עמוד בית יום ב, 23.10.17

יוני 2005


אקטואליה
רוברטו איינבינדר, שלמה וינקר וששון נקר

רוברטו איינבינדר1, שלמה וינקר2,1, ששון נקר2,1,

 

1המח' לרפואת המשפחה, כללית שירותי בריאות מחוז המרכז, 2החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

 

זיהום האוויר הוא אחד הגורמים לפגיעה משמעותית בדרכי-הנשימה, להחמרה במחלה חסימתית כרונית של דרכי-הנשימה (COPDChronic Obstructive Pulmonary Disease) ולהתקפי גנחת. בזמן הדלקת מדורות בל"ג בעומר נמדדו חריגות בזיהום האוויר בישראל.   

 

המטרה הייתה לבדוק האם קיים קשר בין העלייה בזיהום האוויר בל"ג בעומר באזור רחובות לבין עלייה בתחלואה חדה בגנחת וב-COPD?

 

נבדקו איכות האוויר ורמת הזיהום לאורך התקופה שקדמה לל"ג בעומר התשס"ד (נחוג ב-08 במאי 2004 בלילה), ושבוע אחד לפניו ואחריו. נסקרו כל הפניות במהלך חודש מאי למוקד שירות לילה בקהילה בראשון-לציון וברחובות, פניות למחלקת המיון הפנימי ומיון ילדים וכל האישפוזים במחלקות לרפואה פנימית, מחלקת ילדים וטיפול נשימה נמרץ בבית-החולים קפלן. נבדק השיעור היומי של הפניות והאישפוזים עקב גנחת ו- COPD.

 

על-פי הנתונים של מדד זיהום האוויר בתחנת ניטור רחובות, נמצאה חריגה קטנה באיכות האוויר ב- 08.05.05 וירידה ניכרת באיכות האוויר בתאריכים 10-09.05.05. לא ניצפתה עלייה בשיעור האישפוזים או בשיעור הפניות למוקד לרפואה דחופה בקהילה. ניצפתה עלייה בשיעור הפניות לחדר-המיון בהשוואה לשתי תקופות הבקרה. בחינה של שיעור הפניות לחדר-מיון עקב החמרה בגנחת או ב-COPD מתוך סך הפניות בימים אלה מראה שבימים הסמוכים לל"ג בעומר חלה עלייה בשיעור הפונים עקב החמרה ב-COPD או התקפי גנחת 15/277 (5.4%) לעומת 14/593 (2.4%), עלייה שהייתה מובהקת מבחינה סטטיסטית (P<0.05).

 

לסיכום, חלה עלייה בשכיחות הפונים לחדר-מיון בסמיכות להחמרה הזמנית באיכות האוויר עקב מדורות ל"ג בעומר, ללא עלייה בשיעורי האישפוז. ייתכן שההחמרה מתבטאת באופנים אחרים, כמו נטילה עצמית מוגברת בתרופות או פניות לרופא המשפחה, וייתכן אף שההשפעה מאוחרת יותר. נדרשים מחקרים נוספים בכיוונים אלה.

מאמרים
ליאור לבנשטיין, לילא חדאד, יוסף איצקוביץ-אלדור, אדמונד סאבו ופטר יעקובי

ליאור לבנשטיין1, לילא חדאד1, יוסף איצקוביץ-אלדור1, אדמונד סאבו2, פטר יעקובי1,

 

1מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי רמב"ם, 2מח' פתולוגיה, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה רפפורט, חיפה

 

המטרות במאמר היו לבדוק את הקשר שבין חיתוך חיץ צדדי לבין חבלה בחיץ-הנקביים (Perineum).

 

נערך מחקר פרוספקטיבי, תצפיתי, במשך 10 שבועות, שנכללו בו כל 667 הנשים שילדו בלידה לדנית (Vaginal). למחרת הלידה נבדקו כל היולדות על-ידי רופא נשים אשר העריך את מצב חיץ-הנקביים  (נפיחות, בצקת, דמומת [Hematoma]), ללא התייחסות לשאלה האם בוצע חיתוך חיץ או האם היה קרע עצמוני. איסוף הנתונים הדמוגרפיים, המשתנים הקליניים (גיל, ולדנות, שבוע הריון, משקל לידה, משך זמן של שלב שני, לידה מכשירנית, אילחוש על-קשיתי, בכירות של מקבל הלידה, האם בוצע חיתוך החיץ והאם נדרש טיפול נוסף לאזור חיץ-הנקביים מעבר למקובל במחלקתנו) בוצע לאחר שיחרור היולדת, מתוך התיקים הרפואיים.

