תוצאת חיפוש

אבי עורי^1,2, הדר שקד¹ 

¹מרכז רפואי "רעות", תל-אביב; ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

מותו של נביא הזעם של הרפואה המודרנית, ד"ר איבן איליץ', גורם לנו לדון שוב בעניין תופעות הרפואה המודרנית וחולייה: פוליפרגמזיה, איבחון וטיפול ב"לא-מחלה" ויאטרוגניות. למרות הקידום האדיר במדעי-הרפואה, עדיין חשופים החולים האמיתיים והמדומים לסיבוכים הנובעים מפעילות רפואית-אמיתית ונחוצה או לעיתים מיותרת. במערכות השיקום הרפואי אנו מתמודדים עם תופעות אלו, בנוסף לתופעות המיוחדות למערכות אלו.

^1,2יובל מלמד, ^2,3מיכאל דוידסון, ^1,2אבי בלייך

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון, פרדסיה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א, ³האגף לפסיכיאטריה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

ניסויים קליניים בחולים מעוררים דילמות אתיות ורפואיות-משפטיות, בין השאר, עלול המחקר החיוני של תרופות חדשות לחשוף את החולים לטיפול בתרופות שאינן יעילות ובאינבו (פלסבו).

הבעיה קשה שבעתיים לגבי חולי-הנפש, אשר מחד-גיסא אחד עדיין לא קיים טיפול מרפא למחלתם, ומאידך-גיסא עקב מחלתם עומדת השאלה האם הם מסוגלים להיכלל במחקר תוך כדי מתן הסכמה מדעת.

המטרה במאמר הנוכחי היא גיבוש נייר עמדה בנושא מטעם האיגוד לפסיכיאטריה.

לשם כך הוקמו קבוצות דיון בנושא, נבדק החומר המדעי בעיתונות המקצועית בדגש על השנים האחרונות, נעשה ניתוח של הצהרת הלסינקי על שינוייה השונים ונעשתה פניה למומחים בתחום.

ניסויים בתרופות חדשות הם צו השעה בכל תחומי הרפואה - קל וחומר בתחום הפסיכיאטרייה. הדרישה לשילוב זרוע אינבו בניסויים התרופתיים מציבה דילמות קליניות ואתיות שהן סבוכות במיוחד בכל הנוגע לחולי-הנפש, אשר יכולתם לבחירה חופשית ולהסכמה מדעת מוטלת לעיתים בספק.

מאידך, אין אנו סבורים שיש בכך כדי להצדיק שלילה גורפת של מתן אינבו בפסיכיאטרייה, באשר גלומה בהם תועלת לא מבוטלת עבור החולים. עם זאת, חובתנו לדאוג לסייגים מחמירים אשר יאפשרו בקרה קפדנית על ההיבטים המדעיים, הקליניים והאתיים של הניסוי.

לסיכום, אנו מציעים את המדדים הבאים על-מנת לאשר ניסויים תרופתיים הכוללים זרוע אינבו: הצדקה מדעית; הצדקה קלינית ואתית; קבלת הסכמה מדעת; שיתוף חולים המאושפזים בהסכמה; מניעת נזק; מתן התערבויות נוספות שיש להן פוטנציאל טיפולי; מתן יתרונות לחולה הנכלל במחקר; מנגנון בקרה ומעקב על הניסוי כפי שייקבע על-ידי ועדת הלסינקי המקומית; קביעת מנגנון פיקוח בהנהלת המוסד הרפואי.

* נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטרייה בישראל בנושא ניסויים קליניים בבקרת אינבו בקרב חולי סכיזופרניה.

