מיכל לונץ, ג'ואד ח'לאילה, אלכסנדר ברודסקי, תלמה שפק

מח' אף אוזן וגרון, ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי בני ציון והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

הגיל שבו צריכים להתבצע ניתוחים להשתלת שתל שבלול בילדים חופף את הגיל שבו קיימת שכיחות-יתר של דלקות אוזן תיכונה. עובדה זו מעוררת חשש מהאפשרות, שאם מתפתחת דלקת אוזן תיכונה בילד מושתל, יתפשט הזיהום מהאוזן התיכונה למערכת העצבים המרכזית דרך מערך האלקטרודות של השתל. לכן, חשוב להגיע לשליטה בדלקות אוזן תיכונה בילדים המועמדים להשתלת שתל שבלול טרם ביצוע ניתוח ההשתלה, ולתת טיפול מיטבי כנגד דלקות המתהוות לאחר ההשתלה.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה להעריך את רמת הסיכון לדלקות אוזן לאחר השתלת שתל שבלול בקבוצת ילדים מושתלים המצויים בסיכון-יתר ללקות בדלקות אוזן ובאלו ללא סיכון-יתר, אשר טופלו לפי פרוטוקול מובנה שתוכנן לצורך טיפול בדלקת אוזן תיכונה לפני השתלת שתל שבלול ולאחריה.

נכללו בעבודה הנוכחית 113 ילדים שעברו השתלת שתל שבלול לפני גיל שבע שנים. שבעים מהם הוגדרו כמצויים סיכון-יתר ללקות בדלקות אוזן תיכונה (קבוצה "א") ו- 43 שויכו לקבוצה ללא סיכון-יתר (קבוצה "ב"). המעקב לאחר הניתוח נמשך בין 6 ל- 73 חודשים (ממוצע: 35.5 חודשים). נערכה השוואה בין הקבוצות לגבי גיל בעת ההפניה למרכז ההשתלה, גיל בעת ניתוח ההשתלה והערכת דלקות אוזן נשנות לאחר ההשתלה.

בעת ההפניה למרכז ההשתלה היה גילם הממוצע של הילדים בקבוצה "א" (המצויים סיכון-יתר ללקות בדלקות אוזן תיכונה) נמוך מזה של הילדים שהיו כלולים בקבוצת הילדים הבריאים (23.4 חודש לעומת 35.8 חודש, בהתאמה). פרק הזמן שחלף מעת ההפניה לזמן ההשתלה היה ארוך יותר בקבוצה שלקתה בדלקות אוזן תיכונה בטרם ההשתלה. למרות זאת, בעת ההשתלה היה הגיל הממוצע של הילדים בקבוצת הסיכון לדלקות אוזן נמוך יותר מגיל הילדים ללא סיכון: 32.5 חודשים לעומת 42.2 חודשים בממוצע, בהתאמה. לאחר ההשתלה, 28 ילדים מקבוצת הסיכון (40% מהקבוצה) לקו בדלקות חדות או בהפרשה דרך צינורית האיוורור שבאוזן המושתלת לעומת 4 ילדים מקבוצה "ב" (9.3% מכלל הקבוצה). בקרב 11 מתוך 28 הילדים שלקו בדלקות אוזן לאחר ההשתלה היוו הדלקות אתגר טיפולי. עשרה מהם השתייכו לקבוצה "א" (14% מהקבוצה). מרבית המחוללים שבודדו מדלקות אוזן תיכונה בקבוצה זו היו אופייניים לדלקת אוזן תיכונה חדה. מסטואידיטיס חדה התפתחה בשלושה ילדים, בכולם ללא סיבוכים תוך-גולגולתיים וללא צורך בניתוח לכריתת המסטואיד.

