תוצאת חיפוש

בנימין גזונדהייט¹ , איתן זלוטניק², אברהם שטינברג³

¹לימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ³היחידה לאתיקה רפואית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

מאז ומעולם זכתה הרפואה למקום של כבוד במורשת ישראל. מקורות היהדות כבר מתקופת המקרא מעריכים את פעולותיו של הרופא ורואים בהם שותפות שלו במעשי האל. בתקופת חכמי המישנה והתלמוד התפתח דגם של תלמידי חכמים שמלבד עיסוקם בתורה היו בעלי ידע רפואי ומדעי נרחב, עיסוקם בסוגיות שונות באתיקה רפואית מהווה את הבסיס לדיון בשאלות שהופיעו לאורך ההיסטוריה – עם התקדמות מדע הרפואה. המקורות השונים מתקופה זו חושפים את רגישותם של חכמי התלמוד לנושא של חיי אדם ופיקוח נפש, ולחשיבותה של זמינות השירותים הרפואיים לכל שכבות האוכלוסייה.

בשנים שבעקבות חתימת התלמוד היה מקצוע הרפואה נפוץ בקרב היהודים והם הצטיינו בתחום זה. הרופאים היהודים השאירו אחריהם מורשת של ערכים ברפואה. השפה העברית נחשבה כשפה משמעותית בתחום הרפואה עד כדי כך שאוזכרה בכתבים רפואיים שונים, דוגמת הספר שכתב וזליוס, אבי תורת האנטומיה.

התקדמותה המהירה של הרפואה מציבה אתגרים חדשים בתחום הביו-אתיקה, ישנו צורך ברופאים בעלי ידע רפואי נרחב יחד עם הבנה של בעיות אתיות על מנת להציע פתרונות למצבים החדשים.

הכרה של ספרות ישראל לדורותיה, בשלל הנושאים בם היא עוסקת ובערכי היסוד העומדים בבסיסה יכולה לתרום לדיון המודרני בענייני אתיקה רפואית. הדבר נכון עוד יותר לחברה הישראלית, שבה רבים מהחוקים מעוצבים לאור ערכים ממורשת ישראל. העיסוק באתיקה רפואית ביהדות יוכל לתרום לחינוך רופאים בעלי יכולת לתרום לדיון הציבורי ולחקיקה בצורה שתאזן בין הערכים והצרכים השונים שכל בעיה אתית מעלה. 

בנימין גזונדהייט¹ , איתן זלוטניק², מיכאל ויגודה³, אברהם שטינברג⁴

¹לימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטה עברית, ירושלים, ³תחום משפט עברי, משרד המשפטים, ירושלים, ⁴היחידה לאתיקה רפואית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

סקירת ביבליוגרפיה שפורסמה על אתיקה רפואית ביהדות ומגמת המאמרים במדור זה: במורשת ישראל קיימת הערכה רבה לרפואה ולרופאים. ספרות עשירה פורסמה בנושא מרכיביהם של המפגשים המגוונים בין יהדות ורפואה, ומוצג כאן מבחר מחקרים בסיסיים בתחום זה: בספרות הפסיקה ההלכתית של "שאלות ותשובות" (שו"ת) יש התייחסות מתמדת לנושאים רפואיים, הן ברמה של פסיקה מעשית בחיי היומיום והן בדיונים מרתקים ביסודות האתיים על פי מקורות התלמוד, בכך ספרות השו"ת העשירה מהווה מקור ראשוני מרתק מתקופות רבות בנושאים אלה.
 

¹מכבי שירותי בריאות, מחוז הצפון, ²שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, ³החוג לרפאות משפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ⁴הלשכה לאתיקה, הר"י

מרבית העוסקים ברפואה נתקלים בדילמות אתיות מדי יום במהלך עבודתם. לא תמיד אנו מודעים לדילמות אלו, ופעמים רבות אנו מקבלים החלטות מתוך "תחושת בטן" וללא הבנה מעמיקה של המניעים לפעולתנו. עד לפני כעשור, כמעט שלא היו קורסים באתיקה רפואית במהלך ההכשרה הרפואית. הדיסציפלינה של אתיקה רפואית התפתחה מאוד בשלושת העשורים האחרונים, וכיום היא משלבת בתוכה ידע ותובנות הלקוחים מתחומי תוכן שונים, כגון: רפואה, פילוסופיה משפט ודת [2,1].

