תוצאת חיפוש

הקדמה:  קרע במפרצת של  עורק הטחול (Splenic Artery Aneurysm – SAA) בהיריון ובמשכב לידה הוא מצב חירום מיילדותי, המסכן את חיי האם והעובר.

מטרות: המטרה העיקרית בעבודתנו היא לאפיין סימנים מקדימים לקרע ולהמליץ על ניהול מיטבי כדי למנוע תמותה של האם והעובר.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה. נאספו נתונים אודות הנשים ההרות והילודים בישראל, בקרב נשים שאובחנו עם מפרצת בעורק הטחול, במהלך ההיריון או בתקופת משכב הלידה .

תוצאות: איתרנו 13 מקרים של מפרצת בעורק הטחול במדינת ישראל שדווחו בין השנים 2023-2010.

ממוצע גיל הנשים היה 30  4± שנים. מועד האבחון נע בין השליש השני לשלישי (לא אובחנו מקרים בשליש ראשון) וכן שני מקרים שאובחנו במשכב הלידה. שלוש נשים (23%) נפטרו, ושלושה עוברים לא שרדו (23%).

מסקנות: קרע במפרצת של עורק הטחול  בהיריון ובמשכב הלידה הוא מצב נדיר, אך כרוך בתמותה משמעותית של האם והעובר. חשוב וחיוני להעלות את המודעות בקרב הצוות הרפואי לגבי אבחנה אפשרית של מפרצת וקרע בעורק הטחול בכל מקרה של אישה הרה עם תסמינים בלתי מוגדרים ואופייניים, לרבות כאבי בטן והדרדרות המודינמית, מאחר שמודעות זו יכולה לתרום להצלת האם והעובר כאחד.

דיון: תסמינים בלתי מוגדרים הכוללים כאבי בטן והדרדרות המודינמית סב לידתית, יכולים להחשיד לקרע של מפרצת בעורק הטחול. היריון או משכב הלידה יכולים להפנות את מלוא תשומת הלב לסיבוך על רקע מיילדותי ובכך להסיט את הבירור הקליני ולעכב את אבחנה.

סיכום: נדרשת העלאת המודעות לאבחנה מבדלת של קרע של מפרצת בעורק הטחול, ולחשיבות של עבודת צוות רב תחומי על מנת לתרום להצלת חיי האם והעובר.

סרטן הריאה נחשב למגיפה מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת. נכון לשנת 2018 הצפי הוא ליותר משני מיליון מאובחנים חדשים ברחבי העולם ולכ-1.76 מקרי תמותה. שיעור התמותה מסרטן ריאות הוא גבוה יותר מסכום שיעורי התמותה של סרטן שד, ערמונית, כרכשת (מעי גס) וליקמיה.  עישון הוא גורם הסיכון בר המניעה המשמעותי ביותר. הטיפול עשוי לכלול ניתוח, כימותרפיה, טיפול אימונולוגי וקרינה בהתאם לשלב המחלה והאפיון הגנטי של השאת (Tumor).

לשאתות בדופן הבטן יש אבחנה מבדלת נרחבת, והשכיחה ביותר היא שאת מסוג דסמואיד. גרורות ממקור מרוחק לדופן הבטן שכיחות הרבה פחות.

במאמרנו הנוכחי, מובאת פרשת חולה, מטופל עם גוש בשריר הבטן הישר (רקטוס אבדומיניס) שנתגלתה לאחר בירור  כגרורת אדנוקרצינומה ריאתית אנפלסטית. ככל הידוע לנו, טרם פורסמו בעבר מקרים של תהליך בדופן הבטן כהסתמנות ראשונה של סרטן ריאה.

הקדמה: טיפול בשיטת עיבוד קוגניטיבי  (CPT) הוא אחד מתוך מספר מצומצם של שיטות טיפול שנחקרו ונמצאו כיעילות לטיפול בהפרעה בתר-חבלתית. ניתן לטפל לפי שיטה זו במסגרת פרטנית או בקבוצה. במרפאתנו התקיימה קבוצה לטיפול בהפרעה בתר-חבלתית לפני פרוץ המלחמה.