 

שיעור חיתוך החיץ בקבוצת המחקר היה 37.6%. שיעור היולדות עם חבלה משמעותית בחיץ-הנקביים בתקופה שלאחר הלידה היה 9.9%. חבלה משמעותית בחיץ-הנקביים נמצאה בשיעור גבוה יותר בקרב נשים שעברו חיתוך החיץ במהלך הלידה (17.1% לעומת 5.5% , (P<0.001. נשים שעברו חיתוך החיץ נזקקו יותר לטיפולים שמעבר לטיפולים השיגרתיים (6.4% לעומת 2.9%, P<0.05). נמצא, כי חיתוך החיץ הוא הגורם העיקרי הבלתי תלוי לגרימת חבלה באזור חיץ-הנקביים  .(OR: 4.5, 95% CI: 2.4-8.5, P<0.001) גורמי-סיכון נוספים לחבלה מוגברת בחיץ-הנקביים לאחר הלידה היו אילחוש על-קשיתי (OR: 2.4, CI: 1.3-4.3, P<0.05)  ומשקל לידה מעל 3,700 גרם (OR: 2.1, CI: 1.1-4.1 P<0.05).

 

לסיכום, חיתוך החיץ אינו מונע חבלה באזור חיץ-הנקביים בימים הראשונים שלאחר הלידה. יתרה מזאת, חיתוך החיץ נמצא כגורם-סיכון עיקרי ובלתי תלוי לגרימת חבלה באזור חיץ-הנקביים בתקופה זו.

ראובן גורפינקל, יובל סלוביק, רונן גלזינגר ושלמה וולפיש

ראובן גורפינקל1, יובל סלוביק2, רונן גלזינגר1, שלמה וולפיש3,

 

1המח' לכירורגיה פלסטית, 2המח' לאף-אוזן-גרון וניתוחי ראש-צוואר, 3היחידה הקולורקטלית, מרכז רפואי סורוקה, באר-שבע

 

נמק פורנייה הוא מצב של דלקת נימקית של חיתולית (Fascia) דופן הבטן והחיץ, המערבת גם את איברי-המין החיצוניים. דלקת זו נגרמת מזיהום מעורב של חיידקים ארוביים ואנארוביים. ניתוח כריתת טחורים הוא טיפול שיגרתי עם שיעור סיבוכים נמוך. בעבר דווח על חמישה חולים בלבד שלקו בנמק פורנייה כסיבוך מיידי של כריתת טחורים.

 

המטרות במאמר הנוכחי הן לדווח על מהלך וטיפול בנמק פורנייה כסיבוך מאוחר (7 ימים לאחר ניתוח) של ניתוח לכריתת טחורים בגישה סגורה. כמו-כן, נסקרת הסיפרות הרפואית בנושא ומובא ניתוח של פרשות חולים קודמים שעליהם דווח.

 

חולה בן 66 שנה, הלוקה בסוכרת שאיננה מטופלת באינסולין, יתר-לחץ-דם ומחלת לב כלילית. אושפז שבוע לאחר ניתוח כריתת טחורים עקב חום גוף גבוה, אודם ורגישות באזור פי הטבעת והפרשה חומה מהצלקת הניתוחית, ועלייה ברמת הליקוציטים בדמו. החולה טופל בהחזר נוזלים לתוך-הווריד, באנטיביוטיקה רחבת טווח, כריתה נרחבת של ריקמת הנמק ופיום הכרכשת. בתרבית מפצע הניתוח צמחו E.coli ותערובת של חיידקים אנארוביים. לאחר שהחלים מהזיהום החד, חולה נזקק להשלמת רקמות חסרות על-ידי שתלי עור וסגירת פיום המעי.

 

בסקירת הסיפרות נמצאו חמש פרשות חולים עם נמק פורנייה כסיבוך של ניתוח כריתת טחורים. נמצא, כי הסיבוך עלול להופיע גם בבני-אדם ללא מחלות הפוגעות בתיפקוד המערכת החיסונית, וכי לסוג הניתוח לכריתת הטחורים אין השפעה על התהוות הנמק. בכל פרשות החולים המדווחות נגרם הסיבוך ב-48 השעות הראשונות לאחר הניתוח. פרשת החולה המדווח במאמר זה הוא הראשון שבו התהווה נמק פורנייה שבוע לאחר הניתוח.