שמואל רייס
 

היחידה לפיתוח סגל, הפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר אילן, צפת

לימוד תולדות הרפואה בשואה הוא בעל משמעות לזהות המקצועית של אנשי מקצועות הבריאות. במאמר זה מובא סיפור מחנה ברגן-בלזן, האירועים בשבועות שקדמו לשחרור והחודשיים שאחריו על היבטיו השונים, בעיקר בהיבט הרפואי והאישי.

בספר בשם "After Daybreak" של Shephard, מתוארים אירועי שחרור מחנה ברגן-בלזן ב-15.4.1945, מוקדש מקום מרכזי לסיוע הרפואי שנדרש. הבריטים, משחררי המחנה, עמדו בפני זוועה של אלפי גוויות וגוססים, מצב תברואתי (סניטרי) בלתי נסבל ומגפות משתוללות. הם התגייסו למתן מענה רפואי ל"אסון ההומניטארי" באמצעות שלב של תכנון וצבירת יכולות, ולאחר מכן הפעלת תוכנית נרחבת ונמרצת של מיון וטיפול. אף על פי כן, התגייסותם לא תמיד הסתיימה בהצלחה: רבים מהניצולים נספו לאחר השחרור. אולם הצוותים פעלו תמיד במסירות ובנחישות. בין השאר מובאים במאמרי סיפוריהם של בריגדיר גלין היו – רופא הגייס שניהל את המבצע, ושל 96 סטודנטים לרפואה מתנדבים שהוטסו מאנגליה לסייע בטיפול.

את סיפורי המחנה באותם ימים שמעתי גם מאבי ז"ל, אשר היה שם ושוחרר על ידי אותם חיילים בריטיים עצמם, ומאמי תבל"א – ששהתה באותו מחנה ועזבה אותו חודשיים לפני שחרורו.

בסוף מאי 1945 עזבו החיילים הבריטים, המחנה הפך למחנה פליטים, מחנה מעבר לעלייה או הגירה, אז עברו בו בשנים 1948-1947 שתי אחיותיה הצעירות של אמי בדרך לארץ ישראל, במסגרת קבוצת נוער שעלתה לקיבוץ רמת יוחנן.

כך מצאתי עצמי בכפילות, שבה אני רואה בעיני רוחי מחד גיסא את התמונה שמשקף הספר – המבט של משחררי המחנה וההיבט הרפואי המתואר, ומאידך גיסא את עצמי בנעליהם של בני משפחתי – מנסה לדמיין את הימים שעברו.

במאמר זה מפורטים שני ההיבטים: המקצועי – זה של מגישי הסיוע הרפואי, והאישי – זה של בני משפחתי שהיו שם אף הם. מתוארים בו הצד האפל והצד המואר של הרפואה, כפי שהתבטאו במחנה ברגן-בלזן בחודשים שלפני שחרורו, בעת  השחרור ולאחריו.

ישראל כץ¹, אלעד שיף²

¹שירותי בריאות כללית מחוז ירושלים, מרפאת שריגים, והמחלקה לרפואת משפחה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ²מחלקה פנימית ב', המרכז הרפואי בני ציון, חיפה, והיחידה לרפואה משלימה, אתיקה ומשפט שבמרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה, אוניברסיטת חיפה

בישראל, בדומה למדינות המערב, מתפשט והולך הטיפול בגישות שונות של רפואה משלימה, המעלה שאלות אתיות בקרב המטפלים והציבור כאחד. האם הרופא יכול להמליץ על טיפול שאין לו הוכחה מדעית? האם על החברה לתקצב טיפולים כאלו? האם יש למטפלים בשיטות משלימות הגנה מסוימת מפני תביעות אם טיפלו בדרך מקובלת?

מטרתנו בסקירה זו היא להציג את עמדת ההשקפה היהודית בנושאים אלו. המקורות הבסיסיים הנוגעים בשאלות אלו עוסקים ביחס חכמי ישראל לרפואות שונות שהיו בזמניהם.

ההוגה והפוסק היהודי הגדול שעסק בנושא בהרחבה הוא הרמב"ם, אשר טען שרק טיפול המבוסס על הגיון או ניסיון יכול להיחשב "רפואה". רוב הפוסקים שעסקו בתחום ניסו לפרש את דבריו. מתוך המקורות שנציג עולה שניתן לסווג את הטיפולים לארבע קבוצות, אשר לכל אחת מהן מעמד הלכתי אחר.

