תוצאת חיפוש

פלטיאל וינר, רסמי מגדלה, נועה ברר-ינאי, מרינלה בקרמן

המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי הלל-יפה, חדרה

ידוע שקיימים הבדלים גדולים בקרב חולי גנחת-הסימפונות בתפיסת קוצר-הנשימה (תק"ג). הסיבה להבדלים אלו אינה ברורה עדיין, אך נודעת לה חשיבות רבה בשל היותה מכוונת את הטיפול העצמי במרחיבי-סימפונות ואת הפנייה של החולה לסיוע רפואי.

תפיסת קוצר-הנשימה וצריכת מרחיבי-סימפונות נבדקו ב-80 חולי גנחת-הסימפונות (ג"ס) הלוקים בגנחת קלה-בינונית (FEV₁>60% מהצפוי לפחות בשני ביקורים), בתקופה יציבה של מחלתם, שאובחנו על-פי המדדים של החברה האמריקאית למחלות ריאה. כל החולים טופלו באופן קבוע בקורטיקוסטרואידים בשאיפה ובמרחיבי-סימפונות בשאיפה, אך ורק על-פי הצורך. בדיקה של תק"נ בוצעה הן במנוחה והן בזמן נשימה באמצעות התנגדויות גדלות והולכות שבמהלכן החולה מדרג את התק"נ שלו לפי סולם דירוג קוצר-נשימה מקובל. דרגת קוצר-הנשימה הושוותה לנתוניהם של 60 נבדקים בריאים שגילם תואם את גיל החולים.

תשעה חולים הוצאו מן המחקר, ולכן התוצאות המדווחות מתבססות על נתוניהם של 71 חולים. בשלושים-ותשעה מהחולים (55%) נמצא תק"נ תקין, ב-12 חולים (17%) תק"נ משמעותי בין דרגת ה- FEV₁לדרגת התק"נ. נמצאה צריכה ממוצעת של 2.9+-0.4 (טווח 0-7.2) שאיפות ליום ממרחיבי-סימפונות. כמו-כן, נמצא הבדל סטטיסטי משמעותי בין צריכת מרחיבי-הסימפונות בקבוצת החולים במחלה בדרגה קלה לבין החולים במחלה בדרגה בינונית (0.01>p). בשתי הקבוצות היתה צריכת מרחיבי-הסימפונות גבוהה משמעותית בחולים עם תק"נ גבוה לעומת החולים עם תק"נ תקין (0.05>p) ולעומת החולים עם תק"נ נמוך (0.01>p).

לסיכום, במחצית לערך מהלוקים בגנחת-סימפונות בדרגה קלה-בינונית נמצא תק"נ הדומה לזו של בריאים, ובמחציתם השנייה נמצא תק"נ גבוה או נמוך מהתקין. כצפוי, נמצא שחולי גנחת במצב קשה יותר צורכים יותר מרחיבי-סימפונות, אך בכל דרגת חומרה של המחלה קיים מיתאם ישיר בין דרגת התק"נ לבין צריכת מרחיבי-סימפונות.

יהושע לשם, הדסה כהן-לולב, נועה די-קסטרו, חוה טבנקין ודב שטינמץ

יתר-לחץ-דם עמיד מוגדר כלחץ-דם אשר אינו יורד מתחת לערך של 140 ממ"כ סיסטולי או 90 ממ"כ דיאסטולי, למרות שהחולה מטופל בשלוש תרופות במישלב מתאים ובמינון מיטבי, כאשר אחת התקופות היא מקבוצת המשתנים. היארעות של יתר-לחץ-דם עמיד נבדקה במספר מועט יחסית של עבודות, ושיעורה נע בין פחות מ-3% ועד 29%. ידוע היום על מספר סיבות התורמות להתהוות מצב זה, הכוללות בין השאר מצבי יתר-לחץ-דם עמיד מדומה, היענות נמוכה לטיפול, נטילה בו-זמנית של תרופות נוספות, עודף נוזלים, מצבים קליניים כמו עישון, השמנת יתר, סוכרת, עודף שומני הדף, תוכנית טיפול-תת מיטבית וסיבות שניוניות. שכיחותן של סיבות אלו טרם נבדקה בישראל.

המטרות בעבודה הנוכחית הן לבדוק את שכיחות המטופלים עם יתר-לחץ-דם עמיד ולערוך השוואה בין שכיחות הגורמים השונים ליתר-לחץ-דם עמיד במירפאות הראשוניות בקהילה לעומת מירפאה מחוזית מייעצת ליתר-לחץ-דם.

