תוצאת חיפוש

מיכאל שראל¹,   עפר חומסקי ¹, דליה שכטר²

¹שירותי בריאות כללית מחוז דן, פתח תקווה, ²המכון לרפואת שינה ועייפות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

רקע: תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה (Obstructive Sleep Apnea Syndrome) שכיחה בקרב האוכלוסייה הבוגרת. שיעור של 5% מהמבוגרים לוקים בתסמונת זו, אשר שכיחותה עולה עם הגיל. שיטת הטיפול היעילה והנפוצה ביותר כיום לתסמונת דום נשימה חסימתי בשינה היא על ידי שימוש במכשיר המזרים אוויר בלחץ חיובי באמצעות מסיכה CPAP – Continuous Positive Air Pressure)).

מטרה: המטרה במחקר זה הייתה לעקוב  אחר הרגלי ההיענות לטיפול במכשיר ה-CPAP  בקרב  קבוצת חולים עם תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה, אשר הומלץ להם טיפול זה.

שיטות: נערך מחקר פרוספקטיבי, בתשאול טלפוני לאורך ארבע שנים, בקרב 371 מטופלים שאובחנו בבדיקה במעבדת שינה כלוקים בתסמונת דום נשימה בשינה, לאחר שקיבלו המלצה של רופא המעבדה לטיפול במכשיר ה-CPAP אשר נקנה והותאם עבורם.

תוצאות: בתום השנה הראשונה, כשליש (34%, 126) טופלו במכשיר באופן קבוע, שליש (% 32.3, 120) לא טופלו בו כלל, וכשליש (33.7%, 125) טופלו בו לסירוגין. מספר המטופלים הקבועים במכשיר ה-CPAP עלה בין השנה הראשונה לשנייה מ-126 (34%) ל-163 (44%) p<0.07)) על חשבון המטופלים לסירוגין. קבוצת הלא מטופלים גדלה מ-120 (32.3%) נבדקים בשנה הראשונה ובכל שנה בהמשך עד ל-221 (59.6%) בשנה הרביעית (p<0.02). לעומת זאת, נצפתה ירידה משמעותית במספרם של המטופלים לסירוגין מהשנה הראשונה מ-125 (33.7%) עד ל-18 (4.8%) בלבד בשנה הרביעית (p>0.005). מרבית המטופלים היו גברים (92.9%). ממוצע הגיל בקבוצת המטופלים בקביעות במכשיר ה-CPAP היה גבוה יותר 59.6 (+11) מאשר ממוצע הגיל בקבוצת הלא מטופלים 55.9 (+10.3) ומממוצע הגיל של קבוצת המטופלים לסירוגין 58.9 (+12.6) (0.064p=). פרט לכך, לא נמצאו הבדלים סטטיסטיים משמעותיים בנתונים דמוגרפיים ואישיים אחרים או בשיעורי התחלואה הנלווית בין המטופלים בשלוש קבוצות הנבדקים. קבוצת המטופלים בקביעות במכשיר CPAP היו עם ניקוד גבוה יותר בשאלון הישנוניות ESS ועם רמת ריווי חמצן מינימאלית (% 90 >) בדם בשינה,  שהייתה נמוכה יותר לעומת הנבדקים שלא טופלו במכשיר ולעומת הנבדקים בקבוצת המטופלים לסירוגין ( p=0.019 ו-p=0.03, בהתאמה).

מסקנות:  בתום ארבע שנות מעקב, כשני שלישים מקרב המטופלים עם תסמונת דום נשימה חסימתית בשינה לא טופלו כלל במכשיר ה-CPAP. ההסתברות לפנייה לטיפול זה עלתה ככל שגילו של הגבר המטופל היה גבוה יותר, ככל שמידת הישנוניות הסובייקטיבית היומית (על פי ESS) הייתה גבוהה יותר וככול שרמת ריווי החמצן בדם הייתה נמוכה יותר. לנוכח המימצאים במחקר ועקב העלויות הגבוהות של הטיפול, יש מקום לשקול מיון קפדני יותר של המטופלים טרם מתן ההמלצה לקנייה ולטיפול במכשיר ה-CPAP, וכן לשקול פתרונות חלופיים לאילו שהטיפול במכשיר אינו מתאים להם או המסרבים לטיפול בו. בנוסף, מימצאי המחקר מחזקים את הטענות כי נדרשים מעקב, תמיכה ומעורבות מערכתית מיידיים עם התחלת הטיפול ולאורך כל שנות הטיפול במכשיר.