טיפול שיש בו חשש לסכנת חיים – כל טיפול שאינו בטוח נשלל באופן ברור, אין להמליץ עליו, ואסור ליהודי שומר מצוות לתת טיפול כזה. 

טיפול בטוח – טיפול שמותר ליישום, אך אין לו מעמד הלכתי מיוחד.

טיפול מקובל בקרב המטפלים בתחום הרפואה המשלימה – לטיפול כזה יש מעמד הלכתי ועבורו קיימים היתרים הלכתיים, בעיקר בתחומים של קיום מצוות, כמו שבת, כשרות ועוד.

טיפול שהוכחה יעילותו בניסוי מבוקר כפי שמקובל ברפואה המערבית – לטיפול כזה יש מעמד הלכתי מבוסס. למעמד זה יש גם משמעויות ציבוריות: למטפל קיימת הגנה משפטית אם טעה טעות סבירה, ויש מקום לשקול לתקצב טיפול כזה מכספי הציבור.

בסקירתנו יוצגו מקורות הלכתיים יהודיים שעליהם מושתת המודל האתי-פרקטי המוצע כגישה לסוגיה זו.

גבי בן-נון¹, ארנון אפק²

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, בית הספר לניהול, אוניברסיטת בן-גוריון, ²היחידה לתמיכה ניהולית והנהלת המרכז הרפואי שיבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

רקע: תור הזהב של הרפואה במאה ה-20 התאפיין בפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות, שאִפשרו מתן טיפול רפואי כנגד מחלות שבעבר גרמו לתמותה. לאורך רובה של תקופה זו שלטה תפיסת עולם רומנטית אידיאליסטית ברפואה, שלפיה הזכות לחיים ולבריאות מהווה זכות יסוד, שכן אין מחיר להצלת חיים. על המִמסד הרפואי לוודא כי מיטב היכולות המדעיות יינתנו לכלל האנשים – "הכול לכולם".

העלייה בהוצאה הלאומית לבריאות כאחוז המקומי הגולמי (התמ"ג) שהתרחשה בעשורים האחרונים במדינות המערב, הביאה לשינוי בתפיסת עולם זו. התפיסה הרווחת כיום בקרב רוב המדינות היא, כי מימון ציבורי אינו מאפשר עוד לספק לכלל האזרחים את כל מה שהידע הרפואי יכול להציע – התקופה הפוסט-רומנטית.

במאמר זה נבחנות הנסיבות שהביאו לשינוי בתפיסות העולם – מהעידן הרומנטי ועד לעידן המחסור. במאמר ממופות דרכי ההתמודדות של מדינות העולם עם הפער שבין יכולות  הרפואה לרפא ובין הבטחת יכולות אלו לכול. בנוסף, מוצגות הדילמות האתיות העולות משינויי התפיסה. שיטות: המאמר מתבסס על ניתוח נתונים מהשוואות בינלאומיות של מדדי בריאות וכלכלת בריאות בקרב מדינות ה-OECD, תוך שימת דגש מיוחד על מערכת הבריאות  בישראל בעידן שלאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

תוצאות: במאמר מוצגות שתי דרכים אסטרטגיות לעיצוב מדיניות בריאות הנגזרות מהעידן ה"פוסט-רומנטי": הגישה הכלכלית הליברלית הנהוגה בארה"ב, אשר לפיה מסופקות מיטב היכולות הרפואיות לאותו חלק באוכלוסייה היכול לשלם בעדם – "הכול לחלק".

הגישה הסוציאל-דמוקרטית השכיחה במדינות המערב ובישראל – גישה הדוגלת בפיתרון אוניברסלי של "חלק לכולם", ומחייבת הליכי קיצוב והגבלה.

דיון: הדילמה האתית העולה מהצורך בקיצוב והגבלת ההוצאה לבריאות, מחייבת מציאת האיזון הנכון בין שיקולים קליניים, שיקולים כלכליים, וסולידריות חברתית. רק דיאלוג בקרב אנשי מערכת הבריאות ובינם לבין האוכלוסייה יאפשר את השגת שיווי המשקל המיטבי.

