תוצאת חיפוש

הקדמה: שירות האקמו במרכז הרפואי שערי צדק הוקם בשנת 2015 במסגרת טיפול נמרץ כללי. בשנת 2017 חובר החולה הראשון בהחייאה. מאז היקף ההחייאות האקמו במוסדנו גדל והולך.

מטרות: לתאר את תוצאי השימוש באקמו במהלך החייאה במרכז הרפואי שערי צדק, ולדווח על תוצאים של החייאות אקמו בשערי צדק.

שיטות: תיאור רטרוספקטיבי של כלל החולים שחוברו לאקמו תוך כדי החייאה (ECPR).

תוצאות: בין השנים 2024-2017 חוברו למכשיר אקמו 108 חולים בהחייאה. מתוכם 62 הגיעו לבית החולים על ידי מד"א תוך ביצוע פעולות החייאה מחוץ לבית החולים (OHCA) ו-46 שחוברו בהחייאה שהחלה בתוך בית החולים (IHCA). הגיל החציוני של המטופלים היה 56 (64-42) וכרבע מהחולים היו נשים. האבחנה העיקרית בעטיה חוברו חולים לאקמו הייתה אוטם של הלב. משך הזמן החציוני לטיפול באקמו היה 3 ימים (6-1), לאחר 7 ימים 75% מהמטופלים נותקו מהמכשיר או נפטרו. מתוך כלל המטופלים, 24 (22%) שוחררו בחיים מבית החולים, מתוכם 9/62 (15%) מקבוצת ה-OHCA (הובאו בהחייאה לבית החולים) ו-15/46 (33%) מקבוצת ה-IHCA – ממצא מובהק סטטיסטית (p=0.025). ערכי ה-pH והלקטט בקבלה בקרב החולים ששרדו היו טובים יותר בהשוואה לחולים שלא שרדו (p=0.015 ו-p=0.018, בהתאמה).

מסקנה: היקף השימוש באקמו במהלך החייאה גדל והולך במרכז הרפואי שערי צדק. אולם עדיין יש צורך לאפיין את החולים עם הסיכויים הטובים לשרוד מצב קיצון זה.

מחלות אאוזינופיליות של דרכי עיכול (Eosinophilic Gastrointestinal Diseases – EGID) הן אוסף מחלות דלקתיות כרוניות של דרכי העיכול, המאופיינות בהסננה של אאוזינופילים בשכבותיהן השונות. מחלות אלו יכולות לפגוע בכל איבר בצינור העיכול, החל מהוושט ועד למעי הגס.

החלוקה של המחלה לתתי קבוצות נעשה בהתאם לאזור האנטומי המעורב בדלקת: ושט  – Eosinophilic Esophagitis (EoE); קיבה – Esoniphilic Gastritis (EoG); מעי דק – Esoniphilic Enteritis (EoN); וכרכשת (מעי גס) – Esoniphilic Colitis (EoC).

הפתוגנזה של המחלות אינה מובנת במלואה, אך ככל הנראה היא מורכבת מאינטראקציה בין גורמים תורשתיים וסביבתיים. מבחינה קלינית, המטופלים מציגים מגוון תסמינים לא ספציפיים, דבר אשר יכול לעכב את האבחנה. ההסתמנות הקלינית נקבעת לרוב לפי האזור האנטומי המעורב בדלקת. הטיפולים הקיימים כוללים חוסמי תעלות מימן (Proton Pump Inhibitors – PPI) , סטרואידים מקומיים ומערכתיים כגון בודיזון, טיפולים ביולוגיים, וטיפול בברות (בעיקר דיאטה/משטר תזונתי). עם זאת, בהיעדר המלצות ברורות או אלגוריתם טיפולי, הטיפול נקבע בהתאם לחומרת המחלה, לתסמינים, למיקום המחלה במערכת העיכול ולניסיון הקיים במרכז המטפל. מומלצת גישה רב-תחומית הכוללת רופא, אימונולוג ודיאטן.