לסיכום, הפניה מוקדמת למרכז ההשתלות מובילה לביצוע השתלה בגיל צעיר יותר, גם בילדים הלוקים בדלקת אוזן תיכונה. שכיחות דלקות האוזניים לאחר ניתוח השתלת שתל שבלול בילדים נמוכה משכיחות דלקת אוזן תיכונה לפני ניתוח ההשתלה, גם בילדים עם סיכון-יתר לדלקת אוזן תיכונה. בשלב זה לא ניתן לאתר בטרם ההשתלה מי מהילדים בקבוצת הסיכון הגבוה לדלקת אוזן יהווה לאחר ההשתלה אתגר טיפולי מבחינת דלקות אוזן.
 

אבי חפץ

מח' אא"ג וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

שאתות טבות מסוג אדומה פליאומורפית הן השכיחות מבין שאתות בלוטת בת האוזן (Parotid). הטיפול בחולים אלה כולל כריתת השאת כחלק מכריתת כל האונה השטחית של בלוטת בת האוזן, מכיוון שכריתת הגוש בלבד (אנקולאציה) טומנת בחובה סיכון לשיעורי הישנות גבוהים יותר. עם זאת, במרכזים רבים בעולם מקובל כיום לכרות רק את אותו חלק של הבלוטה המכיל את השאת. לדוגמה, אם השאת מצויה בחלק התחתון של הבלוטה, ניתן לכרות את אותו חלק שהוא שטחי לענפים התחתונים של עצב הפנים, וכך לא לסכן את הענפים העליונים. כריתה זו שונה במהותה מכריתת הגוש בלבד ללא ריקמה בריאה סביבו (אנוקלאציה), מכיוון שאינה מגבירה את הסיכון להישנות השאת.

ישגב שפירא, ללה מיגירוב, יונה קרוננברג 

המח' לאף אוזן גרון וניתוחי ראש-צוואר, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הטיפול בשיתוק עצב הפנים הוא על-פי-רוב שמרני, אולם לעיתים נדרשת התערבות בניתוח. סוג השיקום בניתוח של העצב נקבע במהלך הניתוח על-פי מידת הנזק לעצב. בחולים שבהם המשכיות העצב שמורה ניתן להסתפק בהפחתת לחץ (דקומפרסיה). לא נמצאו בסיפרות הרפואית עבודות עם התייחסות בנבדל לקבוצה אשר טופלה באופן זה.

בעבודה זו נבחנו 33 ניתוחים להפחתת לחץ של עצב הפנים שבוצעו במחלקתנו בשנים 1985-2002. עשרים-וארבעה (72.7%) נותחו לאחר שבר בעצם הטמפורלית והשאר (27.3%) מסיבות שונות (פגיעה יאטרוגנית, זיהום). חמישה-עשר נותחו בגישת הגומה האמצעית, 12 בגישה של כריתת הזיז הפיטמתי ו-6 בגישה משולבת. התוצאות הבתר-ניתוחיות נקבעו על-פי סולם האוס-ברקמן (ה"ב)¹.

חולים שנותחו לאחר 30 יום ממועד הופעת השיתוק השיגו תוצאות ה"ב טובות יותר מאשר אלו שנותחו לפני מועד זה. ממוצע ה"ב לכלל המנותחים בסדרה זו היה 3.2. התוצאות בחולים עם מעקב קצר-טווח, עד 3 חודשים, נמצאו גרועות יותר באופן מובהק מאשר באלו עם מעקב בין שלושה חודשים לשנה מהניתוח. על-פי ניסיוננו, הפחתת לחץ של עצב הפנים מניבה תוצאות תיפקודיות טובות. לא נמצא יתרון בביצוע ניתוח מוקדם על-פני ניתוח מאוחר. התוצאה הסופית מושגת כעבור שנה מהניתוח.