שיטות המחקר כללו בדיקת תיקיהם הרפואיים של כל המטופלים מעל גיל 20 ב-5 מירפאות כפריות ראשוניות במחוז הצפון, ובמירפאה המייעצת ליתר-לחץ-דם נסקרו החולים העונים למדדים של יתר-לחץ-דם עמיד. עבור אותם חולים שאותרו ועמדו במדדי ההגדרה, מולאו שאלונים שנכללו בהם פרטים דמוגרפיים, טיפול תרופתי מעודכן לביקור האחרון והערכת הסיבות השונות האפשריות למצב זה. כל השאלונים עברו עיבוד סטטיסטי לפי chi-square ו- Exact Fishers test, ועל פי התוצאות הוסקו המסקנות.

יתר-לחץ-דם עמיד נמצא ב-10 מטופלים מתוך 227 חולי יתר-לחץ-דם במירפאות הראשונות (4.4%), וב-21 מטופלים מתוך 131 חולי יתר-לחץ-דם במירפאה המייעצת ל יתר-לחץ-דם (16%). בשמונה מטופלים (25.8%) נמצאה סיבה אחת להתהוות יתר-לחץ-דם עמיד, ב-14 מטופלים (45.2%) נמצאו 2-3 סיבות וב-9 מטופלים (29%) נמצאו 4 סיבות ויותר. היענות נמוכה לטיפול נמצאה ב-7 חולים, שיטת מדידה לקויה ב-3 חולים ונטילת תרופות המעלות את לחץ-הדם נמצאה בחולה אחד. מבין המצבים הקליניים הנלווים, דיסליפידמיה לא מאוזנת נמצאה ב-15 מטופלים (48.4%), סוכרת לא מאוזנת ב-11 מטופלים (35.5%) והשמנת יתר ב-10 מטופלים (32.3%). פעילות סימפאתטית מוגברת נמצאה ב-6 מטופלים (19.4%), וסיבות שניוניות נמצאו ב-4 מטופלים (12.9%).

המסקנות ממימצאים אלו הן, כי שכיחות יתר-לחץ-דם עמיד במירפאות הראשוניות היא בשיעור של 4.4%, ובמירפאה המייעצת ליתר-לחץ-דם – 16%.

השכיחות זהה לזו המדווחת בספרות הרפואית ונובעת מהאופי השונה של החולים המטופלים בהן. העובדה שבמחצית מהחולים נמצאו 2-3 סיבות ליתר-לחץ-דם עמיד, וכי בשליש מהם נמצאו 4 סיבות ויותר, מדגישה את מורכבות הבעיות הרפואיות של קבוצת חולים זו מחד-גיסא, והצורך בגישה טיפולית כוללנית רב-מערכתית מאידך-גיסא. בכמחצית מהחולים ביתר-לחץ-דם עמיד ניתן לזהות חולי סוכרת ודיסליפידמיה לא מאוזנים, וכן חולים עם השמנת יתר. עובדה זו ממחישה את הצורך באיזון קפדני של רמות הסוכר ושומני הדם בחולים אלו, כחלק בלתי-נפרד מהטיפול ביתר-לחץ-הדם, ואת חשיבות הירידה במשקל בחולים הלוקים בעודף משקל.

בוריס נמץ, אליעזר ויצטום ומשה קוטלר

בסקירה זו מובא הפולמוס הסוער בנושא מעמדו ותוקפו הקליני של הזיכרון הטראומטי המשוחזר. קיימות שתי אסכולות של קלינאים וחוקרים בהתייחסות לזיכרונות משוחזרים הקשורים להתעללות בילדות. האסכולה הראשונה מאמינה באותנטיות של זיכרונות משוחזרים ללא תנאי. לעומתה, האסכולה השנייה, של אלה המתנגדים לאותנטיות הגורפת של זיכרונות כאלה, טוענת לקיומה של תיסמונת הזיכרון המדומה. אנשי אסכולה זו מגדירים אותה "כפסיכופתולוגיה קשה המתבטאת בזיכרונות מדומים על התעללות מינית שהתרחשה בילדות, וכמצב שבו זהותם האישית ויחסיהם הבין-אישיים של הלוקים בה מתרכזים סביב הזיכרונות על התעללות מינית וחוויה טראומטית בילדות, אף-על-פי שזיכרונות אלה אינם נתמכים בכל עדות אובייקטיבית".

