של המחלה. לאחרונה אף נרשמה על-ידי ה-FDA כטיפול בנשים המצויות בסיכון מוגבר ללקות בסרטן השד. הבעיה העיקרית בטיפול ממושך בטמוקסיפן היא השראת סרטן רחם. במחקר על טיפול בטמוקסיפן למניעת סרטן השד,התגלה מספר קטן יחסית של נשים שלקו בסרטן הרחם, כולן בשלב מוקדם של המחלה. יתרה מכך, לאחרונה נמצא במספר מחקרים שסריקת על-שמה לדנית היא אמצעי בלתי יעיל לגילוי מוקדם של סרטן הרחם הנגרם בעקבות טיפול בטמוקסיפן.

לנוכח נתונים אלו, בדיקת על-שמע לדנית אינה מומלצת היום כבדיקה שגרתית לנשים המטפלות בטמוקסיפן.

לאחרונה פורסמו תוצאות שני מחקרים המצביעות על כך שטיפול ממושך בטמוקסיפן עלול לגרום לסרטן הרחם בשלב מתקדם, כולל התהוות סארקומות (בדרך-כלל מסוג malignant mixed mesodermal tumors) שחלקן קטלני. לנוכח תוצאות אלו, נראה כי ניתן לשקול בדיקות על-שמע לדניות בנשים הנוטלות טמוקסיפן ושייכות לקבוצה עם סיכון מוגבר להתהוות מחלה נוספת לסרטן השד. בקבוצה זו נכללות נשים שקיים לגביהן חשד לנשאות למוטציה בגנים ל-BRCA, נשים עם סיכון מוגבר ללקות בסרטן הרחם (משקל עודף משמעותי או אנאמנזה משפחתית של המחלה), וכן נשים שטופלו בטמוקסיפן מעל 5 שנים ולא היו במעקב ארוך-טווח הכולל בדיקות על-שמע.

אמנון זיסמן

הטיפול בלוקים בסרטן הכליה עבר תמורות משמעותיות בעשור האחרון. הטיפול היום בלוקים במחלה זו כולל ביצוע כריתה לאפרוסקופית רדיקלית של הכליה, כריתה חלקית של הכליה בנוכחות כליה שניה תקינה, ניתוחים ניסיוניים להרס מוקדי ומבוקר של גושים קטנים בכליות שקוטרם עד 3 ס"מ (ablative renal surgery) באמצעות חימום (radio frequency- RF) או הקפאה (renal cryosurgery) וכריתת כליה מפחיתה (cytoreductive nephrectomy) לפני טיפול חיסוני או משולב בחיסונים (cancer vaccines) בלוקים במחלה מפושטת.

בעתיד יוכנסו לטיפול כריתה לאפרוסקופית חלקית של הכליה, טיפול חיסוני משולב ומתן חיסונים מסוגים חדשים, כגון – dendritic cell hybrid vaccines- Tumor sell, כשלב-ביניים במעבר מטיפול חיסוני רעיל ובעל סגוליות נמוכה ליירוט סגולי של תאי סרטן על בסיס ביות למולקולות וסמנים סגוליים. בנוסף ייתכנו שינויים במערכת ה- TNM והסתייעות במערכות מורכבות לקביעת שלב המחלה.

טיפולים מתיישנים כוללים כריתת הטוחה כחלק שגרתי מכריתה רדיקלית של הכליה, ומתן טיפולים חיסוניים המבוססים על הפקת תאי תסנין דלקתי מהשאת עצמה (tumor infiltrating lymphocyte –TIL).

רון בן-אברהם, ערן חדד, טלי סוקולוב ואבי וינברום

לוחמה כימית והשימוש בגזי עצבים (ג"ע) כנגד אוכלוסייה אזרחית מהווים איום ממשי במציאות של המאה העשרים ואחת. ההיסטוריה המודרנית של שימוש בחומרי לוחמה כימיים מתחילה ב-1915 בקרב- Ypres, שבו תקפו הגרמנים בכלור את הצבא הצרפתי. מאז התרחב השימוש בחומרי לחימה אלה למיגוון חומרים גורמי תשניק (asphyxis), גורמי כוויות ומשתקים. ג"ע הם המסוכנים ביותר מבין חומרי הלחימה הכימיים. מעט ידוע על הטיפול באזרחים בכלל ובילדים בפרט הנפגעים מהרעלה זו. אופן הטיפול בהרעלה מסוג זה מאתגר את הצוות הרפואי, במיוחד כשמדובר בילדים, בגלל החוסר בנסיון קודם בהחייאת ילדים הלוקים בפגיעה משולבת, קרי פגיעה רב-מערכתית והרעלה מגז-עצבים.