 

לסיכום, נמק פורנייה עלול להתהוות כסיבוך מאוחר לאחר ניתוח לכריתת טחורים, ללא קשר למחלות הרקע ולסוג הניתוח שבוצע.

יעקב אורקין, יהודה לימוני, נורית ברק וצחי גרוסמן

יעקב אורקין1,2, יהודה לימוני1,2, נורית ברק1, צחי גרוסמן3,

 

1היח' לרפואת ילדים ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2חטיבת הילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, 3מכבי שירותי בריאות

 

ההורים מוגדרים כאפוטרופוסים טבעיים של ילדיהם. וכך, קטינים זקוקים להסכמת הוריהם בקבלת טיפול רפואי. בחודש פברואר 2004 פירסם משרד הבריאות חוזר שכותרתו :"ביקורי קטינים במירפאה ראשונית ללא מלווה", שמטרתו לסייע למטפלים במירפאות הקהילה בהליך קבלת ההחלטות בנושא רגיש זה.

 

המטרות במאמר זה הן להסב את התקנות המובאות בחוזר זה למיבנה אלגוריתמי של תרשים זרימה, במטרה להקל על ההסתייעות בהן, ולבחון את התקנות הללו תוך הסתייעות בהליך ההסבה למיבנה אלגוריתמי.

 

לשם כך, חוזר משרד הבריאות נלמד בצורה יסודית. התקיימו שלושה סבבים של הליך דלפי להשגת קונסנסוס שבסיומם ניבנה אלגוריתם המסכם את התקנות הכלולות בחוזר זה. בעזרת הליך הבנייה של האלגוריתם נבחנו התקנות באופן מדוקדק.

 

התקנות של משרד הבריאות המוצגות בחוזר: "ביקורי קטינים במירפאה ראשונית ללא מלווה", הן ארוכות ומסובכות. המיבנה האלגוריתמי ממקד את התקנות ומקל על ההסתייעות בהן. הליך הבנייה של האלגוריתם העלה מספר נקודות בעייתיות: נמצאו מושגים מסוימים שלא הוגדרו כראוי, מצבים רבים יוצאים מן הכלל, וכן נמצא שחלק גדול מן התקנות הוקדש לרישום ודיווח. הליך ההסבה למיבנה אלגוריתמי סייע בלמידת ההנחיות ובבחינתן.

 

לסיכום, העברת תקנות מורכבות למיבנה אלגוריתמי יכולה לסייע למטפלים בקהילה בעבודתם היומיומית. חלק מהתקנות הכלולות ב "ביקורי קטינים במירפאה ראשונית ללא מלווה" אינו מתאים לשיגרת העבודה הנוכחית במירפאות הקהילה, ולכן יקשה מאוד ליישם תקנות אלה.

סוניה חביב, שמואל רשפון וליזה רובין

סוניה חביב¹, שמואל רשפון²,³, ליזה רובין²,

 

1לישכת הבריאות נפת כנרת, טבריה, 2לישכת הבריאות המחוזית, חיפה, 3אוניברסיטת חיפה

 

המטרה במחקרנו הייתה לבדוק את הקשר בין השכלת האם והלאום לבין שיעור מתן החיסונים, משקל לידה, אנמיה ומצב תזונתי בקרב תינוקות ילידי 1995 ופעוטות ילידי 1994, בנפת חיפה.

 

לשם כך, איסוף הנתונים אודות המדדים השונים נעשה בתחנות לבריאות המשפחה בנפת חיפה. סיווג האוכלוסייה לפי השכלת האם התבסס על חישוב ממוצע שנות ההשכלה של כל האימהות של הילודים המטופלים בתחנה.