מיכאל שטיינמן¹, רפי חרותי^{1, 2}, דיאנה גולדין¹, אנטולי ליבשיץ¹, פרידה שמש¹, אבי עורי^1,2

¹המח' לשיקום, מרכז רפואי "רעות", תל-אביב, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

במחלקתנו אושפזו בשנתיים האחרונות 11 דרי רחוב נכים. המישלב של נכים בגופם ודרים ברחוב שעברו משברים קשים, ונחשפו לבעיות חדשות כגון שתיינות, הוא אתגר קשה לשיקום. יש להקנות להם לא רק הרגלי חיים תקינים, אלא גם לשלבם בסדר היום של תהליך השיקום. שישה מתוך 11 דרי הרחוב עלו מרוסיה, שישה מתוכם היו שתיינים ואחת צרכה סמים. כולם עברו תהליך שיקום מוצלח, אף שבסופו שבו רובם לרחוב. מצב זה הוא עבורנו חדש: תהליך השיקום שונה, בעיקר משום הקושי לכפות על חולים אלה סדר-יום טיפולי. גם יחסיהם עם שאר המאושפזים, "הבשילו" לאט. ראוי לציין היעדר פסיכופתולוגיות בקרב תת-אוכלוסייה זו. לא נמצאו מחלות מתמידות כמו שחפת, תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש וכד'.

 

שאול דולברג (1), אורית סטוליק דולברג (2)

(1) היח' לטיפול נמרץ בילוד, מרכז רפואי תל אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, (2) מחלקת הרדמה, היחידה לטיפול בכאב, מרכז רפואי רבין, קמפוס גולדה

כאב בגיל הינקות הוא חלק מחוויה יום-יומית של 6%-10% מהילודים והפגים הנזקקים לאישפוז ביחידות לטיפול נמרץ בילוד. לכאב בשנה שאיננו מטופל כיאות עלולות להיות תוצאות והשפעות שליליות גם מעבר לגיל הינקות, ואף ייתכנו השפעות הרסניות לכל החיים. הטיפול המושכל בתרופות, בשיטות סביבתיות והתנהגותיות יכול לשנות מצב בלתי רצוי זה. טיפול בתרופות אופיואידיות לפעולות חודרניות וכואבות, טיפול בתרופות מאלחשות שאינן אופיואידיות לפעולות קלות ושילוב בין השיטות, מהווים נדבך חיוני בטיפול בילודים אלה. לא פחות חשוב לבצע שינויים בסביבה החישתית של הילודים. אחת הפעולות השכיחות ביותר, בילודים זכרים, היא ברית המילה. פעולה ניתוחית זו, שאיש לא היה מעלה על דעתו לבצעה בילד מתבגר או במבוגר ללא אילחוש, מבוצעת בילודים, לעתים תכופות, ללא אילחוש סביר. טיפול בשיטות פשוטות יחסית יכול להפחית ואף למנוע כאב בזמן המילה. איגודים מקצועיים רבים בעולם המערבי אימצו גישה שלפיה ביצוע מילה ללא אילחוש מספיק, נוגדת את חובת הטיפול ההולם.

עזמי אבו אחמד, חוה טבנקין, דב שטינמץ

המח' לרפואת משפחה, מרכז רפואי העמק, עפולה

משפחות מרובות ילדים נפוצות מאוד במיגזר הערבי בישראל. אולם בשנים האחרונות חלה ירידה בפוריות הנשים הערביות. הסיבות לכך הן ככל הנראה הסתייעות גוברת והולכת באמצעי מניעה ועלייה ברמת ההשכלה. עם זאת, עדיין חיות בכפר מנדא משפחות רבות מרובות ילדים, ובמחקר הנוכחי נבדקו הסיבות לכך על-ידי עריכת ראיונות לנשים עם יותר מחמישה ילדים שגילם בין 0-18 שנה.

נמצא קשר ישיר בין רמת ההשכלה של האישה והן של הבעל לבין מספר ילדים רב. הנשים הפגינו ידע רב באמצעי המניעה השונים הקיימים, אולם התברר כי הן מסתייעות בהם באופן חלקי או תקופתי: רק לאחר שהביאו לעולם 6-7 ילדים הן פונות לאמצעי מניעה יעילים כמו התקן תוך-רחמי, ורק לאחר 10 ילדים הן מסכימות לבצע ניתוח לקשירת חצוצרות – מרביתן במהלך ניתוח לחיתוך הדופן (cesarean section).