בסקירה זו מובאות עמדות האסכולות השנויות במחלוקת, ונסקרת הספרות המחקרית והמשפטית העדכנית בנושא, ביחד עם המלצות למטפלים.

יצהל ברנר

תהליך ההזדקנות פוגע בפעילויות הפיסיולוגיות של המערכות השונות בגוף. הפעילות המינית היא פעילות מורכבת הורמונית, תנועתית (מוטורית), תחושתית, גופנית ונפשית. הפעילות המינית משפיעה על הרגשת הבריאות הכללית של האדם ומהווה חלק מזהותו בכל גיל. כמו-כן, הפעילות המינית מהווה בסיסי ראשוני לקשר אנושי וזכות יסוד של כל אדם.

מיניות ופעילות מינית נחשבים לפעילות של צעירים, ושילוב המושגים מיניות וזיקנה מעורר לעתים גיחוך ותמיהה. במצבים רבים מתייחסים אל הפעילות המינית בזיקנה כאל פעילות חריגה המחייבת הגנה של מוסדות החברה מפני האדם הקשיש. זאת כאשר בשנים האחרונות מתרבות הטכנולוגיות המאפשרות שמירה על פעילות מינית, חרף מגבלות פיסיולוגיות ולעתים אף אנטומיות. הכרת השפעתם של השינויים בהזדקנות על הפעילות המינית והבנת המגבלות מחד-גיסא, והסרת המגבלות הקשורות בתקשורת אודות הנושא מאידך-גיסא, הם הדרך העיקרית לשמירת הפעילות המינית, על מגבלותיה, גם בגיל הזיקנה.

המטרה בסקירה זו היא להציג את ההביטים השונים של הפעילות המינית בקרב קשישים.

פלטיאל וינר ופריד מסארווה

ידוע שגברים ונשים מגיבים באופן שונה לתסמיני גנחת-הסימפונות. הסיבה להבדלים אלו עדיין אינה ברורה, אולם חשיבותה רבה מאחר שהיא מכוונת את הטיפול העצמי במרחיבי-סימפונות ואת פניית החולה לסיוע רפואי.

נבדקו במחקר זה חוזק שרירי הנשימה, תפיסת הנשמת (dyspnea), איכות-החיים ונטילת מרחיבי-סימפונות ב-40 חולים בגנחת-הסימפונות (20 גברים ו-20 נשים). החולים שנכללו במחקר לקו בגנחת קלה-בינונית (60%<FEV₁ מהצפוי לפחות בשני ביקורים), היו בתקופה יציבה של מחלתם, אובחנו בהתאם למדדים של החברה האמריקאית למחלות ריאה וטופלו באופן קבוע בקורטיקוסטרואידים, ועל-פי הצורך במרחיבי-סימפונות בשיאוף. דרגת הנשמת הושוותה לנתוני קבוצת בקרה שנכללו בה 40 נבדקים בריאים גיל התואם לגיל החולים.

מתוצאות המחקר עלה, כי חוזק שרירי-הנשימה, הן שרירי השאיפה והן שרירי הנשיפה, יה גבוה משמעותית בגברים לעומת הנשים (p<0.001). תפיסת הנשמת היתה גבוהה משמעותית בקרב הנשים לעומת הגברים (p<0.01). ממוצע +- שגיאת התקן של צריכת מרחיבי-הסימפונות היה גם הוא גבוה יותר בקרב הנשים (3.2+-0.6 לעומת 2.0+-0.4 שאיפות.יום, p<0.01). נמצא מיתאם חיובי, הן בנשים והן בגברים, בין ה-FEV₁  לבין תפיסת נשמת. כמו-כן נמצא שהנשים דיווחו על איכות-חיים ירודה יותר לעומת הגברים.

לסיכום, נשים הלוקות בגנחת-הסימפונות מגיבות למחלתן בשונה מגברים. למרות שלא נמצא הבדל בין המינים בדרגת היצרות הסימפונות, נשים דיווחו יותר על נשמת, נטלו יותר מרחיבי-סימפונות להקלת התסמינים והתלוננו על איכות-חיים ירודה יותר. כמו-כן נמצא ששרירי הנשימה בנשים חלשים יותר, ורק במחקרים בעתיד יובהר אם חולשה זו גורמת לשינויי התנהגות בנשים.