גילי גבעתי¹, אסתר גנלין-כהן²

¹המחלקה לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²היחידה לנירולוגיה והתפתחות הילד, בית חולים לילדים אדמונד ולילי ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

מחלת הנירדמות (Narcolepsy), היא אחת מהפרעות השינה המתאפיינת בנטייה מוגברת לישנוניות במהלך היממה למרות שינה מספקת. השינה אינה נשלטת ומתרחשת לעיתים גם במצבים פעילים המחייבים ערנות מלאה – עובדה העשויה להעמיד את החולים בה בסכנה. בישראל מוערכת שכיחות המחלה בכ-0.002%.

ממחקרים שונים עולה, כי חסר תאי עצב המפרישים אורקסין הוא הגורם להופעת הנירדמות. אורקסין הוא נירופפטיד האחראי, בין היתר, על מנגנון שינה-ערות ורעב. מוערך, כי מנגנונים אוטואימוניים מעורבים בהרס תאי העצב המפרישים אורקסין. בספרות קיימות עדויות נסיבתיות הקושרות מצבים אוטואימוניים עם הופעת המחלה. לדוגמה, מדווח על קשר בין נירדמות להימצאות הפלוטיפים סגוליים (ספציפיים) ב-HLA או להימצאות פולימורפיזם בקולטן לתאי  T בקרב החולים. בנוסף, נמצאה עלייה בהיארעות של נירדמות לאחר חיסון כנגד שפעת החזירים –H1N1. בנוסף, דווח על הימצאות נוגדנים עצמוניים בקרב חולים בנירדמות המכוונים כנגד אנטיגן TRIB , המתבטא בתאי עצב המפרישים אורקסין.

יחד עם זאת, עדיין אין תמימות דעים בדבר נכונות ההשערה, שכן טרם הוכח קשר ישיר בין מנגנון אוטואימוני להופעת נירדמות, וניסיונות לטיפול בתרופות אימונומודולטוריות לא הדגימו יעילות משמעותית עד כה. 

שירה שין-אופיר, יהושע אלמוג 

מחלקת עיניים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

בוטולינום A  (בוטוקס, אלרגן) נחשב לרעלן החזק ביותר בטבע ומוכר בשימושו הקליני ברפואה כבר משנות השמונים. ברפואת העיניים מצא רעלן זה את מקומו בעיקר בהזרקה לשרירי העיניים כטיפול בפזילה ובהזרקה לשריר האורביקולריס כטיפול בבלפרוספזם. טיפולים אלו אושרו בשנת 1989 על ידי הFDA-. הבוטוקס פועל בסינפסות הכולינרגיות על ידי מניעת האקזוציטוזה  של השלפוחיות (וסיקולות) המכילות אצטילכולין מהעצב ובכך נמנע כיווץ השריר המעוצבב.

טיפול בבוטוקס נחשב בטוח, והשפעות הלוואי שתוארו מועטות וחולפות. פורסמו בספרות דיווחים ספורים בלבד על ראייה כפולה (דיפלופיה) לאחר הזרקת בוטוקס למטרה קוסמטית ונראה כי התופעה נדירה. בשל השכיחות הגדלה של הטיפול בבוטוקס למטרות רפואיות וההזרקות הקוסמטיות בהזרקה סביב העיניים, אנו רואים לנכון לתאר שלוש פרשות חולים עם ראייה כפולה שהופיעה לאחר הזרקת בוטוקס. בשלוש פרשות החולים הללו המטופלות לא דיווחו על הזרקת בוטוקס, ולכן בוצע בירור מקיף ובדיעבד מיותר לסיבת הראייה הכפולה שפיתחו. במהלך שלושת חודשי המעקב זוויות הפזילה קטנו ותלונותיהן חלפו ללא כל טיפול.

תופעה זו נדירה ומתועדת רק מעט בספרות הרפואית. לנוכח הטיפול הגובר בהזרקות קוסמטיות, יש לצפות ליותר ויותר אירועים כאלו. חשובה המודעות של הרופאים להשפעת לוואי זו, הן כדי ליידע את המטופלים על סיבוך אפשרי זה והן כדי למנוע את הצורך בבירור נירולוגי מיותר.

יוספה הורוביץ 

מחלקת עיניים, מרכז רפואי כרמל, חיפה 

נצור (פיסטולה) בין העורק התרדמני הפנימי והגת המחילתית עשוי לבוא לידי ביטוי קליני בצורות שונות בתלות בקוטר העורק המעורב. כאשר הנצור הוא ישיר בין העורק הראשי ובין הגת, הביטוי הקליני משמעותי. כאשר הנצור הוא בין סעיף של העורק התרדמני  (הפנימי או החיצוני) ובין הגת הוורידית, ההסתמנות מתונה ואיטית. חולים עם מחלת Ehlers Danlos מסוגIV  סובלים מכלי דם שבירים ומשכיחות יתר של מפרצת (Aneurysm), נצור (Fistula) או בתירה (Dissection) בכלי הדם.