בינה מלאכותית (Artificial Intelligence – AI) היא מהפכה ברפואה בכלל ובתחום הדימות הרפואי בפרט. מערכות מבוססות בינה מלאכותית מסוגלות לנתח כמויות מידע גדולות, לזהות דפוסים מורכבים ולהתמודד עם אתגרים אבחנתיים. תחום הדימות היה בין הראשונים לאמץ טכנולוגיות אלו, עם יישומים מוכחים בקרדיולוגיה, אונקולוגיה ודימות מיילדותי.

במיילדות, שבה מתבצעות בדיקות על-שמע תכופות לאורך ההיריון והלידה, לבינה מלאכותית פוטנציאל משמעותי לאוטומציה של תהליכי מדידה והפחתת התלות במיומנות המבצע, עם מודלים קיימים לזיהוי מישורים אנטומיים תקניים ולמדידה של מדדים כמו ביומטריה עוברית, שקיפות עורפית, אורך צוואר הרחם ונפח מי שפיר.

בתחום העל-שמע של חיץ הנקבים (טראנס-פרינאלי) בלידה, מדדים כמו זווית ההתקדמות (Angle of Progression), מרחק ראש-חיץ (Head Perineum Distance) ומנח ראש העובר באגן (Position) הוכחו במספר מחקרים כבעלי ערך מנבא להצלחת לידה נרתיקית ולמשך הזמן עד הלידה. מספר עבודות הדגימו כי בדיקת על-שמע של מדדים אלו עולה בדיוקה על בדיקה לדנית (נרתיקית), אך כבכל בדיקת דימות, גם מדדים אלו כפופים לניסיון הבודק.

לאחרונה דווח על ניסיונות לפיתוח כלים מבוססי בינה מלאכותית למדידה אוטומטית של מדדים אלו. בישראל פותח לראשונה במרכז הרפואי קפלן אלגוריתם המבצע ניתוח אוטומטי מלא של סריקות על-שמע של חיץ הנקבים במהלך הלידה, תוך זיהוי החתך האופטימלי ומדידת זווית ההתקדמות, עם תוצאות ראשוניות מבטיחות.

שימוש מושכל ואתי של בינה מלאכותית בדימות בלידה עשוי לשפר את הדיוק הקליני, להפחית התערבויות מיותרות ולקדם טיפול מותאם אישית תחת סטנדרטים אחידים בחדר הלידה.

הקדמה: היארעות מחלת אבנים בדרכי השתן נמצאת במגמת עלייה, והיא מציבה נטל כלכלי כבד על מערכת הבריאות.

מטרות: להעריך את הגורמים המשפיעים על עלויות הטיפול באבני שופכן.

שיטות מחקר: נערך מחקר חתך המבוסס על עוקבה היסטורית של מטופלים עם אבן שופכן מוכחת בבדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT), שנערכה במסגרת ביקור מיון בין השנים 2020-2018. נאספו נתונים קליניים, נתוני מעבדה ודימות אודות מטופלים אלו יחד עם תוצאים הכוללים ימי אשפוז, אשפוזים חוזרים, פעולות פולשניות או ניתוחים והעלות הכוללת של הטיפול.