גליה גולן, יעל לצר ואורנה צישינסקי

בשלושת העשורים האחרונים מדווח על עלייה מתמדת בשכיחות הפרעות אכילה בחברה המערבית. התסמונות העיקריות הן אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעות אכילה לא סגוליות נוספות. הפרעות אלו כרוכות בתחלואה מרובה ובסיבוכים רפואיים מסכני-חיים. מבין התסמינים הרבים בולטת שכיחות התלונות על הפרעות שינה. במחקרים רבים נבדקו הפרעות שינה בקרב הלוקים בהפרעות-אכילה, ננקטו מספר שיטות מדידה: רישום שינה פוליסומנוגרפי במעבדה, רישום שינה אמבולטורי באמצעות אקטיגרף ושאלוני דיווח עצמי. במאמר זה נסקרו מרבית המחקרים שנבדקו בהם דפוסי שינה בקרב הלוקים באנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעת איכלה בולמוסית. כמו-כן הובאו דפוסי השינה של תיסמונת האכילה הלילית, המוכרת כמישלב של הפרעת איכלה ושינה.

בסיום המאמר מובאים מנגנוני שינה-ועירות האופייניים לכל תסמונת בנפרד, ונדונו לנוכח ההבדלים ביניהם לבין אוכלוסיית הבקרה. הועלו מספר הסברים אפשריים לפערים שנצפו בין הדיווחים הסובייקטיביים לבין אלה האובייקטיביים שהודגמו בבדקיות השינה. בדיון הועלו מספר אפשרויות להסברת המימצאים והוצגו כיווני מחקר אפשריים לעתיד.

יהודה סנצקי, אורי רובינשטיין, גרי דיאמונד ודב ענבר

היצע דל של ילדים מועמדים לאימוץ בעולם המערבי וגם בישראל גרם לעלייה רבה באימוץ ילדים בין-ארצי כדי למצוא פתרון למשפחות רבות שהיו עד כה חשוכות ילדים. בד בבד עם העלייה במספר האימוצים החלו רשויות הבריאות להתמודד עם מחלות קשות הנפוצות במדינות מהן הובאו הילדים, אך נדירות יותר בעולם המערבי. בדומה למדינות נוספות, החלו בישראל לתת את הדעת לביות הרפואיות הכרוכות בהבאת ילדים ממדינות נחשלות, ומשרד הבריאות הוציא הוראות והמלצות, על-מנת לשמור על בריאות הציבור מפני מחלות מדבקות ולמנוע עוגמת-נפש מהמשפחות המאמצות.

רוב רופאי הילדים בקהילה חסרי ניסיון וידע בהיבטים הרפואיים של אימוץ ילדים בין-ארצי. ילדים אלו מהווים קבוצה הדורשת התייחסות מיוחדת, וברחבי העולם יש רופאים שזהו עיסוקם היחיד או העיקרי. בסיקה זו נדון בהיבטים הרפואיים הכרוכים באימוץ ילדים מחו"ל.

מנחם בן חיים

המצוקה הקשה במצאי שתלי כבד מתורמים לאחר מוות מוחי, העלייה בשיעור התמותה בזמן ההמתנה להשתלה והניסיון המצטבר בהשתלות כבד מתורם חי בילדים – כל אלה מצביעים על השתלות מתורם חי (living donor) בין בוגרים כחלופה המתבקשת. במאמר זה מובאות התוצאות של עשרים ההשתלות הראשונות מסוג זה במרכז הרפואי "הר סיני", תוך השוואה בין שתלי אונה ימנית לשתלי אונה שמאלית.

עשרים בוגרים (גיל ממוצע 15+-46 שנה; משקל ממוצע 12+-68 ק"ג) עברו השתלת כבד; בעשרה חולים הושתל שתל מאונה שמאלית (מיקטעים II, III, IV, במשקל ממוצע של 115+-805 ג').