בסקירה זו מודגשים ההיבטים הייחודיים בהחייאת ילדים הלוקים בהרעלת גז עצבים ובפגיעה רב-מערכתית, והיא מתבססת על נתונים מנפגעים שנחשפו לחומרים אורגניים-זרחניים.

רונית חיימוב-קוכמן, יובל לביא ודרורית הוכנר-צלניקר

סרטן השד הוא המחלה  הממארת הנפוצה ביותר בנשים בישראל. המשתנים המשמעותיים ביותר המשפיעים על שיעור התחלואה הם מין נקבי, גיל ומוצא. בניגוד לסוגי סרטן אחרים, עולה שיעור התחלואה בסרטן שד כבר בגיל הפוריות וממשיך לעלות עם הגיל הסיכון לסרטן שד קשור גם לאנאמנזה המשפחתית ולמוטציות בגנים BRCA1 ו- BRCA2. כיום נחקרת תרומת הפולימורפיזם בגנים האחראיים על הייצור והפירוק של אסטרוגן לשיעור התחלואה בסרטן שד. שיגשוג לא-אופייני של האפיתל הבלוטני נדיר אמנם, אך נחשב כמצב טרום-ממאיר.

בנשים לאחר חדילת-אורח (menopause) נמצא בשנים האחרונות קשר בין סמיכות גבוהה של ריקמת השד בממוגרפיה לבין הסיכון לסרטן שד. קיים מיתאם בין צפיפות עצם גבוהה לסיכון מוגבר לתחלואה, ככל הנראה בשל רמות אסטרוגן גבוהות; לנשים חולות בסרטן שד רמות אסטרוגן בדם הגבוהות מאלה של נשים בריאות. נטילת גלולה למניעת הריון ונטילה ממושכת של טיפול הורמוני חלופי מוכרות גם הן כגורמי-סיכון לסרטן השד. טמוקסיפן ורלוקסיפן מקטינים את הסיכון של נשים המצויות בסיכון גבוה ללקות בסרטן השד. ההשפעה של מרכיבי מזון שונים על התחלואה איננה ברורה עדיין כל צורכה, אך קיים מיתאם בין המצב החברתי-כלכלי לתחלואת סרטן השד: ככל שזה גבוה יותר, כך עול הסיכון ללקוחת במחלה.

הכרת גורמי הסיכון של סרטן השד וההתקדמות שחלה בהבנת האטיולוגיה לתחלואה ברמה המולקולתית, תורמים לזיהוי אוכלוסיות בסיכון ולאיבחון המוקדם של המחלה באוכלוסיות אלה.

אלי שוורץ

מחלת המלריה מוגרה בישראל כבר לפני כ-50 שנה. למרות זאת מספר החולים במלריה נמצא במגמת עלייה עקב "יבוא המלריה" על-ידי נוסעים החוזרים ממדינות אנדמיות. מלריה היא מחלה שניתן למנוע, לטפל בלוקים בה ולהביא להבראתם המלאה. למרות זאת, בכל שנה מדווח על חולים במלריה קשה הנפטרים ממחלתם. רוב החולים במלריה הם נוסעים שלא נטלו טיפול מונע, ומכאן הנטייה להאשימם במחלתם הקשה. אולם יש להזכיר כי סיבוכי המלריה ושיעור התמותה עולים ככל שהאיבחון והטיפול מתעכבים. מכאן שקיימות שלוש חוליות בשרשרת זו: החולה שלא נטל טיפל מונע למלריה, הרופא המטפל שלא חשד שהמטופל שלו, שחזר מטיול במדינה אנדמית, עשוי להיות חולה במלריה, ומערכת בתי-החולים, שברובם אינם מחזיקים תכשירים לטיפול נגד מלריה – עובדה המאריכה את זמן ההמתנה לטיפול.