תוצאות: זוהו 805 מטופלים עם אבן בשופכן, מתוכם 773 נמצאו מתאימים לקריטריונים לההכללה. נמצא קשר חיובי בין גיל לעלות הטיפול: 15,125 ₪, 19,225 ₪, 22,866 ₪, 34,665 ₪ בין הגילים 30-18 שנים, 50-31 שנים, 70-51 שנים ומעל גילאי ה-70, בהתאמה (p<0.001). עלות הטיפול  בנשים הייתה גבוהה ב-5,190 ₪ בהשוואה לגברים (p=0.03). גודל האבן נמצא כגורם משמעותי המשפיע על העלויות, עם ממוצע של 11,773 ₪ לאבן קטנה מ-5 מ״מ, 34,500 ₪ לאבנים בגודל 10-5 מ"מ ו-58,340 ₪ לאבנים הגדולות מ-10 מ״מ (p<0.001). עלות הטיפול באבנים בשופכן המקורב נמצאה גבוהה משמעותית בהשוואה לטיפול באבנים בשופכן הרחיקני: 37,067 ₪ לעומת 14,764 ₪ (p<0.001). תרביות שתן חיוביות (p<0.001), מדדי דלקת מוגברים- CRP  (p<0.001), קצב סינון פקעיות כליה (גלומרולרי) (GFR) נמוך (p=0.002) ונוכחות אבני כליה (p<0.001) נמצאו קשורים לעלויות טיפול גבוהות יותר. ניקוז כליה טרום-ניתוחי העלה את עלות הטיפול ב-7,450 ₪ (p<0.001). בנוסף, הרכב האבן השפיע באופן משמעותי על העלויות: סטרובייט (53,552 ₪), סידן- פוספט (49,360 ₪), חומצה אורית (40,426 ₪), סידן-אוקסלט מונוהידרט (36,440 ₪), סידן-אוקסלט דה-הידרט (35,222 ₪) (p<0.001).  

מסקנות: עלויות הטיפול באבני שופכן מושפעות באופן משמעותי מגיל המטופל ומינו, וכן ממיקום האבן, גודלה והרכבה המינרלי. יחד עם זאת, נמצא כי זיהום בנוכחות אבן שופכן מוביל לעלויות טיפול גבוהות יותר.

הקדמה: ניתוחים להטיית מערכת השתן עם או ללא כריתה של שלפוחית השתן, מהווים את המוצא האחרון לאחר מיצוי כלל קווי הטיפול השמרניים והניתוחיים הידועים, במספר מצבים טבים (שפירים) המובילים לפגיעה קשה בתפקוד מערכת השתן התחתונה. מטרתנו הייתה להציג את ניסיון רב השנים במוסדינו עם דגש על בטיחות הפעולה.

שיטות: נאספו נתונים דמוגרפיים, קליניים וניתוחיים של מטופלים שעברו ניתוח להטיית שתן, עם או ללא כריתת שלפוחית השתן, בהוריה טבה. הסיבוכים הבתר-ניתוחיים נבחנו וסווגו לסיבוכים קצרי (<30 ימים) וארוכי (>30 ימים) טווח.

תוצאות: 23 מטופלים [48% נשים, גיל חציוני 60 שנים (67-44)] עברו הטיית שתן בהוריה טבה. שמונה (35%) ושישה (26%) מטופלים, עברו הטיית שתן בלבד וכריתת שלפוחית ללא הטריגון בהתאמה. ההוריות העיקריות לניתוח היו שלפוחית לא תפקודית בעקבות, טיפולים אונקולוגיים (39%), שלפוחית ניורוגנית (17%), ודלקת משתית שלפוחית השתן עמידה (13%). סיבוכים בתר-ניתוחיים תועדו ב-60% מהמטופלים, כאשר 87% מתוכם היו סיבוכים בדרגה נמוכה (Clavien-Dindo≤2). שני מטופלים סבלו מסיבוכים מאוחרים, ואחד מהם נפטר שלושה חודשים לאחר הניתוח בעקבות הלם אלחי (Septic shock). לא תועדו סיבוכים או צורך בניתוח נוסף לכריתת השלפוחית במטופלים שעברו הטיית שתן בלבד.

מסקנות: ניתוח הטיית שתן, עם או בלי כריתת שלפוחית השתן, היא פתרון יעיל ובטוח בהוריה טבה. הניתוח משפר את איכות החיים וההתמודדות של מטופלים עם שלפוחית שתן שאינה מתפקדת, ועל אף הסיבוכים הניתוחיים האפשריים, יש לשקול את ביצועו כמוצא אחרון במקרים שבהם הטיפולים השמרניים האחרים כשלו. נדרשים מחקרים נוספים עם מדגמים גדולים יותר כדי לאשש את הממצאים.