___________________________

¹ה"ב – האוס-ברקמן

אבישי גולץ, אריה גורדין, אבירם נצר

מח' אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה 

גופים זרים בוושט שכיחים למדי, במיוחד בילדים מתחת לגיל 5 שנים, אולם סיכת ביטחון פתוחה תקועה בוושט היא מצב נדיר מאוד. במצבים אלו יש צורך להוציא במהירות את סיכת הביטחון מתוך הוושט, לפני שייגרמו סיבוכים כתוצאה מניקוב הוושט ופגיעה באיברים סמוכים. הוצאת סיכת הביטחון הפתוחה מהווה אתגר טיפולי גם עבור אלו המנוסים שבקרב המבצעים פעולות אנדוסקופיות.

חמישה-עשר ילדים הופנו למחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר במרכז הרפואי רמב"ם בעקבות בליעת סיכת ביטחון בין השנים 1990-2003. בתשעה ילדים ניצפתה בצילום רנטגן של הצוואר ובית-החזה סיכת ביטחון פתוחה בוושט, כשחלקה החד פונה כלפי מעלה. בשאר ששת הילדים נראתה סיכת ביטחון סגורה בוושט או בתריסריון.

בדיווח זה, הממוקד בחמש פרשות מטופלים שעברו אזופגוסקופיה, נראה רק הסגר של הסיכה בחלל הוושט, ואילו הקצה החד היה תקוע ברירית. במטופלים אלו נדחפה סיכת הביטחון אל תוך הקיבה, נסגרה והוצאה אחר-כך סגורה ללא כל נזק לרירית או לדופן הקיבה והוושט.

לסיכום, מדווח במאמר זה על שיטה חדשה שנסגרה בה סיכת הביטחון בקיבה באמצעות גסטרוסקופ גמיש, כך שניתן היה להוציאה ללא כל סיבוכים.

יקי כהן_­^1,2, מוטי עייני¹, שושי בלקוביץ², יעל מנור², דני פליס¹

¹מח' אף, אוזן וגרון, ניתוחי ראש וצוואר,² המירפאה להפרעות קול ובליעה, המרכז הרפואי סוראסקי, תל-אביב 

דיספגיה (הפרעה בבליעה) היא בעיה שכיחה. תהליך האיבחון כולל אנאמנזה רפואית עם שימת דגש על שאלות המכוונות לתיפקוד מנגנון הבליעה ובדיקת אף אוזן וגרון מלאה.

עד לאחרונה הייתה בדיקת הווידאופלורוסקופיה (Modified barium swallow test) הכלי האיבחוני המועדף באיבחון הפרעות בליעה. הערכת בליעה באמצעות סיב-אופטי גמיש (FEES-Fiberoptic Endoscopic Evaluation of Swallowing)  היא בדיקה חדשה יחסית. בבדיקה מוכנס סיב אופטי דרך האף המאפשר התבוננות בתיפקוד בית-הדיבור והבליעה בזמן שהנבדק אוכל ושותה בזמן. כך ניתן לעקוב אחר התיפקוד הפיזיולוגי של מנגנון הבליעה ולצפות בפתולוגיות אנטומיות או תיפקודיות המשפיעות עליו.

בעבודה זו מובא ניסיוננו במירפאת הקול והבליעה במרכז הרפואי תל-אביב בהערכת חולים אשר הופנו בחשד להפרעות בבליעה באמצעות סיב-אופטי גמיש. למיטב ידיעתנו, זו העבודה הראשונה בעברית שנדון בה נושא זה. מתוך מאה חולים עוקבים שהופנו למירפאת הקול והבליעה בתקופה של חצי שנה, 97 עברו 102 בדיקות הערכת בליעה באמצעות סיב-אופטי גמיש. שלושה חולים לא היו מסוגלים לעבור את הבדיקה עקב אי-נוחות באף ובגרון. גילם הממוצע היה 62 שנה. במימצאי בדיקות הערכת הבליעה הודגמה הפרעה בשלב הלוע (Pharyngeal) ב-29 חולים, הפרעה משולבת של הפה והלוע (Oral and Pharyngeal) ב-25 חולים והפרעה בשלב הפה בלבד (Oral) נמצאה ב-10 חולים. בסך הכל, ב-64 בדיקות (63% מסך בדיקות הבליעה) הודגמה פתולוגיה כלשהי במנגנון הבליעה.