התורמים (גיל ממוצע 10+-38 שנה, משקל ממוצע 9+-85 ק"ג) היו קרובי משפחה מדרגה ראשונה (8), שניה (3) בני זוג (4) או מקורבים רגשית (5). כריתת הכבד החלקית בתורמים בוצעה ללא חסימה של אספקת הדם (inflow occlusion), תוך הסתייעות במספרי על שמע (ultrasonic scissors) ומיחזור דם (cell saver). כריתת הכבד השלמה במושתלים בוצעה בחדר ניתוח צמוד ובתיאום זמנים. ההשתלה בוצעה תוך השקה ורידית לגדמים של ורידי הכבד (piggy-back). בשמונה מושתלים (אונה שמאלית) נדרשה הסתייעות במיקרוסקופ לביצוע ההשקה העורקית. בשתלי אונה שמאלית נדרש חיבור בין צינוריות המרה למעי (hepatico-enterostomy) עם מיקטע IV יחיד, זאת לעומת הצורך בהשקה לשתיים (בשמונה חולים) או לשלוש (בשני חולים) צינוריות מרה בשתלי אונה ימנית.

כל התורמים החלימו, ללא סיבוכים משמעותיים, ללא צורך בעירוי-דם זר וללא סימנים של אי-ספיקת כבד. שיעור התמותה הסב-ניתוחי בקרב המושתלים היה 15%, ושיעור הישרדות השתל (graft survival) – (70%-80% בשתלי אונה ימנית לעומת 60% בשתלי אונה שמאלית; זמן מעקב ממוצע – 8 חודשים). תיסמונת ייחודית (small for size syndrome) ניצפתה בארבעה מושתלים בשתלי אונה שמאלית קטנים יחסית [יחס בין משקל: שתל=מושתל (GRWR) < 0.8%].

שיעור הסיבוכים בקרב מושתלי אונה שמאלית היה גבוה יותר: דלף מרה (billary leak) היה 50% לעומת 20%, ופקקת עורק הכבד (hepatic artery thrombosis) היתה 20% לעומת 10%.

בהשתלת כבד מתורם חי בין בוגרים, מאפשרים שתלי אונה ימנית התאמת גודל מיטבית וכרוכים בפחות סיבוכים, כל זאת מבלי לפגוע בבריאותו של התורם.

ריבה טאומן ויעקב סיון

תיסמונת דום-נשימה חסימתי בשינה (תדנח"ב) היא מחלה שכיחה בילדים, ולעתים היא בעלת השלכות ארוכות-טווח. חסימת דרכי-הנשימה העליונות בזמן שינה, יכולה להיגרם מהיצרות גרמית של מעברי האוויר במצבים כמו ליקויים מלידה בעצמות הפנים (craniofacial anomalies) או תמט של קטעים גמישים בדרכי-הנשימה העליונות לוע-אף (nasopharynx) תת-לוע (hypopharynx). הגדלת הריקמה הלימפטית בחלל הלוע-אף נחשבת כגורם העיקרי, אך לא היחיד, להתהוות תדנח"ב בגיל הילדות. דרכי הנשימה העליונות הן צרות יחסית בילדים, אולם דרכי-הנשימה בילדים בריאים נשמרות פתוחות בעת שינה בעקבות העלאת המתח הנירומוטורי ודחף הנשימה המרכזי.

במחקרים שנערכו בשנים האחרונות הודגם, שתדנח"ב בילדים היא תהליך דינאמי, שמשולבים בו גורמים מיבניים, נירומוטוריים ותורשתיים. בסקירה זו יובאו היבטים עדכניים בפתופיסיולוגיה של תדנח"ב בילדים ותינוקות.

צביה זליגמן ואבי בלייך

התעללות מינית בתקופת הילדות היא תופעה שכיחה אשר לה השלכות קשות בתקופת הבגרות, שעלולות לפגוע בתחומי בריאות ותיפקוד שונים. מחקרים בתחום הטראומה הנפשית הובילו לפיתוח דגמים (models) טיפוליים עבור מטופלים שהיו בילדותם קורבנות לפגיעה מינית, בעקבות ההכרה בצרכים המיוחדים של מטופלים אלה.

במאמר הנוכחי אנו מציגים את פעילות היחידה לטיפול במבוגרים שנפגעו בילדותם מהתעללות מינית. יחידה זו פועלת יותר משלוש שנים במיסגרת השירות הפסיכיאטרי במרכז הרפואי סוראסקי. שלוש פרשות החולים המוצגות במאמר זה מהוות דוגמה לפעילות המערך הטיפולי הבין-תחומי ביחידה ולדגם התיאורטי המנחה פעילות יחידה זו.