 

מהתוצאות עלה, כי מעל מחצית מהערבים סווגו כבעלי רמת השכלת אם נמוכה, בעוד שרק 3% מהיהודים סווגו כך; לא נמצא קשר משמעותי בין שיעור כיסוי החיסונים לבין רמת השכלת אם או לאום; שיעור התינוקות שנולדו במשקל נמוך (קטן מ- 2,500 גרם) היה גבוה יותר בקרב יהודים מאשר בקרב ערבים; לא נמצא קשר מובהק בין רמת השכלת אם לבין משקל לידה; שיעור הילודים עם רמת המוגלובין נמוכה מ-11 ג' גבוה יותר בקרב ערבים (18%) מאשר בקרב היהודים (10.5%); לא נמצא קשר משמעותי בין רמת השכלת אם לבין שיעור הימצאות אנמיה.

 

לסיכום, בסקר זה נמצא קשר בין מדדי בריאות שונים, כמו משקל לידה, רמת המוגלובין וקודי תזונה לבין לאום, אך לא בינם לבין רמת ההשכלה של האם. כמו-כן נמצא, כי האוכלוסייה הערבית נמצאת בסיכון מוגבר לאנמיה. מכאן, שיש להשקיע בתוכניות לקידום וחינוך לבריאות בקרב אוכלוסייה זו במיוחד, לשיפור רמות ההמוגלובין.  

דפנה הוארטה, קרול כהן-פלדמן ומייקל הוארטה

דפנה הוארטה1, קרול כהן-פלדמן1, מייקל הוארטה2,

 

1גף בריאות, הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה, ירושלים, 2המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון

 

גיל, מין, מוצא ורמת השכלה ידועים כמנבאים של ניצול שירותי רפואה, אך טרם נבדקו השפעותיהם ההדדיות על אישפוז בבית-חולים בגין אבחנות ראשיות, כגון מחלות מחזור הדם, מערכת הנשימה, מערכת המין והשתן, מערכת העיכול, מערכת העצבים, מחלות זיהומיות וטפיליות, שאתות ממאירות, פציעות והרעלות.

 

המטרה הייתה לבדוק את הקשר בין גיל, מין, מוצא ורמת השכלה לבין הסיכון לאישפוז בגין קבוצות אבחנה ראשיות.  

נערך מחקר חתך תוך קישור מסדי נתונים מבוססי-אוכלוסייה, כגון מיפקד האוכלוסין וקובץ האישפוזים של מדינת ישראל. 


נכללו במחקר 35,413 מאושפזים ו-386,317 לא מאושפזים. מוצא שאינו ישראלי היווה גורם-סיכון לאישפוז, עם יחס צולב 1.31 למוצא אסיה (רווח בר-סמך 95% 1.25-1.36), 1.43 למוצא אפריקה (1.37-1.50) ו-24 למוצא אירופה-אמריקה (1.20-1.29) (0.0001>P לכל המוצאים). לבעלי השכלה תיכונית היה סיכון גבוה פי 1.18 (1.14-1.21) להתאשפז בהשוואה לבעלי השכלה על-תיכונית (0.0001>P), ולבעלי השכלה יסודית היה סיכון גבוה פי 1.32 (1.28-1.37) להתאשפז בהשוואה לבעלי השכלה על-תיכונית (0.0001>P). המוצא כגורם-סיכון לאישפוז בלט במיוחד בשאתות ממאירות, כאשר היחס הצולב של מוצא אירופה-אמריקה היה 2.19 (1.71-2.79) לעומת מוצא ישראלי (0.0001>P). הקשר ההפוך בין רמת ההשכלה לבין הסיכון להתאשפז נשמר בכל קבוצות האבחנה, למעט שאתות ממאירות.

 

לסיכום, נמצא קשר מובהק בין השכלה לבין אישפוז בגין כל קבוצות האבחנה, למעט שאתות ממאירות. מוצא נמצא כגורם-סיכון משמעותי לאישפוז בגין שאתות ממאירות, מחלות מערכת הנשימה, מחלות מערכת העצבים, מחלות מערכת המין והשתן ומחלות מחזור הדם.

במת המערכת
אהוד רענני, דני שפיגלשטיין

אהוד רענני, דני שפיגלשטיין

 

המח' לניתוחי לב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

 

בגיליון הנוכחי של עיתון הרפואה סקרו רב-אחא וחב' מבית-חולים הדסה במאמרם את סוגיית ההוריות והתיזמון של ניתוח בחולים בדלקת זיהומית של פנים הלב.

במאמר נסקרות הוריות איגוד רופאי הלב האמריקאי ועבודות נוספות בתחום שפורסמו בשני העשורים האחרונים.