מפרשת חולה: מבין משתתפי הקבוצה, ג' נפגע במהלך שירותו הצבאי והגיע לטיפול במרפאה מספר שנים לאחר פגיעתו, בהסתמנות קלינית שבאה לידי ביטוי בתפקוד מצומצם ובתסמינים פעילים של הפרעה בתר-חבלתית. למרות הסתייגויות הוא השתתף והשלים טיפול קבוצתי במרפאה לפי שיטת עיבוד קוגניטיבי ונתרם מהטיפול.

מטרות: מטרת המאמר היא להציג את השיטה דרך חוויה של מטופל עם טראומה משירותו הצבאי, ולדון באפשרות להשתמש בשיטה גם בטיפול בנפגעי הפרעה בתר-חבלתית בעקבות המלחמה.

סיכום: בתקופה זו של ריבוי מקרי טראומה והפרעה בתר-חבלתית, מודל לטיפול קבוצתי לפי שיטה ייעודית ומוכחת מבחינת מחקר, עשוי להוות כלי יעיל לטיפול. טיפול לפי שיטת עיבוד קוגניטיבי במסגרת של קבוצה שיפר באופן חלקי תסמינים של הפרעה בתר-חבלתית במשתתף בקבוצה שחווה טראומה במהלך שירותו הצבאי. מאז מתקיימות במרפאתנו קבוצות נוספות לפי גישה זו, כולל קבוצה לטיפול במטופלים עם הפרעה בתר-חבלתית בעקבות מלחמת חרבות ברזל.

מחלת אוסגוד-שלטר היא פגיעה שכיחה משנית לפעילות חוזרת ונשנית שמופיעה לרוב בילדים ומתבגרים. המחלה מאופיינת בכאב, נפיחות ודלקת באזור גבשושית השוקה. המחלה נגרמת על ידי כוחות מתיחה חוזרים וממושכים הנוצרים כתוצאה מפעילויות ספורט עצימות כמו ריצה וקפיצות, במיוחד בתקופות של גדילה מואצת של השלד. המחלה עוברת שלבים של התלקחות דלקתית ראשונית, לאחריה תלישה חלקית של הסחוס מגבשושית השוקה, ובמקרים קיצוניים יותר – היווצרות עצמים (Ossicles). הטיפול במחלת אוסגוד-שלטר הוא לרוב שמרני, ומתמקד בהפחתת הדלקת וכאב באמצעות מנוחה זמנית מפעילות מאומצת, משככי כאבים, קירור מקומי, פיזיותרפיה ותרגילי חיזוק ומתיחה. ניתוחים נדרשים רק כפתרון אחרון במקרים עמידים של חוסר שיפור גם לאחר גיל הבגרות.

הפקולטות לרפואה בוחנות את המאפיינים האקדמיים והאישיים (לא אקדמיים) של המועמדים ללמוד רפואה. הראשון מבוסס על ראיות לכך שתלמידים עם הישגים אקדמיים גבוהים בעבר טובים יותר מתלמידים אחרים במהלך הסבבים הקליניים. איתור מועמדים עם מאפיינים לא אקדמיים רצויים עונה לציפייה שאלו שנבחרו יהיו רופאים טובים יותר מאלה שנבחרו לפי סטנדרטים אקדמיים בלבד. עם זאת, גם אם תכונות לא אקדמיות תורמות לזיהוי מועמדים עם ביצועים משופרים בעתיד, אני מאמין שיש לבחון מחדש את השימוש בהם משתי סיבות. ראשית, מועמדים שנדחו בגלל הישגים אקדמיים גרועים יבינו מדוע לא התקבלו. לא כך אלה ש"נכשלים" במבחנים לא אקדמיים: דחייתם עלולה להשפיע על הערכתם העצמית. אני מוטרד מכך שהמקצוע שלי, המונחה על ידי העיקרון "אל תזיק", אינו מתחשב בנזק של תהליכי קבלה שמתיימרים לבחור מועמדים בעלי סגולה. שנית, החברה זקוקה לא רק לקלינאים, אלא גם לרופאים בעלי תת התמחויות אחרות הדורשות תכונות שונות: חמלה חשובה להתמחויות מוכוונות אנשים, אך פחות להתמחויות מוכוונות טכנולוגיה. לכן, אני מאמין שהבחירה של סטודנטים לרפואה שמתבססת אך ורק על ביצועיהם האקדמיים בעבר תהיה לא רק זולה יותר, אלא גם עונה יותר לצרכים החברתיים ותואמת יותר את הדרישה האתית לא להזיק.