מדווח במאמרנו על חולה עם אנמנזה של תסמונת Ehlers Danlos  מסוג IV, שהגיעה עם סימנים מתונים של נצור בלתי ישיר ולאחר כשבועיים החמיר מצבה במהירות. בצנתור נמצא נצור  ישיר בין העורק התרדמני הפנימי ובין הגת המחילתית, והיא טופלה בהצלחה. ברצוננו להדגיש את חשיבות החשד הקליני הגבוה לנצור ישיר בחולים עם תסמונת Ehlers Danlos, והצורך בהתייעצות מוקדמת עם נירו-רדיולוג פולשני, גם כאשר הביטוי הקליני הראשוני מתון.

אלברט גרינשפון^1,2, איתי בן פורת¹, תמר פרץ², אשר שלמון² 

¹ המחלקה לביולוגיה התפתחותית וחקר הסרטן, המכון למחקר רפואי ישראל-קנדה, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ² מכון שרת לאונקולוגיה, מרכז רפואי הדסה, ירושלים

סרטן לסוגיו מהווה גורם תחואה ותמותה מרכזי בעולם. מעל 90% משיעור התמותה מסרטן נובע ממחלה עם גרורות. בתצפיות שנערכו לפני למעלה מ-140 שנים נמצאו לראשונה תאים סרטניים (שמקורם בשאת טמומה) במחזור הדם, אך משמעותם ותרומתם ליצירת גרורות נותרו בגדר מסתורין. לאחר עשורים רבים של קיפאון, התקדמות טכנולוגית אדירה אשר מגיעה לשיאה בשנים האחרונות, מאפשרת באמצעות בדיקת דם פשוטה גילוי ובידוד של תא סרטני בודד מן הדם ההיקפי.

כיום, מאפשרת טכנולוגיה זו מדידה כמותית של תאי הסרטן, ומאפשרת הצצה אל השינויים הגנטיים והפנוטיפים בקרבם. בעתיד, מקווים החוקרים, ניתן יהיה לבצע גילוי מוקדם, לקבוע פרוגנוזה, להעריך את תגובת השאת לטיפול ואף לכוון לטיפולים ממוקדים, בהתבסס על מידע אשר יושג מן התאים הסרטניים בזרם הדם.

גילוי התאים בזרם הדם טומן בחובו הבטחות רבות בתחום המחקר, האבחון והטיפול במחלת הסרטן, אולם בעת ובעונה אחת מעלה שאלות נוקבות לגבי זהותם של התאים הללו, תרומתם לתהליך הגרורות ויכולתם להוות כלי עזר להחלטות רפואיות. המטרות בסקירתנו זו הן להציג את התחום החדשני בפני הקהילייה הרפואית הקלינית בישראל, ולעודד השתתפות פעילה בקידום התחום, אשר עודנו מצוי בחיתוליו ולו פוטנציאל רב בקידום עולם האונקולוגיה – הכולל את תחומי הכירורגיה האונקולוגית, הדימות, הביומרקרים והאונקולוגיה הקלינית.

יגאל פרנק¹, עדי רגב², ויקטור נובק², לונה אבנון¹, אביטל אבריאל¹, פניה שימעונוביץ'¹, דב היימר¹, נמרוד מימון¹

¹המכון לרפואת ריאות, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המרכז למחקרים קליניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

עבודה זו בוצעה כחלק מהדרישות לקבלת תואר MD מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון.

רקע: מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD) היא סיבה שכיחה לקוצר נשימה במאמץ. הפרעות ברמת ההמוגלובין (אנמיה ופוליציתמיה) שכיחות בקרב החולים, והקשר בינן לבין ההסתמנות הקלינית של החולים עדיין אינו מאופיין באופן חד משמעי. המטרה בעבודה זו היא לבדוק בקבוצת חולי COPD את הקשר בין הימצאות של הפרעות ברמות ההמוגלובין לבין תוצאים קליניים, כגון אשפוזים והחמרה בתפקודי הריאות.

שיטות: ניתוח מחקר קוהורט רטרוספקטיבי, שנערך על קבוצת חולי COPD (n=333), שבמעקב המכון לרפואת ריאות של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע, בין השנים 2009-2003. חולים הוגדרו כאנמיים אם 80% מערכי בדיקות ההמוגלובין שלהם במהלך התקופה עמדו על ערך של מתחת ל-14 ו-12 מ"ג/ד"ל בגברים ונשים, בהתאמה. נערכה השוואה של מאפיינים דמוגרפיים ופיזיולוגיים בין אנמיים ללא אנמיים.