לסיכום, הערכת בליעה באמצעות סיב-אופטי גמיש נותנת בידי רופא האף, אוזן וגרון כלי איבחוני וטיפולי בטוח, יעיל, נייד ואמין להערכת החולה הלוקה בהפרעות הבליעה. הבדיקה מאפשרת לבודק להעריך את פיזיולוגיית הבליעה של הנבדק, לקבוע את יכולת הבליעה הבטוחה המרבית עם מינימום הגבלות של אכילה דרך הפה תוך הפעלת מנגנוני פיצוי במידת הצורך ותיכנון שיקום בליעה ייחודי לכל נבדק.

דוד רבינרסון¹, ערן הורביץ¹, ישעיהו בלוססקי²

¹בית-החולים לנשים שניידר, מרכז רפואי רבין, ²מח' גריאטריה, מרכז רפואי רבין – קמפוס בילינסון, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

חוש הטעם הוא אחד מחמשת החושים שהתברכנו בהם, והוא חיוני להישרדות האורגניזם החי על בסיס יכולתו לאפשר בחירה נכונה של סוג וכמות המזון המתאים לפרט הנתון, והחיוני בתורו לקיומו, אחזקתו ותיפעולו של אותו פרט. זהו חוש כימי מורכב, הפועל במשותף עם חושים אחרים כמו ראייה, ריח ומגע לשם בחירה נכונה של המזון שאותו אנו צורכים. בנוסף, קשורה פעולתו של חוש הטעם בתיפקוד של חיישני טמפרטורה ומירקם בגוף. קיימים חמישה טעמי יסוד (מר, מתוק, חמוץ, מלוח ו"בשרי" [UMAMI]), שלכל אחד מהם תפקיד בבחירה נכונה של המזון, בהיותו אחראי לזיהוי סוג מסוים של כימיקל הנחוץ לגוף או מסכן אותו. תא הטעם, המצוי בפיטמיות הטעם שבלשון, חלל הפה, הלוע והחלק הקריבני של הוושט, מתרגם את האות הכימי של חומרי הטעם שבמזון לאות חשמלי-עצבי, המועבר לעיבוד במספר מרכזים במוח ובאופן שעליו מדווח בסקירה. כן מדווח על ההפרעות הידועות בחוש הטעם ועל השפעות של חשיפה תעסוקתית לחומרים שונים על חוש זה. ההתקדמות בהבנת חוש הטעם עשויה לסייע במניעת ההשמנה, הנחשבת למגיפה של המאה ה-21.

צחי גרוסמן¹, דוד ברנסקי²  

¹מירפאת ילדים, מכבי שירותי בריאות, ²אגף הילדים, הדסה עין-כרם ירושלים

דלקת אוזן תיכונה חדה היא הסיבה השכיחה ביותר לביקור במירפאה ולרישום תרופות אנטיביוטיות בגיל הילדות. בשנים האחרונות ניצפתה עלייה בעמידות חיידקים לתרופות האנטיביוטיות. לנוכח זאת נבחנה מחדש ההתייחסות לטיפול האנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה חדה. נמצא שקיים איבחון-יתר של דלקת אוזן תיכונה חדה על-ידי הרופאים, עקב קשיים בבדיקת האוזן - מצב הגורם לרישום מיותר של תרופות אנטיביוטיות. בחינת המהלך הטבעי של דלקת אוזן תיכונה חדה מדגימה שיפור עצמוני, בדרך-כלל ללא סיבוכים, ובעבודות שנערכה בהן השוואה בין טיפול אנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה חדה מול טיפול באינבו, הודגמה יעילות מיקטית בלבד של הטיפול האנטיביוטי בהקלת התסמינים. במטה-אנליזות שבהן עובדו המחקרים הללו על-פי העקרונות של רפואה מונחית הוכחות Evidence Based Medicine - EBM)), נקבע כי אין יתרון לטיפול האנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה חדה על-פני טיפול באינבו. אימוץ נתונים אלה הביא בהולנד להנהגת שיטת הטיפול המושהה: טיפול להקלה על התסמינים לתקופה של 24-72 השעות הראשונות של דלקת אוזן התיכונה חדה, ורישום תרופה אנטיביוטית רק לאחר כישלון קליני בתקופה זו.