 

המחברים הדגישו את השינוי שחל בשני העשורים האחרונים בגישה למחלה. אכן קיימת היום הסכמה כללית לגישה התומכת בניתוח בשלב מוקדם שמטרותיו הן למנוע התפשטות הזיהום לרקמות שריר לב נוספות, לנתח לפני התהוות של אי-ספיקת לב, ובשלב שבו שאר מערכות הגוף, כמו כליות, ריאות ומוח, עדיין לא ניזוקו באופן משמעותי. הוכח כי גישה זו מורידה באופן משמעותי את התמותה מהמחלה בכלל ומהניתוח בפרט. כמו-כן, למדנו בשנים האחרונות שהפרוגנוזה של החולה מושפעת במידה מועטה בלבד ממשך הזמן שבו ניתנה האנטיביוטיקה לפני הניתוח. ההחלטה לגבי ניתוח צריכה להילקח על בסיס הערכה קלינית יומיומית, בדיקות מיקרוביולוגיות ובדיקות אכוקרדיוגרפיות נישנות.

סקירות
טל ספיר, הוארד כרפ ויהודה שינפלד

טל ספיר1, הוארד כרפ2, יהודה שינפלד1

 

1המח' לרפואה פנימית ב', המרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, 2מחלקת נשים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

 

הפלות מהוות את הסיבוך השכיח ביותר הקיים בהריונות בקרב נשים. הפלות נישנות יכולות להיגרם ממספר סיבות, לרבות חריגות אימונולוגיות בקרב האישה ההרה וסטיות כרומוזומיות בעובר. להפלות נישנות מספר מאפיינים אוטואימוניים, לרבות נוכחות נוגדנים עצמיים, והן לעתים תסמין של מחלה אוטואימונית. לא ברור האם נוכחותם של הנוגדנים העצמיים היא הסיבה, התוצאה או השפעת-לוואי של הפלות קודמות.

IVIG (Intravenous immunoglobulin) הוא תרקיח המכיל נוגדנים והנוצר מנסיוב נקי של אלפי תורמים בריאים. IVIG ניתן כיום לצורך טיפול במספר מחלות אוטואימוניות. קיימים מספר דיווחים על הטבה בעקבות טיפול ב-IVIG בקרב נשים שחוו הפלות נישנות מסיבה לא ידועה. קיימים דיווחים על הטבה הן ללא תלות באספירין והן בהפריית מבחנה. יחד-עם-זאת, יעילות הטיפול עדיין לא הוכחה באופן חד-מדמעי. יתכן שיש צורך בגדרת תת-אוכלוסייה מוגדרת של נשים העוברות הפלות נישנות, שקיים לגביהן סיכוי גבוה יותר להצלחת טיפול ב-IVIG. בניתוח תת-קבוצה נמצא כי בהפלות נישנות שניוניות (Secondary) עדיף לתת IVIG לאחר השתלת העובר, אך בהפלות נישנות ראשוניות (Primary) עדיף לתת IVIG לפני ההתעברות. מלבד סוג ההפלה (שניונית או ראשונית) נמצאו גורמים נוספים העשויים להשפיע על סיכויי הצלחת הטיפול ב-IVIG מיספר ההפלות הנישנות, גיל האישה ההרה ואופן מתן ה-IVIG.

מנגנוני הפעולה של IVIG בהפלות נישנות הם מורכבים, רבים ולא מובנים במלואם. טיפול ב-IVIG מוביל לוויסות מערכת החיסון במספר מנגנונים, באופן העשוי להעלות את סיכויי ההישרדות של העובר ברחם אימו ולהוריד את הסיכון להפלות. לדוגמה, אחד המנגנונים העיקריים והחשובים של IVIG בהפלות נישנות הוא הפחתה בביטוי ובפעילות תאי ההרג מסוג NK (Cells natural-killer). למימצא זה חשיבות, מאחר שנמצא כי נשים שלא ילדו ולהן מספר גבוה של תאי NK מצויות בסיכון גבוה יותר להפיל.

לסיכום,  IVIG תורם לוויסות מערכת החיסון כשהוא פועל במיספר מנגנונים הפועלים במישלב להשגת השפעה סינרגיסטית. IVIG הוא טיפול אפשרי לנשים שעברו הפלות נישנות עקב חריגות אימונולוגיות.