הפרדת אצבעות מאוחות (סינדקטיליה) היא הליך ניתוחי שמטרתו להחזיר את תפקוד כף היד והאצבעות תוך שמירה על מראה טבעי של מרווח התפר (קומיסורה) ככל הניתן.  תזמון הניתוח תלוי במורכבות האיחוי, גילו של המטופל ומצבו הרפואי הכללי. הטכניקה המסורתית מבוססת על חתך זיג-זג ושימוש בשתלי עור בשילוב מתלים מקומיים, אך קשורה לשכיחות גבוהה יחסית של סיבוכים כגון נדידת המרווח הבין-אצבעי, צלקות היפרטרופיות, נמק מתלה, וקונטרקטורות. במאמר זה סקירה כללית של המצב הרפואי, בהתייחס לטכניקה ניתוחית חליפית, המצמצת את הצורך בשתלי עור, מקצרת את משך ההחלמה, ומשפרת את התוצאות האסתטיות והתפקודיות. 

קרעים בשרירי השוק האחוריים הם פציעה שכיחה למדי בקרב ספורטאי פנאי או מקצועיים. המדור האחורי השטחי בשוק כולל את שריר הסובך ושריר הסוליה ופציעה יכולה להתרחש בכל אחד מהם, יחד או לחוד.

פציעות בשרירי השוק האחוריים מתרחשות לרוב בספורטאים גברים בגילאי 40 שנים לערך. הפציעה נפוצה יותר בין סוגי הספורט הכוללים תנועות אקסצנטריות מתפרצות כגון כדורגל, כדורסל, טניס ובקרב אלו אשר אינם מבצעים תרגילי חימום בצורה מספקת.

האבחנה מבוססת על אנמנזה ובדיקה גופנית. המטופלים מתלוננים בדרך כלל על כאבים, נפיחות, קושי בכפיפה של מפרק הקרסול ועמידה על קצות האצבעות, ומתקשים בנשיאת משקל על הרגל הפגועה. ממצאי הבדיקה הגופנית כוללים נפיחות, דמומת (המטומה) ורגישות ממוקדת באזור השוק האחורי. אין צורך בבדיקת דימות לאבחון פציעה בשריר הסובך, אך סקירת על שמע (אולטרסאונד) מאפשרת למדוד את אחוז השריר שנקרע.

טיפול שמרני כולל מנוחה, תרופות נוגדות דלקת, התאמת אורח החיים, קירור מקומי ופיזיותרפיה. כיום, ניתוח מוצע כטיפול במקרים נדירים שבהם יש קרע מלא של השריר, כאב ממושך או דמומות לתוך השריר, אשר יכולות להאט את תהליך ההחלמה.

סיבוך של קרע זה קרוי תסמונת מדור, ובמטופלים אלה יש הוריה לבצע ניתוח דחוף.

שברים בראש הרדיוס הם פציעה שכיחה במפרק המרפק אשר לרוב נגרמת במנגנון של נפילה על יד מושטת (FOOSH - Fall onto an outstretched hand). שיעורם של שברים אלו הוא כ-30% מכלל השברים במרפק במבוגרים וכ-11% משברי רדיוס מקורב בילדים. מבחינה קלינית, מטופלים אלו מתלוננים על כאבים במרפק המלווים בנפיחות וסימני חבלה וכאבים בתנועת פרונציה וסופינציה. פגיעות אלו מלוות לעיתים בפציעות נוספות, כגון שברים בעצם הסירה (סקפואיד), פגיעה במפרק הרדיוס-אולנה הרחיקני, שבר קורונואיד ופגיעה ליגמנטרית.

האבחנה והסיווג מבוססים על צילומי רנטגן. כחלק מהבירור בבדיקות הדימות, יש לבצע צילומי אמה ושורש כף יד על מנת לזהות מוקדם פציעות נלוות אשר משפיעות על המשך הטיפול.