דניאל שפרלינג

המכללה האקדמית נתניה והאוניברסיטה העברית בירושלים

קיימים מצבים, שבהם סירובו של רופא להעניק טיפול רפואי כשחולה דורש זאת ממנו, יכול להיות מוצדק על-פי כללי האתיקה הרפואית ועקרונותיה. מאמר זה נועד להתחקות אחר מצבים אלה, תוך ניתוח קנה-המידה שלפיהם תעמוד או לא תעמוד לרופא החירות שלא להעניק את הטיפול הרפואי המבוקש. במאמר נדונים שלושה מצבים עיקריים שבהם יכולה להתעורר שאלת סירובו של הרופא להעניק טיפול: סירוב מטעמי מצפון והתנגשות בין מערכת הערכים הפנימית של הרופא וזו המגולמת בהענקת הטיפול; סירוב הנובע משיקולים כלליים שעניינם בחינת אינטרסים רחבים אשר ניתן לסווג כשיקולי מדיניות; וסירוב שמקורו בהערכה קלינית-מקצועית של הטיפול המוצע, סיכויי ההחלמה הצפויים, ההטבה הצפויה ממנו לרווחת החולה וכיו"ב.

הניתוח האתי במאמר מוביל למסקנה, כי רופא רשאי (אך לא זכאי) לסרב להעניק טיפול רפואי במקום שהוא נדרש לעשות כן על-ידי החולה, כאשר סירובו נעוץ בהתנגדות ערכית-מצפונית, אך הוא אינו רשאי לסרב לתת טיפול כאשר סירובו נובע משיקולי מדיניות או דאגה לאינטרסים של צדדים שאינם חלק מהחוליה הטיפולית הישירה. בנוסף מתקבלת המסקנה, שלפיה רשאי רופא לסרב להעניק טיפול רפואי מטעמים קליניים-מקצועיים כשאין מדובר  במצב חירום; כשהענקת הטיפול הרפואי על-ידי הרופא המסוים עלולה לסכן את בריאות החולה; כשהטיפול הרפואי כרוך בסבל, בכאב ובירידה באיכות-החיים העולים על התועלת הרפואית שבו; וכאשר סיכויי הצלחת הטיפול נמוכים ביותר או כשהטיפול חסר כל ערך רפואי.

מירב רובינוב-חשין ואלן רובינוב

האגף לרפואה פנימית, הפקולטה לרפואה האוניברסיטה העברית, הדסה עין כרם, ירושלים

זוג חירשים בשנות ה-30 לחייהם, ללא ילדים, ביקשו להביא ילד לעולם. האיש נולד עם שמיעה תקינה, אך בגיל חמש החלה החמרה בשמיעתו עד שהפך חירש. הוריו עשו כל שביכולתם כדי שיוכל, למרות חירשותו, להשתלב בחברה: לימדוהו קריאת שפתיים, עבר ריפוי בדיבור, רכשו בעבורו מכשירי שמיעה מתקדמים ביותר ועוד. הוא מעולם לא למד שפת סימנים ולא נחשף לעולם החירשים. האישה נולדה חירשת, גדלה בתרבות של חירשים, דיברה בשפת הסימנים ולא ניסתה ללמוד קריאת שפתיים. כשהזוג הכיר, נחשף האיש לראשונה לעולם החירשים. מסיבות מוסריות, הזוג לא היה מוכן לבצע איבחון טרום לידה והפלה במקרה הצורך. עובדתית, מרבית ילדי החירשים שומעים. מאחר שמרבית המוטציות הגורמות לחירשות הן רצסיביות. דרושים שני עותקים של הגן הפגוע כדי להוליד ילד חירש. הזוג פנה למרכז גנטי המטפל בהפריה חוץ גופית (IVF) כדי לבצע PGD (Pre-implantation Genetic Diagnosis), כיוון שהיו מעוניינים בילד חירש. שיטת ה- PGD מאפשרת לזהות מחלות מונוגנטיות ולהפריד בין ביציות מופרות נגועות ולא נגועות במחלה טרם השרשתן לרחם. במקרה זה, הזוג ביקש כי רק עוברים שנושאים את הגן לחירשות יושרשו לרחם וכי שאר העוברים יושמדו.

בנימין גזונדהייט

היח' להמטולוגיה-אונקולוגיה, מח' ילדים, בית-חולים סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

האימרה הידועה "טוב שברופאים לגיהינום" בסוף המישנה של מסכת קידושין היא לכאורה גינוי קשה וכוללני כלפי הרופאים והרפואה. רושם זה עומד בסתירה עם הכבוד וההערכה שמובעים כלפי הרופא והרפואה, הן בתלמוד והן במסורת היהודית לדורותיה.

המטרה בסקירה הנוכחית היא לעיין בפרשנות האימרה לאורך הדורות, ולחשוף את הפירוש ההיסטורי של האימרה על-פי הקשרה ההיסטורי במישנה ובמקבילותיה.