משה רב-אחא, דוד ששה, ירון אילן, אלי מילגלטר וחיים לוטן

משה רב-אחא1, דוד ששה1,  ירון אילן1, אלי מילגלטר2,  חיים לוטן3,

 

1המח' לרפואה פנימית א', בית-החולים הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2המח' לניתוחי בית-חזה ולב, בית-החולים הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 3המערך לקרדיולוגיה, בית-החולים הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

 

התקדמות רבה חלה בעשורים האחרונים בכל הנוגע לגישה הטיפולית בחולי דלקת זיהומית של פנים הלב (דזפ"ל)1 (Infective endocarditis). חלק ניכר מהתקדמות זו קשור בהבנת מנגנוני הפגיעה של התהליך הזיהומי במסתמי הלב ובהכרת היכולת להתמודד עם נזקים אלו ואף למנוע אותם על-ידי התערבות טיפולית מקדימה. התקדמות אמצעי האיבחון האכוקרדיוגרפיים והטיפול בתרופות אנטיביוטיות יעילות הביאו לשיפור ניכר בשיעור ההישרדות של חולים אלה.

עם זאת, הווגטציות העומדות בבסיס דזפ”ל, המהוות מצע גידולי נוח לחיידקים והמקנות עמידות יחסית בפני טיפול אנטיביוטי, הביאו להכרה במיגבלות הטיפול האנטיביוטי במניעת התפשטות התהליך הזיהומי. לפיכך, העשורים האחרונים אופיינו בניסיונות גוברים והולכים לבדיקת ייתכנותו ויעילותו של ניתוח בחולי דזפ”ל, תוך השוואת יתרון ההישרדות הטמון בטיפול משולב בתרופות ובניתוח לעומת טיפול בתרופות בלבד. סקירה זו עוקבת אחר התפתחות זו, תוך הצגת ההוריות המקובלות לניתוח חולי דזפ”ל, כפי שסוכמו לאחרונה על-ידי איגוד רופאי הלב האמריקאי. כיום מקובל, כי בהיעדר סיבוכים, כפי שקורה בכ-75% מהחולים בדזפ”ל, הטיפול בתרופות מספק. עם זאת, נמצא כי יש מקום לניתוח בכ- 25% מחולי דזפ”ל מורכבת, דהיינו, בנוכחות סיבוכי המחלה. סיבוכים אלו כוללים בראש ובראשונה פגיעה במסתמים שהיא בעלת משמעות המודינמית, התהוות מורסה בדופן שריר הלב, מחלה זיהומית מתמשכת תחת טיפול אנטיביוטי מיטבי, תסחיפים מערכתיים נשנים או נוכחות מחולל עמיד לטיפול אנטיביוטי. ההבנה הגוברת בדבר חשיבותה של דרגת אס”ל טרם הניתוח לגבי שיעור ההישרדות של החולים לאחר הניתוח, הביאה לשבירת מוסכמות מסורתיות ולהכרה בחשיבותו של ניתוח בשלב מוקדם, קרי בזמן המחלה הפעילה. הודות להתערבות מוקדמת זו בחולי דזפ”ל מורכבת, ניתן היה להגיע לשיעורי הישרדות הגבוהים משמעותית מאלו שהושגו עד אז על-ידי טיפול בתרופות וניתוח מאוחר.

____________________________________________________

1 דזפ"ל – דלקת זיהומית של פנים הלב (Infective endocarditis).

2 אס"ל – אי-ספיקת לב.

שלומי דקל, דוד שטרית, אהובה גרובשטיין ומרדכי ר' קרמר

דקל שלומי1, דוד שטרית1, אהובה גרובשטיין2, מרדכי ר' קרמר1

 

1המכון למחלות ריאה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, 2המכון לדימות, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון

 

ברונכיאקטזיס נקראת גם "המחלה היתומה", מכיוון ששכיחותה ירדה במדינות המפותחות לעומת מדינות מתפתחות ובשכבות חברתיות-כלכליות גבוהות לעומת אלה הנמוכות. זיהומים נשנים במערכת הנשימה, טיפול אנטיביוטי לא מספק ושיעור חיסונים נמוך הם הגורמים העיקריים לשיעור הגבוה יחסית של המחלה באוכלוסיות אלו.