קיום יחידה טיפולית זו במרכז רפואי כללי, מאפשר גישה למיגוון רחב של נפגעים ומספק טיפול משולב, נפשי ורפואי, לבעיות השונות בהן לוקים הנפגעים. ההתמקדות בפסיכותרפיה היא על ייצוב נפשי, חיזוק הכוחות הנפשיים והסתגלות טובה יותר לטראומה ולהשלכותיה. ליווי המטופל והנחיה בין-תחומית של אנשי המקצוע על-ידי המטפל, מאפשרים טיפול רפואי נכון ונאות בבעיות רפואיות אופייניות, כמו בתחום הגינקולוגיה, בהפרעות אכילה ועוד.

מרינה מוטין, עפר קרן, חיים רינג

בית-חולים לוינשטיין, מרכז שיקום, רעננה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ייעוד הטיפול שיקומי הוא לשפר את איכות חייו של אדם שנפגע, על-מנת שיוכל לחזור לקהילה ולתפקד בה באופן עצמאי במידה המרבית האפשרית. לשם השגת מטרה זו, משלבת הרפואה השיקומית טיפול כוללני של צוות רב-תחומי. עבודות ספורות הוקדשו לבחינה של מידת התועלת של המערך הטיפולי במטופלים בכלל ובנפגעי אירוע מוחי בפרט.

בעבודה הנוכחית נמדדה מידת השיפור שחל בתיפקוד של חולים במהלך אישפוז שיקומי. היכולת לתפקד נמדדה באמצעות מבחן FIM. בנוסף, נמדד מהי כמות הטיפול שניתנה לכל מטופל. כמות טיפול או מנת טיפול הוגדרה כ- 15 דקות של מגע ישיר בין המטפל למטופל. הבחינה של מנת הטיפול שניתנה נבדקה באופן סמוי הן מהמטפל והן מהמטופל. הטיפולים שלגביהם בוצעה המדידה היו בתחומים הבאים: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, תיקשורת, תירגול פעילות יומיומית. כל הטיפולים ניתנו על-ידי צוות סיעודי. נמדדה רמת התיפקוד בסמוך להתקבלות לאישפוז השיקומי ולפני השיחרור. נבדקו בנפרד הפעילות המוטורית ופעילות התיפקודים הקוגניטיביים. כמו-כן, נבחן באופן סטטיסטי אם היה קשר בין מנת הטיפול (בכל תחום בנפרד) לבין השיפור שחל בתיפקוד.

באוכלוסיית הנבדקים נכללו 30 חולים שאושפזו לשיקום לאחר אירוע מוחי ראשון. הגיל הממוצע היה 64 שנים ו- 60% מהנבדקים היו גברים. מהלך האישפוז הממוצע היה 74 יום. נבדקה רמת התיפקוד עם ההתקבלות לאישפוז השיקומי ובסמוך לשיחרור, כאשר נבדקו בנפרד היכולת המוטורית והתיפקודים הקוגניטיביים.

הקשר בין כמות הטיפול בפיזיותרפיה לשיפור המוטורי לא היה בעל משמעות סטטיסטית; אפשר להסביר זאת בעובדה שנכללו בעיבוד גם חולים במצב קשה, שטופלו במשך תקופה ארוכה ללא שיפור משמעותי. לעומת זאת, נמצא קשר ישיר בין כמות הטיפולים בריפוי בעיסוק לבין השיפור בתיפקוד.

אחת המסקנות מנתוני העבודה היא, שאם קיים עניין לחזק את הקשר בין כמות הטיפול לבין שיפור בתיפקוד, יש לאפשר למטפלים להתאים את כמות הטיפול בהתאם לצורכי המטופלים. במתן השירות הנוכחי מוגבלת היכולת לווסת את כמות הטיפול בידי צוות השיקום. מאידך, לקביעה מהם הצרכים הטיפוליים השלכות אתיות, מוסריות וכלכליות רבות משמעות. מומלץ שהחלטות כבדות שמקל אלו לא יוטלו על המטפל, אל ייקבעו על-ידי מעצבי מדיניות הבריאות.

רות אמיר (1), אהרן צ'חנובר (1), שי כהן (1,2)

(1) המח' לביוכימיה, הפקולטה לרפואה ברוך רפפורט והמכון למחקר במדעי הרפואה רפפורט, (2) המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי "כרמל", חיפה

מערכת האוביקיטין, המעורבת בפירוק חלבונים תוך-תאיים, ממלאת תפקיד מרכזי בוויסות של רבים מהתהליכים הפתופיסיולוגים בתא. פירוק חלבון במערכת האוביקיטין הוא סגולי, והוא מתבצע בשני שלבים:

1.    צימוד קוולנטי של מולקולות אוביקיטין מרובות לחלבון המטרה, כאשר הראשונה נקשרת לחלבון המטרה והאחרות נקשרות זו לזו בעקבות הראשונה ויוצרות שרשרת רב-אוביקיטין.