תוצאות: אנמיה נמצאה בקרב 79 חולים (24%) ופוליציתמיה בקרב שבעה נבדקים (2%) בלבד. לא נמצא הבדל בין הקבוצות בכל הקשור למספר האשפוזים, מספר ימי האשפוז ומספר אירועי ההנשמה. נמצא הבדל בין הקבוצות בנוכחות מחלות רקע: אי ספיקת לב ואי ספיקת כליות כרונית (שיעור גבוה יותר בקרב החולים האנמיים). נמצא הבדל גם בערכי ה-BMI בין הקבוצות (ערכים נמוכים יותר בקרב החולים האנמיים) וכן בין המינים השונים (שיעור גבוה יותר של גברים בקרב החולים האנמיים). הבדל בין הקבוצות נמצא גם בתפקודי הריאות (לאנמיים היו ערכי תפקודי ריאות נמוכים יותר).

מסקנות: אנמיה בקרב חולי COPD שכיחה הרבה יותר מפוליציתמיה. לא נמצא קשר בינה לעלייה במספר ההתלקחויות החמורות המצריכות אשפוז. נדרשים מחקרים נוספים בנושא כדי לברר את רמת הסף של ההמוגלובין שמתחתיה חלה עלייה במספר האשפוזים.

נתלי שרון¹, אילנה שהם-ורדי², ברק אריכא-תמיר¹, ג'ק אברמוביץ³, אייל שיינר¹

¹החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה לאפידמיולוגיה והערכת שירותי הבריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³המחלקה למיילדות וגינקולוגיה, אוניברסיטת רש, שיקגו, אילינוי, ארה"ב

מחברת מכותבת:

נתלי שרון

חדרה 7, תל אביב, מיקוד 62095

דוא"ל: [email protected]

הקדמה: המטרה במחקרנו הייתה לבדוק את רמת הידע של מבצעי סקירת העל שמע בכל הקשור לבטיחות בדיקה זו בנשים הרות, ולהשוותה עם רמת הידע של מבצעי הסקירה בארה"ב.

שיטות: שאלונים חולקו בכנסים ובמחלקות למיילדות וגינקולוגיה בישראל בין השנים 2010-2008, והושוו לשאלונים זהים שחולקו בארה"ב.

תוצאות: 143 שאלונים נאספו – 92% מתוך ממלאי השאלון רופאים, 71% מתוכם גינקולוגים. מתוכם, 3.5% נוהגים לבצע בדיקת דופלר באופן שגרתי בשליש הראשון להריון. 36% סברו כי יש להגביל את מספר סקירות העל שמע המבוצעות בהריון בסיכון נמוך. למרות ש-44.1% הכירו את המונח "אינדקס חום" (Thermal index), רק 22.4% ענו נכונה על השאלה הנוגעת אליו. את המונח "אינדקס מכאני" הכירו 26.6%, אך תיארו נכונה רק  4.9%. מעל 80% לא ידעו היכן למצוא את תצוגת הערכים הללו על גבי מכשיר העל שמע במהלך הבדיקה. לא נמצא הבדל מובהק ברמת הידע בין מבצעי סקירת על שמע בישראל ובארה"ב.

דיון: נמצאה רמת ידע נמוכה בנושאי בטיחות סקירת העל שמע בהריון בקרב מבצעי הבדיקות בישראל, בדומה לארה"ב. לכן, נדרשת השקעת מאמצים ומשאבים במסגרת תוכניות ההסמכה וההכשרות, להגברת רמת הידע בנושאי בטיחות סקירת העל שמע.

נטע שינפלד, דנה בודניק, עודד רוזנברג, משה קוטלר, פנחס דנון

יחידת מחקר, בית חולים לבריאות הנפש באר יעקב, מסונף לאוניברסיטת תל אביב

התמכרות לחשיש היא אחת ההתמכרויות הנפוצות בעולם. מחד גיסא, הסיבות לצריכת חשיש מגוונות, ומאידך גיסא, טיפולים מועטים בלבד נחקרו ושיעור החזרה לצריכת חשיש גבוה. במחקר זה, בדקנו את היעילות של ארבע תרופות לטיפול בהתמכרות לחשיש: נלטרקסון, בופרופיון, אסציטלופראם וברומזפאם.

חומרים ושיטות: 59 נבדקים סווגו באופן אקראי לארבע קבוצות. כל קבוצה טופלה באחת מארבע התרופות במשך 120 יום. הנבדקים התבקשו לענות על ארבע סוגי שאלונים: שאלון המילטון לדיכאון, שאלון המילטון לחרדה, שאלון הערכת תפקוד כללית (GAF), ושאלון אנלוגי חזותי לכימות התשוקה לסם (Visual analogue scale). בנוסף לכך בוצעו בדיקות שתן אקראיות לאיתור THC.