פלסטיקה של העין (אוקולופלסטיקה) היא תחום העוסק במחלות עפעפיים, ארובת העין ודרכי הדמעות. לאחרונה חלה התפתחות משמעותית בתחום זה, לרבות הקשר בין הניתוחים האוקולופלסטיים לשינויי תשבורת.

גבר צעיר עם רקע של יתר לחץ דם ואנגיומיוליפומה ידועה של הכליה, פיתח דימום סב-כלייתי משמעותי עם תמונה קלינית של כאב עז, המטוריה ודלקת בשתן, ככל הנראה בעקבות הכנסת צנתר (סטנט) לשופכן.

הקדמה: שברי דחיסה בעמוד השדרה התוראקו-לומברי הם ממצא נפוץ בקרב האוכלוסייה המתבגרת עם אוסטאופורוזיס, וטיפול מקובל הוא ניתוח קיפופלסטיה.

מטרות: נבחן במחקר השינוי בבדיקות הדימות לפני הניתוח ואחריו.  

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי שנכללו בו 54 מטופלים עם שבר דחיסה מסוג A1 אשר השלימו מעקב של בדיקות דימות. שתי בוחנות עצמאיות אספו נתונים שנלקחו טרם הניתוח, במהלך הניתוח ואחרי הניתוח מתוך צילומי רנטגן קדימה-אחורה וצילומים צידיים. המידע שנאסף בנוגע לחוליה המנותחת כולל את רוחב החוליה, גובה דופן קדמי ואחורי, גובה חוליה מעל וחוליה מתחת, זווית קוב וזווית קיפוזיס וכן אחוז הדחיסה הקדמית והדחיסה המרכזית של החולייה.

תוצאות: הגיל הממוצע של הנכללים הוא 71.3 שנים (סטיית תקן 11.53), ציון התחלואה הנלוות הממוצע 3.65 (2 סטיות תקן), 80% מהם היו נשים (32) ורוב השברים היו בחוליות T12, L1 (32% ו-22%, בהתאמה). נראתה הסכמה טובה בין שתי המודדות. 37.5% מהמקרים הראו זליגה של הצמנט לאחר הניתוח. נמדד הבדל מובהק בין מדידות אחוז הדחיסה במרכז החולייה בצילומים לפני (M = 65.6, SD = 14.5) ואחרי (M = 84.86, SD = 18.7) p<.001 שאר המדידות.

מסקנות: המחקר מדגים באופן מובהק שיפור במגוון פרמטרים. השיפור המשמעותי ביותר נצפה בשיעור הדחיסה של מרכז החולייה מ-65% ל-84%. לטובת איפיון הצלחת הניתוח, נדרשים מחקרים נוספים עם מאגר גדול יותר ושאלוני שביעות רצון למטופלים.

הקדמה: שברי צוואר הירך הקריבנית הם מקור משמעותי לתחלואה לתמותה באוכלוסייה המבוגרת. הם נגרמים כתוצאה מנפילה הקשורה באנרגיה נמוכה. שברים של תל הירך (פרטרוכנטריים) הם כמחצית מסך שברי צוואר הירך.

מטרות: הערכת ההשפעה של גיל החולה על דפוס השבר והקשר בין דפוס השבר, גיל החולה והסכנה לתמותה בשנה הבתר ניתוחית במטופלי שברים פרטרוכנטריים של הירך הקריבנית.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי של חולים שטופלו באופן ניתוחי בשברים פרטרוכנטריים במרכז הרפואי קפלן בשנים 2013-2010. בעבור כל חולה נאספו משתנים דמוגרפיים, לרבות הישרדות של שנה ממועד הניתוח לקיבוע השבר. בעבור כל חולה בוצעה הערכה של צילומי הרנטגן שבוצעו בהגעה והשבר סווג לאחת מתשע תתי קטגוריות לפי סיווג ה-AO. בוצע סיווג נוסף לשברים יציבים ולשברים שאינם יציבים. בוצעה רגרסיה לחישוב הקשר שבין גיל החולה ומאפייני השבר ולמציאת מנבאי תמותה.