בקבוצה זו של נשים מרובות ילדים היה ההתקן התוך-רחמי אמצעי המניעה השכיח ביותר. כמו-כן נמצא שיעור גבוה של הריונות לא מתוכננים בקרב נשים אלה, עם או ללא הסתייעות באמצעי מניעה מסוגים שונים. רמת ההכנסה לא היוותה גורם למספר ילדים רב.

לסיכום, עלייה ברמת ההשכלה, העלאת הידע והמודעות למניעת הריון, ומספר גדול יותר של רופאות משפחה העומדות לרשות המשפחות – כל אלה יכולים לתרום לתיכנון הילודה.
 

אבי עורי, פרידה שמש, אנטולי ליפשיץ, דיאנה גולדין, עמירם כ"ץ

המח' לשיקום, מרכז רפואי רעות, תל-אביב, המח' לשיקום שידרה, ביה"ח לוינשטיין, רעננה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

שחפת החוליות לא מוגרה. אומנם רוב התפרצויות המחלה המדווחות בספרות הרפואית מתרחשות במדינות המתפתחות, אך מדווח על חולי שחפת גם במדינות המפותחות, ללא קשר למחלות כרוניות כמו סוכרת, שיינת (uremia) או תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש ((AIDS. בישראל, אותרו בבתי-החולים לווינשטיין ורעות 10 חולים בלבד שאושפזו בגין נזק נירולוגי שנגרם משחפת עמוד-השידרה, מאז ש-Percival Pott דיווח לראשונה על המחלה השתכללו מאוד אמצעי הדימות, הטיפול השמרני והניתוחים של עמוד-השידרה. כיום מחייב שיקומם של חולי שחפת החוליות שיתוף-פעולה בין רופאי הריאות לרופאי השיקום.

אבי עורי

האגף לרפואה שיקומית, מרכז רפואי רעות, ת"א, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

מכל הגורמים לפגיעה בחוט-השידרה כיום, חדירת קליעים או רסיסים הפכה לשכיחה ביותר באוכלוסיית ארה"ב, בנוסף לפגיעות מסוג זה בנסיבות מלחמתיות או בפעולות טרור. הקליע אינו חייב לחדור לחוט-השידרה כדי לגרום לנזק נירולוגי; הוא יכול להיגרם עקב זעזוע, פליטת חום, נזק לכלי-הדם או שבר. לא הוכח שהוצאת הקליע או הרסיס משנה את הפרוגנוזה הנירולוגית.

נסקרים במאמר להלן ההיבטים ההיסטוריים, הבליסטיים-משפטיים, הניסיון בישראל, הסיבוכים והפרוגזנוזה של פגיעות מסוג זה.

אבי פורת

המח' לרפואה פנימית, מרכז רפואי סורוקה

בימים אלה העלה מישהו את הרעיון לסגור מיטות במחלקות לרפואה פנימית בבתי-חולים ולהעביר את החולים למיטות בקהילה המיודעות לגריאטריה, יש לציין כי זהו רעיון עם הגיון כלכלי, שכן רוב החולים במחלקות לרפואה פנימית הם אכן קשישים, ואם קיימת חלופה לאישפוז במיטות שעלותן נמוכה יותר במסגרת הקהילתית, מדוע לא לנצלה? זהו המשך לקו שבו נטען, כי כל טיפול שניתן להעביר למסגרת הקהילה עדיף על-פני אישפוז. להלן מספר נקודות למחשבה למתלבט:

מדוע מספר הפונים לאישפוז במחלקות לרפואה פנימית עולה והולך? האם אך ורק בשל הזדקנות האוכלוסייה? לו הייתה זו התשובה, אזי הרחבת פתרונות קהילתיים חלופיים לאישפוז נראית סבירה. אולם מסתבר שהגורמים רבים ומורכבים יותר, וניתן לסווגם לארבע קבוצות: חברתיים כלליים; כאלה הנובעים ממיבנה מערכת הבריאות; גורמי קהילה; וגורמים הקשורים לבתי-החולים עצמם.
 