המטרה בסקירה זו הייתה לבחון את הקשיים באיבחון דלקת אוזן תיכונה חדה המביאים לאיבחון-יתר של המחלה, לסקור את מהלך המחלה הטבעי, ולדווח על המחקרים והמטה-אנליזות שהושוותה בהם יעילות הטיפול האנטיביוטי מול אינבו. כן מפורטים בסקירה עיקרי שיטת הטיפול המושהה, וזו נבחנת כבסיס אפשרי לשיטת טיפול מומלצת בילדים עם דלקת אוזן תיכונה חדה.

דרור גילוני, מיכאל וולף, יונה קרוננברג

המח' לרפואת אא"ג ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

רקע: הזלפת גנטמיצין לתוך האוזן התיכונה מקובלת בטיפול בחולי מנייר (meniere's disease), הלוקים בהתקפי סחרחורת תכופים. טיפול זה נפוץ במרכזים רבים בעולם כטיפול מקדים לניתוח. דרכי הטיפול ואון הדיווח על תוצאותיו אינו אחיד, ועל כן קשה לערוך השוואת תוצאות מהימנה, בין מרכזים שונים.

מטרות: לבחון את השפעת הטיפול בגנטמיצין על הסחרחורות ועל כושר התיפקוד של חולי מנייר, תוך הצגת הניסיון שהצטבר בעקבות טיפול ב-23 חולים במהלך שלוש שנים, וסקירת הספרות המיקצועית בנושא.

שיטות: שלוש הזרקות גנטמיצין, שהוכן במיוחד למטרה זו, ניתנו לחולה אחת לחודש באופן הדרגתי, תוך מעקב אחר שינויים, בסחרחורות, בתיפקוד הכללי ובשמיעה. המעקב כלל הערכה קלינית, בדיקות שמיעה תכופות לאיתור פגיעה בשמיעה, ובדיקה קלורית להערכת התיפקוד של איבר שיווי המשקל.

תוצאות: ב-20 מקרים (87%) פסקו ההתקפים לחלוטין, ו-16 מתוכם (69.6%) חזרו לתיפקוד מלא. שני חולים (8.7%) ניתוח לאחר כישלון הטיפול, ואחת (4.4%) פרשה במהלכו. בבדיקה הקלורית חלה ירידה משמעותית בפעילות איבר שיווי המשקל בתום הטיפול (P<0.02). חולשת מבוך קשה (51%-100%) נרשמה בתום הטיפול ב-11 (78.6%) מתוך 14 חולים במחלה חד-צדדית. השינוי הממוצע בבדיקות השמיעה לא היה משמעותי סטטיסטית, אף כי 2 מתוך 21 חולים לקו בהחמרת סף השמיעה עד כדי חירשות מלאה (9.5%). לא היה מקרה שחולה לקה בדלקת ואף לא מקרה שנותר נקב בעור התוף.

מסקנות: הזרקת גנטמיצין לאוזן התיכונה היא פעולה פשוטה ובעלה השפעה מיטיבה על חולים במחלת מנייר. שיעור ההצלחה גבוה והסיכוי לפגיעה בשמיעה – נמוך. טיפול זה מומלץ לחולים עם הפרעה תיפקודית מתמשכת, לפני ניתוח.