לשברים ללא תזוזה יש פרוגנוזה טובה עם טיפול שמרני. עם זאת, חשוב לזהות שברים לא יציבים עם תזוזה בהקדם לטובת התאמת ניתוח מתאים וחזרה מוקדמת לתפקוד, כדי למנוע הגבלה בטווחי תנועה ושינוי ציר התנועה.

האפשרויות לטיפול שמרני כוללות קיבוע במתלה ועידוד תנועה מוקדמת. האפשרויות הניתוחיות כוללות קיבוע, החלפת ראש הרדיוס או הסרה של ראש הרדיוס.

מחלת אוסגוד-שלטר היא פגיעה שכיחה משנית לפעילות חוזרת ונשנית שמופיעה לרוב בילדים ומתבגרים. המחלה מאופיינת בכאב, נפיחות ודלקת באזור גבשושית השוקה. המחלה נגרמת על ידי כוחות מתיחה חוזרים וממושכים הנוצרים כתוצאה מפעילויות ספורט עצימות כמו ריצה וקפיצות, במיוחד בתקופות של גדילה מואצת של השלד. המחלה עוברת שלבים של התלקחות דלקתית ראשונית, לאחריה תלישה חלקית של הסחוס מגבשושית השוקה, ובמקרים קיצוניים יותר – היווצרות עצמים (Ossicles). הטיפול במחלת אוסגוד-שלטר הוא לרוב שמרני, ומתמקד בהפחתת הדלקת וכאב באמצעות מנוחה זמנית מפעילות מאומצת, משככי כאבים, קירור מקומי, פיזיותרפיה ותרגילי חיזוק ומתיחה. ניתוחים נדרשים רק כפתרון אחרון במקרים עמידים של חוסר שיפור גם לאחר גיל הבגרות.

הקדמה: שברי דחיסה בעמוד השדרה התוראקו-לומברי הם ממצא נפוץ בקרב האוכלוסייה המתבגרת עם אוסטאופורוזיס, וטיפול מקובל הוא ניתוח קיפופלסטיה.

מטרות: נבחן במחקר השינוי בבדיקות הדימות לפני הניתוח ואחריו.  

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי שנכללו בו 54 מטופלים עם שבר דחיסה מסוג A1 אשר השלימו מעקב של בדיקות דימות. שתי בוחנות עצמאיות אספו נתונים שנלקחו טרם הניתוח, במהלך הניתוח ואחרי הניתוח מתוך צילומי רנטגן קדימה-אחורה וצילומים צידיים. המידע שנאסף בנוגע לחוליה המנותחת כולל את רוחב החוליה, גובה דופן קדמי ואחורי, גובה חוליה מעל וחוליה מתחת, זווית קוב וזווית קיפוזיס וכן אחוז הדחיסה הקדמית והדחיסה המרכזית של החולייה.

תוצאות: הגיל הממוצע של הנכללים הוא 71.3 שנים (סטיית תקן 11.53), ציון התחלואה הנלוות הממוצע 3.65 (2 סטיות תקן), 80% מהם היו נשים (32) ורוב השברים היו בחוליות T12, L1 (32% ו-22%, בהתאמה). נראתה הסכמה טובה בין שתי המודדות. 37.5% מהמקרים הראו זליגה של הצמנט לאחר הניתוח. נמדד הבדל מובהק בין מדידות אחוז הדחיסה במרכז החולייה בצילומים לפני (M = 65.6, SD = 14.5) ואחרי (M = 84.86, SD = 18.7) p<.001 שאר המדידות.

מסקנות: המחקר מדגים באופן מובהק שיפור במגוון פרמטרים. השיפור המשמעותי ביותר נצפה בשיעור הדחיסה של מרכז החולייה מ-65% ל-84%. לטובת איפיון הצלחת הניתוח, נדרשים מחקרים נוספים עם מאגר גדול יותר ושאלוני שביעות רצון למטופלים.