איתי לוי^1,4, נאוה גספר², קלריס ריזנברג¹, אבי פורת³, רונית ירושלמי⁴, יעקב גלעד¹, פרנציסק שלפר¹ 

¹המח' לרפואה פנימית ה',  ²המחלקה לגסטרואנטרולוגיה, ³המח' לרפואה פנימית ו', ⁴המכון להמטולוגיה, מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע

מבין המחלות שאובחנו באוכלוסיית העולים מאתיופיה קיימות גם מחלות טפילים רבות. זיהום בטפילים מקבוצת ה- Hookworm הנגרם על-ידי הנמטודות Necator americanus ו-Ancylostoma duodenale, מערב את מערכת-העיכול וגורם לאנמיה מחסר ברזל.

המטרות היו להעריך את שיעור האנמיה מחסר ברזל הקשורה לזיהום בטפילי ה-Hookworm בקרב עולים מאזורים בהם שיעור ההדבקה הוא גבוה.

לשם כך נערך מחקר דיווחי, שנבדקו בו רטרוספקטיבית במירפאות של שירותי בריאות כללית באופקים הרשומות הרפואיות של עולים מאתיופיה שגילם מעל 18 שנה, שעלו לישראל בשנות ה-90.

בשישים נבדקים (64%) נמצאה עדות לזיהום ב-A. duodenale. הרמה הממוצעת של ההמוגלובין הייתה  2.3 + 11.9 ג'/ד"ל בקבוצת האנקילוסטומה ו- 1.6 + 13.8 ג'/ד"ל בקבוצת הבקרה (p=0.0001). בניתוח הנתונים עבור קבוצת הנשים והגברים בנפרד נשמרה גם כן המובהקות הסטטיסטית. בנבדקים עם זיהום ב- A. duodenaleהיו נפח כדוריות דם ממוצע (MCV) ורמת הברזל בנסיוב נמוכים יותר באופן מובהק. בנוסף ניצפו בנבדקים אלה אאוזינופיליה ורמת אלבומין נמוכה בדם.

לסיכום, זיהום ב- A. duodenale הוא גורם שכיח לאנמיה מחסר ברזל בקרב אוכלוסיית העולים מאתיופיה. באוכלוסייה צעירה יש לשלול גורם זה לפני שמבצעים בדיקות פולשניות שעלותן גבוהה.

רחל ווילף-מירון (1), פביאן סיקרון (2), שרהלי גלסר (2), ויטה בראל ז"ל (2), אבי ישראל (3)

(1) מערך איכות ברפואה, מכבי שירותי בריאות, היח' לחקר שירותי בריאות, מכון גרטנר, (3) הסתדרות מדיצינית הדסה

נושא חיסיון הטיפול הרפואי במתבגרים אינו מוסדר די הצורך בחוק הישראלי, למרות חשיבותו הקלינית. המטרה במאמר להלן היא לדון באיזון אפשרי בין צורכי המתבגרים, גישת הקהילה הרפואית והעשייה הרפואית היומיומית, ולקדם חקיקה שתאפשר לצוות הרפואי לטפל במתבגרים, בנסיבות מסוימות גם ללא הסכמת ההורים.

תקשורת יעילה בין מטפל מקצועי למתבגר תלויה באמון מצד המתבגר שהדברים הנאמרים אינם נמסרים לצד שלישי, כולל ההורים. החוק בישראל אינו מאפשר לקטינים לתת את הסכמתם לטיפול, פרט למספר מצבים החורגים מכלל זה, כגון הפסקת הריון, אישפוז בגין הערכה או טיפול פסיכיאטרי ובדיקה לאיבחון נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV). בנוסף, לעתים קרובות מעדיף הצוות הרפואי שלא לטפל במתבגר ללא הסכמת הוריו, גם כשהחוק מאפשר זאת. רוב הרופאים ככל הנראה אינם מכירים היטב את החוק המאפשר לקטין מתן הסכמה עצמאית לטיפול בנסיבות אלו.