תוצאות: נלטרקסון היה היעיל ביותר מבין ארבעת התרופות – רק ארבעה נבדקים הפסיקו את הטיפול. התרופות האחרות היו פחות יעילות – שישה נבדקים הפסיקו את הטיפול בבופרופיון, שבעה הפסיקו את הטיפול בברומזפאם ושמונה הפסיקו את הטיפול באסציטלופראם. בנוסף, נלטרקסון היה היעיל ביותר בהפחתת שיעורי החרדה והדיכאון, בהגברת יעילות התפקוד היומיומי ובהפחתת ההזדקקות הסובייקטיבית לסם.

נופר שרון¹, נטליה בילנקו², משה מזור¹, רוסלאן סרגיינקו², אשר בשירי¹

¹החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

הקדמה: עד שנות השמונים של המאה הקודמת הייתה אפיזיוטומיה הליך רווח בלידות לדניות (Vaginal) – בעיקר במבכירות. אולם בעקבות עבודות רבות שנערכו בנושא, החלו חוקרים שונים להטיל ספק ביתרונותיה, שנתפסו כמובנים מאליהם, והחלו להישמע קריאות לזניחת יישומה התדיר. כתוצאה מכך, חלה ירידה ניכרת בעולם בשיעור ביצוע אפיזיוטומיה.

מטרות: להעריך את השפעת שינוי הגישה לגבי יישום אפיזיוטומיה על סיבוכי לידה מיידיים במבכירות, על ידי השוואה בין שתי תקופות זמן נפרדות, שבהן שיעור היישום של אפיזיוטומיה היה שונה משמעותית.

שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי מבוסס אוכלוסיה, שבמסגרתו מושווים סיבוכי לידה מיידיים בלידות לדניות (וגינליות) של עובר יחיד במבכירות בין שתי תקופות זמן נפרדות: (1) 9,192 מבכירות בין השנים 1999-1994 (תקופה א') עם שיעורי אפיזיוטומיה שבין 90%-80%, ו-(2) 11,150 מבכירות בין השנים 2009-2002 (תקופה ב') עם שיעורי אפיזיוטומיה של 30%-20%.

תוצאות: נכללו במחקר 20,342 לידות לדניות. שיעור הקרעים בדרגה ראשונה ושנייה היה גבוה באופן מובהק בתקופה ב' מאשר בתקופה א' (37.5% מול 5.8%, בהתאמה, 0.001>p). קרעים בדרגה שלישית היו נפוצים פי ארבעה בתקופה ב' מאשר בתקופה א' (0.4% מול 0.1%, בהתאמה, 0.001>p). שיעור הקרעים מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה היה גבוה יותר באופן משמעותי בשתי התקופות בקרב יולדות שלא עברו אפיזיוטומיה. מנתוני התסוגה הלוגיסטית עולה, כי אפיזיוטומיה מהווה גורם מגן משמעותי מפני קרעים מדרגה ראשונה ושנייה (OR=0.1, p<0.001). בתסוגה נוספת שבוצעה לא נמצא קשר בין ביצוע אפיזיוטומיה ובין קרעים מדרגה שלישית.

מסקנות: (1) שיעורי אפיזיוטומיה פחתו באופן משמעותי בתקופת המחקר, (2) אפיזיוטומיה מהווה גורם מגן עצמאי מפני קרעים מדרגה ראשונה ושניה, אולם לא מפני קרעים מדרגה שלישית.

דיון וסיכום: מאחר שקרעים מדרגה ראשונה ושנייה אינם טומנים בחובם תחלואה משמעותית, עדיף להימנע מנקיטת אפיזיוטומיה בלידות ללא סיבוכים במבכירות.

לינה לאוז^3,1, שבתאי רומנו^2,1, אליעזר שלו^2,1

¹מרכז רפואי העמק עפולה החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, ³החוג לסיעוד, המכללה האקדמית עמק יזרעאל

*המאמר מוקדש לזכרו של ד"ר אמיר פוקס ז"ל

הקדמה: אירועים חריגים מתרחשים בכל תחומי המערכת הרפואית ועלולים לפגוע במטופל, עד כדי גרימת מוות. הקשיים במתן שירותים במיילדות כוללים בין היתר ניבוי של מספר הפניות לחדר מיון יולדות, מספר הלידות ודרגת מורכבותן, והתאמת היקף כוח האדם ותגבורו במשך כל שעות היממה.  

מטרות: לבחון את הקשר בין עומס בחדר לידה ובחדר מיון יולדות לבין התרחשות אירועים חריגים.

השערות המחקר: בימים ובמשמרות עם עומס לידות רב יותר ומספר רב יותר של פניות לחדר מיון יולדות,  וכאשר צוות המחלקה מצומצם יותר ופחות מיומן, שיעור האירועים החריגים גבוה יותר.

שיטות המחקר: נאספו נתונים באופן רטרוספקטיבי על כלל הפניות למיון יולדות וכלל הלידות מספרי הלידה, ועל אירועים חריגים נאספו נתונים מהשנים 2006-2005 מהיחידה לניהול סיכונים. בנוסף לכך, נאספו נתונים משנת 2005 מספר לידה על כלל אירועי קרע בדרגה שלוש וארבע של הלדן (Vagina) במהלך הלידה.