מטופלת בת 74 שנים עם רקע של תסמונת קוגן, הגיעה למחלקתנו עם עכירות דו-צדדית בקרנית שהחמירה במשך שנים רבות עד לירידה ניכרת בחדות הראייה בעינה הימנית, בנוסף לתסמינים חוץ-עיניים כמו פגיעה קשה בשמיעה. לאחרונה, המטופלת נותחה על ידינו בניתוח משולב של השתלת קרנית מלאה וירוד (קטרקט), שהוביל לשיפור משמעותי בראייה בעין ימין. 

תסמונת קוגן היא מחלה מערכתית פרוגרסיבית עם פוטנציאל לפגיעה חמורה בראייה. אבחנה נכונה של מחלה נדירה זו היא מאתגרת ונעשית על דרך השלילה. ניתוח השתלת קרנית בשלבים מתקדמים של המחלה יכול לשפר משמעותית את ראייתם של הלוקים במחלה זו.

פתולוגיה בחיתולית הכפית (פצאיטיס פלנטרית) היא סיבה שכיחה לכאבים בעקב כף הרגל. הכאבים נובעים משינויים מבניים באזור החיבור של החיתולית הכפית (Plantar fascia Aponeurosis) עם עצם העקב. גורמי הסיכון כוללים השמנת יתר, עמידה ממושכת, הגבלה בכיפוף גבי של הקרסול, ריצה מאומצת וקשת גבוהה או שטוחה בכף הרגל.

האבחנה מבוססת על אנמנזה ובדיקה גופנית. המטופלים מתלוננים על כאבים בעקב בצעדים הראשונים לאחר שינה או מנוחה ממושכת, וממקמים את הכאבים לאיזור הפלנטרי-כפי של כף הרגל בעקב המדיאלי. לעיתים רחוקות יש צורך בבדיקות דימות כדי לאשש את האבחנה, במקרים של פתולוגיה ממושכת שאינה מגיבה לטיפול שמרני, על מנת לשלול סיבות אחרות לכאבים בעקב.

טיפול שמרני כולל מנוחה, תרופות נוגדות דלקת, התאמת אורחות החיים, קירור מקומי ותרגילי מתיחות, בנוסף ניתן להמליץ על פיזיותרפיה, שימוש בעזרים אורתופדיים כגון מדרסים עם הגבהה באזור העקב או הזרקה מקומית של קורטיקוסטרואידים לאזור הניווני. טיפול שמרני יעיל בקרב 90% ומעלה מהמטופלים, מטופלים עם כאבים מעל חצי שנה מופנים לטיפול במרפאת כאב או לניתוח שבו מבצעים חיתוך של החיתולית (פאציה).

רקע: צילום בליעת בריום מתוזמן (TBS) הוא בדיקה אבחנתית פשוטה לא פולשנית להערכת התרוקנות הוושט מנוזלים. TBS תואר במקור להערכת תגובה לטיפול בחולי אכלזיה. מאז, השימוש בו התרחב, כולל הערכה של פרע בליעה (דיספגיה) בהפרעות תנועה אחרות של הוושט.

מטרה: לספק סקירה קלינית המסכמת את ההוריות העיקריות, הפרוטוקול, הפירוש והתפקיד המשלים של TBS באבחון הפרעות תנועה של הוושט.

שיטות: קבוצת עבודה של גסטרואנטרולוגים ורנטגנולוגים, המתמחים בנוירוגסטרואנטרולוגיה והפרעות תנועה, סקרה את הספרות הרפואית הרלוונטית על TBS. לאחר דיון והצבעה, נלקחו הסכמות לגבי התוויות, פרוטוקול ופירוש של TBS.