משרד הבריאות אימץ פרשנות משפטית, שלפיה פעילות רפואית הקשורה להתנהגות של קטין ש"דרכם של קטינים בגילו לעשות כמוה", אינה מחייבת ידיעה או הסכמה של הוריו.

בהסתמך על פרשנות זו, המליצו החברה הישראלית לבריאות המתבגר וגופים אחרים הקשורים לבריאות המתבגר, כי טיפול בנושאים רגישים, המחייבים שמירה על פרטיות, יסופק לקטין ללא ידיעת ההורים וללא צורך בהסכמתם, אם קטינים אחרים בגילו נוהגים לפנות לבדם לקבל ייעוץ רפואי מסוג זה. הסדר זה אינו חד-משמעי ואינו מספק מענה שלם לצורכי הצוות הרפואי המטפל במתבגרים. לכן, דרושה חקיקה ברורה ועדכנית, על-מנת להבהיר באופן חד-משמעי את המצב החוקי ולהגביר את המודעות בנושא זה.
 

זיו גיל (1), סרגי ספקטור (2), אברהם אברג'ל, יעקב כהן (1), אבי חפץ (1), בנימין שלומי (3), אהרון עמיר (4), אייל גור (4), גדעון צוקר (6), דן פליס (1),

היח' לניתוחי בסיס הגולגולת והמח' לאף-אוזן-גרון וניתוחי ראש-צוואר, (2)המח' לנירוכירורגיה, (3) היח' לניתוחי פה ולסת, (4) המח' לניתוחים פלסטיים, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (5) המח' לנירוכירורגיה, מרכז רפואי סורוקה באר-שבע, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

תהליכים תופסי-מקום (mass lesions) בבסיס גולגולת הקדמי, חלל האף וגתות הפנים (sinuses) מהווים אתגר איבחוני וטיפולי. הגישה הניתוחית הקלאסית לשתות בסיס הגולגולת הקדמי (craniofacial resection) הוכחה כטובה ויעילה לכריתת שאתות באזור אנטומי זה, אולם היא כרוכה בביצוע חתכים באזור הפנים והגולגולת, ובדחיקה של אונות המוח הקדמיות – פעולה העלולה לגרום לפגיעה נירולוגית בתר-ניתוחית.

המטרה בעבודה זו היא להציג את ניסיוננו בגישה של ניתוחים חלופיים (alternative) לגישה הקלאסית. בין השנים 1994-2002 נותחו 64 חולים (72 ניתוחים) בגישה התת-גולגולתית (subcranial approach) טווח הגילאים של החולים היה שנתיים עד 81 שנה. בעשרים-ותשעה מהם (40%) בוצע הניתוח עקב שאת ממאירה וב-43 (60%) עקב שאת טבה. השאת הטבה השכיחה ביותר היתה מנינגיומה (n=12) והממאירה ביותר היתה סרטן אפיתל תאי קשקש (n=8). שיחזור בסיס הגולגולת הקדמי בוצע עם הסתייעות במספר שכבות של מעטפת השריר שנלקחו מאזור הירך (facial lata) או שריר הרקה (temporalis fascial). שיחזור גרמי בוצע באמצעות עצם הגולגולת החיצונה, הדופן האחורי של גת המצח או באמצעות רשת טיטניום. במעקב בתר-ניתוחי (26 חודשים בממוצע), נמצא כי 76% מהחולים שרדו ללא מחלה, 14% שרדו עם מחלתם, 3% נפטרו מהמחלה והשאר נפטרו מסיבות אחרות (7%). בקרב 27 חולים היתה כריתת השאת כרוכה באובדן חוש הריח (42%). שיעור הסיבוכים הקשים כתוצאה מהניתוח עמד על 5.6%.