למטרה זו נבדקו המקור התלמודי ומקבילותיו על-פי כתבי יד קדומים, וכן נחקרו הרקע ההיסטורי והביוגרפי של פרשניה הרבים של האימרה, על-מנת להסביר את דרכי הפרשנות השונות של הפרשנים היהודים והלא-יהודים.

מתוצאות בדיקת כתבי היד עולה, שאותו קטע חסר במישנה המקורית וצורף אליה בתקופות מאוחרות יותר. יתכן שהקשרה המקורי של האימרה גינה רק את אותם הרופאים שטיפלו בחוליהם בשוטות של מינות ועבודה זרה. בכל זאת, הפכה האימרה החריגה מקור לפרשנים היהודים לדרישת לקחים מוסריים חשובים - כל מחבר על-פי מישנתו ועל-פי צורך השעה. הספרות הלא-יהודית אף היא ניצלה את האימרה לרעה, כדי לפרנס את האידיאולוגיה האנטישמית שלה מתוך מקורות התלמוד.

לסיכום, מהאימרה "טוב שברופאים לגיהינום" אין להסיק מסקנות עקרוניות לגבי הערכת הרפואה והרופאים במסורת היהדות: ייתכן שהיא מתייחסת דווקא לאותם הרופאים בני אותה תקופה, אשר ריפאו בדרכים של מינות ועבודה זרה. בתלמוד מובעים הערכה וכבוד כלפי הרפואה והרופאים, ובעקבות כך המשיכו הפרשנים היהודים ללמוד ולדרוש מהאימרה החריגה "טוב שברופאים לגיהינום" לקחים מוסריים חשובים, לאורך כל הדורות, כדי לשפר את האחריות המקצועית והמוסרית של הרופאים במסורת ישראל.

גיל סיגל

הפקולטה למשפטים והפקולטה ללימודי בריאות ורווחה, אוניברסיטת חיפה

בניסיון לאתר את עקרונות הביו-אתיקה המערבית המודרנית, הציעו Beauchamp & childress את ה"עקרונות של ג'ורג'טאון": עשיית הטוב (beneficence) הימנעות מעשיית הרע ומגרימת נזק (non-maleficence), אוטונומיה, וצדק (justice). עקרונות אלו נדונו בהרחבה בארה"ב ובאנגליה, ואומצו על ידן כעקרונות המובילים בחינוך האתי ברפואה. בשנים האחרונות עקרונות אלו אף הוצעו כבסיס למסגרת ביו-אתית גלובלית במסגרות בינלאומיות שונות. עם התגבשותה של אירופה כיחידה פוליטית-חברתית, עולים ונשמעים קולות ביבשת זו הקוראים לבחינה ביקורתית של עקרונות אלו, תוך קביעה כי הם מעולם לא היוו את הקוד האתי ה"אמיתי" של האירופאים. מאמר זה משרטט את גבולות העימות בין התפיסה הצפון אמריקנית לזו האירופאית ומתמקד במקומה של ישראל בשיח הזה, תוך הדגמת השווה והשונה בין התפיסות האתיות באירופה מחד גיסא לבין אלו המקובלות בארה"ב מאידך גיסא. החקיקה בישראל מדגימה היטב את הייחודיות הישראלית, תוך שהיא מציבה דרישות חוקיות שאינן חופפות באופן שלם את העקרונות הנ"ל. המסקנה המתבקשת היא כי בשנים הקרובות יש לאפשר רב שיח אתי, תוך התאמתו למציאות הייחודית בישראל כחברה רב דתית, רב לאומית ורב תרבותית. העשרת תוכנית הלימודים בתחום הביו-אתי מוצעת לבתי הספר לרפואה ובתוכניות ההתמחות, בכדי לחשוף את הרופאים לתכנים ביו-אתיים נוספים, ולסייע להם במילוי חובותיהם החוקיות במלואן.

ח' רוטברט, א' סרולוב

לשכת הבריאות, מחוז צפון, נפת כנרת

מהן זכויותיו של עובר לחיות ולהתקיים?

האם כיבוד זכותה של הרה על גופה וכיבוד עצמאותה, הן הזכויות הראשונות במעלה שעל פיהן יש לנהוג? או שלעובר, בגיל הריון כזה או אחר, זכויות משלו שיש להתחשב בהן ולכבדן במעמד קבלת החלטות לגבי עתידו, דהיינו חייו?

