6. המדינה מחוייבת לחוק זכויות החולה הקובע זכאות של כל מטופל "לטיפול רפואי נאות"- מבחינת רמה מקצועית ואיכות רפואית. זהו ההגיון העומד מאחורי ייחוד העיסוק ברפואה ע"פ פקודת הרופאים והרחבת סמכויות לאחרים עלולה לעמוד בסתירה לסטנדרט החוקי והראוי.
7. האחריות הכוללת בנוגע לטיפול במטופל היא לעולם של הרופא ולא של כוח עזר מסוג כלשהו.
8. גבול האצלת הסמכויות הנו גבול הבטיחות ואיכות הטיפול, ולא משיקולים פוליטיים וכלכליים.
9. אין תחליף לשנות הלימוד הארוכות ולידע המקצועי העצום שצובר הרופא, בבואו לאבחן ולהעניק טיפול רפואי לחולה. ההכשרה, הניסיון, בסיס הידע הרחב, סטנדרט הטיפול, היכולת והמומחיות המיוחדים של הרופאים כמו גם היכולת להתעדכן בספרות המדעית האחרונה, גורמים לכך שהם האמונים על ביצוע הטיפול הרפואי הטוב והמתאים ביותר.
10. הטיעונים הצודקים של התקדמות מדע הרפואה ועליה במורכבות הטיפול הם הם המהווים את המניע העיקרי לכך שדווקא צריך לשמור מכל משמר על סמכויותיו המקצועיות של הרופא שלמד, הוכשר והתנסה במשך שנים בתחום המומחיות הספציפי. רמת ההכשרה של רוקחים, אחיות ומטפלים פארא-רפואיים בנוגע לטיפול רפואי מורכב, דורשת הוכחה.
11. הקריטריון של "רמת סיפוק הלקוח" (לטיפול נגיש ונוח) השאול מהעולם העסקי, אינו יכול להוות השיקול המכריע כשמדובר בתחום הרפואה, בו "איכות השירות" היא עניין של חיים ומוות.
12. הרחבת סמכויות למטפלים אחרים מחיבת הכנת תשתית מתאימה הכוללת הקניית הסטנדרטים המקצועיים והכללים המשפטיים והאתיים אשר יחולו עליהם עם קבלת הסמכויות.
13. בכל מקרה מחייבת האחריות הציבורית ליידע את ציבור המטופלים אודות הבעיות הפוטנציאליות והסיכונים הטמונים בהאצלת סמכויות רפואיות לאדם שאינו רופא.
14. כל ועדה שתקום לעניין קביעת פעולות רפואיות שנמצאות כיום בסמכות הרופא והעברתן לסמכות אחרת, צריכה לכלול גורמים רפואיים-מקצועיים ונציגים של האיגודים המדעיים השונים ושל הר"י שיוכלו להעמיק בשאלות השונות ולבחון את ההשלכות שעלולות להיות הרות-גורל. הצעת האוצר מדברת על "ועדה משותפת למשרדי הבריאות והאוצר" בלבד ואנו סבורים כי בחינת שינוי מערכתי שכזה דורשת שימוש בכלים שהם נחלתם של הרופאים המקצועיים העובדים בשטח, ובוודאי תלויה בשיתוף הפעולה המלא עם אותם רופאים. משרד האוצר כלל אינו רלוונטי להחלטות מקצועיות בסוגיות אלו.