בעבודה זו הודגם, כי הגישה הניתוחית התת-גולגולתית היא שיטה בטוחה, המאפשרת כריתת שאתות בבסיס הגולגולת הקדמי, תוך הימנעות מדחיקת האונות הקדמיות של המוח ומביצוע חתכים בפנים ובמצח. היתרונות שבשיטה הם חשיפה מצוינת של חלל האף, גתות האתמואיד, הספנואיד וארובות העיניים, המאפשרת גישה רחבה ובטוחה לגומה הקדמית של המוח. הדבר מתבטא בתוצאות אונקולוגיות טובות, בשיעור סיבוכים נמוך, בשיקום מהיר של החולה ובתוצאות קוסמטיות טובות.

אלי שטיינברג (1), אלחנן לוגר (1), ערן ממן (1), שושנה שטיינברג (2)

(1) המח' לאורתופדיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) שירותי בריאות כללית, המירפאה לבריאות הילד, ראשון-לציון

השפעת עישון סיגריות על מחלות לב, ריאה ומחלות סרטן שונות, ידועה. ככלל, העישון הוא הגורם השכיח ביותר לתחלואה ותמותה. בקרב האורתופדים ידועה השפעת עישון הסיגריות על השלד, אולם זו פחות מוכרת בקרב שאר התמחויות הרפואה והפארה-רפואה. במחקרים שונים הוכח הקשר בין עישון לביות בדיסק של עמוד-השידרה, לאיחוי שבר, לריפוי פצעים ולהשפעתו השלילית של העישון על צפיפות עצם. המידע הידוע עד כה מעלה קשר בין עישון לבעיות אורתופדיות שונות. במאמר זה מסוכם ומרוכז המידע הקליני הנוגע לעישון, ומדווחת השפעתו על מחלות אורתופדיות ותוצאות ניתוחים בתחום זה.

אורית הרשלג-אלקיים, לאה אבן, שאול מ' שאשא,

המח' לגסטרואנרולוגיה ילדים, המח' לילדים א' והיח' לניהול רפואי, בית-החולים לגליל המערבי, נהריה

מאפייני החיים העיקריים בגטאות היו צפיפות קשה ולעתים קיצונית, מחסור באמצעי קיום (כמו כסף, אמצעי תברואה וגהות, תרופות), תנאים תברואתיים וסביבתיים קשים, גהות (hygene) אישית ירודה, קור ותשישות. בתנאים אלה היו המחלות הזיהומיות על מחולליהן השונים בנות-לוויה קבועות בגטו, אם בצורה אנדמית ואם כמגפות תדירות שקטלו רבבות מתושביו.

אולם המאפיין הבולט ביותר בכל הגטאות, ובעיקר בגטו ורשה, היה הרעב. כמות הקלוריות היומית במזון שהוקצב לתושבים נעה בין 800 במצב הטוב לפחות מ-300 במצבים הקיצוניים. בגטו ורשה, 'גטו הרעב', ירדה קצובת המזון הימית אף לפחות מ-200 קלוריות. המזון חסר מרכיבים חיוניים כמו מינרלים וויטמינים. צריכת קלוריות נמוכה כל כך גרמה למיתת רעב (starvation) במקרים הקיצוניים, ולמחלות חסר שונות שפגעו בכל מערכות הגוף ואף גרמו להחמרת התסמינים של מחלות אחרות. להשלכה הקלינית של הרעב אף נתייחד השם 'מחלת הרעב' כיחידה נוסולוגית. זו היוותה מוקד למחקר נרחב בגטאות ובעיקר בגטו ורשה, שבו נערך אחד המחקרים המעמיקים והמתועדים ביותר על התופעה בידי קבוצת רופאים בראשותו של ד"ר ישראל מילייקובסקי.