עמי ברק, אמיר טרן, שרגא מייבלום, דניאל אמסלם וירון הר-שי

שיחזור האפרכסת למומים מלידה של האוזן, בעיקר למיקרוטיה, עבר תהפוכות רבות בארבעת העשורים האחרונים. ניצול מפגש סחוסי הצלעות על-מנת ליצור תבנית סחוסית לשיחזור האפרכסת הוא עיקרון שהנחה את רוב המנתחים הפלסטיים בעולם. שיחזור האפרכסת בוצע במשך שנים רבות במספר שלבים, בדרך כלל על-פי שיטתו של ברט ברנט. אולם בשנים האחרונות, בניסיון לצמצם את מספר שלבי השיחזור, החלו מבוצעים ניתוחים אלה בשני שלבים בלבד, על-פי שיטתם של סאטורו נגאטה ו-פרנסואה פירמין.

בשלב הראשון מתבצעת קצירת הסחוסים, גילופם וחיבורם לתבנית תלת-מימדית, הכנסת התבנית לכיס בתת-עור באזור המיועד לשיחזור האפרכסת וניוד התנוך. בשלב השני, המתבצע חצי שנה לאחר מכן, מונפת האוזן למצב תלת-מימדי, תוך הסתייעות במיקטע סחוס, בחיתולית רקתית-פריאטלית ובשתל עור.

מובאת במאמר זה סקירה של שיטות הניתוח לשיחזור אפרכסת בחולים עם מיקרוטיה, פיתוחן של שיטות אלו במהלך העשורים האחרונים וניסיון המחברים בסיבוכים הנגרמים מניתוחי שיחזור אלו בילדים.

יעל אסטרייכר, רפאל פיינמסר

מח' אף-אוזן-גרון, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה

מחלת הגרון השכיחה ביותר בראשית המאה העשרים היתה שחפת. עם היעלמות השחפת נעלמה גם שחפת הגרון. בד בבד עם העלייה בשכיחות השחפת בשני העשורים האחרונים, עלתה גם שכיחות שחפת הגרון. לשחפת הגרון מיגוון הסתמנויות נרחב, החל בתהליך מוגבל לגרון ועד למחלה רב-מערכתית. המימצאים בגרון אינם תמיד ייחודיים לשחפת: הם יכולים לדמות למחלות כרוניות ולתהליכים שאתיים בגרון. המישלב של סימנים בלתי-סגוליים מחד-גיסא והניסיון הקליני המועט של הרופאים, בפרט הצעירים, עם המחלה מאידך-גיסא, מקשים על איבחון המחלה.

במאמר זה מובאים השינויים שחלו בשחפת הגרון מבחינת האוכלוסייה הנפגעת, אופן ההדבקה ומיקומה של המחלה בגרון במהלך המאה העשרים. כן מובאות 3 פרשות חולים בשחפת הגרון, הממחישות את הגיוון שבהסתמנויות המחלה.

Endoscopic Sinus Surgery for Extracranial Complications of Sinusitis

E. Deutsch, I. Hevron

ENT Dept., Bikur Cholim Hospital, Jerusalem

Orbital subperiosteal abscess (SPA) and Pott's puffy tumor (PPT) are the major extracranial complications of acute sinusitis. These complications are aggravated by the close anatomic relationships between the nasal sinuses and the orbits and frontal bone. Furthermore, the rich diploic venous drainage of the region enhances the spread of the infection.

Between 1992 and 1997, 16 patients (mean age 12 years, range 2-15, 10 of them males), 11 of them with SPA and 4 with PPT were operated on by the senior author by means of endoscopic sinus surgery (ESS). Indications for operation included: CT findings of abscess formation and lack of clinical improvement after 48 hours of IV antibiotic therapy. Clinical resolution of symptoms was achieved in all and there were no operative or postoperative complications.

We emphasize and explain the advantages of ESS over external approaches in surgery for extracranial complications of acute sinusitis by several facts: the technique treats the source of the disease, clinical success rate is high, morbidity is low, and facial distortion and poor cosmetic results completely avoided.