תוצאות: סך הכול 644 חולים נכללו בקבוצת המחקר, 544 עמדו בקריטריונים להכללה במחקר. לא נמצא קשר בין דפוס השבר או מידת יציבותו לבין גיל החולה. מין וגיל החולה נמצאו במנבאי תמותה בשנה הבתר-ניתוחית, כאשר גברים נמצאו בסיכון עודף של 1.77 לתמותה (95% CI 1.079-2.603, ערך פי 0.022) וכל שנת חיים העלתה את הסיכון לתמותה ב-8.3%.

סיכום: לא נמצא קשר בין גיל החולה למאפייני השבר האינטרטרוכנטרי ויציבותו. מין זכר וגיל מבוגר מהווים גורמי סיכון לתמותה מוגברת בשנה שלאחר ניתוח לקיבוע שברים פרטרוכנטריים של הירך הקריבנית.

הקדמה: ביום 16 במאי 2021 הוכרז בירושלים אירוע רב-נפגעים (אר"ן) לאחר קריסת יציע (טריבונה) בבית כנסת בישוב סמוך. למיטב ידיעתנו, כל החולים שנפגעו הועברו לאחד משלושת בתי החולים בירושלים: הדסה עין כרם, הדסה הר הצופים או המרכז הרפואי שערי צדק.

מטרות: מטרת המחקר היא לתאר את הפציעות והניהול של אר"ן ייחודי זה, לחקור את המאפיינים הספציפיים של אירוע זה, בדגש על פציעות אורתופדיות, על מנת להתכונן לאירועים דומים בעתיד.

שיטות מחקר: הנתונים נאספו ממאגר הנתונים האלקטרוני של בתי החולים המפורטים לעיל. פצועים שהתקבלו לבתי החולים בין השעות 19:00-22:00 ב-16.5.2021 ותועדו כפצועי האר"ן נכללו במחקר. הנתונים שנאספו כוללים נתונים דמוגרפיים, אבחון פגיעות אורתופדיות, טיפול, משך האשפוז ומעקב.

תוצאות: באר"ן זה טופלו 265 חולים, כולם גברים, הגיל הממוצע  של הפצועים היה 17.4 (9-47). שני פצועים מתו בזירת התאונה ומטופל אחד מת שבוע לאחר האשפוז, פצוע זה סבל מפגיעת ראש קשה. שלושה-עשר (13) פצועים אושפזו ביחידה לטיפול נמרץ. תועדו 96 שברים, התפלגות הפציעות הייתה: 50 שברים בגפיים התחתונים מהם 11 שברי עצם הירך, 17 קרסול, 17 רגל ו-5 שברי שוק.; 14 שברים בגפיים העליונים, מהם 6 עצם הזרוע, 6 יד, 1 אמה ושבר 1 עצם הבריח. ארבעה-עשר שברים בעמוד השדרה, 14 שברי אגן ו-4 שברי פנים וגולגולת. בוצעו 43 ניתוחים אורתופדיים: 17 ניתוחים בוצעו במהלך 24 שעות מרגע קבלת החולים, 20 ניתוחים בוצעו לאחר 24 שעות, ושישה ניתוחים היו ניתוחים חוזרים מסיבות שונות באותו אשפוז. הזמן הממוצע של החולים המאושפזים היה 3.4 2-53)) ימים. רק 66 חולים הגיעו למעקב בבית החולים לאחר השחרור.

מסקנות: בתי החולים צריכים להיערך לאר"ן שבו מנגנון הפציעה דומה לזה המוצג במאמר זה,  ולהיות במוכנות לטפל במספר פגיעות רבות בשריר ושלד בזמן קצר.

הקדמה: צילומי רנטגן בעמידה באורך מלא מספקים הערכה של ציר הגף התחתון, וביצועם  נפוץ בעיקר לצורך תכנון ניתוחי החלפת ברך. צילומים אלה אינם זמינים ברוב מכוני הרנטגן, ולרוב מבוצעים צילומי ברך בעמידה בלבד.