הקורבנות הראשונים לרעב היו הילדים, אשר בנוסף לתסמינים הרגילים של המחלה, סבלו מפגיעה קשה בהתפתחותם הגופנית והנפשית. הנפגעים העיקריים היו תינוקות וילדים בגילאי שנתיים עד חמש שנים. הביטויים הראשונים היו ירידה דרסטית במשקל ובגובה ותשישות, ובהמשך פגיעה בהתפתחות האינטלקטואלית. הילדים נראו קטנים לגילם, עם רזון קיצוני ומנותקים מסביבתם. בגילאים אלה נסתיימה המחלה בתמותה של 100% מהלוקים בה. ואכן, בשנים האחרונות לקיום הגטאות לא נראו בהם ילדים מתחת לגיל שלוש שנים, ואילו הילדים הגדולים יותר הראו סימנים קשים של מחלת הרעב. או כפי שדיווחו הרופאים "כאשר הילדים הגדולים חלו, הקטנים כבר מתו [...]".

במאמר להלן נסקור את תנאי החיים של הילדים בגטו, את הרעב והשלכותיו עליהם. נתאר את הביטויים הקליניים של המחלה כפי שהם משתקפים מתיאורי הרופאים בגטאות ובעיקר כפי שעולה ממחקר "מחלת הרעב" בגטו ורשה.

דני רוזין (1), אורית פורטנוי (2), אנפיסה סטניבסקי (3), ברק בר-זכאי (1), רזית ינקו-ארזי (1), יוסף קוריאנסקי (1), משה שבתאי (1), עמרם אילון (1)

המח' לכירורגיה כללית והשתלות (1), המח' לדימות (2) והמח' לרפואה פנימית ו' (3), מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ההסתייעות בלאפרוסקופיה כטיפול במחלות בחלל הבטן המצריכות התערבות דחופה, ובכלל זה חסימות מעיים, גדלה והולכת בהתמדה. אבן מרה החודרת למעי דרך נצור בין המרירה לתריסריון היא גורם שאינו שכיח לחסימת מעי. מצב זה מחייב ניתוח להוצאת האבן החוסמת מהמעי. לעתים במישלב עם כריתת המרירה. בעבר כבר דווח על הגישה לאפרוסקופית לטיפול בבעיה זו, וזו בוצעה לרוב במישלב עם חתך מוגבל בבטן לצורך הטיפול במעי. במאמר זה מדווח על פרשת חולה שעבר ניתוח זה בגישה לאפרוסקופית מלאה.

אברהם (אבי) ישראלי (1,2), דוד חיניץ (2),

(1) הסתדרות מדיצינית הדסה, (2) בית הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית בראון, של האוניברסיטה העברית והדסה, המחלקה למינהל, מדיניות וכלכלת בריאות

במאמרם 'קידום טכנולוגיות רפואיות בסל שירותי הבריאות בישראל 1995-2000', סוקרים שמר וחב' את התפתחותם של שירותי הבריאות בישראל בחמש השנים הראשונות להפעלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, וכן סוקרים המחברים את המנגנון שפותח בישראל לשם עידכון הסל.

לסקירתם של שמר וחב' נודעת חשיבות רבה, שכן מדווח בה מכלי ראשון, מפי העוסקים במלאכה על השתלשלות העניינים שהביאה להקמת המינהל לטכנולוגיות רפואיות ותשתיות במשרד הבריאות, על מינויה של ועדה ציבורית שתמליץ על הטכנולוגיות שתיכללנה בעידכון הסל, וכן על חבלי הלידה והלימוד של עידכון סל זה.

במאמר זה נתייחס בקצרה להיבט העיוני של התהליך, כתהליך פוליטי של יישום מדיניות ציבורית, תוך השגת איזון בין שיקולים שונים ואינטרסים רלבנטיים ובהם שיקולי הפרט והכלל. כמו-כן נדון בכמה מהגורמים החיצוניים המשפיעים על תהליך זה.