תוצאות: צילום בליעת בריום מתוזמן מספק מדידה אובייקטיבית של מעבר ושט קיבה (EGJ) ומידת התרוקנות הוושט. הוא כלי אבחוני שימושי באכלזיה, להערכת חומרת חסימת מוצא מעבר ושט קיבה (JOOEG) ותגובה לטיפל. TBS היא בדיקה משלימה למנומטריה ברזולוציה גבוהה(HRM)  ב-EGJOO תסמינית כדי לעזור בקביעת הצורך בטיפול. ל-TBS  עשוי להיות תפקיד גם בהערכת היעדר חוזק שריר והפרעות היפומוטיליות אחרות.   TBSמוסיפה נתונים אובייקטיביים על מידת התרוקנות הוושט שיכולים לסייע בקבלת החלטות כאשר HRM לא ברורה או אינה זמינה.

מסקנות: TBS היא בדיקה אבחנתית פשוטה לא פולשנית להערכת תפקוד לקוי של הוושט. באכלזיה ו-EGJOO,  בשילוב עם הערכה קלינית וממצאי מנומטריה, TBS מספקת נתונים חשובים נוספים ויכולה להנחות החלטות טיפול.

התסמונת הבתר-אורגזמית –  Post-Orgasmic Illness Syndrome (POIS), היא תסמונת נדירה המאופיינת בתסמינים דמויי שפעת ואלרגיה, המופיעים זמן קצר לאחר השפיכה ונמשכים 7-2 ימים. לתסמונת שני דפוסים עיקריים: אחד המסתמן בגיל ההתבגרות, והשני מתחיל מאוחר יותר בחיים. למרות המצוקה הרגשית המשמעותית והירידה באיכות החיים בגברים הלוקים בתסמונת, שכיחותו של המצב אינה ידועה בשל תת דיווח ותת אבחון. ההשערה הרווחת להסבר המנגנון העומד בבסיסה שזו תופעה אימונולוגית, ובאופן ספציפי תגובה אלרגית לזרע המטופל החווה את התסמונת.

מספר מחקרים בחנו תיאוריה זו, והציגו ראיות משכנעות כי טיפול בהקהיית רגישות (היפוסנסיטיזציה –Hyposensitization) באמצעות זרע המטופל, מקל על תסמיני POIS. הראיות שהוצגו מצביעות על כך שתגובה חיסונית לרכיבי הזרע עשויה להיות הגורם העיקרי לתסמונת זו. עם זאת, הבנה מלאה של הפתופיזיולוגיה אשר בבסיס POIS מצריכה מחקרי המשך.

הקדמה: פציעות במפרקים בין הגלילים הקריבניים לאמצעיים עלולות לגרום לחוסר יישור של ציר התנועה של המפרק. ניתוח אפשרי לשברים אלו הוא קיבוע חיצוני מסוג "סוזוקי"  אשר במהלכו המנתחים נעזרים בצילומי רנטגן כדי לשמר את ציר התנועה האנטומי של הגלילים.

מטרות: במחקר נבחן המתאם בין הציר של קפל העור הכפי לבין ציר התנועה של המפרק.

שיטות מחקר: נערך מחקר פרוספקטיבי שכלל 144 אצבעות של 18 מטופלים. במחקר נעשה שימוש בחוט מתכת קשיח מסוג קירשנר  שהונח על קפל העור של המפרק בין הגליל הקריבני לאמצעי  ובוצעו צילומי רנטגן, על צילומים אלו בוצעו מדידות לבחינת המתאם בין קפל העור לציר המפרק.

תוצאות: המחקר הצביע על מתאם חיובי בין זווית קוב (cobb angle) של אצבע 2 ואצבע  5  (r = .468, p < .05) כמו כן מתאם חיובי נמצא בין אצבעות 3 ו 4 (r = .474, p < .05). לא  נמצא מובהק בין קבוצות הגיל ובין יד ימין לשמאל. זווית קוב של אצבע 2 נמצא גבוה באופן מובהק בנשים לעומת גברים (F = 2.27, M = 1.49, p = .048).

מסקנה: תוצאות המחקר תומכות בהשערה שקיים מתאם בין קפל העור הכפי במפרק בין הגליל הקריבני לאמצעי  לציר התנועה של המפרק. הממצאים זהים בכל הגילאים ובין יד ימין לשמאל.