תוצאות: במהלך השנים 2006-2005 היו בבית החולים 8,448 לידות. נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בשיעור האירועים החריגים בין ימות השבוע, אשר נע בין 11.9%-6.6% למאה לידות (0.05>P). בבדיקת שיעור אירועי קרע בדרגה שלוש וארבע של הלדן במהלך הלידה מתוך כלל הלידות שהיו בשנת 2005, נמצא הבדל מובהק בין משמרת לילה לבין המשמרות האחרות, אשר נע בין 0.83%-0.24% (p<0.05).

דיון וסיכום: המחקר מעורר שאלה: האם ההבדל בין הימים נובע מרמת הדיווחים של  אנשי הצוות. כמו כן, נראה שקיים צורך להמשיך ולהעמיק את הבירור באשר לסיבות להבדלים בשיעורי האירועים החריגים בין ימות השבוע וגם בשעות העבודה במשמרות השונות. מגבלותיו של מחקר זה נובעות מכך שהוא רטרוספקטיבי, ומכך שנבדקו בו רק אירועים חריגים שהמחלקה למיילדות דיווחה עליהם ליחידה לניהול סיכונים בתקופת זמן מוגדרת זו .

סמי היימן¹, עומר בונה^2,1

¹הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ²המחלקה לפסיכיאטריה, בית החולים האוניברסיטאי – הדסה עין כרם, ירושלים

דיכאון דו קוטבי וחד קוטבי מוגדרים כהפרעות מצב רוח שכיחות. התסמינים הדיכאוניים בשתי המחלות זהים. עם זאת, הטיפול התרופתי שונה בשתי ההפרעות. כיום, כל אדם העובר אפיזודה דיכאונית (אחת או יותר) ולא עבר משבר מניפורמי, מאובחן כלוקה בדיכאון חד קוטבי ומטופל בהתאם. לנוכח הסיכון להתפתחות מצב מניפורמי במתן תרופות נוגדות דיכאון לאדם הלוקה בדיכאון חד קוטבי, יש חשיבות גבוהה באיתור חולים הלוקים בדיכאון דו קוטבי עוד לפני התפרצות משבר מניפורמי גלוי (אוברטי).

ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הדימות של תפקוד המוח שחלה בעשור האחרון, מאפשרת להעמיק את ההבנה לגבי המנגנונים העומדים בבסיס ההפרעות האפקטיביות. בסקירה זו, מוצגת השוואה בממצאי דימות של המוח בין חולים הלוקים בדיכאון חד קוטבי לבין חולים עם דיכאון דו קוטבי בשלבים פעילים ולא פעילים של המחלה. ברוב המחקרים התמקדו החוקרים בשני מנגנוני ליבה הנפגעים אצל החולה הדיכאוני: עיבוד רגשי ובקרה ניהולית, והמבנים האנטומיים הרלוונטיים במערכת הלימבית ובקליפה הקדם מצחית (Prefrontal cortex). שאיפת החוקרים שעסקו בנושא היא למצוא סמנים לדמיון ולשוני בין שתי המחלות, על מנת שיהוו בעתיד כלי עזר לשיפור איכות האבחון הפסיכיאטרי.

ארז אבישר, זיו וסרברוט, ערן לין, מוריס אגסי

החטיבה לאורתופדיה, מרכז רפואי אסף הרופא, היחידה לכירורגיה של היד, פתח תקווה, מסונפת לפקולטה לרפואה סאקלר, תל אביב

דלקת מפרק הבסיס של האגודל, הנקראת גם אוסטיאוארתריטיס של המפרק הקרפו-מטה-קרפאלי הראשון, היא הגורם השכיח ביותר לניתוחי שחזור מפרקים בגף העליון. פתולוגיה זו שכיחה במיוחד בקרב נשים לאחר גיל הפוריות (גיל חדילת אורח).

שינויים הנובעים משחיקת מפרק הבסיס (Basal joint) גורמים לכאבים ולהפרעה משמעותית בתפקוד היד הפגועה. מקובל להניח, כי הגורם הראשוני להיווצרות שינויי השחיקה במפרק הקרפו-מטה-קרפלי הראשון הוא אי ספיקה של רצועת המקור (Beak ligament) – הרצועה המייצבת העיקרית של המפרק.

האבחנה של אמ"ב (אוסטיאוארתריטיס של מפרק הבסיס) (Osteoarthritis of the basal joint) מתבססת על תלונות החולה והבדיקה הגופנית. בדיקות הדימות (צילומי הרנטגן ומיפוי עצמות) נועדו לאשש את האבחנה ולהעריך את מידת מעורבות המפרק בשורש היד. בשלביה הראשונים של המחלה, טיפולים שמרניים מהווים את עיקר הטיפול. ניתוח שמור לשלבים המתקדמים של המחלה, והוא נועד להפחית כאב ולשפר את תפקוד האגודל.