אברהם שטינברג

המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי שערי צדק והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים

מאז ומעולם היתה הגישה והיחס לחולה הנוטה למות, המכונה 'חולה במצב סופני', אחת הבעיות המוסריות הבולטות ביותר בתחום הרפואה. ואכן, בשנים האחרונות הפכה בעיה זו לאחת הדילמות המוסריות, ההלכתיות, המשפטיות והחברתיות הקשות והנדונות ביותר ברפואה המודרנית, והיא מעוררת ויכוחים סוערים בכל חלקי הציבור בישראל ובעולם. הבעיות הללו אינן קשות רק מבחינה עיונית ורעיונית, אלא גם מבחינה מעשית – אישית וציבורית. הדילמות ביחס לחולה הנוטה למות נוגעות באופן אישי וישיר כמעט לכל אדם, בין אם הדבר נוגע להחלטות בסוף חייו-הוא ובין אם בסוף חייהם של מי מיקיריו.

יחיאל מ' בר-אילן

המח' לרפואה פנימית ב', בית-חולים מאיר, והחוג למדעי ההתנהגות בפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במאמר זה נסקרים המקורות ההלכתיים בני זמננו בנושא סוגיית הטיפול הרפואי בסוף החיים. מוצעים תריסר עקרונות מנחים המבטאים את גישת ההלכה האורתודוקסית בנושא.

במאמר נבחנת הצעת החוק של 'החולה הנוטה למות' מטעם ועדת שטיינברג לנוכח הרקע ההלכתי ומתוך ביקורת אתית הומניסטית. היהדות האורתודוקסית רואה בחיי אדם ערך כמעט עליון, שהוא שני אך ורק לערך הציות לרצון האל המתגלם בהלכה ופסקיה. לא שיקולים כלכליים וגם לא שיקולים של איכות-חיים, אלא מניעת סבל בלבד היא סיבה לפעול לקיצור חיים, כל עוד אין הפעולה נופלת בגדרי האיסור ההלכתי כנגד קיצור חיים במעשה פעיל וישיר.

נטען, כי האתגר הערכי הוא ליצור שיח אתי בין החוק הפוזיטיבי המעמיד את רצון האל המתגלם בהלכה האורתודוקסית לבין אתיקה נטורליסטית, שהיא רציונלית, אוניברסלית ושוויונית.

ייבוא מהלכים מתחום החוק הפוזיטיבי, כגון המושג ההלכתי של הערמה, יכול להפרות את הדיון תוך הצעת רעיונות מקוריים, כגון הסתייעות במכונות הנשמה עם שעוני עצר. מאידך, לוליינות טכנולוגית-משפטית אינה מתיישבת יפה בשיח אתי המנסה לאזן בין ערכים באופן רציונלי.

יורם אפשטיין ומיכה לשם

בשנת 2000 נכללו בישראל בניסויי חיה כ-250,000 בעלי-חיים. מרביתם (כ-85%) היו עכברים וחולדות וכ-11% היו עופות. שאר בעלי החיים, ובהם כ-700 ראשי בקר, כ-300 חזירים, כ-350 כלבים וחתולים ו-30 קופים, היוו כ-4% מכלל בעלי-החיים בניסוי. ההכרה שיש לבצע ניסויים בבעלי-חיים תוך הגבלות מוסריות והתנהגותיות נאותו, הביאה את מרבית המתוקנות שבמדינות לפרסם חוקים והוראות, שמטרתם להבטיח שבעלי-חיים אליהם מתייחסות התקנות יקבלו טיפול נכון, ולא יהיו חשופים לכאב וסבל בלתי-נחוצים.

אלכסנדר גרינשפון, ראיה באואר, מרדכי מרק ורוברטו מסטר

במאמר זה מובאת סקירה של 116 נבדקים, שנעשתה לצורך הערכת כשירותם הנפשית לשאת כלי ירי אישי, מובאות תוצאות בדיקות אלה על בסיס ניתוח טופס מובנה. תוצאות הסקר מצביעות על דגם (profile) הנבדקים המבקשים רשיון לשאת כלי ירי: גברים, נשואים, הורים, עם השכלה תיכונית. הסיבה לבקשה היתה סכנת חיים במקום העבודה או במקום המגורים. בדיון על תוצאות אלה הועלו השערות על הדרך שבה מבוצע הליך לקבלת הרישיון לכלי ירי. לבסוף מובאת המלצת המחברים על ריכוז הערכת נושא הסיכון שבנשיאת כלי ירי במסגרת אחת מרכזית.