מטרות: מטרתנו בעבודה זו הייתה להעריך את הפער שבין מדידה שנעשית על צילומים קצרים וזמינים לבין צילומי ציר מלאים בעמידה. הבדיקה בוצעה במדידת הדיוק של זווית aLDFA (anatomic lateral Distal femoral angle) על צילומי רנטגן AP קצרים סטנדרטיים בהשוואה לצילומי ציר באורך גף מלא.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי, שכלל 200 סטים של צילומי רנטגן. כל סט כלל צילום ציר באורך מלא וצילום ברך AP קצר בכל צד. כל צילום נבדק על ידי שני מודדים. הזווית הנמדדת היא aLDFA.

תוצאות: גיל ממוצע של הנכללים במחקר היה 71.17 שנים (6.37SD) BMI 32.98 (6.53SD). שיעור הנשים מכלל המטופלים היה 74.5%. לא נמצא הבדל משמעותי בין צילומי רנטגן קצרים וארוכים עבור aLDFA (p=0.69), ולא נצפתה שונות עם מובהקות סטטיסטית בין רגל שמאל לרגל ימין (0.592p=). הסכמה בין המודדים הייתה גבוהה. הודגם גודל אפקט קטן של 0.04.

דיון: תוצאות מחקרנו הנוכחי תומכות בהסתמכות על צילומי רנטגן קצרים בעמידה, ומדגימות כי לא קיים הבדל בין צילום ברך קצר לצילום באורך מלא במדידות aLDFA.

מסקנה: אין יתרון לצילומי רנטגן באורך מלא לתכנון טרום ניתוחי עבור ניתוחים להחלפת ברך בגישה קינמטית מבחינת aLDFA.

הקדמה: שילוב כלי עזר דיגיטליים תוך-ניתוחיים נועד לשפר את העבודה היום-יומית בחדר הניתוח על ידי שיפור התקשורת בין אנשי הצוות, שיפור הבטיחות ויצירת בסיס נתונים למחקר בעתיד.

מטרת המחקר: הערכת ההשפעה של כלי עזר דיגיטלי תוך-ניתוחי על זמן הניתוח הכולל, הסטנדרטיזציה בין מנתחים וכמות השימוש בפלואורוסקופיה.

שיטות: במחקר רטרוספקטיבי זה בדקנו חולים עם שברים פרטוכנטריים שטופלו בשחזור סגור וקיבוע פנימי עם מסמר צפלומדולרי קצר באמצעות מערכתPFNA  ((Proximal Femoral Nail Anti-rotation System). פרוטוקול הניתוח הוצג על מסך ונשלט על ידי דוושת רגל. הנתונים שנאספו כללו את זמן הניתוח הכולל ואת כמות הקרינה שנפלטה ב-millisievert (mSv). החולים סווגו לארבע קבוצות בצורה כרונולוגית על פי רבעונים שנתיים. זמן הפעולה הכולל הושווה לספרות.

תוצאות: השתמשנו במערכת ב-60 ניתוחים, מהם 44 בוצעו על ידי מנתחים צעירים ו-16 על ידי מנתחים ותיקים. זמן ההליך הממוצע היה 59.66 דקות. נצפתה ירידה בזמן הניתוח עבור כלל אוכלוסית המנתחים (ירידה של 2.27 דקות לחודש, p=0.0232, עבור מנתחים ותיקים וירידה של 1.71 דקות לחודש, p=0.0093 עבור מנתחים צעירים). לאחר ביצוע סטנדרטיזציה לא נראה הבדל משמעותי (p=0.201). משך הזמן הממוצע של קבוצה 4, שכללה ניתוחים שבוצעו בתקופה המאוחרת ביותר (n=15) היה 42.37 דקות בלבד – הרבה מתחת לערך המקובל בספרות - 60.62 דקות  .(p=0.00117) במהלך הפרוצדורות נעשה שימוש בפלואורוסקופיה בממוצע של 7.14 mSv, וערך זה לא השתנה באופן משמעותי לאורך המחקר (p=0.414).

מסקנות: הטמעת כלי עזר דיגיטלי תוך-ניתוחי הפחיתה את זמן הניתוח הכולל עבור כלל אוכלוסיית המנתחים, אך לא הביאה לירידה בשימוש בפלואורוסקופיה.