לכן יש לפעול בכל שלושת המעגלים שצוינו לעיל: תחילה במעגל המצומצם והנגיש ביותר, קרי מעגל בתי-החולים. במעגל ראשון זה יש לחייב החזקה קבועה של תכשירים נוגדי-מלריה. המעגל הרחב יותר, השני במספר, הוא מעגל הרופאים – עליהם להגביר מודעותם למחלת המלריה. המעגל השלישי הוא מעגל הנוסעים - יש להמשיך לתדרך אותם לגבי הצורך בנטילת טיפול מונע מלריה קודם לנסיעתם לאזורים אנדמיים למחלה.

סאהר סרור, שמואל רשפון, ליזה רובין וסיגל ורמן

מובאת בזה פרשת התפרצות של מחלת מעיים בנפת חיפה, בעקבות זיהום בחיידק קמפילובקטר ג'גוני (ק"ג) בקרב תלמידי בית-ספר לאחר שביקרו ברפת. מובאים במאמר זה המלצות וצעדים שיש לנקוט כדי למנוע התפרצויות דומות בעתיד.

טוביה הדר, יעקב שבירו, בני נגריס ואיתן יניב

גת הספנואיד (sphenoid sinus) היא הנסתרת מכלל גתות האף. התסמינים של מחלה בגת זו אינם סגוליים, ולכן האיבחון מתבסס על בדיקות דימות, טומוגרפיה מחשבית ותהודה מגנטית.

בשנים האחרונות הפכה השיטה האנדוסקופית לגישה הנבחרת בטיפול בלוקים בגת הספנואיד. בין השנים 1992-1997 בוצעו במחלקתנו 38 ניתוחים אנדוסקופיים של גת הספנואיד, בעקבות מחלה מבודדת של גת זו.

התסמינים של החולים היו כאבי ראש, נזלת, חסימה של האף ודמם מהאף. אולם תסמינים אלו אינם סגוליים למחלה בגת הספנואיד. המימצאים בניתוח כללו תהליך זיהומי, כיסה, מוקוצלה, זיהום פטרתי, אדנומה של בלוטת יותרת המוח וגרורה של שאת הרקטוסיגמואיד.

בסקירה זו מדווח על ניסיוננו ביישום השיטה האנדוסקופית לטיפול בלוקים במחלה מבודדת בגת הספנואיד. בגישה ניתוחית זו שיעורי האיבחון וההצלחה הטיפולית גבוהים, שיעור התחלואה נמוך, ומשך הניתוח והאישפוז קצרים.

רחל מרום-קליבנסקי ויעקב דרורי

הארכת תוחלת-החיים מחייבת לדאוג לאיכות-חייהם של הקשישים. לפעילות גופנית סדירה תפקיד חשוב לא רק בהפחתת שיעור התחלואה והתמותה, אלא גם בשמירה על איכות-חייהם ועצמאותם של הקשישים. הבנה טובה יותר בנושא זה עשויה לאפשר גיבוש הנחיות לגבי פעילות גופנית בקרב קשישים.

תגובתם של קשישים שאינם לוקים במחלה קרדיוואסקולרית לאימון גופני דומה לזו של צעירים. אימון גופני אירובי מעלה את תיצרוכת החמצן המרבית בשיעור דומה לזה שניצפה בצעירים (10%-30%) וביחס ישר עם עוצמת המאמץ. בגברים קשישים מנגנון ההסתגלות הקרדיוואסקולרי העיקרי הוא מרכזי, בעוד שבנשים קשישות מנגנוני ההסתגלות הם היקפיים בעיקרם. בקרב קשישים הלוקים במחלה קרדיוואסקולרי העיקרי הוא מרכזי, בעוד שבנשים קשישות מנגנוני ההסתגלות הם היקפיים בעיקרם. בקרב קשישים הלוקים במחלה קרדיוואסקולרית קיימת הפחתה בתיצרוכת החמצן ובתפוקת הלב המרביות בהשוואה לבני גילם הבריאים. אוכלוסיית קשישים זו מפיקה תועלת מהשפעותיו הקרדיוואסקולריות המיטיבות של אימון גופני אירובי ומשיפור בפרופיל גורמי-הסיכון ברמה השווה לזו שנמדדה בצעירים. לפיכך, מומלץ לקשישים לכלול פעילות גופנית אירובית כחלק בלתי-נפרד מאורח-חייהם.