הניתוחים המקובלים כיום הם ניתוחים משחזרים של המפרק אשר כוללים: כריתת עצם הטרפזיום עם וללא שחזור רצועת המקור (Beak ligament), ניתוחים שבהם נעשה שימוש במשתלים החוצצים בין חלקי המפרק (arthroplasty (Interposition, החלפה מלאה או חלקית של המפרק, שימוש באוסטיאוטומיות, והקשחת (Arthrodesis) המפרק.

אורי נץ¹, צבי פרי², ענת חורב³, סולי מזרחי¹

¹מחלקה כירורגית א', בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, ³המחלקה הנוירולוגית, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

מטרה: חלק מאירוע המוח (Stroke) מתרחשים בין כותלי בית חולים. האירוע מתרחש לעיתים במחלקה שאיננה מתמקצעת בטיפול באירועים מסוג זה. מטרתנו בעבודה זו  היא להגביר את המודעות לניהול מיטבי של אירועי מוח חדים (Acute strokes) במחלקה שאינה ייעודית לכך.

שיטות: מדווח במאמרנו על פרשת חולה שלקה באירוע מוח חד במחלקה לכירורגיה כללית. על ידי תיאור פרשת חולה זה, מתאפשר לנתח את המלצות ה-AHA לטיפול באירוע מוח חד, תוך התייחסות לקושי בזיהוי וטיפול באירוע המתרחש בין כותלי בית חולים, ומתן המלצות לטיפול באירועים דומים. החולה אושפז במחלקה לכירורגיה בעקבות מורסה באזור פי הטבעת, לאחר שהתלונן על חולשת צד פתאומית.  התקבלה במחלקה החלטה על ביצוע בדיקות סקר להערכת האפשרות של אירוע מוח חד. במבחן אירוע מוח טרום בית חולים של סינסינטי נמצאה בדיקה 'חיובית', ובמבחן סקר טרום בית חולים לזיהוי אירוע מוח של לוס אנג'לס (LAPSS) – נמצאה בדיקה 'חיובית'. לנוכח הממצאים בבדיקות שצוינו לעיל, התקבלה ההחלטה להתייחס למצבו של החולה כאל אירוע מוח חד. מבוצעות טומוגרפיה מחשבית (CT) ובדיקת נוירולוג מיד אחריה, והחולה מקבל טיפול ממס קרישים (תרומבוליטי) כשעה וחצי מהופעת הסימנים. לאחר חמישה ימים במחלקה הנוירולוגית, שוחרר החולה לביתו עם נזק שאריתי קטן.

דיון ומסקנות: על מנת לתת טיפול מיטבי לחולים הלוקים באירוע מוח חד בין כותלי בית חולים, יש להתמקד בנושאים הבאים: (1) הצוות המטפל אחראי להיות קשוב לסימנים היכולים לרמז על אירוע כזה, (2) שתי בדיקות סקר עיקריות המומלצות היום כסיוע לאיתור חולים בעלי סבירות גבוהה לאירוע מוח הן: א. מבחן אירוע מוח (Stroke) טרום בית חולים של סינסינטי, מבחן סקר טרום בית חולים לזיהוי אירוע מוח של לוס אנג'לס (LAPSS). בדיקות סקר אלו יכולות להבנתנו להתאים גם להערכת חולה המאושפז בבית חולים, (3) כאשר בדיקות הסקר 'חיוביות', יש לעשות מאמץ גדול כדי להכניס את החולה למסלול 'מהיר' הכולל טומוגרפיה מחשבית (CT) המוח ובדיקת נוירולוג, שיאפשרו בסופו קבלת טיפול ממס קרישים לחולים המתאימים, בפרקי זמן קצרים ועם התועלת המרבית.

ששון מנחם, אינה רויטגרץ, פסח שורצמן

המחלקה לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית מחוז דרום, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: אשפוז בבית החולים הוא מצב משבר למטופל ומשפחתו, העלול גם לפגוע ברצף הטיפולי ולטעויות, עקב תקשורת לקויה בין הרופא הראשוני וצוות בית החולים. 

מטרות: להעריך את הקשר בין הרופא הראשוני המטפל לצוות הרפואי בבית החולים, למטופל ומשפחתו בזמן האשפוז.

שיטות: נשלחו 269 שאלונים לכל רופאי מחוז הדרום של שירותי בריאות כללית. מאה ותשעה עשר (119) שאלונים (44.2%) הוחזרו מלאים.