במהלך העשורים האחרונים, ההתקדמות בטיפולים אדג'ובנטיים של סרקומות עצם האיצה את התפתחותן של טכנולוגיות כירורגיות חדשות המאפשרות  ניתוחים משמרי גף. עד כה, טכנולוגיות אלו הפכו את הניתוחים משמרי הגפיים לעמוד התווך של הטיפול הכירורגי במחלות אלה, בעוד שמספר הניתוחים לקטיעות גפיים הפך להיות זניח. התקדמויות אלו כוללות טכנולוגיות דימות, טרום ותוך ניתוחיות המאפשרות תכנון תלת-ממדי מדויק במודלים וירטואליים ומוחשיים, וייצור מכשירים מותאמים אישית למטופל המאפשרים ביצוע מדויק של תכניות ניתוח. פיתוחם של שתלי טיטניום נקבוביים מותאמים אישית המיוצרים בהדפסה תלת-ממדית, העניק למנתחים חופש רב יותר לשמור על רקמה בריאה שמסביב לשאת (Tumor) ולייעל את שחזור מבנה הגף, ובאופן זה לשפר את איכות החיים ולהפחית תחלואה נלווית לאחר הניתוח. שתלים מותאמים אישית אלה האיצו את הפיתוח של  תהליכים, חומרים וטכנולוגיות חדשניים והביאו לעלייתו של עידן חדש באורתופדיה האונקולוגית.

מספר ניתוחי החלפת המפרקים עולה בקצב מהיר בשנים האחרונות. הזדקנות האוכלוסייה היא גורם ראשון האחראי לכך. כמו כן, השיפור הניכר בתוצאות הניתוחים הללו אחראי גם הוא לעלייה בשכיחותם. מזה למעלה משני עשורים, מנתחים החלו להשתמש ברובוטים המסייעים בניתוחי החלפת המפרקים. בפרק זמן זה, הצטברו ראיות רבות המאששות את הסברה שניתוחי החלפת המפרקים הרובוטית מניבות תוצאות קליניות ורנטגניות טובות. עם התקדמות הטכנולוגיה, פותחו מגוון מערכות רובוטיות, הנבדלות זו מזו בתכונות ובעקרונות העומדים בבסיסן. חלק מהבדלים אלו הם: שונות מידת ההתערבות הרובוטית בניתוח, סוגי המשתלים שאליהן מתאמת המערכת הרובוטית, וסוג בדיקת הדימות הנדרשת בשלב ההכנה הטרום-ניתוחית.

מטרות סקירתנו הנוכחית הן להציג את הספרות העדכנית הדנה בסוגי המערכות השונות הנמצאות בשימוש, השוואת התוצאים הקליניים והרנטגניים של ההחלפות הרובוטיות,  ודיון מסכם בהתאמות הנדרשות לנוכח ממצאים אלו.

הקדמה: חינוך רפואי מבוסס כישורים הוא גישת חינוך רפואי, המתמקדת בהערכת לומדים על סמך יכולתם לבצע מיומנויות או לרכוש כישורים ספציפיים. גישה זו מתאפיינת בהכשרה הדרגתית, מוכוונת למטרות הכשרה קליניות, בהתאם לצורכי המטופל ומערכת הבריאות. עד לאחרונה, היו פערים משמעותיים במסלול ההכשרה האורתופדית בישראל, בין הפריפריה והמרכז. שהתבטאו הן ברכישת הידע והן בהקניית העצמאות הנדרשת מבחינה קלינית וכירורגית בסיום תקופת ההתמחות. לכן, הוקם צוות ארצי, לבנייה מחדש של תכנית ההתמחות, תחת מתווה של חינוך רפואי מבוסס כישורים. נבנתה תכנית המתבססת על כלי למידה מתקדמים ומישוב. תכנית הדרגתית, בהתאם לרמת המתמחה, עם חלוקה לשלבים: מבוא, ליבה א׳, ליבה ב׳, ושלב ההתמקצעות. מטרת התוכנית, פרט לשיפור כישורי המתמחים וביצועיהם, היא יצירת שינוי ארגוני מערכתי, שעשוי להתבטא בשביעות הרצון של כל בעלי העניין ולהוביל לשיפור איכות הטיפול ולמקצוענות של מערך האורתופדיה בישראל.

מטרת המאמר: להציג את תכנית ההתמחות באורתופדיה, כפי שהוצעה למועצה המדעית.