2.    פירוק החלבון המצומד על-ידי מיכלול ה-26S פרוטאזום, תוך מיחזור אוביקיטין חופשי.

הואיל והמערכת מעורבת בפירוק חלבוני מטרה רבים, המעורבים בתהליכים תוך-תאיים שונים, לא מפתיעה העובדה כי הפרעות במערכת זו נקשרו לפתוגנזה של מחלות רבות, ביניהן ממאירויות, מחלות ניווניות של מערכת העצבים המרכזית והפרעות בתגובה החיסונית והדלקתית. למרות שבשנים האחרונות חלה התקדמות רבה בחקר מערכת האוביקיטין, שהביאה לחשיפת מעורבותה בתהליכים פתופיסיולוגיים רבים באדם, עדיין רב הנסתר על הנגלה, ולא ברורים עדיין המנגנונים הביולוגיים המדויקים המובילים להתהוות הפתולוגיות השונות בבני-אדם.

בת-חן דגן-פרידמן, אריאל טרסיוק, אשר טל

החטיבה לרפואת ילדים, היח' לחקר השינה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

שינה היא תהליך פיסיולגי החיוני לקיום האדם. למרות שהידע המדעי הקיים בנוגע לתפקיד הביולוגי של השינה מוגבל ביותר, קיימת הסכמה רחבה על-כך ששינה בכמות ובאיכות נאותה חיונית לבריאות ולהתפתחות התקינה של הילד.

שינה לא תקינה בילדים פוגעת בתיפקודי היומיום שלהם ומתבטאת בדפוסי התנהגות אופייניים: ישנוניות, חוסר ריכוז, אי יציבות רגשית ואי שקט. בנוסף להשפעה על ההתנהגות, קיימות עדויות לכך שהפרעה בשינה עלולה לפגוע גם ביכולות נירוקוגניטיביות. במחקר שנערכה בו השוואה בין תוצאות מבחנים קוגניטיביים של ילדים בגיל 10-14 ששנתם הוגבלה ל-5 שעות בלבד לבין ילדים ששנתם לא הוגבלה, הודגם שמספיק לילה אחד של מיעוט שינה כדי לגרום לחסרים ניכרים בתיפקוד הקוגניטיבי.

מירב אינגביר, דב פריימרק, יהודה אדלר

המכון לשיקום הלב והשירות לחולי אי-ספיקת לב, בית החולים תל-השומר ואוניברסיטת תל-אביב

העובדה כי חולי אי ספיקת לב לוקים בנשימה מחזורית (periodic) בזמן השינה, דווחה לראשונה על ידי Cheyne בשנת 1818. אולם רק לאחרונה הוסבה תשומת הלב הראויה להשלכותיה של תופעה זו על הלוקים באי ספיקת לב, והוחל בניסיונות טיפול ראשוניים באמצעים שונים: מתן חמצן לילי, טיפולים תרופתיים שונים שנועדו לייצב את מערכת הנשימה, וטיפולים תרופתיים אחרים שמטרתם להעלות את מיקטע הפליטה של חדר שמאל.

נשימת צ'יין סטוק (נצ"ס) Cheyne Stokes respiration (CSR) היא הפרעה נשימתית, בעיקר בזמן שינה, המתבטאת בהפסקות נשימה מרכזיות נישנות בדגם tidal volume של crescendo-decrescendo, מזה זמן רב ידוע, כי תופעה זו קיימת בחולי אי ספיקת לב, אולם רק בשנים האחרונות נעשו מחקרים שנועדו לאמוד את שכיחותה בקרב חולים אלו ואת השלכותיה על תוחלת חייהם ואיכותה. במחקר פרוספקטיבי שנערך על ידי Javaheri וחב' נמצא, כי ב-45% מבין 42 חולי אי-ספיקת לב יציבים עם מקטע פליטה נמוך, נמדד חוסר-ותת-נשימה (apnea-hypopnea-index) לשעה הגבוה מ-20. במחקר אחר נמצא, כי 51% מהלוקים באי-ספיקת הלב לקו בנצ"ס משמעותית.