תוצאות: מחצית הרופאים הראשוניים סברו שיש צורך ליצור קשר תמיד או כמעט תמיד עם המחלקה המאשפזת במקרים של אשפוז פנימי, אונקולוגי, כירורגי או ילדים, אך שמירת הקשר בפועל לפי הצהרתם הייתה רק בשליש מהאשפוזים. שמירת קשר טלפוני שכיחה יותר מאשר ביקור אצל המטופל במחלקה. תקשורת ממוחשבת בין רופאי בית חולים לרופאים הראשוניים עדיין אינה מפותחת דיה, אך 96.6% מהרופאים הראשוניים מתחברים לתוכנה ממוחשבת לשם קבלת מידע על מטופליהם המאושפזים. הסיבות העיקריות לביקור המטופל המאושפז הן מצב בריאותי חמור או ספק באבחנה. 79% מהרופאים סברו שביקור המטופל המאושפז מחזק את האמון בין הרופא למטופל. קיימים קשיי תקשורת ומחסומים בין הרופא הראשוני לרופאי המחלקה, לעיתים עקב מסירת מידע חלקי ודחייה מצד רופאי בית החולים. המחסומים העיקריים לביקור הרופא את מטופלו הם עומס בעבודה וחוסר הקצאת זמן לכך בתוכנית העבודה. בהשוואה בין רופאים ראשוניים עם מאפיינים אישיים ודמוגרפיים שונים, לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית ביניהם בשמירת קשר עם הצוות המטפל באשפוז.

מסקנות: יש לשפר את הקשר של הרופא הראשוני עם רופאי בית החולים, במטרה לשפר את איכות הטיפול, להשגת מטרה זו, על המוסדות האקדמיים, קופות החולים ומשרד הבריאות לקיים סדנאות משותפות ולפתוח ערוצים מקדמי תקשורת.

נעמי ווין-רביב¹, רחל דקל², מיכה ברחנא^1,3, שי לין^1,4, ליטל קינן-בוקר^1,5 

¹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה, ²בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר אילן, ³רישום הסרטן הלאומי, משרד הבריאות, ⁴היחידה לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ⁵המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות

רקע: הקשר בין חסך קלורי לסרטן השד נחקר בעיקר בקרב אוכלוסיות לא יהודיות באירופה, שנחשפו לדרגות שונות של חסך קלורי במהלך מלחמת העולם השנייה (להלן מלה"ע ה-2). הערכת החשיפה לרעב של יהודים במהלך מלה"ע ה-2 מורכבת ביותר, הן מבחינת הזמן שחלף והן מבחינת משך החשיפה ושונותה.

מטרות: לבחון מדדים ייעודיים חדשים לאומדן החשיפה לחסך קלורי, המותאמים לאוכלוסייה היהודית ששהתה באירופה בזמן המלחמה, ולבדוק את ישימותם בקרב שורדות שואה המתגוררות בישראל.

שיטות: אוכלוסיית המחקר התבססה על מדגם נוחות של שורדות שואה ילידות 1945-1926, חולות ושאינן חולות בסרטן השד, המתגוררות בישראל. איסוף החולות היה פרוספקטיבי, במסגרת המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. איסוף קבוצת הבקרה התנהל במקביל בקהילה. הנכללות במחקר הוחתמו על טופס הסכמה מדעת וענו בראיון פנים-אל-פנים על שאלון שכלל התייחסות למשתנים דמוגרפיים, מילדותיים ואחרים וכן לחשיפה לרעב במהלך מלה"ע ה-2. לכל נכללת במחקר חושב מדד חשיפה פרטני לרעב שהתבסס על מקומות השהות במהלך המלחמה. כמו כן, הוערכו תסמיני הרעב במהלך התקופה הרלבנטית, ונבדק הדיווח הסובייקטיבי לגבי תחושת הרעב, גובה ומשקל בתחילת המלחמה ובסיומה.

תוצאות: מדד החשיפה האישי לרעב היה גבוה (ושיקף חשיפה גבוהה יותר) בקרב קבוצת המחקר לעומת הבקרה (ציון ממוצע של 141.06 לעומת 130.07, בהתאמה). אותה מגמה נצפתה לגבי ממוצע תסמיני הרעב (ציון ממוצע של 4.89 בחולות לעומת 3.56 בבקרה) ובדירוג הדיווח הסובייקטיבי של תחושת רעב (2.75 לעומת 2.40, בהתאמה). ממצאים אלו לא היו מובהקים סטטיסטית. בשל חוסר בנתונים לא נותחו הדיווחים שנגעו לגובה ולמשקל.

מסקנות: כלי המחקר הייעודיים להערכת חשיפה לרעב במהלך מלה"ע ה-2 נמצאו מתאימים להערכת הבדלים בין קבוצת מחקר לקבוצת בקרה במחקר המשך.