 

אולם גם כיום נתקלים בחולים המאובחנים באיחור ואינם מטופלים כראוי. הרחבה קבועה של דרכי-האוויר, הפרעה בפינוי ההפרשות וזיהומים נשנים הם הבסיס למחלה שתסמיניה כוללים שיעול כרוני עם הפרשת ליחה בעלת סממנים דלקתיים ואירועים נשנים של התלקחויות חדות. המחלה יכולה להופיע בצורה ממוקדת או מפושטת ובצורה ראשונית או משנית למחלות מערכתיות. האבחנה נקבעת בעיקר באמצעות בדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT) בחתכים דקים. היעדר מחקרים קליניים מבוקרים מקשים על קביעת הנחיות לטיפול. עם זאת, מידע חלקי מצביע על יעילות הטיפול בברונכיאקטזיס במתן אנטיביוטיקה ממושך, מכייחים וסטרואידים בשאיפה. יש להתאים את הטיפול לחולה על-פי מדדים קליניים ומעבדתיים, ולהוסיף טיפול במרחיבי סימפונות, הפניה לפיזיותרפיה ושיקום הנשימה במידת הצורך. כריתת אזור שנפגע בברונכיאקטזיה מומלצת במחלה ממוקמת בעלת תסמינים, והשתלת ריאות יש לשקול רק בחולים שמצבם סופני.

רן שוורצקוף, ורד פינסק, ירון וייזל, דן אטר ויאיר גורצק

רן שוורצקוף1, ורד פינסק2, ירון וייזל1, דן אטר1, יאיר גורצק1

 

1המח' לניתוחים אורתופדיים, 2והיח' לאישפוז יום ילדים, בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

 

CIPA ((Congenital Insensitivity to Pain with Anhidrosis היא תיסמונת אוטוסומית רצסיבית נדירה אשר דווח עליה לראשונה לפני 40 שנה. תיסמונת זו מאופיינת בהסתמנות קלינית הכוללת התקפים נישנים בלתי מוסברים של חום בינקות, אי-יכולת לייצר זיעה, היעדר תגובה לגירוי כאב, פגיעה עצמונית, פיגור שיכלי, זיהומים נשנים ושברים. השילוב של חוסר תחושת הכאב ופיגור שיכלי בילדים גורם לפגיעות נישנות בגפיים, כולל שברים וכיבים עמוקים אשר אינם נוטים להתרפא בקצב הצפוי. ב-CIPA נעדרת תחושת כאב על רקע של חוסר ב-Dorsal root ganglia, האחראיים על תחושת הכאב. כמו-כן, נמצא חוסר בסיבי עצב אפרנטיים (Afferent) בעלי קוטר קטן המשופעלים על-ידי גירויים המזיקים לרקמות. Nerve Growth Factor (NGF) הוא גורם גדילה המאפשר את הישרדותם של נירונים אוטונומיים סימפתטיים ו- Nociceptive sensory neurons ב- Dorsal root ganglia . Neurotrophin Tyrosine Receptor Kinase (NTRK 1) מקדד לקולטן של Tyrosine kinase ומשופעל על-ידי NGF. נמצאו מוטציות ב- NTRK 1 הגורמות ל-CIPA. תיסמונת זו נדירה, ועד שנת 2000 דווח בסיפרות המקצועית על 84 בני-אדם שלקו בה. במספר זה לא נכללים 28 חולים CIPA ידועים ממוצא בדואי באזור הנגב וצפון-ישראל. כיום מאפשר המידע המולקולתי טיפול מונע על-ידי איבחון טרום-לידתי במשפחות בסיכון, כפי שנעשה בנגב.

צבי גיל

צבי גיל

 

מירפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי פליגלמן (מזרע), עכו, מכון קדם לפסיכותרפיה, חיפה

 