Irradiation Injury of the Salivary Glands

R. M. Nagler

Dept. of Oral and Maxillofacial Surgery and Oral Biochemistry Laboratory, Rambam Medical Center and Technion Faculty of Medicine, Haifa

Ionizing irradiation of the salivary glands often leads to severe histological and functional alterations. Such exposure usually occurs during radiotherapy in patients with head and neck malignancy. The consequent xerostomia, often life-long, may result from even relatively low dosage irradiation, and causes a great deal of suffering. We suggest a radiobiological mechanism for this phenomenon which has been studied extensively since first described in 1911. The suggested injurious role of redox active transition metal ions and highly destructive free radicals is discussed in relation to the ultimate radiosensitive cellular target, DNA.

Epidemiology of Invasive Hemophilus Influenzae B Infections in Bedouins and Jews; Conjugate Hib Vaccines

Limor Gortzak-Uzan*, Drora Fraser, Ron Dagan

Pediatric Infectious Disease Unit and Dept. of Epidemiology, Soroka Medical Center and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

From 1989 to 1996, 139 cases of invasive Hemophilus influenzae B (Hib) infections were identified in children in the Negev, 110 of which occurred before introduction of the conjugate vaccine (1989-92). At that time there were 60.5 cases of Hib per 100,000 in the Negev among children under 5 years of age. During 1995-1996, when Hib conjugate vaccine was part of the regular immunization program, Hib decreased to 6.5 cases per 100,000 in that age group. The effectiveness of PRP-OMP vaccine was 96.5% among Jews and 89% among Bedouins, and the efficacy of the immunization program was 99.99%. This degree of success exceeded all expectations based on the literature. During the whole study period, Hib infections were more frequent among Bedouins than Jews. There was no significant difference in the occurrence of Hib among Jews in the Negev before and after the vaccine was introduced. Hib among Bedouins in the Negev was significantly more frequent than in the Israeli population as a whole before the vaccine was introduced. That gap narrowed after the vaccine was introduced because of the decrease in morbidity among the 2 groups.

* Medical student.

Nerve Preservation during Superficial Parotidectomy

J. Shvero, I. Koren, R. Feinmesser

Depts. of Otorhinolaryngology and Head and Neck Surgery, Rabin Medical Center (Beilinson Campus), Petah Tikva and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Sensory loss in the operative area after superficial parotidectomy is one of the complications which disturbs the patient. The greater auricular nerve, which stems from the cervical plexus, supplies sensation to the area. Sacrifice of the nerve during superficial parotidectomy causes sensory loss in the area. We investigated the degree of sensory loss in the operative area after superficial parotidectomy in 10 patients in whom the posterior branch of the greater auricular nerve was preserved and compared the results with those in whom it was not, a year after operation. There was more sensory loss when the greater auricular nerve was sacrificed. We therefore suggest preserving the posterior branch of the greater auricular nerve during superficial parotidectomy if at all possible.

Local Treatment of Purulent Chronic Otitis Media with Ciprofloxacin

Ludwig Podoshin, Alexander Brodzki, Milo Fradis, Jacob Ben-David, Josef Larboni, Isaac Srugo

Dept. of Otolaryngology, Head and Neck Surgery, Microbiology Unit and Dept. of Pharmacology, Bnai-Zion Medical Center, and Bruce Rappaport Faculty of Medicine, The Technion, Haifa

We evaluated the efficacy of ciprofloxacin eardrops compared to tobramycin and to a placebo in the treatment of chronic suppurative otitis media. 60 ears were randomly assigned to treatment for 3 weeks with ciprofloxacin, tobramycin or placebo eardrops. The organism most commonly isolated from the ear discharge was Pseudomonas aeruginosa. The clinical responses were 78.9% and 72.2%, respectively, in the ciprofloxacin and tobramycin groups, while it was only 41.2% in the placebo group. Treatment with ciprofloxacin eardrops seemed to be at least as efficient as treatment with tobramycin. Considering the lack of ototoxicity of ciprofloxacin, this treatment may be best for chronic otitis media.