אימון התנגדות בעוצמה מתונה בקשישים משני המינים מביא לעלייה דומה ואף גדולה יותר בחוזק השרירים בהשוואה לצעירים, להפחתת מסת השומן בגוף ומשקל הגוף, ומסייע לשמירה על מסת רקמות פעילה מבחינת חילוף-חומרים.

השפעות מיטיבות נוספות כוללות שיפור היכולת לשמור על תנוחה יציבה, שיפור הגמישות וכושר הניידות, תיפקוד קוגניטיבי משופר והפחתה ברמת הדיכאון. ההשפעות המיטיבות של פעילות גופנית בקרב תשושים וקשישים מאוד כוללות הסתגלות פיסיולוגית, מטבולית, נפשית ותיפקודית, שלא ניתנות להשגה בגישות טיפול אחרות.

לסיכום, השתתפות בתוכנית אימון גופני סדיר מהווה אמצעי יעל ובטוח להפחתת היבטיה השונים של הירידה בתיפקוד בתהליך ההזדקנות ולשיפור באיכות-החיים. תוכנית האימון המומלצת היא רב-גונית וכוללת אימון אירובי, תירגון כוח, אימון שיווי-משקל ותרגילי גמישות.

יצהל ברנר

תהליך ההזדקנות פוגע בפעילויות הפיסיולוגיות של המערכות השונות בגוף. הפעילות המינית היא פעילות מורכבת הורמונית, תנועתית (מוטורית), תחושתית, גופנית ונפשית. הפעילות המינית משפיעה על הרגשת הבריאות הכללית של האדם ומהווה חלק מזהותו בכל גיל. כמו-כן, הפעילות המינית מהווה בסיסי ראשוני לקשר אנושי וזכות יסוד של כל אדם.

מיניות ופעילות מינית נחשבים לפעילות של צעירים, ושילוב המושגים מיניות וזיקנה מעורר לעתים גיחוך ותמיהה. במצבים רבים מתייחסים אל הפעילות המינית בזיקנה כאל פעילות חריגה המחייבת הגנה של מוסדות החברה מפני האדם הקשיש. זאת כאשר בשנים האחרונות מתרבות הטכנולוגיות המאפשרות שמירה על פעילות מינית, חרף מגבלות פיסיולוגיות ולעתים אף אנטומיות. הכרת השפעתם של השינויים בהזדקנות על הפעילות המינית והבנת המגבלות מחד-גיסא, והסרת המגבלות הקשורות בתקשורת אודות הנושא מאידך-גיסא, הם הדרך העיקרית לשמירת הפעילות המינית, על מגבלותיה, גם בגיל הזיקנה.

המטרה בסקירה זו היא להציג את ההביטים השונים של הפעילות המינית בקרב קשישים.

שמואל שטייר

הדאגה לבטיחותם של נהגים קשישים הופכת גורם חשוב לנכח העובדה שמספר הנהגים המבוגרים גדל והולך. בבריטניה מערכים שכרבע מבין בעלי רישיון הנהיגה עברו את גיל 55. בארה"ב הוערך שמספר הנהגים מעל גיל 70 יגיע בשנת 2020 ל-30 מיליון.

הנהיגה נחשבת לאחת מזכויות היסוד, אך יש להביא בחשבון את העובדה שנהיגה היא מטלה מורכבת, התלויה בתיפקוד קוגניטיבי, תנועתי (מוטורי) ותחושתי-תפיסתי (סנסורי-פרספטואלי) תקין של הנהג. עם הגיל חלה ירידה מסוימת בתיפקודים אלו, עובדה המעמידה אותנו בפני האתגר של מציאת נוסחה שתשלב בין בטיחות בדרכים לבין צורכי הניידות שלה אדם המבוגר. ההיענות לדרישה לחידוש רישיון נהיגה בגיל מבוגר צריכה לשקף מדיניות ציבורית שמטרתה קיום רמה נאותה של בטיחות תעבורה.