בריאות הנפש בישראל עומדת לעבור רפורמה, אשר עיקרה העברת התחום מאחריותו של משרד הבריאות לאחריותן של קופות-החולים, בדומה לנעשה בתחומי הרפואה האחרים, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. מזה מספר שנים מתריעים גורמים על האפשרות שהעברה כזו תגרום לירידה בהיקף ובאיכות של הטיפול בתחום בריאות הנפש שציבור המבוטחים יקבל, וזאת בעיקר משום שקופות-החולים תשתדלנה, באופן טבעי, לחסוך במידת האפשר בהוצאותיהן על בריאות נפש: כל מה שלא יהיה הכרחי יקוצץ, והגדרת ה"הכרחי" תותאם לרמת טיפול מיזערית. הדבר צפוי כי תקציב הבריאות הכללי הוא מטיבעו מוגבל, ובריאות הנפש תתחרה בתחומים חיוניים לא פחות של תחומי הבריאות האחרים. בארצות-הברית מנוהל תחום הבריאות בעיקר על-ידי גורמים מבטחים, ובזאת משקף במידה רבה את המצב הצפוי בישראל לאחר הרפורמה המתוכננת. עיון בדיווחים מהסיפרות האמריקאית מלמד על מציאות עגומה, שבה גורמים מבטחים מצמצמים במידה המרבית את הטיפול הנפשי שהם מאפשרים למבוטחיהן, ומגבילים את הנגישות והזמינות שלו. בסופו של דבר נראה כי שיקולים כלכליים מכריעים יותר משיקולים מקצועיים. מאמר זה נועד להתריע על מציאות אפשרית זו, ומזמין למחשבה נוספת על הכיוון שבו צועדת המדיניות בתחום בריאות הנפש בישראל.

 

* הכותב הוא פסיכולוג קליני בכיר העובד במשרד הבריאות. עמדתו ניתנת על דעתו ואינה מייצגת את משרד הבריאות.

אבנר שחר, דנית שחר, יוספה כחל ודורית ניצן-קלוסקי

אבנר שחר1, דנית שחר2, יוספה כחל3, דורית ניצן-קלוסקי3,4,

 

1לישכת הבריאות, משרד הבריאות, באר-שבע, 2המרכז הבינלאומי לבריאות ותזונה על-שם דניאל אברהם, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע, 3שירותי המזון והתזונה, משרד הבריאות, ירושלים, 4המח' לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

 

קשישים החווים ירידה במשקל נמצאים בסיכון לתמותה מוקדמת וחוסר תיפקוד. נתונים אלו מהווים סתירה מוחלטת למימצאים הקושרים את מדד מסת הגוף (BMI) למחלות כרוניות באוכלוסיות צעירות יותר.

במאמר זה נסקרו המחקרים שנערכו בנושא שינויי משקל בגיל המבוגר, והשפעתם על תחלואה ותמותה. נסקרו כל המאמרים שפורסמו בעיתונות הרפואית והתזונתית החל משנת 1990.

הנתונים מצביעים על ירידה בלתי מכוונת של כ-5% מהמשקל בשנה כתחילתו של תהליך ההחמרה התזונתית. לגבי מדד מסת הגוף, ברוב המחקרים שנבחן בהם הקשר בין ירידה במשקל תמותה ותחלואה נמצא, כי מדד מסת גוף הגבוה מ-25 מהווה גורם פרוגנוסטי חיובי לבריאות. במחקר רחב-היקף שנערך בהונג-קונג ושבו נכללו 2,032 בני-אדם בגיל 70 שנה ומעלה, נמצא קשר בין משקל כניסה נמוך ותמותה, כאשר משקל כניסה נמוך היווה גורם מנבא עצמאית להופעת מחלה חדשה. בארה"ב נערך מחקר עוקבה רב-מרכזי שנערך בו מעקב אחר 4,714 קשישים ברחבי ארה"ב, ונמצא שיעור תמותה כפול בקרב קבוצה של יורדים במשקל לעומת שארית הקבוצה.

לסיכום, תת-משקל וירידה במשקל הם גורמי-סיכון עצמאיים לתמותה בקשישים. קיימת עדות מדעית מוצקה להשלכתם של אלה על פרוגנוזה, ויש לפתח וליישם שיטות איתור של התופעה בכל המיסגרות הרפואיות המטפלות באוכלוסייה המבוגרת, וכן לבחון מחקרית ויישומית דגמים להתערבות תזונתית יעילה בקרב קשישים בסיכון.

כנסים בישראל
מנחם רתם

מנחם רתם

 

השירות לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

 

בתאריך 2-4 בדצמבר 2004 התקיים הכנס השנתי של האיגוד הישראלי לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית. בכנס נידונו מיגוון נושאים בתחומי האלרגיה והאימונולוגיה שהוצגו, הן על-ידי המומחים מישראל והן על-ידי אורחים מחו"ל, ובחרתי לדון בכמה מהם.

הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303